אור ברסלב

ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן רס

סימן רנז

א

דין א'. מצוה לרחוץ וכו׳ ר״ל מצוה לשמוע דברי חכמים כ״כ בס׳ אליה רבה משם ראב״ן ולי ההדיוט נראה דמצוה משום כבוד או עונג שבת וכן משמע מדברי הרמב״ם ריש פ׳ שלשים שכתב שע״י הנביאים נתפרש כבוד וענג שבת איזהו כבוד זה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בע״ש מפני כבוד השבת עכ״ל אלמא שזו מצוה לכבד השבת. ורבינו ירוחם ריש נתיב י״ב כתב וז״ל רחיצת וכו' כל תיקונים שעושה לכבוד שבת הוא מצוה משום ענג שבת עכ״ל איבר׳ דלשון התלמוד דקאמר אדברי רב נחמן ואני אומר מצוה מאי מצוה דאמר רב יהודה אמר רב כך מנהגו של ר״י בר אלעאי וכו׳ משמע כראב״ן. אבל לפום מאי דאמרן ומוכח מהרמב״ם ורבינו ירוחם אפשר לומר דהכי קאמר מאחר דרב קאמר רשות ללמד יצא דאין זה כבוד או ענג שבת ומאי מצוה דאמר רב נחמן מהיכא גמיר דזה כבוד שבת ומשני ממנהגו של ר״י בר אלעאי ידענו שזה כבוד שבת:

ב

הגהה. כל גופי וכו׳ כתב בס׳ אליה רבה משמע דכל גופו מצוה ביותר וכ״מ בטור וברמזים כתב וב"ש כל הגוף וצ״ע איך לא היה מקיים ר״י בר אלעאי מצות כל גופו וראב״ן כתב כשלא היה מרחץ מיירי והוא דחוק ועוד דהא לרב אף ידים ורגלי' רשות ואין לומר דמודה רב שכל גופו מצוה דא״כ למה ליה לחלק בין הדלקת הנר לרחיצה ה״ל לחלק ברחיצ׳ גופה ועוד בעובדא דב״ה ואבישי ורבא משמע שלא היה במרחץ וכי כלם לא היה אפשר להם ברחיצה וכן במרדכי ואגודה לא כתבו דמצוה אלא בפי״ו עכ״ל והדבר ברור דדעת הטור דרחיצת הגוף הוא מצוה מן המובחר דאם עשאה מצוה גדולה ונוטלין עליה שכר שעושה כבוד גדול לשבת. ואי לא עביד הכי אינו עובר על מצוה ואין לו סרך עונש וכן כתב מור״ם בדרכי משה גבי לחוף ראשו דמקבל עליה שכר אם מקיימה אבל לא נענש עליה אם אינו ~מייקמה[מקיימה] משם אור זרוע. וכיוצא בזה הוא רחיצת הגוף לדעת הטור. ומדרגה אחרת הוא לרחוץ פי״ו בחמין דבזה אין (לא) [לו] להתרשל. ומ"ש הטור בקיצור פסקי הרא״ש וכ״ש כל הגוף כונתו כלפי דרב אמר רחיצת ידיו ופניו רשות קאמ דמצוה היא ולא רשות כרב נחמן ואהא

קאמר וכ״ש כל הגוף דמצוה היא מן המובחר:

ומה שהקשה דאיך ר״י בר אלעאי לא היה מקיים זה וכן אינך ב״ה ואבשי ורבא. הן אמת דמצאה החקיר׳ מקום לנוח גבי ר״י בר אלעאי טפי משום דאינך היה מקום לומר דתדיר היו רוחצים גופם ובההיא זימנא אתרמי חפ״ו ראשם אבל ר״י בר אלעאי כך היה מנהגו ואיך לא עביד מצוה מן המובחר והרי כל דוכתא דאתמר מעשה בחסיד אחד הוי ר״י בר אלעי או ר״י בן בבא ואפשר לומר דר״י בר אלעאי היה רגיל לטבול במקוה טהורה או בנהר ע״ד שאמרו במדרשו של הרשב״י ולעת ערב היה רוחץ פי״ו במים חמין. אבל מי שאינו טובל מצוה מן המובחר לרחוץ גופו.

ומאי דקשיא ליה דלרב אף ידים ורגלים רשות ואין לומר דמודה רב וכו' לפי האמור אין סברא דכל גופו לרב יהיה מצוה ורחיצת פי״ו רשות דנהי דאי רוחץ כל גופו הוי מצוה מן המובחר אבל אי לא עביד אין עליו סרך נדנוד עובר על מצוה וכיון דאף רחיצת פי״ו. הוא רשות מהיכא תיתי דכל גופו יהיה מצוה ואעיקרא לק״מ מרב דלדידיה רחיצה לא מקרי מצוה. ומאי ק״ל על הטור הא אשכחן לפנים בישראל אבשי ובית הלל חייפי רישייהו ואיך קאמר רב דאף רחיצת פי״ו רשות ומאי אית לך למימר דלרב הכל רשות ולא מיקרי מצוה דכל ישראל אית להו למעבד הכי וה״נ נימא לטור. ומאי דאייתי דהמרדכי והאגודה לא כתבו אלא פי״ו משמע מדבריו דלא מצא חבר להטור. ואני בעוניי אומר דגם ראבי״ה שממנו מקור דברי המרדכי ס״ל כהטור כמ״ש בשמו בשה״ג סביב המרדכי פ״ב דשבת. וגם רבינו ירוחם כתב רחיצת ידים ורגלים או מרחץ וכו' מצוה משום עונג שבת:

ונראה דנפקא להו לראבי״ה והטור ורי״ו ממ״ש שם בשבת דף כ"ה ותזנח משלום נפשי זו נר של שבת נשיתי טובה זו מרחץ אמר ר' יוחנן זו רחיצת ידים ורגלים בחמין אלמא לר' ירמיה דקאמר נשיתי טובה זו מרחץ משמע דמצוה לרחוץ כל גופו אלא דר' יוחנן קאמר זו רחיצת ידים ורגלים בחמין דאפי׳ רחיצה פורתא לא הו״ל דאי אמרינן זו מרחץ נראה דמרחץ לא הו״ל אבל רחיצת פי״ו בחמין הו״ל וזה אינו דכל עיקר לא הו״ל ולהכי דריש זו רחיצת ידים ורגלים אבל גם ר' יוחנן מודה לר׳ ירמיה דמרחץ בערב שבת הוא דבר גדול ומהכא נפקא לפוסקים:

ג

ראיתי חסידים ואנשי מעשה דכל ע״ש היו רוחצים במרחץ ואח״כ טובלים במקוה טהורה ובערב היו רוחצים פי״ו בחמין:

ד

אם א״א לרחוץ בע״ש יכולים לרחוץ ביום ה׳ לכבוד שבת. ב״ח משם מרדכי הארוך. וכ״כ שה״ג סביב המרדכי והביאו מו״רם בדרכי משה:

ה

הגהה. ויתחיל בשמאל בקמיצה וכו׳ כתב בס' יש נוחלין דף כ״ו בהגהה שכן כתב האר״י זצ״ל ואין זה אמת דהאר״י לא חש להא ונוטל כסדרן וכן כתבו כל האחרונים משם האר״י זצ״ל. וראיתי לה׳ מגן אברהם שכתב ולכתחילה יטול בשמאל וכו׳ כמ״ש הר״ד אבודרהם ובס׳ אליה רבה כתב דמי ישמע להקל דחמירא סכנתא וכו' ע״ש ועמהם הסליחה דאם היה איזה נדנוד בדבר ודאי שהאר״י זצ״ל היה נזהר. והשתא דלא נזהר כלל ואדרבא כתבו שהיה מלעיג על זה ליכא שום ספיקא כלל. ואין טעם ליזהר אף לכתחילה. וכן פשט המנהג בגלילותינו ואין גם אחד נזהר בזה כלל:

ו

אמרינן במ״ק דף י״ח ע״א דר' יוחנן זרקינהו לטופריה בי מדרשא דטעמא דזורקן רשע שמא תעבור עליהן אשה עוברה ותפיל ואשה בי מדרשא לא שכיחא ואי מכנשי להו ושדינהו אבראי כיון דאשתני אשתני ולמד מכאן הרב פרישה הביאו בס' אליה רבה דאם חותך בביתו ונפל מידו איזה מהם יכבד המקום ויזיזם ממקומם ולית לן בה. והרב אליה רבה חלק עליו דדוקא כשהשליכן חוץ לחדר הוי שינוי מקום וכן משמע בהרי״ף עכ״ל ואני אומר דלשון התלמוד דקאמר כיון דאשתני אשתני משמע כהרב פרישה דבשינוי ממקום שנפלו סגי דאי לא הול״ל לש"ס כיון דאפיק להו אבראי לית לן בה. וכן משמע מלשון רש״י שכתב כיון דאשתני מההוא דוכתא דהוי מעיקרא אשתני ולא מזקי עכ״ל ופשטן של דברים כהרב פרישה. וכן משמע בפירוש אשר סביב הרי״ף המיוחס לרש״י שכתב כיון דאשתני שנדנדו ממקומם למקום אחר אשתני דאינם מזיקין ע״כ:

ז

דין ב׳. הגהה. ובמקום שאין מעשרין אצ"ל עשרתם. כ״כ הטור משם מהר"ם מרוטנבורק. והכי איתא בירושלמי אמר רבי חגי ר׳ שמואל בר רב יצחק הוה מפקד גו ביתיה עירבתן הדליקו את הנר ולמה לא אמר עשרתן אלא כל מה דהוה אכיל מן שוקא הוה אכיל:

תוכן העניינים

ברכי יוסף על אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה