ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן רנז
א
דין ד׳. וזגין ומוכין ועשבים בזמן שהם לחים וכו׳ עמ"ש ב״י ופנים מאירות ח״ב סי' ל״ו.
ב
דין ו'. מותר להטמין בשבת דבר צונן וכו׳. כתב הרב כנ״הג בגמרא מחלק רבי אמי בין אדם חשוב לשאינו חשוב והרמב״ם ורבינו בעל הטורים לא הזכירוהו ויראה לי הטעם שהם סוברים דאע״ג דר' אמי חילק בין אדם חשוב לשאינו חשוב מדחזינן לר' נחמן דהלכתא כוותיה בדיני ולדעת מקצת פוסקים נאמר כלל זה אפי' לגבי כ״ע נראה דלא חש לזה וגם רב יוסף תמה על רבי אמי אמאי הקפיד כוותיהו נקטינן דאין לחלק בין אדם חשוב לאינו חשוב עכ״ל.
וכזו וכזה העיר הרב עצמו בכנ״הג בי״ד סי' קי״ג הב״י אות י״ד דאמאי הפוסקים השמיטו התם גבי בשולי עכו״ם הא דאדם חשוב דאתמר בשמעתין שילהי פ' במה טומנין וצדד הרב כמה צדדין והנה מעיקרא סבר דסברי הפוסקים דהא דאדם חשוב דקאמר בסוגיין קאי להתר הטמנת צונן והדר קשיתי' דאמאי הרמב״ם והרא״ש לא הזכירו הא דאדם חשיב בהטמנת צונן ותירץ דקי״ל כרב נחמן ורב יוסף א״נ דר׳ אמי סבר דהני לישני דעולה על שלחן מלכים ונאכל כמות שהוא חי פליגי והקפיד אמאי לא חייש ר״נ ללישנא דשלחן מלכים וכו' עכ״ד.
ומ״ש הרב בי״ד דהרא״ש לא הביא הא דאדם חשוב בהטמנת צונן הוא אגב שיטפיה דהרי בכל הרואה דהרי"ף והרא״ש כתבוה הכא בשמעתין בהלכותיהם בדוכתא.
ומה שתירץ דר' אמי סבר דהנך לישני פליגי וכו' ק״ק דאי הכי מאי קאמר רב יוסף מ״ט איקפד ואייתי לישנא דנאכל כמות שהוא חי והו״ל לצדד דר' אמי סבר דפליגי הנך לישני ומשו״ה איקפד אמאי לא חייש וכו' אלא מוכח דהוה פשיטא להו דנאכל כמות שהוא חי כ״ע מודו דלישנא דפומבדיתאי אוסופי מוסיף אדסוראי:
ותו דר' יוחנן ס״ל דבאין עולה על שלחן מלכים או נאכל כמות שהוא חי שרי כמו שהוכיח הרא״ש וכיון דעבד כר' יוחנן וכרב למ״ד אמאי איקפד אי משום ספיקין בלישני בדרב הא אפילו פליג רב בהדיא הלכתא כר׳ יוחנן:
וטפי ניחא באידך שינויא והם דבריו הכא בסימן זה דהפוסקים פסקו כרב נחמן וכרב יוסף ולא כרבי אמי.
מיהו אכתי יש להעיר דהרי הרא״ש מייתי לה וכדאמרן והטור נקיט בשיפולי דאבוה ורביה. וכן הקשה הרב כנ"הג גופיה בי״ד סי' קנ״ב בדין אדם חשוב.
ועלה בדעתי לומר דאפשר הפוסקים דקדקו לשון הש״ס דקאמ' הוא סבר אדם חשוב שאני דהול״ל בקצרה אדם חשוב שאני ומדקאמר הוא סבר שמעינן דליתא דלר' אמי ולדידן לא שאני לן בין חשוב לאינו חשוב. וזה על דרך מה שתירץ הרב ש״ך בי״ד סי' רמ״ו משם הרב אביו דהרמ' דייק מ״ש הש״ס ר״מ קרא אשכח וכו' דר״מ ס״ל הכי ולא קי״ל כוותיה. כי האף אמנם דקדקתי במקום אחר עליו דהיכי קאמ' דהרמב״ם לא סבר התם כר״מ ואשכחן דעביד עובדא כנפשיה כמ״ש הרי״בש בתשובה סי' מ״ה ולפ״ז אף דהתם קאמר הש״ס ר״מ קרא אשכח הלכתא היא. מ״מ אפשר דהא דידן דדייק הש״ס לומר הוא סבר אדם חשוב שאני אלימא טפי למשמע מינה דאינה הלכה. א״נ אפשר לחלק דהדקדוק בגמרא אהני להיכא דהסברא מסכמת שלא יהיה הלכה רווחת וכשהדקדוק והסברא יחדיו יהיו תמים אז הפוסקים נדחה קראו לה. והכא הכריעו בדעתם לאמת דקדוק הלשון:
ובהכי אתנח לן מאי דהוינן בה בהגהותינו להרמב״ם דמדאמרינן בברכות דף מ״ח ואיהו סבר רובא דמנכר בעינן ופסק״ו אנשי אמנה פוסקי הלכות הכי דרובא דמנכר בעינן אלמא דהגם דקאמר הש״ס ואיהו סבר הלכתא היא. ולפום מאי דאמרן אכתי יש מקום לומר דהאי דוקיא דלישנא לא סגי עד דאיכא כהדיה סברא מכרעת דאינה הלכה והתם מסתבר לפוסקים דרובא דמנכר בעינן:
ואחר זמן ראיתי למהר"י זיין בגנת ורדים י״ד כלל ה' סי' ט' ולהרב המחבר שם סי' יו״ד שפירשו ודקדקו אותה שאמרו פ״ב דמ"ק דף י״א בההיא דמריון והוא סבר אדם חשוב שאני כדדייקינן בעניותין. אלא דהרא״ש שם פ״ג דפ״ק בפסקיו ובחידושיו כ"י לא גריס בההיא דמריון והוא סבר אדם חשוב.
וראיתי בס׳ אור יקרות למהר״ם יצחקי הנדפס חדש מה שכתב בחי׳ שבת דף נ״א על דברי הרב כנ״הג בדין זה שהבאתי למעלה שהפוסקים פסקו כרב נחמן דלית ליה הא דאדם חשוב וז״ל וק׳ דרב נחמן גופיה אית ליה האי סברא דאדם חשוב שאני בכתובות דף פ״ה גבי קריבתיה וכו׳ דאמר רב נחמן עשינו עצמינו כעורכי הדייני' עד ולבסוף סבר אדם חשוב שאני ופירש״י לפי שלמדין הימנו וכו׳ והכא אמאי לא חש לזה ואפשר דהכא לא חש דכיון דמה שעשה הוא דין פשוט להתרא לכ״ע אין לחוש שמא יטעה הרואה ויקל יותר אבל בההיא דכתובות דהענין ההוא לא הותר אלא לקריביה אז סבר רב נחמן דלאדם חשוב יש לו לחוש שמא ילמדו ממנו דלאו כ״ע ידעי חילוק זה ויבואו לעשות אף שלא לקרובים ואסור משום עורכי הדיינים אך לפי מ"ש התי״ט פ"ק דאבות ולפ״ז אף שלא לקרובו שרי בשאינו אדם חשוב צ״ע עכ״ל:
ואם מאן דמותיב הא שפיר קמותיג הא גופא קשיא בש״ס דרב נחמן אדר״נ דבהטמנת צונן ומיא דאחים עכו״ם לא חש לאדם חשוב והתם חייש ואין נראה לומר דר״ג שמע דאיקפד וקבלה.
ותו יש מקום להקשות על הטור דלא פסק כר׳ אמי אף בלא זה דר״נ דפ׳ הכותב דהא ר' יוחנן בכתובו' דף נ״ב חייש לאדם חשוב והגם דר״נ בשמעתין לא חייש הא כתב הרא״ם פ׳ הזהב דלא אמרו הלכתא כר״נ בדיני אלא לגבי רב ששת. והא איכא למידק על הרב כנ״הג כי בעוד שהוא מישב דעת הטור כתב דלדעת מקצת פוסקים הלכה כר״נ בדיני לגבי כ״ע ולא זכר דהרא״ש פליג והטור מסתמא סבור כאבוה. ותו דבי"ד מישב גם כן דעת הרא"ש והרא״ש לא סבר הכי. ומה גם השתא דאשכחן דר׳ יוחנן פליג והרא"ש השיג על הרי״ף פ׳ הזהב דפסק כר״נ נגד ר' יוחנן:
הן אמת דמסוגית פ״ק דכתובות ריש דף י״ג דאמרינן קשיא הלכתא אהלכתא דקי״ל הלכתא כר"נ בדיני ובהא אמר ר"י אמר שמואל הלכה כר״נ וכתב הרי״טבא בחידושיו דהוה קים ליה דהלכתא כשמואל בהא משמע דכי אמרינן הלכתא כר״נ בדיני הוא אף נגד שמואל:
וחזיתיה להרב כנ״הג בסוף חלק א״ח בכללים בדף אחרון קשיתיה מהא דכתובות וניחא ליה דנסחא זו אינה מעיקר הש״ס וכו' עש״ב. ודבריו קשים דמחק הספרים והא ניחא ליה טפי משינוייא אחריתי והביא ראיות לזה והרואה יראה שאינן ראיות כלל ואשתמיטיתיה דהרי״ף והרא״ש פ״ק דמכות כתבו הלכתא כר״נ בדיני כדאיתא פ״ק דכתובות ואין ספק שכיונו לסוגיין וכ״כ הרב מעדני מלך והרב שפתי כהן ח"מ סי׳ ס״ז ס״ק קכ״ב. והיותר קשה שהרב הנז׳ עצמו הזכיר שם דברי הרא״ש פ"ק דמכות. גם הריט״בא והר״ן הביאו לשון הש״ס כנסחתינו ובמקום אחר הארכנו בעניותינו לדקדק עוד בדברי הרב כנ״הג. ואחרי שנים רבות נדפס ס׳ יד מלאני ובאות קס״ג הרבה להשיב על הרב כנ"הג:
ולכל הדברות ולכל האמירות הלכתא כר״נ בדיני אמרו ולא באיסורי וא״כ הפוסקים הו"ל לפסוק כר׳ אמי ולא כר״נ והאיכא רבי יוחנן דחייש באדם חשוב בדעת רבי אמי. ותו דקשה ר״נ ארב נחמן.
לכן נראה דאף לפירוש התוספות י״ט ל״ק ואין יחס להני עובדי דרבי יוחנן ור״נ עם מאי דקמן דיש לומר דמאי דחייש רבי יוחנן ור״נ הכא באדם חשוב לאו משום שלמדו ממנו רק דהאדם גדול צריך שמירה שלא יליזו עליו ההמון שמלמד טענות לבעלי הדין דאפי' רבא בבתרא דף קפ״ט מרתח קרתח ואמר קא מגמרי טענתא לבני נשא מפסדו לי וכ״ש אשר דלת עם הארץ יחדיו י״רננו על גדולי הדור דמגמרי טענתא אשר לא כדת אבל הכא בשמעתין מאי דחייש ר׳ אמי היינו שלא ילמדו ההמון להקל באיסורים ולא קרב זה אל זה. ועמ״ש הרשב״ץ ח״א סימן פ״ט והרב באר שבע בתשו׳ סי׳ מ״ח ובשו״ת דברי יוסף סי׳ כ״ה ואנן בעניותין כתבנו בזה בח״מ בסי׳ טו״ב עש״ב: