ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן רלב
א
דין א׳. ואח״כ יאמר ש״ץ מגן וכו׳ כתב מהרי"קש אין מנהג הספרדים כן אלא מתפללין בקול רם עם הש״ץ ונראה שמכאן למדו לומר ש״ץ עד מגן ומחיה וקדושה וקדוש בקול רם עכ״ד וכתב הרב המקובל מהר״ר יעקב צמח בהגהותיו כ״י בני ספרד נוהגין לומר ג"כ ג' אחרונות בקול רם והטעם ממ״ש בסבא משפטים דף קט״ו שש שנים יעבוד ואין עבודה אלא תפלה שש שנים יעבוד ג׳ ראשונות וג׳ אחרונות דש״ץ וכו׳ וכפי דעת הרב ג' ראשונות וג' אחרונות הם עיקר דנהי דאו״א נכנסים ל"זא בג׳ ראשונות ובג׳ אחרונות נכנסים נה״י דאימא לז"א עכ"ד ועיין בס' יד אהרן סי׳ רל״ד ועמ"ש הרדב״ז בראשונות סי' ה׳:
ב
הגהה. וי"א שיתפלל הש״ץ בקול רם וכו׳ עיין בתשובת מהר״ש בן הרשב״ץ סי' נ״ו ובליקוטים אשר בתחילת ס' מעשה רוקח בדף ראשון ע"ב הובאו דברי רבינו אברהם ושם נאמר תקנת אביו הרמב"ם והאריך בזה עש"ב ובתשו׳ הרדב״ז ח״א סי' ה':
ג
דין ב'. לא ישב אדם להסתפר וכו׳ כתב מהר״י צמח בהגהותיו כ״י הרב ז״ל היה נוהג תמיד שלא להסתפר אחר חצות שהוא עת מנחה גדולה ואף בע״ש היה נזהר מאד. צמח. מכאן משמע שאם יש לאדם סיבה לגלח בתוך השבוע שאינו חייב להמתין עד ע״ש:
ד
להסתפר סמוך למנחה וכו' שמא ישבר הזוג ויחזור אחר זוג אחר ויעבור זמן המנחה וכתב הרב מג״א אפשר שאם יש לו שנים או ג' זוגים שרי. וזה שנים שהייתי מפקפק בזה דבכמה גזרות דרבנן קי״ל דלא פלוג רבנן וכמ״ש סי׳ רע״ה בגזרת לא יקרא לאור הנר דאפי' גבוה כמה קומות שאינו יכול ליגע אליו אסור דלא פלוג וכן בס״ס ש״ב אין מסתכלין במראה אפי׳ קבועה בכותל וכתב הר"ן פ׳ שואל דבמין אחד השוו את מדותיהם וע״ש מ״ש הר״ן משם רבינו משה בר יוסף והרז"ה שדעתם לאסור בכל מין מראה שחכמים השוו מדותיהם לגמרי ע״ש באורך והכא נמי דגזור רבנן לא ישב אדם להסתפר שמא ישבר הזוג אף אם יש לו שנים או שלשה קפדינן אזוגו״ת ולא פלוג רבנן. ואחר שנים רבות נדפס ס' אליה רבה. וראיתי לו שהביא דברי הרב מגן אברהם וכתב עליו ונראה דלא פלוג רבנן:
אך אוסיף להביט להרב ארחות חיים דף מ״ב ע״ד שכתב וז״ל ויש מפרשים דוקא כשאין לספר אלא זוג אחד אבל יש לו זוגות אחרים מותר עכ״ל עין רואה דהרב מג"א אמרה בדרך אפשר ומאתמרא מילתא פסיקתא משם הגדולים הני יש מפרשים רבוותא קמאי אשר הרב ארחות חיים שהיה בדורו של רבינו ירוחם מייתי להו:
איכו השתא שפרא מילתא באנפאי דהני מפרשים סברי מרנן דשנא ושנא הא דידן מגזרת לא יקרא לאור הנר והסתכלות במראה ודכוותייהו דהנך גזור רבנן דלא לעביד איסורא דאוריתא לא יקרא לאור הנר שמא יטה ולא יסתכל במראה שמא ישיר נימין המדולדלין וכיון דמשום איסור תורה גזור האי גזרה מתקף תקיפא בשגם יהיה האופ״ן דגבוה כמה קומות והמראה קבועה לא פלוג משא"כ מאי דקמן דאי נמי ישבר הזוג שכן ראוי להיות חוזר אחר זוג אחר דילמא בכל זאת איכא שהות להתפלל ואי נמי ליכא שהות ותעבור המנחה ליכא אלא ביטול מצוה דרבנן בשב ואל תעשה ומאחר שכן לא אלימא כולי האי גזרה וכי איכא כל כי האי זוג״א חלופי שרי:
וכזה ראיתי להרב פרי חדש א״ח סי׳ תנ״א דין א' שהביא מאי דערער הרב ב״ח על מה שנוהגים להשים כלי חמץ על מקום גבוה לנוי וכן כלי פסח בשאר ימות השנה מהא דאמור רבנן פ"ק דפסחים חמצו של נכרי עושה לו מחיצה גבוה עשרה ומהא דאייתינן דגבוה כמה קומות וכתב עלה הרב פר״ח שאין לנו לגזור גזרות מדעתינו ואין לדמות הגזרות זו לזו והנהו ראיות אינן דשאני התם דגזרינן דילמא אתי למיכל מיניה דאיכא איסור כרת וכן גזרינן שמא יטה דהוי מבעיר אבל הכא לכשת״ל דלשתמיש לא הוה ב״י ונ"ט לפגם מותר אף בפסח ואף לדעת האוסר לא אסיר אלא מדרבנן אפשר דלא גזרינן ואין למחות ביד הנוהגים התר עכ״ל הרי דהפר״ח לחלק יצא דהנהו שאני דהוי איסור תורה וכו׳ ואין להביא ראיה לדברי הרב פר״ח מיש מפרשים הללו שהביא א״ח הנז׳ דיש לחלק דהכא לא אתי אפי' לאיסור דרבנן רק לביטול מנחה דהוי מ״ע דרבנן בשב וא״ת וגם אף דישבר הזוג ואין בלתו ויחזור אחר זוג קרוב שלא יבטל מנחה ומש״וה שרו כי איכא זוגי אחריני משא״כ התם לדעת האוסר נטל״פ בפסח דהוי איסור דרבנן ובקום עשה:
ואע״ג דהרב אליה רבה שם סי׳ תנ"א גם הוא דחה דברי הרב ב"ח דשאני התם דהוי איסור דאוריי' וכו' והכא בדין זה פליג על הרב מגן אברהם דאף דיש לו זוגי אחריני אסיר דלא פלוג רבנן. אפשר דהתם אטעמי אחריני דכתב שם ובאליה זוטא סמיך. ותו דהכי רבנן בפירוש גזרו לא ישב אדם (לבני) [לפני] הספר וכו׳ והתם הא דמצניע כלי חמץ לא הוזכר בגמרא:
ודע שכתב עוד בס׳ ארחות חיים די״מ שהזוגות שלהם היו שני סכינים בחתיכה אחת ואסור אבל זוגות שלנו שהסכינים מחוברים במסמר ונח לתקן מהרה מותר עכ״ל ודעת הי״מ כללו דהיכא דלא שייך החששא אשר בעבורה גזרו שרי דומיא דמלח סדומית דגזרו בעבורה מים אחרונים וכן גילוי משום נמשים וכיוצא וכתבו הראשונים דהשתא דלא שכיחא מלח סדומית ונחשים א"צ ליטול מים אחרונים ואין להקפיד אגילוי כי היכי דלא קפדינן השתא אזוגות וכ״כ התוס' ריש פ׳ המביא גבי אין מטפחין ואין מרקדין דגזרו שמא יתקן כלי שיר ודוקא בימיהם שהיו בקיאי' לעשות כלי שיר אבל לדידן דלא בקיאינן לעשות כלי שיר לא שייך למגזר:
וכבר הרב פר"ח בי״ד סי' קי"ו ס״ק ב׳ עמד בפרט זה דאשכחן איפכא בכמה דוכתי דתקנה לא זזה ממקומה וזו הלכה העלה דהיכא דהוא תקנה כוללת דוקא אמרינן תקנה לא זזה ממקומה אך גבי גילוי ומים אחרונים דבשעת הגזרה האיכא דוכתי דלא שכיחא מלח סדומית כגון באיי הים הרחוקים וכן איכא דוכתי דליכא נחשים לא גזרו בהו ולא נכנסו מתחילה בכלל הגזירה. ולפ״ז היה אפשר לומר דה"נ לא גזרו אלא באתרא דידהו דהוו תרי סכיני וכו' אבל לפי מ״ש שם הפר״ח דבגבינה אף דאיכא דוכתי דעבדי ליה בעשבים הגזרה כוללת כיון דהנהו דוכתי נמי אפשר לשנות מנהגם ויעמידו בעור קיבת נבלה א״כ ה״נ לאו מילתא פסיקתא הא דהנוהגים בסכינים שלנו לא ישנו מנהגם.
ויש לחלק:
ומיהו מדברי גדולי הפוסקים דמייתו הא דלא ישב אדם לפני הספר שמא ישבר הזוג מוכח דהיינו בכל זמן אף לדידן (דסכינו) [דסכיני] הספרים מחוברים במסמר ולא קי״ל כהני יש מפרשים. אבל אם אית ליה זוגי אחריני נראה דיש להקל כסברת היש מפרשי׳ אחרים וכסבר׳ הרב מגן אברהם כיון דאעיקרא כמה מגדולי הפוסקי' סברי דלא קי״ל כהך אוקמתא דרב אחא בר יעקב וכמו שהביא מור״ם בסמוך סברות מתחלפות. ומאחר שכן אף לנוהגי׳ להחמיר כדעת הרי"ף והרמב״ם וסיעתם אי אית לית זוגי אחריני סמוך למנחה גדולה יש להקל:
ולפי מ״ש הרמב״ם בפירוש המשנה שמא ישבר הזוג או יארע דבר בכלי מכלי התספורת אחר שהתחיל להסתפר ויצטרך לתקן הכלי ובין כך תעבור עונת התפלה עכ"ד היה נראה דצריך שיהיה לו כל הכלים כפולים להתיר. אבל הוא עצמו בחיבורו לא כתב אלא כלשון התלמוד שמא ישבר הזוג. וכן כתבוה כל הפוסקים ולכן נראה דכיון דאית ליה זוגי אחריני יש להקל סמוך למנחה גדולה. דבשאר כלים לא שכיח שיארע דבר ואינם עיקר המלאכה כזוג:
ה
סמוך למנחה וכו׳ פי׳ חצי שעה קודם ובמ״ש לקמן סי׳ רל״ה דין ב' אסור להתחיל לאכול חצי שעה סמוך לזמן ק״ש וכו'.
וראיתי בס' חק יוסף סי' תל״א ס״ק ה' שכתב דדעת מרן דאם התחיל במלאכה בתחילת ליל י״ד קודם בדיקה פוסק והא דגבי מנחה וק"ש אם התחיל אינו פוסק היינו דסבר הב״י דלא אסרינן חצי שעה קודם אלא במילי דאוריתא אבל לא במילי דרבנן לכך בסימן רל"ה קתני אסור להתחיל לאכול חצי שעה סמוך לזמן ק״ש של ערבית כיון דק״ש דאוריתא הוא אבל בסימן רל״ב גבי תפלה שהוא מדרבנן לא קתני חצי שעה אלא סמוך למנחה א"כ ה״נ בבדיקת חמץ שהוא דרבנן אינו אסור חצי שעה קוד' זמנו וכו׳ עכ״ל וכן כתב בסי' תפ״ט דזהו דעת מור״ם שכתב שם וכשהגיע הזמן אסו' לאכול וכו׳ ולא כתב חצי שעה קודם משום דספירה בז״הז דרבנן ז"התד ואינן מחוורין אצלי חדא דעכ״פ גם בדרבנן סמוך למנח׳ שנינו ומור״ם הול״ל סי׳ תפ"ט וסמוך לזמן אסור. ותו דבד״מ שם ביאר גבי הפסקה למ״ד דאוריתא ולמ״ד דרבנן. והול״ל באיסור ההתחלה נמי למ"ד דאוריתא דצריך שיהיה חצי שעה קודם. ותו דמשמע בריש ערבי פסחי' דסמוך למנחה היינו חצי שעה קודם דמשני ע״ש מן המנחה ולמעלה אסור סמוך למנחה שרי אבל בע״פ אף סמוך למנחה אסור ופריך ובע״ש סמוך למנחה שרי והתניא לא יאכל אדם בע״ש וי״ט מתשע שעות ולמעלה וכו׳ אלמא סמוך למנחה הוא חצי שעה קודם דמנחה בתשע שעות ומחצה וקתני לא יאכל מתשע שעות וכמ״ש מהראנ״ח בתמשו׳ ח״א סי' מ״ח. ואין לומר דלעולם סמוך למנחה הוא שיעור קטן מאוד ואינו חצי שעה ופריך מכ״ש. חדא דא״ה הו"ל לאתמוהי דאשכחן דע״ש חמיר מע״פ. ותו דבריתא קתני ע״ש וימים טובים וע״פ בכלל י״ט ואנן סמוך למנחה תנן גבי ע״פ. ותו דהמקשן כי פריך ברישא מאי איריא ע״פ אפילו ע״ש נמי הו״ל להקשות דאמאי גרע ע״פ משאר עי״ט דמתשע שעות אסור. ותו דאי תשע הוא סמוך למנחה ניחא דבריתא ראשונה ע״ש מן המנחה ולמעלה לאו דוקא וסמוך למנחה קאמר אלא אי אמרת דסמוך למנחה זוטר ובציר מחצי שעה הו״ל לתנא למתני בבריתא ראשונה מתשע. ותו דודאי מתשע הוא סמוך למנחה דלא אשכחן בהני מילי טפי מסמוך למנחה ובשגם יש לדחות איזה הכרחיות הנז׳ מ״מ ממעייני הישועה ישר יחזו פנימו דרהטא כולא סוגיא ומוכחא ומכרעא דחצי שעה הוא סמוך למנחה:
ותו דשרש דין זה דסי' רל״ה גבי ק״ש מקומו מוזכ״ר לו בב"י שם שכתב על דברי רבינו יונה ריש ברכות וז״ל ומכלל דבריו אתה למד דקודם זמנה נני אסור להתחיל לאכול מיהו משמע דה״ד כחצי שעה קודם כמו שאמרו בתפלת המנחה וכו׳ עכ״ל הראת לדעת דשיעור זה דחצי שעה שכתב מרן גבי ק"ש בסי׳ רל״ה הם דברי מרן עצמו שם בב״י ויליף ליה מדין תפלת מנחה וזה כנגד היסוד שהניח הרב חק יוסף דדעת מרן לחלק בין ק״ש למנחה גם בזמן ההתחלה דיש הפרש בין סמוך למנחה לחצי שעה קודם מנחה. ותו דבדין זה דתפלת המנחה מרן בב״י הביא משם הר״ן ורשב״ם דסמוך למנחה היינו חצי שעה קודם והם דברי הטור שם. ומנין להרב הנז׳ לחדש דבר מעתה דסמוך למנחה אינו חצי שעה מה שלא נמצא בראשונים ומפורש ההפך בב"י. גם מור״ם בדרכי משה סי׳ רל״ה הביא דברי הב"י דגבי ק״ש אסור חצי שעה קודם כתפילת מנחה ע״ש:
ומעתה מ״ש מור״ם סי׳ תפ״ט וכשהגיע הזמן אסור וכו׳ לאו דוקא אלא כונתו חצי שעה קודם על דרך שכתב מרן בכ״מ פ״ו דתפלה דהרמב״ם סמוך למנחה קרי כיון שהגיע זמן המנחה. ודברי הש״הג בדעת הרמב"ם תמוהים. אי נמי יש לתרץ דברי מור״ם הנז': כדפריק לה הרב חק יעקב שם ע"ש:
ו
אפילו סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה וכו׳ זה דעת הרי״ף והרמב״ם דקי״ל כרב אחא בר יעקב. והטור בח״מ סי' ה' כתב שכך היא מסקנת הרא״ש ומרן בב״י כאן כתב שאינו מוכרח. וכתבו האחרונים דהדר מר משמעתיה דבח״מ ביאר שטעם הטור משום דמייתי הרא"ש סברת הרי״ף ור׳ יונה באחרונה ושתיק משתק ואני בעוניי אומר דמרן גם בח״מ רמז שאינו מוכרח שכתב ומאחר שהביא דעת רב אלפס לבסוף משמע ליה דכך היא מסקנתו וממאי דקאמר משמע ליה מוכח דכונת מרן לומ׳ דהכי משמע ליה לטור אבל אינו מוכרח אלא דהטור משמע ליה הכי:
אמנם לי ההדיוט לפום ריהטא נראה דמלבד שהביא סברת הרי״ף ורבינו יונה בסוף עוד אחרת היתה דמשמע דמסיק הרא״ש כדעת הרי״ף שהרי כתב בתר הני דממאי דקאמר הש״ס במנחה לא שכיחא שכרות מוכח דאיירי בסעודת כל אדם דאי איירי בסעודה גדולה שניחא ושכיחא וזה מוכרע כסברת הרי״ף דנקיטינן דמשנתנו בסעודה קטנ'. והגם דהוכחה זו אפשר שהיא מדברי רבינו יונה וכמ״ש הרב בית חדש. מ״מ נראין הדברי׳ שהרא״ש הכי סבר דאלו הרא״ש סבר כר״ת הו״ל לדחו׳ ראיה זו ולישב דעת ר״ת כמו שדחה ראית רבינו תם לעיל ממ"ש מאימת התחלת דין ותירצה לדעת הרי״ף. ואי אמרת שדעת הרא"ש כרבינו תם אדמהדר ליתובי דעת הרי״ף ולתרוצי סוגיא אליביה יאר פניו אתנו ליתובי סוגיין לדעת ר״ת דסבר הכי להלכה. ועוד יש לצרף לזה דמהר״ם רביה דהרא״ש היה נוהג כהרי״ף וכמ״ש הגמי״י ומסתמא שיטת הרא״ש כשיטת רבו. אלא דק״ק דהול״ל שכך היה נוהג מהר״ם:
שוב ראיתי בתשב״ץ לתלמיד מהר״ם סימן ך' שכתב דמהר״ם סבר סעודה קטנה סמוך למנחה קטנה כמו סעודה גדולה סמוך למנחה גדולה וכשהוא מאחד בשבת סעודה ג' סמוך למנחה קטנה אז מתפלל מנחה ואוכל ואינו חובה רק הוא רגיל לעשות כן עכ״ד ומוכח דמהר"ם סבר כשיטת ר״ת דסעודה קטנה סמוך למנחה גדולה שרי וזה הפך מ״ש בשמו הגמי״י פ״ו דתפלה ובסוף הל' שבת ע״ש:
ז
ואם התחיל בא' מכל אלו אינו מפסיק וכו' נראה דאפי' התחיל בסעודה גדולה לדעת הרי״ף נמי אינו מפסיק כדמוכח ממ״ש הרא״ש לשיטת הרי״ף דמאימת התחלת דין וכו׳ אאם התחילו אין מפסיקין אלמא דאם התחילו קאי אף על הדברים הגדולים התחלת דין וסעודה גדולה:
ומקשו הכא דהרי כתב הרא״ש לקמן דממ״ש במנחה לא שכיחא שכרות מוכח כהרי״ף דבסעודת כל אדם איירי דאי בסעודה גדולה שכיחא ושכיחא. והרב ב״ח כתב דמ״ש לקמן הם דברי רבינו יונה והרא״ש לא סבר כוותיה אלא ס״ל דביום לא שכיח שכרות אף בסעודה גדולה ע״ש באורך. ודבריו קשים בעיני דהגם דנימא דהם דברי רבינו יונה אי לא ס״ל להרא״ש כוותיה לא ה״ל להביא דבריו או ה״ל לדחות ראיתו. ותו לרבינו יונה דס״ל כהרי״ף וסבר דשכיחא שכרות בסעודה גדולה תיקשי ליה ממ״ש מאימת התחלת דין דמוכח דשינויא קמא עיקר כדמייתי ר״ת ראיה. ומוכרח לשנויי כדמשני הרא״ש דקאי אאם התחילו אין מפסיקין וא״כ קאי אף על הדברים גדולים והדרא קושיא על רבינו יונה:
ולכן נראה דמשנתנו בסעודה קטנה איירי ואהא בעי מאימת התחלת אכילה לסעודה קטנה. ונקט כל ההתחלות משום דהכי הוא דאפילו בדברים גדולים אם התחילו אין מפסיקין וכ״כ הרב ט״ז. והרשב״א בחידושיו כתב דבסעוד׳ גדולה אף אם התיר חגורו והתחיל מפסיק דשכיחא שכרות אבל אם התחיל לאכול בין בסעודה גדולה למנחה בין בתפלת ערבית אינו מפסיק אבל לק״ש דאורייתא מפסיק ועמ“ש מרן בב"י סי׳ רל״ה:
ח
אעפ״י שהתחיל באיסור וכו׳ כ״כ הרא״ש פ״ק דשבת. והנה הרא״ש פ׳ תפלת השחר כתב דרי״בל דאמר כיון שהגיע תפלת המנחה אסור לאדם שיטעום כלום איירי אפי' התחיל בהתר צריך להפסיק כדמוכח פ״ק דשבת וכן משמע לישנא דאסור לטעום כלום ופירש הרב מעדני מלך דמ״ש כדמוכח פ״ק דשבת היינו דמותיב ממתני׳ ארי״בל ולא משני דמתני׳ איירי שהתחיל בהתר:
וראה ראיתי בס' קרבן נתנאל הנדפס מחדש שכתב וזה פלא בעיני שלא ראה מ״ש הרא״ש פ״ק דשבת שני הוכחות דמתני' איירי בהתחילו באיסור עכ״ד ואפשר לומר דהרב מעד״מ ראה וידע דברי הרא״ש פ״ק דשבת רק דהני הוכחות שכתב הרא״ש דמשנתנו איירי אף בהתחילו באיסור היינו ממאי דאמ׳ לקמן בשמעתין ומסוגית סוכה מהא משמע דסובר הש״ס דמתני׳ איירי אף בהתחילו באיסור. ומ"מ לא מפני שהש״ס סובר כך מצי לומר לימא תיהוי תיובתא דרי"בל כי מטית לאותובי תיובתא על רי"בל לא מצית לאותובי דפשטא דמתני׳ בהתחילו בהתר ואין הכרח מהמשנה עצמה דאיירי אף בהתחילו באיסור ואם כן הו״מ לשנויי א״ל רי״בל ההיא בהתחיל בהתר ומדלא משני הכי שמעינן דמשמע להש״ס דרי״בל אף בהתחיל בהתר ומ״ה קאמר לימא תיובתיה דרי״בל וכו' ודחיק לאוקמה:
ט
הגהה. ויש חולקין וס״ל דסעודה קטנה מותר וכו' זוהי שיטת ר״ת וכתב הרא"ש פ״ק דשבת לשיטה זו ואם התחיל לאכול סמוך למנחה קטנה יפסיק כשיגיע זמן תפלת מנחה. והקשה מהר״ש חיון בביאורו לח״מ סימן ה׳ והרב תפארת שמואל ושאר אחרונים דהרא״ש כתב להפך פ׳ תפלת השחר:
ומכח קושיא זו הרב מעד״מ הסכים דבפ׳ תפלת השחר אינו מלשון הרא״ש רק הגהה היא והכניסוה לפנים ע״ש:
אכן מרן בב"י סי׳ זה מייתי לה משם הרא"ש. וק״ק דלפי דעתו שהרא"ש כתב כן אמאי לא הקשה דפליג אמ״ש הרא"ש גופיה פ״ק דשבת ומה גם שהוא גופיה מייתי דבריו בח״מ סי' ה'. והרב כנ"הג כתב שם בח״מ דמרן שהביא לשון פ' תפלת השחר הכא ס״ל דמ״ש הרא״ש פ״ק דשבת ואם התחיל לאכול סמוך למנחה קטנה יפסיק אסעודה גדולה קאי וכפ"ז הקשה על מ״ש בח״מ עש״ב.
ולי ההדיוט קשה דאי אפשר לפרש בלשון הרא״ש דשבת דקאי אסעוד' גדולה שהרי לעיל כתב דקי״ל כרי״בל שאם התחיל לאכול סמוך למנחה קטנה פוסק מדלא משני דלא ק״ל כרי"בל וזה עד ממהר דאפילו סעודה קטנה פוסק ואי אפשר לפרש לקמן אסעודה גדולה. דוקא קאי:
ובצפייתנו צפינו לרבינו ירוחם נתיב ג' חלק ג' שכתב מותר לאכול סעודה קטנה קודם למנחה בין מנחה גדולה בין מנחה קטנה וסעודה גדולה אסור קודם מנחה גדולה כך פשוט בברכות וכן פסק ר״ת עכ״ל וקשה דבח״ד כתב ור״ת ור"י פסקו כלישנא קמא וכו' וכל זה מיירי במנחה גדולה אבל סמוך למנחה קטנה לא ישב אפילו תספורת שלנו וכו׳ ולא לאכול אפילו סעודה קטנה וכו׳ ויש מי שכתב דאם התחיל לאכול מפסיק למנחה קטנה ע"פ פסק ר״ת ור״י עכ״ל הרי שכתב לדעת ר״ת דסמוך למנחה קטנה אפילו סעודה קטנה לא יאכל אלא דבהפסקה לחוד הביא חולק ולעיל כתב בפשיטות דסעודה קטנה מותר אף קודם מ״ק לר״ת:
י (יו"ד)
ויש אומרים דאפילו סעודה גדולה סמוך למנחה גדולה שרי וכו' זהו דעת הר״זה וכתב מהראנ״ח ת״א סי׳ מ״ח דמי יודע אם הגיע זמן מנחה גדולה מותר סעודה גדולה לדעת הרז״ה. וק״ק דמדברי הרז״ה דמוקי למשנתנו בין בסעודה גדולה בין בסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה משמע דסעודה גדול' עד סמוך למנחה קטנה שרי. וגם הכי מסתבר דלדעת הרז״ה סעודה גדולה שריא אף אם הגיע זמן מנחה גדולה עד סמוך מ״ק:
יא
דין ג׳. אכילת פירות מותר וה״ה לאכול פת כביצה וכו׳ ראיתי להרב אליה רבה שכתב בכ״מ מצאתי ונ״ל דאכילת פירות כביצה הוי טעימה אבל יותר מכביצה או כזית מפת אסור וצ״ע שסותר הטור וש"ע עכ״ל ולק״מ דמרן בכסף משנה קאי על דברי הרמב״ם דאסר אפילו אכילת עראי ולפ״ז שפיר כתב דפירות כביצה הוי טעימה אבל יותר מכביצה פירות או כזית מפת הוי אכילת עראי ואסרה הרמב״ם. אבל שאר פוסקים לא אסרי אלא סעודה קטנה ושרו אכילת עראי ולפ״ז שפיר שרו הטור וש״ע אכילות פירות וכביצה מפת דאכילת עראי מקרי ושרי וזה פשוט. אלא דיש להרגיש שלא ביאר בב״י הך פלוגתא דאיכא בין הרמב״ם לשאר פוסקים: