ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן רטז
א
דין א׳. אסור ליהנות מריח טוב וכו׳ כתב הרב שיירי כנ"הג וז״ל על הריח אין מברכין שהחיינו וכו' סמכינן אברכה דאכילה אך יש לחקור למה אין אנו מברכין שהחיינו בורדים המרוקחים וכו' כיון דמתחדשים משנה לשנה ובחנם הטריח את עצמו בעל לחם חמודות אות קי״ט לתת טעם למה אין אנו מברכין על הריח עכ״ל וק״ק דלפי דבריו מצא החקירה מקום לנוח למה אין מברכין על הורדים וכו׳ והרב לא מצא מענה ולפי טעמי הרב ל״ח שהיא הנאה מועטת או דהנשמה נהנית וכו׳ ניחא דאין מברכין שהחיינו כל עיקר על שום ריח:
גם הרב עצמו כתב בכנסת הגדולה סי' רכ״ה וז״ל על הריח טוב המתחדש משנה לשנה כגון די"מיר הי״נדי ועל הי״אסמין ועל הנרגי״ס והורד וכיוצא בהם אני רגיל לברך בהם זמן בשעה שאני נהנה מן הפרי הרדב״ז עכ״ל והיא בתשובות החדשות סי' רצ״ז וא״כ הכא בשיירי כשחקר על הורדים וכו' אמאי לא כתב דהרדב״ז כתב דיברך וגם הו"לל דפליג הרדב״ז על הרב ל״ח:
וכן בקדש חזיתי להרב מג"א סי׳ רכ״ה דאייתי תשובת הרדב״ז הלזו וסיים ועמ״ש סי׳ רי״ו דיש חולקין והכא בסי׳ רי״ו ראו הביא לנו דברי הל"ח:
ואנא חזיתיה להרב הלכה ברורה סי׳ רכ״ה שכתב וז״ל על ריח שמתחדש משנה לשנה וכו׳ אינו מברך עליו ועסי' רי״ו דיש חולקין כ״כ מג״א ולכאורה לא ידעתי על מה שרומז על סי' רי״ו עכ“ל ונסחא מוטעת נזדמנה לו בס' מג״א שכתוב אינו מברך ואמטול הכי לא ידע מאי מחוי במחוג הרב מגן אברהם בסי' זה דיש חולקין. אבל בנסחתינו כתוב במג״א אני מברך וכן הוא האמת ככתוב על ספר הישר כנסת הגדולה אשר הרב מג״א משם חפר אוכל וי״עתק משם חידושי האחרונים כידוע ובפרט בזה אשר תשובת הרדב״ז הלזו בו בפרק לא נאמרה לקרות הלא היא כתובה והיה העלמ״ה ואנן בדידן אשר עד כה ברכנו ה׳ לאדפוס״י אדרא תשובות הרדב״ז מקרוב עין רואה בתשובה שלימה להרדב״ז דס״ל כנסחתינו וכך אמר דוד אני אברך. ושפיר כתב הרב מג״א ועסי' רי״ו דיש חולקין הן הנה היו דברי הל״ח דמייתי הכא כמבואר. וכבר רמזה לזו הרב שבות יעקב ח״ב סוף סי׳ ל״ז שכתב דבס' ה"ב לא ירד לסוף דעת מג"א:
ואפנה על ימין בהגהות מר זקנינו הרב החסיד מהר״א אזולאי ז״להה בכ״י שכתב סי' רכ״ה וז״ל וכתב הר׳ מנוח דעל עשב המתחדש כגון אלחבק״ה וכיוצא בו אין מברך שהרי פעמים שיכול להתקיים כל השנה משא״כ בשאר פירות הארץ והעץ עכ״ל ומכאן ראיה קצת שחייב לברך שהחיינו על הפרחים בעלי ריח טוב כמו שושנים וקלאבי״אינה וכיוצא המתחדשים משנה לשנה ועמ״ש בסי' רי״ו עכ״ל ובסי' רי"ו הכא הביא דברי הרב לחם חמודות הנז':
וכבר ראיתי בס׳ בני חיי שכתב בסי׳ זה וז״ל כתב השיירי כנ״הג דעל הריח אין מברכין זמן וממ״ש ב״י לקמן סי׳ רכ״ה בשם הר' מנוח על עשב אלחבק״ה וכו׳ משמע שאף דבר שאינו רק לריח אם מתחדש מברכין ויש לדחות דאלחבק״ה חזי לאכילה עכ״ל ולא זכר תשובת הרדב״ז שהביא הרב כנ"הג. ומ״ש דאלחבק״ה חזיא לאכילה הן לו יהי כדבריו הדבר ידוע דעיקרא ורובה להריח ולאו לאכילה עבידא ואם המצא ימצא כמעט הוי מיעוטא דמיעוטא:
ולענין הלכה נראה דאין לברך דהרי במחלקת שנוייה ואף דלהרדב״ז פשיטא ליה טובא אם איתא להא לא הוו שתקי מינה רבוואתא קמאי כדרגילי רבנן למימר אכיוצא בהא וכל בתר איפכא לא ראינו ולא שמענו בדורנו ודורות שלפנינו מי שמברך זמן על הריח ודלא כהרב שבות יעקב סי׳ הנז' ולא סמכינן על משמעות דברי הר' מנוח ותשובת הרדב״ז וכן עמא דבר:
ב
על ריח מי״נטה הנקרא בערבי נענ״ה ונקרא בלשון משנה פ"ז דשביעית דנדנה ופ״ק דעוקצין מינתא ואמיתא בשבת דף קכ״ח כתב הרב גנת ורדים א"ח כלל א' סי' מ״א דאין מברכין. והרב פרח שושן כלל א' סי' י״ג חלק עליו ובהסכמה עלה דמברך עליו הנותן ריח טוב בפירות. וכ"כ הרב הלקט ח״ב סי׳ קט״ו וכתב דהעולם מברכין עשבי ולא ידע למה והביא כל זה הרב יד אהרן נר״ו ואשתמיט מכלהו מ״ש הרב שבלי הלקט סוף סי' מ"ד וז״ל והפיגם דוטא והאמיתה מינטה וכל שהן עשב שריחן נודף מברך עליהם עשבי בשמים:
ג
דין ב'. ואם היה פרי וכו׳ על אז"הר אתרוג ונאראנג וזולתם מברך עצי בשמים. מהרי״קש וכ״כ מהר״י צמח בהגהותיו כ״י משם הרב מהר״ר זרחיה נוטה:
ד
ועל כלם אם אמר בורא מיני בשמים וכו' כתב הרב אליה רבה משם עולת תמיד אפילו אם בירך שהכל יצא בכל מיני ריח וצ״ע עכ״ל ואיברא דכתבו התוס׳ דף מ״ג דיש סוברין דעל ריח שמסופק יברך שהכל והביא סברא זו המרדכי:
אמנם לדידן דק״ל כסברת הר״ם מקוצי שהביאו תוספות והמרדכי דיברך בורא מיני בשמים היה נראה דאם בירך שהכל לא יצא דברכת שהכל היא כוללת לאוכל ומשקה ולא נתקנה אלא למידי דאכילה ושתיה אבל ראיתי בס' ארחות חיים ה' ברכות אות ל״ח שכתב דעל הספק יברך בורא מיני בשמים ובאות מ״ב כתוב וז״ל כתב הרמב״ם ועל כלם אם אמר שהכל יצא אפילו בברכות של ריח עכ״ל ודברי הרמ' אין אתנו יודע איה מקום כבודם דבחיבור לא זכר בברכת הריח אלא במ״ב. ומרן בכ"מ פ"ט דברכות ע״ד הרמב״ם דבורא מ״ב היא כמו שהכל שהיא על מיני מזון משמע דדוקא על מיני מזון הוא דנפיק בשנ״ב. ובשו״ת בית יהודה א״ח סי' מ״ב ראיתי שכתב בפשיטות דלא נפיק בברכת שהכל דלא כהר״ר הלוי שהביא ראיה מהשר מקוצי שהביאו התוס׳ דיוצא בשהכל עכ״ד וק״ק דלא זכר כי אם דברי התוס׳ ואף דברי התוס׳ אגב שיטפיה כתב בשם התוס' דכתנו דלהשר מקוצי יוצא בשהכל והרואה יראה דהתוספות כתבו בשם יש מפרשים דיברך שהכל ומהר"ם מקוצי במ״ב ודוק היטב:
ה
ועל קני״לה וקלא"וו וכו' כתב מר זקנינו הרב החסיד מהר״א אזולאי ז"להה בהגהותיו כ״י וז"ל הרב בש״ע כתב על קני״לה וקלא״וו שנתן רט״ב והלבוש לא זכר הקלא"וו גם בטור וב״י לא נזכר וקלא"וו ובלשון הטור אפשר שנכלל במ״ש על ריח קנה וקנמון וכיוצא בהן וק' שבסי׳ ר״ב כתב הרב בש"ע והלבוש דעל קלא"וו אינו מברך כלום ועל אגוז מוסקאטה פה״ע וקני״לה פ״הא משמע דקלא"וו אינו כיוצא דקנמון ועוד שזו סברת הרא״ש דסבר דקלא״וו אין דרך לאכלו אלא ע"י תערובות והוא עצמו פסק כאן דעל ריח קנה וקנמון שנתן רט״נ כיון שעיקרן לאכילה משמע דקלא״וו לאו כוותייהו וק' על הרב ש״ע שכתב כאן בקלא"וו רט״ב מנא ליה ושמעתי שיש מוחקים מש״ע קלא״וו עכ“ל וכן ראיתי בקונטריס לאחד קדוש כ״י ישן נושן כתב דקלא"וו נמחק מש״ע. ועיין בית יהודה ח״ב סי׳ צ״ד. ובס׳ אליה רבה האריך והעלה על קלא"וו בורא מיני בשמים:
ו
דין ז'. סמלק וכו' וי״מ יאסמין וכו' כ״כ מרן בב״י משם רבינו ירוחם וכתב הרב יד אהרן איני יודע למה הרחיק עדיו דרש״י פירש כן עכ״ל ואי משום הא יש לדחות דארחיה דמרן דמילתא דאמרו רבנן לא מייתי בשם כלם רק בשם מחבר הנעלם יותר כמ״ש הרב כנ״הג י״ד סי' קל"ב הגב״י אות כ״ה:
אבל אי קשיא הא קשיא דרש"י כתב סמלק יאסמין בלשון ישמעאל והוא עש"ב שיש לו שלש שורות וכו׳ ע״ש וא״כ עשב של ג' שורות הוא יאסמין וק' על מרן מאי מייתי בב״י פירוש רבינו ירוחם הרי פי' רש״י שמביא הטור שהוא עשב מג' שורות וכו׳ הוא ופי' רבינו ירוחם אחד הוא וכן הכא בש״ע קשה דכתבן שני דעות חלוקות דעת רש“י ודעת רבינו ירוחם והוא באחד. וכן מצאתי אח״כ להרב מע״מ שהעיר בזה וכתב דבש״ע עשה שני פירושים מפי״רשי ואינו אלא אחד. ואם נאמר דמרן ידע דהני עשבי מה שקורין יאסמין בלשון ישמעאל ועשב מג׳ שורות תרי הוו ומשו״ה פשיטא ליה דזה שכתוב בפירש״י דקמן יאסמין אינו מדברי רש״י רק הגהה בש"ס והכניסוה בפירש״י וא"כ הא דיאסמין הביאו בשם רי״ו והם עתה שלשה פירושים. ניחא. ועכ״ז הו״ל לאודועי בב״י ולא לסתום דבריו:
ומיהו הרא״ם פ' ויצא קיים פירש״י שבגמרא שלפנינו דסמלק יאסמין ובו ג׳ שורות ועפ״ז יגי״ה אורו פירש״י שבחומש ע״ש ומהרש״א פ' חלק תהי עלה. והרב פר״ח בליקוטים הביא פירש״י שבחומש ולא הזכיר פירש"י בש"ס ודברי הרא״ם שהוא החליט דלרש״י מברך עשבי ביאסמין והוא הפך מה שפירש בש״ס שהוא העיקר וכפי דעת הרא״ם הן הן דברי רש״י בחומש:
אבל נראה עיקר כמ״ש הרב נחלת יעקב כפירש״י שבחומש הלא בספרתו עש״ב. ומה שדחה הרב פר״ח פירוש רבינו ירוחם בדחיית הרמב״ן כבר הרא״ם איהו מפרק לה ע״ש ודוק היטב:
ז
מנטו״ר וקלאב״יאינה בורא עצי בשמים מר זקני הרב החסיד מהר״א אזולאי ז״להה בהגהותיו כ״י וכן ראיתי בקונטריס כ״י לאחד קדוש:
ח
דין ח'. סיגלי והם ויאולא״ש בורא עשבי וכו' בארחות חיים ה׳ ברכות אות ל״ט כתב בויאולא״ש עצי ופירש דהיינו סמלק:
ט
על נופאדא״ס נ״ל דמברך בורא עשבי בשמים. קונט׳ כ״י לאחד קדוש:
י
על שושן הנקרא בהא"ר מברך עשבי. הרב מהר״י עאייאש בש״ות בית יהודה א״ח סי' ס״ב בשם רבו מהר״ש צרור ושכן המנהג:
יא
דין ט'. נרגיס וכו' אם גדל בגנה מברך עצי בשמים וכו' נהירנא כד הוינא טליא חזה הוית למהר״ש הבדלה ז״להה בתשוב׳ כ״י האריך להוכיח דאין זה מה שקורין בערבי היום נארגי״ס ובטורק״י זירנ״י קאר״י שעל אלו יש לברך עשני וראיתי קצת מדקדקים שמברכין עליהם מיני בשמים:
יב
דין י״א. מברך על ההדס וכו׳. זו סברת בית הלל. ובגמרא דף מ״ג אמרו דרב פפא בריך אהדס א״ל לא סבר לה מר הלכה כר״ג שהכריע והלכה כדברי המכריע א״ל הכי אמר רבא הלכה כב״ה ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד:
והרא״ש כתב בפסקיו רב אלפס כתב דהלכה כרבא ונראה שלא היה כתוב בספרו ולא היא לאשתמוטי וכו׳ וכן מסתברא דהלכה כב״ה דהכרעה דר״ג לאו הכרעה היא אלא שנתן טעם לדברי ב״ש עכ״ל והרב מעדני מלך כתב כלומר שר״ג לאו להלכה הכריע אלא לענין נתינת טעם אמר אני אכריע הטעם הנוטה לדעת ב״ש עכ״ל ומשמע שהבין הרב דכונת הרא"ש דר״ג לא בא להורו' הלכ' כב"ש והכריע כמותו רק ר״ג סבר כב״ה ובא לגלות טעם ב״ש וכן הבין בכונת הרא״ש הרב יד אהרן נר״ו וז״ל ולא הבנתי כונת דבריו דאיך אפשר לומר דר״ג נתן טעם לדברי ב״ש ולא להכריע הא ר׳ יוחנן דאמר הלכה כדברי המכריע משמע דר״ג הכריע כב״ש ונראה לומר דכיון דל"ג ולא היא רבא סבר הלכה כב״ה וסבר הרא״ש דמאחר דהלכה כב"ה למאי הלכתא פסק רבא הלכה כב״ה אלא דרבא אתי לאפוקי דעת ר׳ יוחנן דקאמר דר״ג מכריע הוא ולא היא דר״ג נ״ט לב״ש עכ״ל ובסגנון דנקט תירוצו דהכרח הרא״ש דאמאי הוצרך רבא לומר הלכה כב״ה אלא דרבא סבר דר״ג נתן טעם וכו' יש להשיב דמה יוכיח הוכח מדאצטריך רבא לומר הלכה כב״ה דסבר רבא דר״ג נ"ט וכו' דילמא גם רבא ס״ל דר״ג פסק כב״ש ואתא רבא לומר דלא קי״ל כר״ג וכדאמר ר״י אלא הלכה כב״ה:
ברם לפי דרכו הוה מצי לתרוצי דהכרח הרא״ש דאמאי רבא פליג אר׳ יוחנן כיוון דבעלמא קי״ל הלכה כדברי המכריע ומכח זה ניחא ליה להרא״ש דרבא סבר דר״ג נ״ט לדברי ב״ש
ופליג על ר׳ יוחנן בסברת ר״ג:
אבל כל זה איננו שוה דהרי הרא״ש ברישא כתב דהרי״ף ל״ג ולא היא ובתר הכי כת׳ וכן מסתבר׳ וכו' ומשמע דכונת הרא״ש במ״ש וכן מסתברא להכריע בין הגירסאות דרש״י והרי״ף ומכריע כגירסת הרי״ף בהאי סברא דר״ג נ״ט וכו' ואי בדתרגמוה הרב מעד"מ והרב יד אהרן מה סברא היא זו לומר דר״ג סבר דהלכ׳ כב״ה ובא לתת טעם לב״ש הא איפכא מסתברא אי מצד הלשון דקאמר אני אכריע וכו׳ דמורה שפוסק כב״ש ואי מצד הענין דכיון דקפסיק כב"ה אטו טעמא דב״ש אתא לאשמועינן כדאמרינן בעלמא וטפי הו״ל לגלות טעם ב״ה או לפחות יפרש טעם שניהם ומכח זה אדרבא יש לנטות דר״ג פסק כב"ש וגירסת הרי״ף לא מחוורא והעיקר כגירסת רש״י דגריס ולא היא.
אמנם הדבר מבואר דכונת הרא״ש הוא דאע״ג דר״ג דעתו לפסוק כנ״ש לא מיקרי באופן זה מכריע כיון דהוא סובר כב״ש לגמרי אין זו הכרעה וכ״כ התוס׳ בקמא דף קי״ו ע״א וז״ל ואור"י הא דתניא בש״א מברך על השמן וכו׳ לא שייכא ההיא הכרעה לשאר הכרעות דלא ס״ל פלגא כמר ופלגא כמר אלא דמפרש טעמא דחד מינייהו וס״ל כוותיה לגמרי וכן בכל מקום שאם תנא אחד יסבור כתנא אחר לא יקרא בכך מכריע תדע מדאצטרי' ר״י עלה למימר הלכה כדברי המכריע אף דאיהו גופיה כבר אמר בשבת דף ל״ט הלכה כדברי המכריע וכו׳ ולא קרי לה הכרע׳ אלא מפני שהכריע דברי ב״ש על דברי ב״ה עכ״ל והבי' דברי הם מהר״יבל בח״ב סי׳ כ״ט וכ״כ התוס' בשבת דף מ׳ דר״ת פירש דהא דידן הוי בכל הכרעות ולא נהירא דלא הוי הכרעה אלא מפרש טעמא דב״ש עכ״ל והן הן דברי הרא״ש שכתב הכא וכן מסתברא דהלכה כב״ה דהכרעה דר"ג לאו הכרעה היא אלא שנ"ט לב״ש כלומר דאע״ג דר"ג פסק כב״ש ולהכי מפרש טעמיה לומר דטעמן ונימוקן דב״ש טעם כעיקר וכן הלכה מ״מ אין דברי ר״ג הכא כהכרעה דעלמא אלא שנ״ט לדברי ב״ש פירוש שפוסק לגמרי כדברי ב״ש ואין זה הכרעה במ״ש התוס׳ אבל לא עלתה על דעת הרא״ש דר״ג לא פסיק כדברי ב״ש:
וכן מוכח ממ״ש הרא״ש בתוספתיו כ״י וז״ל הלכה כדברי המכריע האי לאו מכריע ממש הוא. אלא שנ"ט לדברי ב״ש. הכי אמר רבא הלכה כב״ה וכן פסק רב אלפס ומשמע דל״ג בספרים ולא היא וכו׳ וגם מסתבר דהלכה כב״ה דלאו הכרעה היא עכ"ל ודבריו מבוארים כמ״ש כאשר המעיין עיניו תחזינה משרים בדקדוק דבריו:
ומרן בכ"מ פ"ט דין ג' כתב דאף דהא דקאמר ולא היא ישנו בספרו של הרי״ף לא רצה לפסוק כר״ג משום דלאו מכריע הוא אלא נתן טעם לדברי ב״ש ומה שאמרו ולא היא לא נתכוונו לומר שאין הלכה כב"ה אלא שרבא (לו) [לא] אמר כן עכ״ל וכתב עליו הרב לשון למודים סי' קכ״ח וז״ל פי׳ אע״ג דאמר ר״י הלכה כדברי המכריע לא קי"ל כוותיה משום דלאו מכריע הוא אלא דרב פפא לא היה לו כח לחלוק על ר"י מ״ה קאמר הכי אמר רבא וקאמר תלמודא ולא היא אבל לדידן קי״ל כרב פפא וכו' והתוס׳ פרק הגוזל כתבו דהך דהכא לא שייכא לענין הכרעה והכריחו מדאצטריך ר״י למימר עלה הלכה וכו׳ אף דאיהו כבר וכו׳ ומעתה קשה כיון דאיהו גופיה כבר אסיק אדעתיה דהכרע׳ דר״ג לאו הכרעה היא ואפ״ה פסק כר״ג א״כ מנין לנו לפסוק כב"ה כיון דגמרא קאמר ולא היא ורב פפא גופיה וכו' ומה בכך אם הכרעה דר״ג לאו הכרעה הוא כיון דטעמא דר׳ יוחנן דפסק כר״ג לאו מה״ט הוא כי היכי דלידחי ליה בהכי עכ״ל:
ואפשר לישב דברי מרן דאף דחזינן דר״י אכפל לאשמועינן דהכא הלכה כר״ג ולהורות נתן דאף דלאו כהכרעה דעלמא אפ״ה הלכה כוותיה כל קבל דנא עין רואה עובדא דר״פ דעביד כב״ה וקאמר דהכי אמר רבא והגם דאמרו ולא היה מוכרח דכונת הש״ס דרבא לא אמר כן אבל אין הכוונה דאין הלכה כב״ה ור״פ טעה ולהחזיק טעותו קאמר הלכה משם רבא כמ"ש רש״י דזה דבר קשה מאד שר״פ טעה והכיר בטעותו ומשום דלא לכסיף אמר משם רבא מאי דלא הוה והיכי עביד הכי כיון שהוא עצמו הכיר בטעותו הו״ל להודות על האמת ולא להחזיק טעותו דנפיק מינה חורבא דיקבעו כן הלכה אשר לא כדת ולכן מוכרח לומר דר״פ פליג אר׳ יוחנן והוא סבר דהלכה כב״ה דכיון דאין רבי גמליאל מכריע ממש כהכרעות דעלמא קיימא לן כב״ה ודלא כרבי יוחנן אשר גם בזה פסק כר״ג ומאי דעבר כדין עבד לפי דעתו אלא דכסיפא ליה לומר שהוא חולק על ר״י לכן תלה ברבא משום דהוא סבר דהכי קושטא דמילתא דהלכה כב״ה ועבד הכי לומר משם רבא כי היכי לקבלו וכאותה שאמרו הרוצה ליחנק יתלה עצמו באילן גדול ומאחר דזה מוכרח דר״פ הכי סבר ועבד עובדא ותלה ברביה הכי נקטינן דהלכתא כבתראי כן אפשר לישב דברי מרן אף שהוא קיצר בדבריו:
אכן אכתי ק״ק על מרן דאיך כתב הכי בעד הרי״ף דגריס כגירסתנו וס״ל דמ״ש ולא היא היינו דרבא לא אמר כן דא״כ איך הרי״ף מייתי משמיה דרבא דהלכה כב״ה הפך מאי דקאמ' הש"ס דרבא לא אמרה. ותו ק״ק לפי שיטה הנז׳ לשון התלמוד בנסחתנו ולא היא לאשתמוטי נפשי׳ הוא דעבד דהול״ל ולא היא כי היכי דלקבלו מיניה הוא דעבד. ויש לישב. ובהלכות גדולות דף ח' ע״ד הביא עובדא דר״פ ומאי דאמר ר״פ הכי אמר רבא הלכה כב״ה ולא אייתי מאי דאמרו ולא היא משמע דל"ג לה וכמ״ש התוס' והרא״ש בעד הרי״ף. ומדברי בה״ג שם משמע דל״ג נמי דר׳ יוחנן אמר הלכה כדברי המכריע הכא בפרטו׳ בגירסתנו שהרי כתב בתוך דבריו הלכה כב״ש דקמכרע ר״ג כוותיה דאמר כל מקום שאתה מוצא וכו׳ ע״ש:
ואחזה אני להרב משנה למלך שהקשה על הרא״ש ומרן דאמאי צריכי להאי טעמא דלאו הכרעה היא ת״ל דהלכה כדברי המכריע לא נאמר אלא במשנה ולא בבריתא כמ״ש הרא"ש פ״ק דקידושין. ואפשר לישב דשרש הא דהלכה כדברי המכריע הוא מימרת ר׳ יוחנן ועלה אמרי פ׳ כירה דדילמא כי אמרה ר׳ יוחנן היינו דוקא במשנה ולא בבריתא וס״ל להרי״ף והרמב״ם והרא״ש סרכין תלתא דהכי נקיטינן דלא אתמר אלא בבריתא וכמ"ש הרב מש״ל פ״א דבית הבחירה וא"כ הכא בסוגיין הך טעמא לא מפקא מדר' יוחנן דפסק הכא בפרטות כר״ג דהגם דבעלמא אין הלכה כמכריע דבריתא אינה משלנו דהרי ר' יוחנן עצמו אבריתא דילן אמרה וכמ״ש התוס׳ פ' הגוזל ולא סמיך אכללא ואמטול הכין כתבו הרא״ש ומרן דהגם דדעת ר׳ יוחנן דהכא הלכה כדברי המכריע ואף דהוי בבריתא לא מסתברא דהך דהכא לאו הכרעה כהכרעות דעלמא דבא לתת טעם לב״ש ופסיק כוותיה לגמרי ויש לדחות. ועיין בתשובות הרב מהר"ר לוי ן' חביב בקונטריס הסמיכה דף רע״ט ודף רצ"ט ודף ש״ט:
יג
דין י״א. המריח באתרוג וכו׳ אבל על הדם של מצוה אסור להריח בו שהוא מיוחד לריח והוקצה למצוה ואם התנה עליו ועל ההדס להריח בהם התנאי מועיל מר זקנינו הרב החסיד מהר״א אזולאי ז"להה בהגהותיו מס' צרור החיים לתלמוד הרשב“א:
יד
הממשמש אתרוג ונשאר הריח בידו או בבגד אינו מברך על אותו ריח כלל שאין לו עיקר. מז״ה מס' הנז׳.
טו
הגהה. המריח בפת חם וכו' בארחות חיים משמע דאיכא מאן דאמר דאף על פת צונן יברך שכתב וז״ל וי״א שמברך הנותן ריח טוב שהרי יש לו ריח טוב וערב ועוד בהיותו חם עכ״ל משמע דאפילו בצונן יברך וכן משמע מדברי מרן בב"י שכתב וז״ל ואני אומר שאפילו על החם לבי נוקפי וכו׳ ע״ש וממ״ש דאפילו על החם משמע דיש מי שסובר דאף על הצונן מברך ומ״ש מרן ברישא על דברי הכלבו היינו לפי מה שהבין בדברי הכלבו דנקט ונהג' והוזקקתי לזה לפי שראיתי להרב מהר״י זיין בפרח שושן כלל א' סי׳ י״ג שהשיג על הרב גנת ורדים דליכא למ״ד דבצונן מברך ונדחק מאד בדברי ארחות חיים ולי ההדיוט הדבר ברור דמדברי הרב ארחות חיים ומרן משמע דאיכא למ״ד דבצונן מברך ומה שהביא ראיה הרב מהר״י זיין הנז׳ מדברי האחרונים דנקטי סברה זו בחם. לאו שמא מתיא דכיון דאפי׳ בחם פקפק מרן נקטי האחרונים חם דהוי מילתא מציעתא. ואחזה אנכי מ״ש הרב גנת ורדים בכונת מהרי״קש ומ״ש עליו הרב פרח שושן. והדבר פשוט דכונת הרב מהרי״קש כמ״ש הרב פרח שושן:
טו
אם בירך על מין עץ בורא עשבי בשמים לא יצא. הרב מהר"י פאראג״י מהמה בתשובותיו כ״י סי' פ׳: