אור ברסלב

ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן רטו

סימן ריד

א

דין א'. אלא אחר שתי ברכות או יותר שהם סוף ברכות וכו׳ לפ״ז יש לענות אמן אחר ברכותיו על ההפטרה. וכן נוהגים קצת:

ב

ואחר ישתבח. כן כתב הטור סי' נ״א ואשתמיטיה להרב שלטי הגבורים וכמו שתמהו עליו הרב כנ״הג סי׳ נ״ד והרב מטה יוסף ח״ב סימן יו״ד. והרי הוא כמבואר דזו כונת הרב כנ״הג וכמ"ש הרב מטה יוסף בסוף דבריו ופשוט:

ג

דין ב׳. חייב לענות אחריו אמן וכו' וגדול העונה אמן יותר מן המברך כ״כ הרב הלבוש וכתב הרב אליה רבה דהשיגו הרב תי״ט דמדחזינן דרב אמר לחייא בריה חטיף ובריך וכן רב הונא אלמא דהלכה כתנא דמברך עדיף עכ״ל וק"ק דמאי אית ליה להתי״ט עם הרב הלבוש והלא גם התוס׳ בקמא סוף דף צ״א ומהר״ם בש"ות דפוס פראג סי׳ תתקמ״ט והרא"ש סוף כיסוי הדם ושאר פוסקים כתבו משם ר״ת דגדול העונה אמן יותר מן המברך ונמצאו דברי הרב הלבוש כדברי ר״ת והתוס' והרא״ש ודעמייהו. ותו ק״ק דהרב עצמו בס' מעדני מלך סוף פ' כיסוי הדם הוקשה לו על דבר ר״ת קושיא זו ותירץ דר״ת סבר דליכא פלוגתא וכ״ע מודו דגדול העונה אמן אלא שלמברך ממהרין השכר וכו׳ עיין שם באורך ומאחר שכן מאי ק״ל על הרב הלבוש:

ברם חזה הוית להרב שפתי כהן בח״מ סי׳ שפ״ב דדחה דברי הרב מעדני מלך וכתב דלרב ורב הונא שכר העונה כמברך וא״כ דינו של ר״ת קיים אליבא דכ״ע והאריך בזה. וראיתי להרב פנים מאירות ח״א סי׳ ז״ן דכתב דהרב ש״ך לא דק דבודאי כיון דממהרין למברך יותר מן העונה ע״כ ששכר מצותו יותר גדול מהעונה ולכך חייבו ר״ג בסוף כיסוי הדם לההוא שקדם וכיסה עשרה זהובים בשביל שביטל ממנו מצוה גדולה להיות מברך שממהרין והוא לא עשה אלא מצוה קטנה ואי לא היה לעונה אמן שכר היה מחייבו מאה זהובים וכו' עכ״ל וק״ק דהרי הרמב״ם פסק פ״א מה׳ ברכות דין י״א דכל העונה אמן אחר המברך הרי הוא כמברך ומוכח דפסק דלא כר' יוסי אלא כרב וכרב הונא וכמ"ש מרן ומשמע מדבריו שכתב הרי הוא כמברך דשבר העונה כמברך ומתן שכרן שקולים הם אלא דרב ורב הונא אמרי חטוף ובריך משום יתרון זה דממהרין ומיהו שכרן שוה ודברי הרב ש״ך נכונים דשפיר פטר ר״ת כלומר שדינו של ר״ת קיים לכל הדברות. וכבר אנכי איש צעיר בספרי הקטן שער יוסף סי׳ ז' דף כ״ב ע״ד הבאתי תניא דמסייע ליה להרב ש״ך הוא הרי״טבא בחידושיו שכתב כדברי הרב ש״ך ע״ש. ומה שהקשתי שם על הרב תאוה לעינים שכתב לפי פסק ההלכה דגדול העונה אמן וכו׳ דאיך פסיקא ליה ומהש״ס נראה איפכא דרב ודעמיה לא סברי הכי וכמ״ש הרב מעד״מ וכ״כ הרמב״ם עכ״ד עתה רואה אנכי דלק״מ על הרב ת״ל דאיהו לדברי ר״ת הוא דקאמר דנקט ר״ת גדול העונה. אלא דיש להרגיש על הרב מהרש"א דמ״מ הו״ל להקשות על ר״ת דאמוראי ס״ל דלא כר' יוסי וכקושיית הרב מע״מ. גם מה שכתבתי כמ״ש הרב מע״מ וכ״כ הרמב״ם אינו מדוקדק אלא דההשואה שהשויתי הוא דלא קי״ל כר' יוסי. גם מה שהקשתי על רבינו ישעיה ע״ש לק״מ דאינו מוכרח רבינו ישעיה לסבור כהרי״טבא ודעמיה ואיהו סבר דמשום הא דממהרין גדול המברך וכדא״ל רב ורב הונא חטוף ובריך ומ״ה סבר רבינו ישעיה דאף אי ענה אמן אינו נפטר:

ומ״מ דברי הרב ש״ך נכונים וכמ"ש הרי״טבא:

גם מ״ש הרב פנים מאירות לישב סוגיא דשמעתא דאי לא היה עונה אמן היה מחייבו מאה זהובים לא ריהטא שמעתא הכי וגם משמעת' דהחובל משמע קצת גבי שור העומד להריגה דגם בשור דעומד להריגה הוא עשרה זהובים והתם מצוה בלי ברכה דליכא אמן וזה שהרגו עשה כל המצוה ובעל השור נקי ממצוה מכל וכל ומדהבריתא לא אשמועינן כמה חייב וגם מהתלמוד דמייתי עלה הך דכיסוי משמע דהוי עשרה זהובים והוא נגד הרב פנים מאירות והגם דיש לדחות מ״מ נראה ברור כדכתיבנא ודוק:

ד

דין ג׳. שמותר ללמד הברכות לתינוקות כתקנן וכו' אבל גדול בשעה שלומד אומר בלי שם כ"כ הרב מג״א ואם יש הזכרה באמצע מטבע ברכה הכתובה בש"ס יכול לאומרה. שאלת יעבץ סי' פ״א ואין דבריו מוכרחים ומנהג רבנן קשישאי בארץ הצבי שלא להזכיר השם כקריאתו:

ה

כשקורא בש"ס ובשאר דברי רז״ל ובכלל דבריהם כתובים הבאים קורא כדרכו במקרא האזכרות כקריאתן הרב שאלת יעבץ בתשובה הנז׳ משם הגאון מר אביו ז״להה:

ו

דין ד'. ה״ז נושא שם שמים לשוא וכו׳ עמ״ש בעניותינו לעיל סימן מ״ו אות ו' וסי' קצ״ט סוף אות א' בס"ד ועמ״ש הרב מהר״ם ן' חביב בתוספת י״הכ בדף פ' מהש"ס. והרב פר״ח לעיל סי' ס״ז וכמ״ש בעניותינו לעיל סי׳ קפ"ו בס“ד וממ"ש בסי׳ מ״ו מתבאר דדעת הרמב"ם דברכה שא״צ איסורא דאורייתא כמ״ש כאן הרב מגן אברהם ודלא כהרב אליה רבה שדחה דבריו ודוק ועמ״ש לקמן סי' רצ״ה אות ה' בס"ד:

תוכן העניינים

ברכי יוסף על אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה