ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן רו
א
דין א'. בירך על פירות האילן בפ"הא יצא וכו׳. זו משנה דף מ׳ ואתמר עלה בש״ס מאן תנא דעיקר אילן ארעא היא ארנב״י רבי יהודה היא דתנן יבש המעיין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא ר' יהודה אומר מביא וקורא וכתבו התוב׳ נראה דהלכה כר׳ יהודה דסתם לן תנא כוותיה ואם בירך על פירות האילן בפ״הא יצא עכ״ל והקשה הרב שיירי כנ"הג דהא סתם ואח״כ מחלקת הוא ואין הלכה כסתם ותו הא דסיימו התוס' ואם בירך על פירות וכו' יתר דבה איירינן. ומה שתירץ הרב דכונתם דוקא כהא דאם בירך ולא בבכורי' משום דמשנתינו אתיא אף לרבנן כדאיתמ' בירושלמי זהו תורף דבריו דבריו דחוקים בלשון התוס׳ ותו׳ דגמרין משמע דלא סבר כירושלמי דמוקי למשנתינו כר׳ יהודה דוקא ולפום גמרין הו״ל סתם ואח״כ מחלקת ואף דנימא כדכתבי מקצת רבוואתא קמאי דהא דאמרינן סתם ואח"כ מחלקת אין הלכה כסתם הכוונה אין הלכה תדיר כסתם אבל זימנין דהלכה כסתם מ״מ בהא דקמן לא מתישב' דהתוס׳ נקטי דסתם לן תנא כוותיה ומכח הסתם נגעו בה והכא כיון דאיכא בתריה מחלקת לא מהני הא דסתם כוותיה ותו דהו״ל לפסוק בבכורים נמי כר׳ יהודה דהא בהא תליא לפום גמרין וכבר הוו בא אחרוני זמנינו וקשיא להו הכי על דברי מרן בכ״מ פ״ח דברכות ועל הרב שדה יהושע:
ומאי דתירץ עוד הרב שיירי דהיכא דשקיל וטרי תלמודא אליבא דסתם הלכה כוותיה והכא שקיל וטרי ע״ש לי הצעיר הא דקאמר בשמעתין מאן תנא ר״י לא חשיב שקיל וטרי אליביה דגלויי מילתא הוא דמשנתינו רבי יהודה ואומר דאדרבא התלמוד אשמועינן דזו ר׳ יהודה לרמוז דאינה הלכה דכפ״ז הו"ל מחלקת ואח״כ סתם:
ואפשר לומר לדעת הרמב"ם דפסק פ״ח דברכות דאם בירך על פירות האילן בפ"הא יצא כמשנתינו ופ״ד דבכורים פסק כרבנן דאינו קורא ולפום גמרין הוו תרתי דסתרן דהגם דאיכא נסחאות בדברי הרמב"ם פ״ח דברכות דלא יצא וכן היתה נסחת הרשב״א כמ״ש בחידושיו וגם מרן בב״י כאן שנה רבי כנסחא זו ולפ״ז סלקי דברי הרמב״ם כהוגן והיו לאחדים מה שפסק הכא ובבכורים דלא כרבי יהודה. מ״מ הנסחא שהביא מרן בכ״מ נראית נכונה דהכי משמע מפירוש המשנה להרמב״ם כמ״ש מהרלנ״ח סי׳ פ״ט. וכ״נ מהגמי"י ולכן נראה דאפשר לומר דכיון דהאי מילתא דרבי סתם תרי דסתרי הוא דבר רחוק כל כמה דמצינן להשוות סתמי אהדדי משוינן ומשו״ה סבר הרמב״ם דר׳ יהודה ורבנן פליגי מן הקצה אל הקצה דר׳ יהודה סבר דלכתחילה אזלינן בתר ארעא ולרבנן אף בדיעבד לא וסתם לן תנא בדיעבד כר׳ יהודה דאם בירך בפ"הא יצא ולכתחילה כרבנן דמביא ואינו קורא דהיינו לכתחילה ופסק הרמב״ם כסתם המשנה הכא והתם דגם בבכורים סתם דאינו קורא וכבר רמז זה מהרלב"ח שם וגם ראיתי להרב ראשון לציון דתירץ זה בקצרה לדעת הרמב״ם ובס׳ מרכבת המשנה כתב דס״ל להרמב״ם דראה רבינו הקדוש דברי ר״י בברכות ודברי רבנן בבכורים או דרבינו הקדוש סבר כמ״ד בירושלמי דדברי הכל היא ופסק כרבינו הקדוש עכ״ד וק״ק דמ״ש דראה רבי וכו׳ איך אפשר לומר הכי דזו חזות קשה כל דלא יהיב טעמא ובחלקו״ת ישית דלפום פשטן של דברים דא ודא חדא היא והוו תרתי דסתרן ומ״ש דרבינו הקדוש ס״ל כירושל׳ השני קשה הימנו דתלמודין קאמר דמשנתינו ר׳ יהודה ומהא שמעינן דתלמודא דידן לא סבר לדירושלמי והיכי מצית אמרת דרבי ס״ל כירושלמי כיון דמגמרינן משמע איפכא והיינו דקשיא ליה הוא גופיה לעיל על מרן והרב שדה יהושע כאשר יראה הרואה. ולדרכינו ניחא דקים ליה לש״ס דרבנן פליגי אפי׳ בדיעבד ומשו״ה קאמר מאן תנא דעיקר אילן ארעא היא ר' יהודה כלומר דסברא זו לא אשכחן אלא לר׳ יהודה דלרבנן לא אזיל בתר ארעא אף דיעבד ומינה נשמע דמשנתינו דאיירי בדיעבד אתי כר' יהודה במקצת וזו הכרעה שהכריע רבינו הקדוש לכתחילה כרבנן ודיעבד לרבי יהודה ופסק הרמב״ם כסתמי דהכא ובכורים וזה אפשר שהוא דעת התוספו׳ דהלכה כרבי יהודה דסתם לן תנא כוותיה וקי״ל כסתם וכי היכי דלא נטעה דסתם כר׳ יהודה בכל לזה סיימו ואם בירך וכו׳ יצא להורות דמאי דסתם היינו דוקא דיעבד ודוקא בזה הוא דסתם אבל לכתחילה קי״ל כרבנן וכדנקט סברת מאן דפליג אר׳ יהודה בסתם בבכורים ול״ק סתמי אהדדי ושפיר מצית אמרת דהלכה כסתם ואין זה סתם ואחר כך מחלקת וכדאמרן:
ויש מי שתירץ דכונת התוס' משום דאין סדר למשנה ולא ידעינן אי הסתם הוי בתרא ומשו״ה בספק ברכות נקטינן דיצא עכ״ד ולפ״ז א״ש מה שסיימו התוספות ואם בירך וכו׳ כלומר דמשום דבירך וספק ברכות להקל אמרינן דסתם תנא והסתם בתרא אבל דברי התוס' לפ״ז הם סתומים ובקצור נמרץ ודוק אמנם לדעת הרמב״ם יש לישב בזה והוא מבואר ודוק ואחר זמן ראיתי להרב שושנים לדוד שתירץ זה ודייק דברי התוס' כאמור:
ב
בפ"הע לא יצא וכו' כתב הרב מג״א נ״ל דאותם הגדלים על האילן ומברך בפ"הא משום דלא נגמר פרי שאינן עיקר הפרי אם בירך פ״הע יצא עכ״ל ויש לדקדק בדבריו ממשנתנו דתנן בירך על פירות הארץ בפ״הא לא יצא משמע דוקא פירות הארץ אבל אם הוא דבר הגדל באילן שדינו לברך בפ״הע יצא דאלת״ה ליתני בירך על דבר שברכתו בפ״הא בפ״הע לא יצא. וה״נ משמע קצת ממאי דאתמר עלה בגמ׳ פשיטא ארנב"י לא נצרכא אלא לר״י דאמר מין חיטה עץ שאכל אד"הר סד״א בפ"הע קמ״ל היכא מברכינן בפ״הע היכא דכי שקלת ליה לפירא איתא לגווזא וכו׳ ושמעינן דתרתי בעינן לומר שיצא שיהיה אילן וכי שקלת לפירא איתא לגווזא וכו' והני תרי איתנהו בדבר שאינו עיקר הפרי או לא נגמר דמברכינן בפ״הא דאי בירך בפ"הע יצא דהוא אילן גמור בשמו ובמעשיו. והא דלא קאמר הש"ס דמשנתנו אתיא לדיוקא וכדין הרב מג״א משום דמשכח רבותא אף במאי דקתני בהדיא. ותו דמהא דקאמר שמעינן אידך כדאמרן:
והאחרונים הקשו על הרב מג״א ממ״ש הפוסקים לברך בקפריסין בפ״הא משום דאיכא פלוגתא וכן בבוסר דלא ידעינן שיעור פול הלבן ולדעת הרב מג״א נברך בפ"הע ומה שתירץ הרב פנים מאירות ח״א סי' נ״ח דברכת בפ"הא מפורש בש"ס אינו מחוור דאדרבא הול״ל רבותא ולהשמיענו כזאת ומה לנו אי הא דבירך בפ"הא על פירות האילן מפורש. וגם מ״ש שם הרב הנז' והרב אבן העוזר דהרא״ש כתב לברך על הקפריסין בפ"הא מספק וכו׳ הוא אגב שיטפייהו דהרא״ש פליג על הרי״ף ופסק דיברך בפ״הע וכ״כ בקיצור פסקי הרא״ש וכ"כ הטור משם הרא״ש אך הטור מדנפשיה כתב הכי דיברך בפ״הא לצאת ידי ספק:
ולי ההדיוט יש לישב דאע"ג דאם בירך על אלו בפ״הע יצא כדעת הרב מג"א מ״מ יותר צודקת בפ"הא כיון דאין זה עיקר פרי האילן ובפ"הע משמע כי הוא זה עיקר פרי האילן ולכן כתבו דלכתחילה יברך עלייהו בפ״הא דטפי עדיף שיברך בפ״הא מפ"הע אבל אה״נ דאם בירך בפ״הע עלייהו יצא וכדעת הרב מג"א ודוק ומ״ש הרב פנים מאירו' שם דבבוסר ודכוותיה יברך בפ״הע לצאת אליבא דהרמב״ם דפסק דאם בירך על פ"הע פ"הא לא יצא ומתני' יחידאה עכ״ד לא נהירא דנסחת הרמב"ם הנכונה היא דיצא כמ"ש האחרונים וכמש״ל ולכן יברך על הבוסר ודכוותי׳ בפ״הא כמ״ש הפוס' דהוי ברכה צודקת יותר ועדיף טפי וכדאמרן:
ג
אם בירך על פירות אדמה שדינן לברך שהכל באותן פירות שטובים מבושלי' יותר מחיים אם בירך בפ״הא יצא. הרב פנים מאירות שם ח״א סי׳ נ״ח הנז׳:
ד
הלכך אם הוא מסופק אם הוא פרי עץ מברך בפ״הא וכו׳ הר׳ ראשון לציון דף י״ד חלק ע"ז דיברך שהנ"ב דלא קי״ל כר״י אלא דיעבד ע״ש ולי ההדיוט נראה דאין לזוז מדברי מרן וטפי עדיף בפ"הא מברכת שהנ״ב דהיא פרטית יותר וזה לא כתב הרב אלא כפי ישובו בדעת הרמב"ם ע״ש וכבר יש ישובים אחרים בספרי האחרונים ונמצא דאף דעת הרמב״ם אינו מבורר בזה ולכן העיקר כפסק מר״ן:
הגם הלום ראיתי ספר חדש שנזדמן לידי כעת זה שמו שאגת אריה מאחד מהמיוחדים שברבני אשכנז הי"ו ובסי׳ כ״ג ארי עלה ונסתפ״ק אם יש לחוש לדעת הרמב״ם לחד נסחא דלא יצא ואם נסתפק על פרי לא יברך בפ"הא ובתשובתו הרמת״ה מראה האופני״ם לכל צד ותחילת דבר שקיל וטרי בדברי התוס׳ והרמב״ם דהוינן בהו אות א' בס״ד ואתי עלה מטעם דהסתם חשוב כרבים ומ״ה נקטינן כסתם בס׳ ברכה ע״ש באורך וק״ק דכי מטי מר להא והזכיר נמי הא דאין סדר הרי דרך ישר לפניו דכיון דאין סדר אימור הסתם בתרא ונקטינן כותיה משום ס׳ ברכות וכמש״ל:
ותבט עיני להרב הנז׳ דוחה באמת הבנין דברי מרן בכ״מ דאסמיך פסקי הרמב״ם אדירושל' דדברי הכל היא ותהי עלה דגמרין איפכא כאשר תמהר אחרוני זמנינו ועוד הוסיף דסתמא דירושלמי מוקי לה כתלמודין דהכי אתמר ר״י עביד האילן כקשין תמן תנינן בירך על פירות וכו' ר' יהודה היא דר״י עביד האילן כקשין א״ר יוסי דברי הכל היא פירות האילן בכלל פירות האדמ' הרי דסתמ׳ דירושלמי מפרש לטעמא דר״י משום דעביד האילן כקשין ודלא כר׳ יוסי אלא כר׳ יעקב בר אחא וכגמרא דילן עכ"ל ועמו הסליחה דלכ״ע טעמא דר' יהודה דעביד האילן כקשין אלא דבדעת רבנן פליגי ר׳ יעקב בר אחא ור' יוסי דר' יעקב בר אחא סבר דרבנן סברי אילן עיקר ואי בירך בפ״הא לא יצא ורבי יוסי ס״ל דלרבנן הגם דאילני עיקר ואת האדמה אשר הם עליה לא חשיבא מ״מ אם בירך בפ״הא יצא דהא מיהא שפיר קאמר בדיעבד פרי האדמה דפירות האילן בכלל פרי האדמה הן ולפ״ז ליכא סתמא דירושלמי כגמרין:
עוד הביא ראיה הרב הנז' דכן הלכה דהא תניא דף ל״ו דעל עלי צלף והתמרות בפ״הא ואתיא כר' יהודה דעיקר אילן ארעא הוא ושייך בפ״הא לגדולי אילן דאלו לרבנן נהי דלאו פרי נינהו ואין לברך בפ״הע מ״מ גם פ״הא לא שייך לברך עלייהו כיון שגדולי אילן ועיקר אילן לאו ארעא והו״ל לברך שהנ״ב. והאריך בזה והוכיח מהרמב״ם דפסק דקפרס מברך פ״הא וכ״כ דמברך על פלפלא דטיבתא בפ"הא ש״מ דסבר הרמב״ם כר׳ יהודה ופירש לדעת הרמב״ם הא דקאמר הש״ס מאן תנא רבי יהודה דגם רבנן הכי ס״ל דאי ס״ד מתני׳ רבי יהודה הא ר׳ יהודה לית ליה ברכת בפ״הא אלא בורא מיני דשאים או זרעי׳ והאריך בזה לפרש הסוגייא דמוכרח דמשנתנו גם אליבא דרבנן ומשום דר״י קאמר הכי בהדיא נקט ר״י או ר״י ומחלוקתו קאמר זהו תורף דבריו בקיצור עש״ב:
ויש לי ההדיוט להשיב דהא דמייתי מעלין ותמרות ואביזרייהו אינה ראיה דלכל הדברות ולכל האמירות אפי׳ תימא דלרבנן דרבי יהודה אם בירך על פירות האילן בפ״הא לא יצא וכנסחת הרשב״א בדברי הרמב״ם שכתב דפסק כרבן אטו אית בה משום אכמוש״י עינים רואות רבא אילנא ותקיף יניק מארעא והארץ הלזו גדלה שעשועיו נצר מטעיו ואי בעית אימא קרא ולקחתם מפרי הארץ ולקוחים הם בידם אשכול ותאנה ורמון ובמקרא בכורים כתיב ולקחת מראשית כל פרי האדמה וכתיב הנה הבאתי כל ראשית פרי האדמה ואיך יתכן דלהרשב״א ודעמי' רבנן פליגי על ר' יהודה דאם בירך על פירות האילן בפ״הא לא יצא ומי שם פה לומר דפרי האילן לאו מארעא הא ודאי לסברא זו רבנן הכי סברי דכיון דאילן חשיב ובטלה ארעא אין לברך בפ״הא על פירות האילן דבעינן ברכה מבוררת ואילן עיקר ויש לברך על העיקר ומיהו ה״ד כי אכיל פירי דגמירי אז אפילו בירך בדיעבד בפ״הא לסברה זו לא יצא אבל מידי דלאו עיקר פרי דלא מצית לברוכי פ״הע הא ודאי טפי עדיף לברך בפ"הא משהכל דודאי בכלל פרי האופה הוא והא לא סליק בשמא דבפ"הע. ומה שהאריך להכריח דלא אפשר דרבנן פליגי על זה ומוכרח הדבר דכונת תלמודין דמשנתנו ר״י ורבנן לא ידעתי אמאי העלים עיניו מתלמוד ירושלמי דמוכח בהדיא דלר׳ יעקב בר אחא משנתנו ר' יהודה דוקא היא ומה גם לדידיה דכתב לעיל דסתמא דירושלמי הכי נקיט ומאי דנישב הירושלמי הכי נימא לתלמודין:
ומה שהקשה דלר' יהודה לית ליה ברכת בפ"הא כלל והיכי מצית אמרת דמתני׳ ר״י היא מלבד מאי דאמר מר דתנא דידן סבר כרבי יהודה דעיקר אילן ארעא ולא ס״ל דמברך בורא מיני דשאים וכו׳ וזה פשוט ומאי דקשיא ליה דהש״ס הול״ל בהדיא הכי ל"ק דזימנין טובא דתלמודא לא מפרש לה ומה גם בהא דידן דהוו תרי מילי רחוקי׳ הרבה ולא קרב זה אל זה כלל. עוד בה דאימא דלרבי יהודה אף דלכתחילה אין לברך בפ"הא כלל מ״מ אי בירך בדיעבד יצא דהא דמשנה ממטבע ברכות לא יצא רבי יוסי היא ואימור דרבי יהודה ס״ל כר"מ דאף כי הוא אמר ברכה מחודשת יצא ולא שמעינן לר' יהודה אלא דדבר שנשתנה ולא שינה ברכתו לא יצא כמ״ש בירושלמי אבל אפשר דפליג על ר׳ יוסי ובהא סבר כר״מ למידי דלא שנא. אי נמי אפשר דלר' יהודה על פירות הארץ כגון אבטיח ודכוותיה דאכלו אינשי לפירות כפירות האילן מברך בפ״הא ולקטניות בורא מיני זרעים ולירקות בורא מיני דשאים והכי משמע קצת ממשנתנו דתנן על פירות הארץ בפ״הא ולא פליגי עלה ר' יהודה ובתר הכי תנן על הירקות בפ״הא רי״א בורא מיני דשאים משמע דברישא לא פליג דמשכחת מיהא לר' יהודה ברכת פ״הא. ומה שהוכיח עוד מסוגיית ברכותיהן שוות עיין להפר״ח במים חיים בהגהותיו על הרמב״ם פ״ח דברכות:
שוב ראיתי מ״ש הרא״ש בדין הבוסר וז״ל מכאן יש ללמוד שאין מברכין בפ״הע על הבוסר כשהוא פחות מכפול הלבן אבל מברך עליו בפ״הא כמו קפריסין דאמרינן לעיל בפ"הא ושאר אילנות משיוציאו מיד חשוב לברך עליו בפ״הע ואם מסופק בבוסר מתי הוא כפול הלבן יברך בפ"הא דקי״ל במתני' אם בירך על פירות האילן בפ״הא יצא ואע״ג דבגמ׳ מוקמי לה כר״י מ״מ קי״ל הכי כיון דסתם לן תנא כר' יהודה עכ״ל וזה מסכים למאי דכתבינן בעניותין בסמוך דלכ״ע אף למאן דסבר דרבנן פליגי אר׳ יהודה וסברי דאם בירך בפ״הא לא יצא מודו במידי דלאו עיקר פרי דאילן כגון עלי צלף ותמורות וכיוצא דמברך בפ״הא כיון דזה אינו חשוב לברך פרי העץ מצי שפיר לברך בפ״הא דהכל צמח האדמה וכן מדוקדק מאד בדברי הרא״ש הנז׳ דבפחות מפול הלבן דודאי לא חשיב פרי ודמי לקפריסן למ״ד כתב בפשיטות דמברך בפ״הא ולא אצטרכיא ליה משנתנו דבירך על פירות האילן בפ״הא יצא ולמימר דאע״ג דהוי׳ כר״י הכי קי״ל משום דבפחות מפול הלבן דאינו פרי אף רבנן מודו. אף אם מסופק וכו׳ דאפשר דחשיב פרי ומברך בפ״הע בהא הוצרך למתני' ולקבוע הלכה כר״י והדברים מבוארים. ולשון זה דהרא״ש גרמא ליה להרב אבן העוזר לכתוב על הרב מג״א שהבאתי לעיל אות ב׳ מ״ש וז״ל אשתמיט מיניה דברי הרא״ש שהביא דברי הגאונים בקפריסין דמספק לברך בפ״הא מטעם דאם בירך בפ״הא על פרי העץ יצא וכתב הרא״ש אף דר״י פליג לא קי״ל כר״י בהא ולדברי המ״א למה מכניסים עצמנו בפלוגתא דהרי הרמב״ם פסק כר״י וכן כתב הרא״ש עוד וטור בבוסר וכו׳ עכ״ל ולעיל באות ב׳ כבר כתבתי דהרב הנז' והרב פנים מאירות ח״א סימן נ״ח כתבו דהרא״ש כתב לצאת ידי ספק בקפריסין וכו' אגב שטפייהו:
ועתה רגע אדבר דהא דכתב הרא״ש הכא דבקפריסין מברך בפ״הא הם דברי הלכות גדולות לדעתו ואף דהרא״ש סתר דבריו בקפריסין וס״ל דיברך בפ״הע הכא לאותה סברה קאמר דאף דפליג בקפרסין הדין דין אמת ללמוד למה שאינו פרי ודלא כהשה״ג וכמו שהרב מעד"מ פירש דברי הרא״ש הנז' והשיג על שה״ג ע״ש והם דברים ברורים ומ"מ הדבר מבואר דהרא״ש לא דיבר בספק ברכת הקפרסין ואפילו הכא מאי דמייתי מקפריסין היינו להיכא שהוא ברור דפחות מפול הלבן ומדינא קאמר ולא מספיקא וא״צ להאריך בזה:
גם מה שהביא הרב אבן העוזר מהרא״ש דאף דר״י פליג וכו' כל הלשון הוא ט״ס דרבנן פליגי וקי״ל כר"י והרמב״ם פסק כרבנן והיא לחד נסחא שהביא מר״ן בב״י ונעלם ממנו מ״ש בכסף משנה הנסחא אחרת דיצא והיא הנכונה כמש"ל:
חוזרנו לדין דהרב שאגת אריה נר״ו בהסכמה עלה דאם בירך בפ״הא על פירות האילן יצא וכפ״ז אם מסופק יברך פ״הא כמו שפסק מרן:
ומ״ש רבינו ירוחם נתיב י״ו ח"ב וז״ל כל דבר שהוא פרי עץ בפ"הע ושאינו פרי עץ בפ״הא ואם הוא מסופק שהנ״ב עכ״ל נראה דאין כונתו אם הוא מסופק אם הוא פרי עץ או אדמה שיברך שהכל שהרי סמוך ונראה לזה כתב דאם הוא מסופק בבוסר אם הו״ל כפול יברך בפ״הא והרי שם מסופק אם הוא כפול והוא פרי ויברך פ״הע או פחות ולאו פרי הוא ויברך בפ"הא ודמי למסופק אם זה פרי עץ או אדמה ואיך כתב שם שהכל והכא בורא פרי האדמה אלא נראה דכונתו אם מסופק דאינו לא פרי עץ ולא פרי אדמה אז יברך שהכל. ואיברא דהלשון דחוק. וכבר עלה על דעתי הקצרה לחלק בין דין הבוסר להכא דהתם שפחות מפול בפ״הא אמרינן כל שלא יתברר שהוא כפול בברכתו קאי ומברך בפ"הא. משא״כ בפרי גמור שמסופק אם הוא פרי עץ לא יברך לכתחילה בפ"הא דזה הפרי מעולם לא הוקבע פ"הא אם הוא פרי עץ. אבל יותר נראה כמ״ש והיינו כמ״ש מרן לעיל ססי' ר״ד:
ה
דין ג'. היו לפניו פ"הא ופה״ע ובירך פ״הא ונתכון וכו׳ הרב שאגת אריה נר״ו סי׳ ז״ך ממרום ישאג לדחות דין זה מהלכה דזו דברי רבינו יונה וגם שהכלבו סבר כן ראוי לפסוק כרש״י דפלגי עליה שהרי התוס׳ הביאו דברי רש״י ונעלם ממרן דברי שלא הביאם בב״י. ועוד דעולא דמוקי לפלוגתא כשברכותיהן שוות ה״ט דמין ז׳ לר"י עדיף וכיון דשניהם נפטרים בברכה יברך על מין ז' ופטור המין הב' הרי מיירי במתכוין לפטור שניהם בברכה אחת. ואפ״ה קאמר באין ברכותיהם שוות אף דמכוין לפטור ב׳ בברכה א׳ אין בפ״הא פוטרת פ״הע אלמא אף במכוין וכו׳ ועוד קשה דפריך לעולא מהיו לפניו צנון וזית מברך על צנון ופוטר זית ומאי קושיא הא הבריתא מיירי במכוין לפטור הזית בברכת צנון ובהא עולא מודה וכו' ובספר ט״ז הפריז דאפילו אינו לפניו וכו' ואין קושיתו קושיא דההיא דדין ה׳ ודברי הרשב״א דמייתי מיירי דברכתן שוה והדבר ברור שראוי לפסוק כרש״י ותוספות והכי מוכח מסוגיית הגמ' וגם דברי רבינו יונה יש לכוין כן ואפילו היו לפניו פ״הא ופ״*הע ובירך בפ״הא על פ״הא ונתכוין לפטור את פ"הע בברכה זו לא מהני וצריך לברך על של עץ ברכת בפ"הע עכ"ל בקיצור:
*ואנכי עפר אובין ואידון דמה שהקשה והכריח דעולא מיירי במתכוין דכשמברך על מין ז' פוטר הב' והרי מיירי במכוין ומינה כשאין הברכות שוות אפילו מכוין לק״מ דכששני מינין לפניו מברך על מין שבעה וממילא נפטר המין השני שברכתו שוה דהברכה א' על שניהם הוא אומר מסתמא ולא בעי כוונה שברכה זו שבירך על מין ז׳ שבידו תיהני על מין ב' שלפניו אלא אף דלא כיוין בזה ונוטל פרי ממין ז' ומברך עליו בסתם בלי כוונה פטר את הכל ובכי האי גוונא מיירי עולא דכשאין ברכותיהן שוות ובירך על פ״הא בלי כוונה לא נפטר פ״הע אבל אם נטל פ״הא וכיוין לפטור את פה״ע א״צ לברך אחר כך על פ״הע ואין שום ראיה מכאן ודבר זה ברור ופשוט וכן מתבאר מדברי הרשב״א בחידושיו על הך שמעתתא דיש חילוק בין נפטר דרך גרירה לנפטר דרך כונה:
ומאי דקשיא ליה מהא דפריך מדתניא מברך על הצנון ופוטר את הזית דמאי קא פריך ההיא במכוין וכו׳ לק״מ דהא עולא קאמר דכשאין ברכותיהן שוות מברך על זה וחוזר ומברך על זה ומיירי כשאינו מכוין ומצי שפיר לברך על זה ואח״כ לברך על אחר והרי הבריתא להדיא קתני דדינא הוא המברך על הצנון ופוטר הזית מוכח דמוכרח לכתחל' לכוין לפטור הזית ולא מצי לברך על זה ולחזור ולברך על זה והוא הפך דברי עולא אבל לעולם דלעולא נמי אם מכוין בפרטות בברכת פ"הא לפטור גם את פה״ע יצא ונמצ' שאין מסוג׳ דשמעתין שום הוכח׳ לסתור דברי רבינו יונ':
ומ״ש דגם דברי ר' יונה יש לכוונם כסברת רש״י אנא דאמרי׳ דאם באים אנו לדחוק ולהוציא הדברים מפשטן ולומר דלאו דוקא וכיוצא אלו דברים שאין להם שיעור והמעיין יראה ביושר ואמיתות העיון דדברי רבינו ברור מללו כדברי מר״ן. ולדעתי הקצרה דין זה דפסק מרן הוא מילתא דמסתברא דכיון דקי״ל דאם בירך על פ״הע בפ״הא יצא הוא הדין כשבידו פה״א ומברך בפ״הא ומכוין בפרטות לפטור פה״ע דיצא דגדול כח הכוונה ופ"הע נפטר וראוי שתשרה עליו ברכה אשר בירך בפ"הא וכיון עליו. ואשר חשב דנעלמו ממנו דמרן דברי התוס' הדבר זר בעיני ועשה עין של מעלה כאילו אינה רואה מה שלפניו ממש אלא דהכי אורחיה להשמיע הדבר הנגלה וכבר השמיענו דלהיות דעת התוס' וסמ״ג והתרומה והמרדכי והגמ״יי על הרוב בשיטה אחת לכן לא זכר שר אלא אחד מהם דכבר ידוע דכולן הולכים בדעת אחת וה״נ מבואר שהתוס' הביאו דברי רש״י:
ואשר שאגה לו כלביא על הרב ט״ז וכתב דהפריז על מדותיו ודחה ראיותיו ק"ק דאמאי העלים עין דלשון רבינו יונה מורה ובא בהדיא כהט״ז וכן מבואר בפירוש בס׳ הכלבו ובספר ארחות חיים דאף אין פ״הע לפניו ונטל פה״א ובירך בפ"הא וכיון לפטור את פ״הע אשר יביאו הוא נפטר וא״צ לברך על פ״הע כשיביאוהו וכדברי הרב ט״ז וכתב שם בארחות חיים שזה דעת הרשב״א ע״ש ומעתה עלה בידינו דדין זה דפס' מרן הוא דעת הרשב״א ורבינו יונה וארחות חיים וכלבו ונקיטינן כוותייהו ומה גם דספק ברכות להקל. וכן דעת מור"ם בדרכי משה דכתב על דברי רש״י דרבינו יונה וכלבו פליגי וגם הכא בהגהה סתם והודה למרן וכן דעת כל האחרונים. וכן הסכים הרב פר״ח בליקוטים והביא סמך מסוגיא דשמעתא ע״ש:
והרב אליה רבה הסכים בדין עם הרב ט״ז וכתב דהיו לפניו דנקט היינו לרבותא דאף שהן לפניו בענין כונה ע״ש ומסתייעא מילתיה ממ״ש בהגהות הרי״ף משם מהר״ם על דברי רבינו יונה ע״ש ומדברי מהר״ם הנז׳ משמע קצת שרצה להסכים דברי רש״י עם דברי רבינו יונה והיו לאחדים בידו ועמ״ש המרדכי ודוק בדבריו: