אור ברסלב

ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן קפח

סימן קפז

א

דין ד׳. וחותם בה בונה ירושלים וכו׳ כתב מהרי"קש אין לומר בונה ברחמיו ירושלם אלא בונה ירושלם וכ״כ מרן בב״י בשם הכלבו דאין לומר בונה ברחמיו ירושלים כי ירושלם

נפדית במשפט דכתיב ציון במשפט תפדה. ומצאתי הגהה כ״י קשה דהא אמרו בשבת דף קל״ט אמר עולא ירושלים אינם נפדית כי אם בצדקה וכו' וי״ל כי צדקה ליודעי חן דין ומשפט הוא ע״כ ההגה כ״י ומיהו כבר כתב מרן דבדיעבד יצא דכתיב בזכריה שבתי לירושלם ברחמים. ובס׳ עטרת זקנים חילק בין פדיון לבנין:

ב

כתב מרן בב"י שמעתי מהמדקדקים שהיו אומרים רענו וכתב הר' שיירי שתמה מ"מ שלא הביא זה משה״ג ואולי לא ראה הגהה זו ותמה עליו דלא נתפשט שה״ג בזמן מרן ואי משום דאמרה משם רי"אז חידושי רי"אז לא נתגלו עכ"ד וק״ק דהא לא מטי בה השה״ג משם רי"אז ז״ל אך מ״ש דשה"ג לא ראה מרן הוא אמת ובקונט׳ שם הגדולים דקדקנו בעניותנו על כמה גדולים מהאחרונים דנעלם מהם זה וגם על הרב שיירי דקדקנו בעניותין בנסח לשונו שכתב שה״ג שהיה בזמן מרן או קודם אליו מעט לא נתפשט וכו' דהול״ל דבית יוסף א״ח נדפס שנת ש"י ושה"ג שנת שד״י ושם הרחבנו הדיבר לרגל המלאכה בס״ד. ושם בהגהה זו שהביא השה״ג כתב דבשבת לא יאמר רענו וכו' והוא הפך הירושלמי שהביא הטור ושאר פוסקים דתופס ברכות כך הוא שוב ראיתי בכנה״ג שתמה כן ושם כתוב דהגהה הנז׳ היא מא"ז ובשה״ג שלפני לא ראיתי דמטי בה לא מא״ז ולא מרי"אז:

ג

דין ה'. בשבת אומר בה רצה והחליצנו וכו' ואם אמר רצה והחליצנו בברכה אחרת פלוגתא דתנאי דף מ"ח דת"ק סבר דבדיעבד יצא ור' אליעזר סבר דלכתחילה רצה אומרה בנחמה רצה אומרה בברכת הארץ רצה בברכה שתקנו חכמים ביבנה ורבנן ס״ל דאם לא אמרה בנחמה חוזר כמבואר שם בגמרא דפריך חכמים היינו ת״ק ומשני איכא בינייהו דיעבד. והרב מגן אברהם כתב דמשמע דהלכה כחכמים ולא כת״ק כמ״ש הרא״ש פ״ז דמציעא והקשה ממ״ש הרא"ש ספ״ב דנדה וס״פ מקום שנהגו ותירץ עש״ב:

ובצפייתנו צפינו להרב אליה רבה שכתב על זה וז״ל וצ״ע דהרי״ף והרא״ש פ״ג שאכלו לא הביאו אלא דברי ת״ק וכן הרמב״ם ועוד דהוא מכריע דהא לר״א אף לכתחילה אומרה בברכה אחרת ובזה נ״ל לתרץ דלא תקשי דברי הרא״ש ספ"ב דנדה על פ״ז דמציעא עכ״ל ודבריו קשים בעיני דלא אפשר לומר דהלכה כת״ק דאם אמרה בברכה אחרת יצא דהרי לר' אליעזר מצי לומר קדושת היום באחת מג' ברכות דבהמ״ז בר מקמייתי ומוכח דלת״ק בדיעבד יצא אם אמרה בברכת הארץ או בהטוב והמטיב ולכתחילה דר׳ אליעזר לת״ק דוקא דיעבד ואם כן ודאי הלכה כחכמים דהא אמרינן בש״ס דאם פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש ולת״ק הא נמי כי פתח הטוב והמטיב כדיעבד הוי ומצי לאומרה באמצע ברכת הטוב והמטיב כמו שהוא לכתחילה לר' אליעזר ואמאי אמרי׳ חוזר לראש אלא מוכח דהלכה כחכמים ומשו״ה לא אצטריך להרי״ף והרמב"ם והרא״ש לפרש דאם אמרה בברכה אחרת לא יצא כחכמים דהא פסקו דאם פתח הטוב חוזר לראש וה״ה לברכה אחרת דאם אמרה בה לא יצא ובודאי דהלכה כחכמים והיינו דהרי״ף והר"אש לא מייתי אלא דברי ת״ק והשמיטו דברי ר״א וחכמים וביניא דבין ת״ק לחכמים דאיעקרא לא ידענו דלת״ק בדיעבד יצא אלא מכח מאי דאותבינן חכמים היינו ת״ק אבל מדברי ת״ק לחוד יותר קרוב לשמוע דלא יצא כיון דמשנה מתקנת חכמים ולאשר ידע מכח הש״ס דלת״ק בדיעבד יצא לא יטעה דכן דעתם דהרי פסקו לקמן דאם פתח הטוב חוזר וכדאמרן:

ותו ק״ל במה שהכריח להלכה כת״ק דהוא מכריע דהגם דיהבינן ליה כל דילי' דאופן וסדר זה קרינן לת״ק מכריע הרי הרי״ף והרא״ש והרמב״ם סברי להלכה כדברי המכריע לא אמרינן אלא במשנה ולא בבריתא וכמו שהוכיח הרב מש״ל פ״א דבית הבחירה והא לקמן בריתא היא ולא אמרינן הלכה כדברי המכריע:

ומה שרצה לתרץ בזה דברי הרא"ש דספ״ב דנדה נראה שכונתו דת״ק דהתם דסבר בירוק לתלות הוא מכריע בין עקביא לחכמים והו״א דקי״ל כוותיה משו״ה אצטריך הרא״ש בנותן טעם דקי״ל כחכמים כי היכי דקי״ל כב״ה וכו' ואם זו כוונתו ק׳ דא"ה מאי קאמ' הרא"ש דקי״ל כחכמים כי היכי דקי״ל בב״ה דמטהרין כמימי תלתן והרי ערבך ערבא צריך דאף כמימי תלתן ובשר צלי הו״ל לפסוק כת״ק דסבר לתלות דהא מכריע בין ב״ש לב״ה ונקרא מכריע אף בפלוגתא דב״ש וב״ה כדמוכח מברכות דף מ״ג ודברי הראשונים שם. ותו דכגון זו לא הוי מכריע מאחר דת״ק מספקא ליה אי טהור ותולה וזו לאו הכרעה היא אלא דמספ״ל ותו דת״ק לא קאי על דבריהם. ובמ״ש הרב מגן אברהם ביסוד דברי הרא״ש יצאו עליו עוררי״ן הרב קרבן נתנאל ס״פ מקום שנהגו והרב יד מלאכי סי' תרס״א. ומאי דתריץ יתיב הרב יד מלאכי הנה אמת נכון ומסתיע מילתיה ממ״ש הרמב״ן בחידושיו ס"פ כל היד והרשב״א בספר תורת הבית ריש בית שביעי ע"ש ודוק:

ד

רצה והחליצנו ואח״כ יעלה ויבא וכו׳. טעה האומר דבי״ט שחל בשבת אין לומר רצה והחליצנו אלא יעלה ומזכיר של שבת. הרב כנ"הג בתשו׳ הנדפסות סי׳ כ״ב ועיין מ״ש הרשב״ץ בתשובותיו ח״ב סי' רמ"ח:

ה

דין ו׳. טעה ולא הזכיר של שבת אומר ברוך אתה ה׳ אמ״ה וכו' הטור כתב משם הראב״ד דאומרה בלא שם ומלכו' וראיתי להרב שיירי כנ״הג שכתב וז״ל לא ראינו שכתב הראב״ד ז״ל כן בשום מקום לא בהשגות הרמב״ם ולא בהשגות המאור ואם הטור מצא כן בתשו' או בחידושיו למה בהשגותיו פ״ב דברכות וכו' י״ל או שהראב״ד אינו חולק על זה או שלא הבין בהרמב"ם דאומר שם ומלכות דלא כב״י ואם מה שהבין הרב ב״י נכון צ״ל דהראב"ד אינו בעל ההשגות אלא הרב אב״ד ואפשר שלא השיג להרמב״ם שאינו מפורש וכו' והנכון שהראב"ד חזר בו עכ״ל בקיצור וק״ק על הרב דחרד כל החרדה הזו על הטור והרי הרשב״א בחידושיו כתב כן משם הראב״ד ומסתמא הוא בעל ההשגות שרוב פעמים מזכירו ובפרט בברכות וגם הר״ד אבודרהם הוא גופיה כתב משמו שכתב כן משם הראב״ד וכ״כ בא״ח נמי משם הראב״ד ופשוט דבחידושיו כתב כן כאשר מייתי הרשב״א דבריו תדיר בברכות. ועוד אשתמיטיתיה דגם בהשגות הראב״ד על המאור פ' הרואה כתב הראב״ד דכללן של דברים דכל ברכה שהיא נעקרת לפרקים ואינה קבועה אינה טעונה הזכרה שאף ברכת זימון שהיא מהתורה מפני שנעקרת לפרקים והיא כברכות הרשות שרשאין לאכול כל אחד לעצמו וכו׳ עכ״ל ומדבריו משמע לפום מאי דכייל דאף ברכה זו דאינה קבועה והיא אקראי בעלמא יותר ויותר מזמין סבר דאין בה הזכרה וכמ״ש בשמו הרשב״א והטור וא"ח והרד“א:

אמור מעתה דמה שצדד דאינו הראב"ד בעל ההשגו׳ זה אינו כי הרי הוא הראב״ד עצמו גם מה שצדד ואסיק דהראב״ד הדר משמעתיה אינו מחוור דהגדולים הללו יביאו סברתו דקודם חזרה גם מ״ש דלא השיג להרמב״ם משום דסבר הראב“ד דהרמב״ם כסברתו או שאינו מפורש וכו׳ אינו מחוור דהרי הרמב״ם הזכיר ה' וכל ברכה שאין בה הזכרה ומלכות אינה ברכה וכמ״ש הרב לח״מ והביאו הוא ז״ל והרי הוא כמבוא"ר והו״ל להשיגו:

הן אמת דחזיתיה להרב ראשון לציון דסבר בדעת הרמב"ם דאין בפתיחתם שם ומלכות והאריך בזה ואף לפי דבריו הרי הר״מ הזכיר בהדי' שם בחתימה ובהא הו״ל להשיג דהוא מפורש הפך דעתו. והנראה בזה דכיון דבדבר זה הרי"ף ובה״ג ס״ל דלא כהראב"ד לא השיג על הרמב״ם כיון דכמה גדולים סברי כוותיה ואף דזמנין דמשכחת דמשיג גם באופן זה מ״מ אין מזה ראיה דחזר הראב״ד או להקשות עליו אמאי לא השיג דכגון זו דאיכא מרבוואתא קמאי דסברי כוותיה זמנין דלא משיג:

ועוד הקשה הרב שיירי על הטור דאיך הסכים שיזכיר שם ומלכות והרא״ש בפסקיו לא כתב כן וניחא ליה דאף דהרא״ש לא הזכיר היינו שתפס לשון הש״ס והוו כעין ברכות פ׳ הרואה כמ״ש הפוסקים זהו תורף דבריו וטפי הו"ל להרב להעיר ממ״ש הטור בקיצור פסקי הרא"ש דכתב שם ומלכות אבל קושטא דמילתא כמאי דאסיק דודאי גם הרא״ש הכי ס״ל וכמו שדקדק מדבריו בסוגיין גם הרא״ש פ' הרואה כתב דכל הנהו ברכות בשם ומלכות ומייתי מ״ש בירושלמי שם ר׳ זירא ורב יהודה כל ברכה שאין בה מלכות וכו׳ ע״ש ובנסחת הירושלמי הזו שהביא הרא״ש ניחא מאי דקשה לפי נסח הירושלמי דקמן פ׳ הרואה ר' זעירא ורב יהודה בשם רב כל ברכה וכו' דמחלפא שיטתיה דרב דבבבלי פ׳ כיצד מברכין דף מ' אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם וכו׳ וסייעיה אביי מההיא דלא עברתי מלהזכיר שמך ואלו מלכותך לא קתני ואלו בירושלמי קאמר משמיה דרב כל ברכה שאין עמה מלכות וכו׳ והרב ראשון לציון דף מ' העיר בזה לפי נסחתנו ולנסחה הרא״ש ל״ק וכבר הרב מעדני מלך פ' הרואה העיר בזה ורצה לישב בזה דברי התוס׳ עש״ב. אבל ראיתי להרשב״א בחידושיו פ׳ הרואה דמייתי הירושלמי כנסחתנו ע״ש. והדבר הקשה על מהר״ר אליהו בפירוש הירושלמי ר״פ הרואה שכתב והראב״ד והרא״ש כתבו בברכות פ' הרואה דלא צריך שם ומלכות דהרי הרא״ש סבר להפך דלא כהראב״ד ואף בברכה זו דאשר נתן וכו' מוכח דס״ל להרא״ש דבעי שם ומלכות כמבואר:

ו

בא״י מקדש השבת וכו׳ כן עיקר ודלא כרבינו יונה שכתב מלכות בחתימה וכבר תמה הרב ל״ח עליו ומ״ש בס׳ אליה רבה דהרב שיירי כנ״הג השיגו דאין לא ראינו וכו' וכ״כ באליה זוטא דהשיגו שכ״ג בלא טעם וראיה אני בעוניי לא חזינא להרב שיירי דהשיג על הל"ח בזה הן אמת דמ״ש להכריח דלהרי״ף חותם במלכות ע״ש בהגהת ב״י אות ח׳ אינו מחוור ועמ״ש בעניותנו בסמו׳ בס״ד. ובודאי דדברי רבינו יונה כפי נסחת הדפוס קשים לשמוע דכיון דלא נתבאר זה בתלמוד דיאמר מלכות בחתימה וסתמא קאמר ומעולם לא ראינו ברכה אחת חותמין בה במלכות מנ״ל לרבינו יונה לחדש דבר מעתה וכגון זו לא ראינו היא ראיה חזקה ותו דחזינן איפכא דבכלהו ברכות חותמין במקום שאמרו לחתום בהזכרה לבד:

ז

והך דסגי בהך ברכה דוקא שנזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב וכו׳:

יש לחקור מי ששכח לומר רצה והתחיל לומר ברוך אתה ה׳ ודעתו לסיים בונה ירושלם רק אחר שאמר ברוך אתה ה׳ נזכר וסיים למדני חקיך אי השתא דדיעבד סיים למדני חקיך עלתה לו לומר תכף רצה ויחזור לחתום בא״י בונה ירושלם או דילמא (יתחום) [יחתום] בונה ירושלם ויאמר אח״כ הברכה הנז׳ ברוך שנתן וכו׳ ואם תמצא לומר דזה מימר אמר רצה ובתר הכי חתים בונה ירושלם ושפיר היכא דאשתלי ובירך בונה ירושלם אמן בא״י ודעתו לומר אבינו מלכנו וכו׳ ברכה רביעית וכשאמר בא״י נזכר שלא אמר רצה ואמר למדני חקיך אי מהני זה למשויי׳ כמי שלא פתח הטוב והמטיב ואומר ברכת ברוך אשר נתן וכו׳ או דילמא כיון דגמר בונה ירושלם ופתח בברכה ד' אף שסבר לתקן ואמר למדני חקיך בחזקת שלא למד וחוזר לראש ברכת המזון:

וצופה הייתי להר״יטבא בחידושיו לתעניות בריש פ״ק שכתב וז״ל ושמעתי מאחד מרבותי דכל היכא דאיירינן בדין חזרה היינו בשסיים אותה ברכה אבל קודם שסיים בה אינו בדין חזרה ובכל מקום יש לנו לתקנה ולאומרה כראוי ואף במקום שאמרו אין מחזירין ואין זו חזרה מ״מ כל שסיים אותה ברכה אף שלא התחיל באחרת הסמוכה לה ישנו בדין חזרה וכ״כ בתוס׳ ואעפ״י שיש חולקין בדבר. ובשם הרב החסיד שאפי׳ אמר ברוך אתה ה' מסיים בקורא בתורה למדני חקיך כדין כל שרצה לברך ונפלו פירות מפיו וכיוצא בו ונמצא שלא סיים ברכתו וחוזר לאומרה כראוי אף במקום שלא אמרו להחזיר שאין זו חזרה ואין כן דעת גדולי הצרפתים אלא כל שהתחיל בחתימה חותם והולך לדרכו במקום שאין מחזירין אותו אבל במקום שמחזירין אותו עושה כן וחוזר לדינו עכ״ל והנה ממ״ש בשם אחד מרבותיו מבואר דכל שסיים הברכה ישנו בחזרה ואם הוא דבר שאין מחזירין משמע דאין להזכירו אף קודם שהתחיל הברכה והכי מוכח ממ״ש בשם הרב החסיד דאם גמר הברכה אינו מזכיר מידי דליתיה בחזרה ולא נחלקו הרב החסיד וגדולי הצרפתים אלא באומרו בא״י אם יסיים למדני חקיך בדבר שאין מחזירין אבל אם סיים הברכה אין להזכיר עוד היכא דדינא הוא דאין מחזירין. ודבר זה שסיים הברכה ולא התחיל באחרת נתחבטו בו אבות העולם התוספות

ורבינו יונה והרשב״א והרא״ש סוף תפלת השחר ושאר גדולים:

וק"ק על הרדב״ז בתשובה סי' תקס״א שנשאל בזה במקום שאין מחזירין והביא דברי שבלי הלקט שכתב דלא אמרו אלא בזמן שחוזר ואמר הברכה שאז כיון שסיים הברכה הוי לבטלה אבל אם אומר יעלה ויבא או כל הנסים בין ברכה לברכה אין כאן ברכה לבטלה והפסקה נמי לא הוי עכ״ד ולא ידעתי אמאי לא הביא אלא משבלי הלקט ולא הזכיר התוס׳ ורבינו יונה והרשב״א והרא״ש והר"יטבא והמרדכי ושאר גדולים שכלם עמדו בזה. ותו ק״ק דמשמע מדבריו דבין ברכה לברכה לשאינו חוזר הברכה אלא אומר יעלה ויבא לבד או על הנסים במקום שאין מחזירין בזה לא אמרו ומשמע דהוי אליבא דכ״ע והרי מפורש בדברי הרשב״א שם דכיון שסיים הברכה אין לו להזכיר מעין המאורע כלל אף שלא יחזיר הברכה וכן משמע קצת מדברי שאר גדולים ומדברי הרא״ש והטור סי׳ רצ"ד דכתבו דהוי הפסק כיון דליתיה בחזרה משמע אף אם אומר יעלה ויבא לחוד בלי ברכה הוי הפסק הפך הרדב״ז וק״ק על הרב כנ״הג שם סימן רצ״ד שרמז תשו׳ הרדב״ז הנז׳ ומשמע דגם הטור והרא״ש מצו סברי הכי והרי מדבריהם יש לדקדק איפכא וכן משמע מדברי מרן בב״י לעיל סי׳ קי"ד איברא שראיתי להרב מעדני מלך דפליג (מל) [על] מרן בדעת הרא"ש וסבר דלהרא״ש שרי להזכיר בלא ברכה מעין המאורע וכדעת הרדב״ז:

ולמאי דאתאן עלה נראה דהיכא שבא לחתום ברכה שלישית וזכר ואמר בא״י למדני חקיך לא מבעיא לדעת רבינו החסיד וגדולי הצרפתים שהביא הר"יטבא ודאי דאומר רצה ואח״כ חותם בא״י בונה ירושלים ודיו. אלא אפילו לדעת הפוסקים שמשמע קצת דאף בדבר שהדין הוא לחזור אם התחיל בא״י יסיים בונה ירושלים ולא יאמר למדני חקיך רק יאמר הברכה הגז' ברוך אשר נתן וכו׳ מ״מ בזה שכבר אמר למדני חקיך בדיעבד כ״ע מודו דיכול לומר רצה ואח״כ לחתום בונה ירושלם:

אך אם סיים בונה ירושלים אמן והתחיל בא״י אדעתא לומר ברכה רביעית נראה דצריך לחזור לראש לדעת הרמב״ם והרא״ש דקי״ל כוותייה דהא כי סיים ברכות דאוריתא מדמו ליה לסיים תפלתו ודינא הוא דאם לא עקר רגליו ורגיל לומר תחנונים חוזר לרצה וה״נ כל ברכות דבהמ"ז חשובות כאחד וצריך לחזור לראש כמ״ש הרא״ש והשתא זה כבר סיים ברכות דאוריתא ואמר אמן ופתח בתחנונים ואף אי אמר בא״י למדני חקיך הו״ל כתחנוני' וחוזר לראם כנ"ל:

ח

צריך לחזור לראש וכו' נרדה בשינה באמצע בהמ״ז ולא ידע באיזה ברכה עומד חוזר לראש בהמ״ז הרב החסיד מהר״ר יעקב מולכו בתשו׳ כ״י סי׳ ע״ז:

ט

דין ז'. אומר ברוך שנתן ר״ח וכו' מוכח מדברי מרן דאינו אומר שם ומלכות כשבת וי״ט והאחרונים היו תמהים מנ״ל למרן לחלק בהכי דלא נסתפקו בש״ס אלא בחתימה ומשמע דבפתיחה שוו בשעוריהן ברכת ר״ח ושבת וי״ט. גם נמצא לקצת מחברים שכתבו בפירוש שם ומלכות בר״ח:

וזאת מצאנו למרן בכסף משנה פ״ב דברכות שכתב בדין זה וז״ל וסובר רבינו דכיון דמספקא ליה לא מדכרינן בה שמחה ולא חתמינן בה וזה דעת הרי״ף ונראה מדברי רבינו דבאינך חותם בהם בשם ומלכות וכן דעת רוב המפרשים וכן משמע מדמספקא ליה בר״ח אלפא דבאינך פשיטה ליה דחתים עכ״ל ודבריו כלם מקשה חדא דמהיכא משמע דחותם בשם ומלכות והרי הר״מ בחתימה הזכיר שם ולא מלכות ותו היכן מצינו בחתימה מלכות והרי כל הברכות שפותחות בברוך ובפתיחתן איכא שם ומלכות בחתימה ליכא אלא שם. ולדעתו שדעת הרמב״ם כהרשב"א דבפתיחה איכא שם ומלכות וכמ״ש בב״י א״כ הרי היא ככל ברכות דעלמא דבחתימה ליכא מלכות. ותו דכיון דהש״ס סתם ולא זכר לא שם ולא מלכות לא בפתיחה ולא בחתימה תיסגי לן להשוותה לברכות דעלמא ואת היותרת לומר מלכות בחתימה מנא לן ומה סימנים מצא לא בש״ס ולא בהרמב״ם. ותו מ"ש וכן דעת רוב המפרשים דהרי לא נמצא זה אלא ברבינו יונה ולא במפרשים אחרים. ותו הקשה הרב שיירי כנ״הג דמאי ראיה מייתי מדמספקא ליה בר״ח הרי הספק הוא אי חתים ומה ענין חתימה להזכרה עש״ב. ותו מה צורך להוכיח דבאינך פשיטא ליה דחתים הרי הש״ס בהדיא גבי שבת וי״ט קאמר החתימה:

ואשר אני אחזה לישב דברי מרן הקדוש הנז׳ אף שהוא קצת דוחק הוא דכוונת מרן הוא דמדברי הרמב״ם נראה דמזכיר שם ומלכו׳ וחותם בשם הפך דעת הראב״ד ומ״ש ונראה דמדברי רבינו דבאינך חותם בשם ומלכות אין הכונה דבחתימה מזכיר מלכות דזה לא עלה על לב מעולם דליכא שום ברכה כה״ג ואפשר דלמרן הוה פשיטא ליה דמ״ש בדברי רבינו יונה מלכות בחתימה הוא טעות ואשגרת לישן המעתיק ומשו״ה לא הזכיר סברתו בב״י ומעולם לא יטעה אדם בזה וכוונתו דמדבריו נראה דבאינך חותם בהם בשם. ומ״ש ומלכות היינו בפתיחה. או שיעור דבריו הכי חותם וכונתו בשם כמו שכתוב בהדיא בהרמב״ם ומ"ש בשם ומלכות. היינו בפתיחה ור״ל שהוא ברכה שלימה ככל הברכו׳ לאפוקי דעת הראב״ד והשתא מייתי ראי׳ מהש״ס דמשמע דהחתימה בשם והפתיחה בשם ומלכות מדמספקא ליה בר״ח אי חתים אלמא דבאינך חתים ובודאי דהיינו בשם דאי ס״ל דהחתימה בלי שם וגם בפתיחה אין בה הזכרה ולא מלכות מאי מספ״ל בר״ח דכיון דבכלן אין כאן הזכרה רק חתימה לבד אין קפידא אי חתים אי לא חתים דמילי נינהו. והא דאסתפק לי׳ לר' זירא אי חתים אי לא ולא אסתפק אי ברכת ר״ח בהזכרה כשבת וי״ט אפשר לומר דרב גדל קאמר בשבת וי״ט ור״ח כלשון הש״ס ברוך שנתן שבתות וכו׳ בלי הזכרה ומ״ה לא קבע הספק אלא בחתימה כיון דרב גידל לא הזכיר הזכרה אך הוה פשיטא להו דבשבת וי״ט דאמר חתימה יש בפתיחה שם ומלכות ובחתימה הזכרת השם אך בר"ח מספ״ל אי חתים דאי אמר חתימה פשיטא ליה דשוה לשבת וי״ט דהיא ברכה שלימה וידעינן לה מהחתימה דאי אינה ברכה בהזכרה בשם ומלכות חתימה למה אך אי לא חתים אינה ברכה כלל ואין בה שם ומלכות ולא חתימה והשתא שפסקו הרי"ף והרמב"ם שלא לחתום בר״ח ממילא ידעינן דאין בה שם ומלכות נמי זהו סברת מרן בדעת הרי״ף והרמב״ם וכן פסק בש״ע הכא ובהכי סליקו להו דברי מרן בכ"מ והכא בש״ע כהוגן:

שוב ראיתי להרב אליה רבה שעמד בלשון הכ״מ הנז' בקושית השיירי וקצת העיר בו עוד ופירש בכונת הכ״מ פי׳ דחוק מאד וכתב שכונתו שיאמרו מלכות בחתימה. ודבריו לקוצר דעתי דחוקים ורחוקים ולקמן זו הלכה העלה להזכיר שם ומלכות בר"ח ולי ההדיוט יראה לחוש לדברי מרן ומור״ם דקאי כוותיה ומה גם דיש לומר דדעת הרי״ף והרמ' הכי וספק ברנות להקל ודוק היטב:

יו"ד

הזכיר של שבת ולא הזכיר ר״ח וכו׳ אינו חוזר וכו׳ זה דעת ה״ר יוסף שהביא הטור והרב ל״ח תמה על מרן שפסק כה״ר יוסף דהוי יחיד ויש לפסוק כהרשב״א וה״ר יחיאל והטור ע״ש באורך ובס׳ ארחות חיים דף ל״ה ע״ד הביא סברת הרשב״א וכתב ויש חולקין ואומרים שאינו חוזר לעולם בשל ר״ח וכו' ע"ש הרי שכתב סברת ה״ר יוסף בשם יש חולקין ואומרים משמע כי ברבים היו עם ה״ר יוסף וגם משמע שדעת הרב ארחות חיים כן שהביא דעת החולקין בסוף. וכבר הרב שיירי כנ״הג והרב אליה רבה הוכיח מהמרדכי ושאר פוסקים דהכי ס"ל. וא"כ נקיטינן כה״ר יוסף וכמו שפסק מרן. אך ק״ק על מרן בספר בדק הבית שכתב דנקיטינן כה״ר יוסף דספק ברכות להקל ולא הזכיר שיש מי שסובר כה״ר יוסף ויש לישב שוב ראיתי בת"הד סי׳ ל״ח שזכר דקצת גאונים חולקים וכבר רמזו בב״י:

יא

ויש מי שאומר דאם שכח של שבת ור״ח ונזכר וכו' ואינו חותם בר״ח כ' הרב מגן אברהם לא מצאתי סברא זו וצ״ע למה לא יחתום בשל ר״ח הא אפילו בר״ח בחול י״א דיחתום וכו' והכא כיון דבלא״ה חותם בשל שבת מה מזיק כשאומר ור״ח עכ״ד וראיתי בספר אבן העוזר שהשיג עליו ונשמט ממקומו והוא לקמן סי' קצ״ד שכתב וז״ל אשתמיטיתיה למ״א שכן הביא ב״י מהגמי״י וטעם הדבר מבואר בת״הד סי' ל' הובא סי׳ ר״ח דין י״ח עכ״ל ואיברא דקשה על הרב מגן אברהם דנעלם ממנו סברת הגמי״י שהביא ב״י וכן הקשה עליו הרב יד אהרן ועוד נעלם ממנו דברי דרכי משה ולבוש ול״ח אות ע״ו ושיירי כנה״ג שכלם הם המדברים בפרט זה ולא שלטו בהם מאורי אור עיניו. אלא דמ״ש בדרכי משה ע״ד הגמי״י שכ״כ הטור למטה קאי על שכולל ר״ח דוקא דהרי הטור אף בחול ס״ל כוותיה דחותם. וזה יש להשיב על הרב אליה רבה שכתב שמצא ברבינו ירוחם בלבוש ע"ש דהרי רי״ו קודם הביא סברת הר״י בסוף ומשמע דס״ל כוותי׳ דחותמין בחול ומשו״ה גם בשבת ור״ח כתב דחותם בר״ח נמי. ומ״ש הרב אבן העוזר דטעמא כמ״ש סי' ר״ח יש לחלק דהתם לכלול באמצא ברכה והכא אחר גמר הברכה. ולהגמי״י לא היה צריך לזה דטעמא כמ״ש סי׳ רפ״ד דאינו חותם בהפטרה בשל ר״ח דלהגמ"י נקיטינן שלא לחתום אך הרב מג״א כתב דיש לחתום משום דכמה רבוואתא ס״ל דבחול יש לחתום וכ״כ הרב ל״ח ונעלם גם מהרב אבן העוזר דברי לבוש ול״ח ודוק היטב כי קצרתי:

יב

דין י״ב. מזכיר שבת בבהמ״ז דאזלינן בתר התחלת סעודה וכו' ראיתי להרב כמהר״ר ישועה זיין בש״ות שערי ישועה כ״י א״ח שער ד' סימן ג׳ דשקיל וטרי לענין דינא והמה בכתובי״ם לכן אעתיק דבריו ואחרי כן אכתוב דעתי הקצרה בס״ד וז״ל הרב הנז׳ הנה מצאנו למרן דברים הסותרים זה את זה דבסוף סי׳ קפ״ח כתב דאזלינן בתר התחלת הסעודה ובסי' ער״א פסק אם גמר סעודתו וקדש היום מברך בהמ״ז וצריך להזכיר של שבת והרב מגן אברהם כתב סי׳ ער״א דספוקי מספיקא ליה ומספיקא בכל ענין צריך להזכיר דאין קפידא אם מזכיר שלא לצורך כמ״ש סס״י ק״ח עכ״ל ודבריו נפלאו ממני דאין כתב דאין קפידא אם מזכיר והלא נפיק חורבא דכיון שאתה מצריכו להזכיר אם לא הזכיר צריך לחזור ולברך ונכנס בספק ארבעה ברכות לבטלה ובשלמא בסי׳ קפ״ח אתי שפיר דכיון דמיירי בסעודה ג׳ אם לא הזכיר אין צריך לחזור וכמ״ש מרן סימן הנז׳ אמנם בההיא דסימן ער״א קשיא דההיא מיירי בליל שבת ולכולי עלמא צריך לחזור ואם כן אם אתה מצריכו להזכיר נפיק מינה חורבה דאם לא הזכיר חוזר ונכנס בספק ברכות ואין לומר דבנדון זה אין צריך לחזור דאם כן הו״ל לפרש בהדיא ולא לסתום ומעתה הדק״ל שדברי מרן סותרים זה את זה וכבר הרגיש הרב ב"ח בזה בסי׳ קפ״ח והוסיף עוד להקשות דבסי׳ תרצ״ה שנה הדבר במחלקת שכתב וז״ל ואם התחיל סעודתו ביום ומשכה עד הלילה אומר על הנסים דבתר התחלת סעודה אזלינן ויש מי שאומר שאינו אומרו ומפני מה בשני מקומות סתם כדעת אחת וכאן שנאו במחלק' והניח הדבר בצ״ע. וראיתי להרב שיירי כנ״הג שכתב סי' קפ״ח על דברי הב״ח ותמהני דאדמקשי על הרב ליקשי להרא״ש גופיה דבפורים פסק דאינו אומר על הנסים וכו' ובפ' ערבי פסחים נסתפק במי שהיה אוכל וקדש עליו היום אם מזכיר של שבת בבהמ״ז והסכימה דעתו שמזכיר גם על א״ח יש לתמוה שממ״ש כאן רבינו המחבר בשמו נראה שתפס בפשיטות דבתר תחילת תעודה אזלינן ולא הזכיר סברה אחרת ואלו בסי' ער״א כתב הרב ז״ל בשמו שכתב שתי הסברות ולא הכריע דעתו והיה נ״ל דס״ל לא״ח דיש חילוק בין שהיה אוכל בשבת וכו׳ להיה אוכל ביום חול וקדש עליו היום דבשלמא היה אוכל בשבת וכו׳ דבשבת התחלת סעודה צריך להזכיר מעין המאורע אף בסוף הסעודה מזכירין אבל איפכא היה אוכל בחול וקדש עליו היום אע״פ דבתחלת הסעודה לא היה חייב להזכיר מ״ע השתא מיהא צריך להזכיר מעין המאורע וכו' אלא שלפ״ז ק׳ להרא״ש דסובר דבתר סוף הסעודה אזלינן וכו׳ ומה נסתפק בפ׳ ע״פ וכו' ע״ש באורך. ואמר שאלת המחילה נלע״ד דל״ק דאע״ג דכתב הרא״ש בפורים דאזלינן בתר סוף הסעודה היינו שאכל רוב הסעודה ביום ומקצתה בלילה וכמ״ש בתשובה אמנם הכא מיירי בשכל הסעודה נעשית ביום ולפיכך נסתפק בה וכן מבואר בדבריו פע״פ וז״ל ויש להסתפק אם צריך להזכיר שבת בבהמ״ז אע"ג דהתם בתוספתא בדברי ר' יוסי כוס ראשון מברך בהמ״ז ומזכיר שבת בבהמ״ז איכא למימר שאני התם שאכל משתחשך וכו' אבל הכא שגמר סעודתו מבע״י לא או״ד כיון שקידש היום צריך לברך בהמ״ז של שבת מידי דהוה אמי שלא התפלל בע״ש מנחה מתפלל שתי׳ של שבת וכן נר' עכ״ל הרי דבריו ברור מללו מפני מה נסתפק ואי לאו דמסתפינא הו"א שהרב שיירי כנ״הג לא ראה דברי הרא״ש אלא מה שהביא הב״י בשמו בסי׳ ער״א. ובישוב דברי מרן הש"ע נלע״ד דמרן ס״ל כהרא״ש דאזלינן בתר גמר הסעודה דהתוספתא הוייא סיעתיה ודברי ההגהות אינם מובנים בטעמם ומ״ה פסק סי' ער״א דצריך להזכיר שבת בבהמ״ז ומ״ש בסי' קפ״ח דאזלינן בתר התחלה היינו על צד היותר טוב לחוש לסברת האומרים דאזלינן בתר התחלה ויש קצת ראיה לזה מקדקדוק לשון מרן בש״ע דבסי׳ קפ״ח כתב מזכיר של שבת בבהמ״ז ובסי' ער״א כתב וצריך להזכיר של שבת בבהמ״ז משמע דבההיא דסי' קפ״ח אין בו צריך כל כך אלא על צד היותר טוב והטעם משום דליכא קפידא אם יזכיר או לאו דאף אם לא יזכיר א״צ לחזור דמיירי בסעודה ג׳ ומטעם זה יש לישב מה שיש להקשות בדברי מרן הש״ע שהזכיר שבת ר״ח חנוכה ופורים ולא הזכיר יום טוב ולא מצינו ששייר מילתא אחריתי כדי שנאמר תנא ושייר אמנם עם מ״ש אין ספק דדוקא הני דאין בהם קפיד' אם יזכיר אם לאו משו״ה אמר שיזכיר משא״כ בי״ט שאם אנו מחייבין אותו להחזיר נפיק מיניה חורבא דאם לא יזכיר צריך לחזור וא״א לחזור שיכנס נספק ברכה לבטלה וזה שלא כדברי הרב שיירי כנ“הג עש"ב. ולפי מ״ש נראה דבי״ט א״צ להזכיר ובכונה מכוונת השמיטו מרן בש"ע ומה שהביא בסי' תרצ״ה מחלקת יש לישב בדוחק משום דאיכא מ״ד דאם שכח על הנסים מחזירין אותו ולזה שנאו במחלקת דמ״ד שמזכיר ס״ל כמ״ד שא"צ לחזור ומ״ד שאינו מזכיר סבר דצריך לחזור ולזה אינו אומרו משום דנפק מינה חורבא ובהכי יתישב הכל עכ"ל הרב מהר״י זיין בתשובה הנז':

ומעתה הנה נא אבא סובב הולך על דבריו והלא מראש מקדמי אר״ש מקשה ומותיב על מ״ש הרב מגן אברהם דמרן ספוקי מספקא ליה וכיון דליכא קפידא פסק דמזכיר בכל ענין דהרי אנחת לן חדא ואקשת לן טובא דאם לא הזכיר חוזר וגו' ואי משום הא לחוד הוה אפשר לדחויו דסבר הרב מגן אברהם דכיון דאיכא פלוגתא דרבוואתא אי לכתחילה מעלה בזכור״ו ודאי דאי דיעבד לא הזכיר לאו בר מהדר הוא ומרן כוונתו לערוך שלחן לאשר ידע שרשי הדין בב"י:

אמנם אכתי איכא למידק על דברי הרב מגן אברהם דאיך נחה דעתו בישוב זה והלא התוס' וארחות חיים והר״י מקורבי"ל והגהות מיימון ומהר"ם כלהו פליגי על הרא״ש ומאי מספקא ליה למרן. ותו דלשון מרן בדין זה דקאמר הכא בש״ע דאזלינן בתר התחלה סעודה נראה דמילתא פסיקתא קאמר וגם לשונו בסי' רע״ו שכתב וצריך להזכיר של שבת משמע קצת דדינא קמשתעי ולא משום ספק:

ותו דאיך קאמר הרב מג״א דאין קפידא אם מזכיר שלא לצורך הרי ודאי דהוי הפסק ומאי דמייתי ראיה מסי׳ ק״ח שם לא אמרה אלא בתפלת התשלומין לא בעיקר תפלה וכמ״ש שם הרב שיירי כנ״הג והרב פר״ח וסיעתם וכן משמע מפשט דברי הרא״ש והטור סי׳ רצ״ד שכתבו דאם אומר דבר שאין מחזירין אותו אחר שסיים הברכה הוי הפסק כיון דדינא הוא דליתיה בחזרה וכיוצא בזה כתב מרן לקמן סוף סי' ר״ח דלא יכלול מפני ספק שום תוספת בברכת מעין שלש והגם דהרב מג״א דעתו דדין סוף סי' ק"ח הוא אף בתפלה עיקרית וכמ״ש לקמן ריש סי׳ תרצ"ג מ״מ לדידן דהדין ההוא היינו דוקא בתפלת התשלומין ולא בעיקר התפלה לא אפשר לומר דדעת מרן בדין זה דמשום ספיקא פסק להזכיר בכל ענין דהא ודאי למ״ד שאין לו להזכיר הוי הפסק:

ומה שתמה הרב מהר״י זיין על קושית הרב שיירי על הרא״ש וכתב דלא ראה דברי הרא"ש במקורן רק אשר הובאו ביתה יוסף דבריו טובים ונכוחים ועוד ק״ק על הרב שיירי דגם בלשון הרא״ש שהביא מרן בב״י סי׳ רע״א כתוב דכיון שגמר סעודתו מבע"י אינו מזכיר הרי דתלה הספק דגמר מבע"י.

ברם אנן מה נענה בתשובת הרא״ש כלל כ״ב סי' ו' שהביא מרן סי' זה דשם תלה הדבר בשעת ברכה כמבואר למדקדק בדבריו וא״כ במה נסתפק פ׳ ע"פ ולכן הנכון אצלי דתשובת הרא״ש הלזו היא בתריתא אחר מה שכתב בפסקיו פ' ע״פ שהכריע מדין מי שלא התפלל מנחה בע״ש ומזה הכריע דאזלינן בתר שעת הברכה וכן בתשובה הזכיר דין לא התפלל מנחה בשבת:

ומ״ש עוד הרב שיירי ואסיק דמ״ש הרב א״ח וכ״כ התוספות דלא יזכיר זוהי הכרעתו ואף דכתב סברא ראשונה בסתם שאני הכא שכתב וכ״כ התוס' וכו' ע״ש דבריו רחוקים דטפי משמע שתפס כסברא שכתב בסתם ולשיטתו הול״ל דגילה דעתו בנמשכה לו סעודה ג׳ עד מ״ש כמ״ש מרן בשמו ובנמשכת לו סעודת פורים שהביא סברת הר״י מקורבי"ל ולא עוד כמ״ש מרן בשמו סי' תרצ״ה וש״מ ק״ק דאמאי כתב בנמשכה סעודת ע"ש שהוא הלשון שהביא מרן בב״י סי' רע״א בסתם דמזכיר ע"ש:

איברא דבס׳ א״ח שנדפס מקרוב בדף ס״ג ע"ד כתוב וז״ל כתב הב"הג דבאותו בהמ״ז מזכיר של שבת אע״ג דעל סעודת חול קאתי וי"א דאין מזכיר בה של שבת כלל עכ״ל כתב הבעל האשכול וכו׳ ע"ש ולפי לשון זה שלפנינו לק״מ דלא כתב הסברא ראשונה בסתם רק משם בה״ג והסברא אחרונה היא עיקר דאינו מזכיר וזה מסכים למ״ש גבי סעודה ג' וסעודת פורים שהביא מרן בשמו סי׳ זה וסי' תרצ״ה וגם בלשון הנז׳ כתב סברא זו באחרונה. וגם בנסחתינו ליתנהו להני מילי שכתב מרן בשמו סי' רע"א שסיים וכ״כ התוס' לא יזכיר כי הכל הולך אחר התחלת הסעודה דבהו תלי זייניה הרב שיירי לומר שזהו הכרעתו. וגם נראה מנסחא דקמן דגם מ״ש וי״א דאין מזכיר וכו' אינם דבריו רק הדברים עתי״קים שאח״ז כתב עכ״ל ואם האמת כן יתשיב יותר דאינם דבריו רק מס' אחר וי״עתק משם. אלא שבנסחתנו הזכיר בעל הלכות גדולות ואין עתה ספרו בידי ועוד קרוב אני לומר שהוא ט״ס ואינו בה"ג ששום אחד מהראשונים לא הזכירו. ולשון א״ח שהביא מרן בב״י בדין שלפנינו כעת לא מצאתיו בס׳ א״ח הנדפס:

איכו השתא ניחזי אנן לדרוש ולתור בדעת מרן ז״ל ומה שתירץ הרב מהר״י זיין בתשובה הנז״ל אינו נח לי חדא דאיך אפשר לומר דמ"ש מרן בדין זה היינו לחוש לאומרים להזכיר על צד היותר טוב והלא קרי בחיל דאזלינן בתר התחלת סעודה ומשמע דדינא הכי הוי ומה שדקדק הרב הנז' דבדין זה קאמר מרן מזכיר ובסי׳ רע״א קאמר צריך להזכיר דברים חלושים הם. ותו שראוי לפסוק כמהר״ם והגהמי״י והר״י מקורבי״ל והמרדכי שהביא הרב מגן אברהם סי' תרצ״ה וארחות חיים והתוספות דסברי דאזלינן בתר התחלת סעודה ואמאי מרן הכריע כהרא״ש ודין זה הוא על צד היותר טוב. ותו דכבר כתבנו דהוי הפסק ובפרט לפסוק דלכתחילה מזכיר של שבת נגד סברת הרא״ש דהלכה כמותו לדברי הרב הנז׳ ותו מה שהסכים הרב הנז׳ בדעת מרן דבי״ט אינו מזכיר דנפיק מינה חורבא דבריו קשים בעיני דאטו מרן לא מצי לומר דיזכיר בי״ט ואם לא הזכיר לא יחזור וסמי בידיה לפרש דבריו ולמה יגרע י"ט לעשות משפט היותר טוב להזכיר. ותו דלשון א״ח שהביא מרן בסי' זה דקפסיק ותני לדינא דמזכיר משמע דגם הוא לא הזכיר י״ט אלא ר״ח חנוכה ופורים והתם ודאי ליכא למימר הכי אבל הדבר ברור דארחא דמילתא נקטי א״ח ומרן דבי״ט דאיכא קידוש בשחרית ואין קיד״ש אלא במקום סעודה סוגיין דעלמא שאחר פרק תפלת השחר מקדשין וסועדין סעודת י״ט איש אשר כברכתו וגומרין סעודתן ומתפללים מנחה ואינו מצוי להמשיך סעודת י״ט כל כך מאז הבקר ותעבור המנחה ויהי ערב וגם אינו מצוי להתפלל מנחה בי״ט ולישב בסעודה ולמשוך ביין עד הלילה כי אחר תפלת שחרית צריך לקדש במקום סעודה אך בר״ח ופורים כן ארחות כל בוצע בסעודה לטעום מידי בצפרא דליכא קדוש ומתפלל מנחה מבע״י וקובע סעודתו ומאחר שכן דיברו בהוה ולכך לא נקטי י״ט אמנם אם המצא ימצא דמשנה סעודת י״ט עד הלילה כה יעשה להזכיר ולא הוצרכו לחוש לזה דפשיטא דלא גרע מר״ח ופורים והדין עם הרב שיירי כנ"הג דכ"ש י״ט ודלא כהרב מהר"י זיין הנז' וזה פשוט:

ומה שישב מהר"י זיין מה ששנאו מרן במחלקת בסימן תרצ״ה כנז״ל אינו מחוור דאעיקרא האי סברא דמחזירין בסעודה כמעט היא סברא דחוייה כמו שיראה הרואה בתה״ד סי' ל״ח ומג״א ואליה רבה סי׳ תרצ״ה ולא הוזכרה בב״י ובש״ע לא כתב בפורים דין שכח ולא אמר על הנסים דסמך עמ״ש בחנוכה. ותו דזו ההכרעה שעשה מרן לפי דעתו דהלכה כהרא״ש רק דבמקום דאינו חוזר יזכיר דלא נפיק חורבא זוהי תורה חדשה אשר לא כתוב בספרן של צדיקים דרבוואתא פלוגתייהו לפום דינא ומאחר שכן איך כתב שני סברות בסי' תרצ״ה מדעת עצמו דמ״ד מזכיר ס״ל אינו חוזר וכו׳ ואיה איפה השני סברות אלו הנמשכות ממחלקת אחר ותלי תניא בדלא תניא דהמחלקת אחר לא הזכירו מרן והוליד משם סברות לפי הכרעתו. ואעיקרא דמילתא לק״מ דזו דרך מרן זימנין דמייתי סברא בסתם ובמקום אחר שנאה בסתם ויש אומרים כדכתיבנא בעניותין בכמה דוכתי אך מאי דקשיא על מרן מדין זה לסי׳ רע״א הא ודאי לכאורה קשיא:

ואפשר לומר דלעת מרן ז״ל דמ״ש התוס' דאזלינן בתר התחלת סעודה והוא דעת מהר״ם והגמי״י וסיעתם אינו לגמרי כמו שנראה מא״ח שהביא מרן בסי׳ רע״א אלא ה״ד כשמשכה סעודתו בשבת עד הלילה וגם בלילה ליל מ״ש עדיין לא גמר סעודתו דוקא וכמו שיתבאר והוא דקשי׳ ליה למרן דאי אמרינן דדעת התוס' ומהר"ם וסיעת' דאזלינן בתר התחלת סעודה לגמרי בכל ענין בין גמר מבע״י בין משך בלילה שאחריו קצת א"כ ערב שבת דמשך עד הלילה ליל שבת ואכל קצת בליל שבת לא יזכיר של שבת בבהמ״ז וזה הפך התוספתא שהביא הרא״ש דתני דמזכיר של שבת לכן אפשר דסבר מרן דדעת התוס׳ ומהר״ם הכי הוי דהרי קי“ל דשכח מנחה ע״ש מתפלל ערבית שבת שתים ושכח מנחת שבת מתפלל ערבית חול שתים וס״ל למרן דצריך לחלק לדעתם דכשגמר סעודתו ביום וחל עליו החיוב כשסילק עצמו מהסעודה אז אם מברך בלילה שאחריו הוי כתפלת התשלומין דחל חיובו ביום שעבר והשתא משלים דמתפלל כי השתא ולכן בע״ש אם גמר סעודתו מבע״י וקדש היום דחל עליו חיוב בהמ״ז ביום ובא להשלים חיובו בליל שבת אז צריך להזכיר שבת אף לדעת התוס׳ דדמי האי לשכח מנחת ע״ש דמתפלל שבת שתים והיינו דפסק בסימן רע״א דאם גמר סעודתו וקידש היום מזכיר דכשגמ' סעודתו וחל החיוב עליו ובא לשלם חיובו ביום הבא הו״ל כתפלת התשלומין אף לדעת מהר״ם והתוספות. אך כי אכתי לא גמר סעודתיה ומשכה עד הלילה ממש נמצא דלא חל החיוב עליו של בהמ״ז ביום שעבר כי אם עתה בלילה הזה וא״כ מברך כדינו דאזלינן בתר התחלת סעודה ואין זה דומה לתפלת התשלומין דהתם חל חיובו ביום שעבר ויום שעבר חלף הלך ועתה כי בא להשלים משלים כתפלת ערבית של יום זה אבל הכא לא חל עליו חיוב בהמ״ז ביום שעבר כי לא גמר סעודתו עד שחשכה ובלילה שגמר חל חיוב בהמ״ז עליו ולכן לא דמי לתשלומין ועביד כדיניה דאזלינן בתר התחלת סעודה והיינו שפסק בדין זה ובסי׳ תרצ״ה סתם כן. ולפ״ז אם גמר סעודה ג' מבע״י ולא בירך עד ליל מ"ש אינו מזכיר לדעת התוס' ומהר״ם דהו״ל כתפלת התשלומין. וכי תימא כל כי הא הו״ל לפרש בב״י ובפרט דמתשובת מהרי״ל שהביא בסי׳ זה נראה איפכא יש מקום לומר דפירש דבריו בבדק הבית וזו אחת מן ההלכות שנגנבו ונאבדו מס׳ בדק הבית והש״ע חיברו אחר בדק הבית כידוע ולפי האמור מרן פסק כדברי התוספות ומהר״ם ובנמשכה סעודת שבת עד הלילה ועדיין לא גמר הסעודה יש צדדים לכאן ולכאן והיותר נראה דלפי מה שסתם מרן סי׳ רע״א דפורס מפה ומקדש ומברך המוציא יזכור של שבת דהא קדש ובירך המוציא ואכל בשבת ובכי ה״ג מקרי סעודת שבת אף לדעת התוס׳ לפום מאי דאמרן ועיין בדברי הרא״ש פ' ע״פ ודוק היטב:

יג

אם באמצע סעודתו התפלל ערבית ואח״כ גמר סעודתו כתבו האחרונים דאינו מזכיר רצה או על הנסים מאחר שהתפלל ערבית וכן הסכים הרב מהר״י זיין בתשובה כ״י הנז׳ ואף דהרב המגן אברהם סי׳ תרצ״ה הביא מהמרדכי להפך נקיטינן כמ״ש האחרונים דאעיקרא הרא״ש ודעמיה סברי דלעולם אזלינן בתר השתא אף דלא יתפלל ותיסגי לן להזכיר כשלא התפלל:

יד.

לא נחלקו הפוסקים אי אזלינן בתר התחלת סעודה אלא לענין הזכרה אבל בז׳ ברכות דחתן שנמשכה סעודת יום ז׳ עד ליל ח׳ ודאי אין לברך ז' ברכות הרב גנת ורדים כלל א׳ סוף סי' כ״ח וגדולה מזו כתב שם לענין ז׳ ברכות עש״ב עי' שו״ת כנסת יחזקאל סי׳ נ״ט:

תוכן העניינים

ברכי יוסף על אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה