אור ברסלב

ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן קפו

סימן קפה

א

דין א'. נשים חייבות בבהמ״ז וספק הוא אם הן חייבות מדאורייתא וכו' הרא״ש בפסקיו הקשה דנשים אף דאינן חייבות אלא מדרבנן יוציאו אנשים דומיא דאוכל כזית דמפיק לאוכל כדי שביע׳ ואיהו מפרק לה דנשים אינן בכלל ערבות עס"ב והאחרונים עמדו על דבריו וכבר אנן בעניותין כתיבנא קצת בזה לעיל סי׳ קכ״ד ע״ש. ומהר״י אלפאנדרי במוצל מאש סי' י״ב רצה להוכיח מדברי הרא״ש הנז' דס״ל ספיקא דאוריתא לחומרא מדבריהם ע״ש ונראה דעת הרב דספק אי איכא חיוב מדאוריתא אעיקרא או חיובו מדרבנן משוה ליה ככל ספיקא דאוריתא דעלמא דהדבר ודאי מדאורייתא אך אסתפק לן בפרט זה ועיין בשו״ת מהרש"ח סי׳ מ״ב ומ״ש הרב המגיד פ״ט דמאכלות אסורות בתשובת הר״ן שהביא מרן בב״י י״ד סי׳ רכ״ח ומש״ל ריש פי״ד דאכל ובית דוד י״ד סוף סי' מ״ח ובתשובות מהר״י אדרבי סי׳ י״ד:

ב

אי הן חייבות מדאוריתא וכו׳. עמ״ש הרשב״ץ ז״להה בתשובותיו בח״א סימן קס״ח וסימן קס״ט ע״ש באורך:

ג

ומוציאות את האנשים וכו׳ הרמב״ן בחידושיו לבתרא דף פ״א כתב יש שואלין היאך מוציאין הגרים את הרבים י״ח בבהמ״ז שהרי לא נטלו חלק בארץ וכו' וכי תימא הכי נמי וכו' א״כ כהנים נמי לא יוציאו אחרים דתניא בתוספתא וכו' ר' יוסי אומר כשם שנטלו חלק לויים כך נטלו חלק כהנים וכו' ואפשר משום דק״ל כר' יוסי ולר״מ נמי אפשר דס״ל שאין בהמ״ז תלויה בחלק הארץ ובעיין דברכות אליבא דר' יוסי וכו׳ עכ״ל:

וזה חזיתי להרב לשון לימודים שהקשה על דברי הרמב״ן הללו דכיון דלר״מ ניחא לפי שאינו תלוי בחלוקת הארץ וכו׳ הכי נמי ניחא לגבי ר' יוסי דאף דגבי בכורים אצטריך לומר שנטלו חלק בארץ היינו משום דכתיב לתת לנו אבל בהמ״ז דלא קאמר הכי מאי רעות' איכא וכמו דניחא לר"מ ניחא לי' יוסי עכ"ל ולי ההדיוט לק"מ דהרמב״ן שם קאי בהנח״ה סובר״ת דבעיין דפ' מי שמתו דבעי בנשים היינו משום דלאו בנות נחלה נינהו וכמ״ש לעיל שם בסמוך ולפי מונח זה אין לומר דר׳ יוסי נמי סבר כר״מ דאין בהמ״ז תלויה בחלוק' הארץ דא״כ סוגיא דשמעתין דלא כמאן דמבעיא ליה בהני נשי משום דלא נטלו חלק בארץ ואמטו להכי הגם דנאמר דלענין דינא דכהנים מוציאין גם ר"מ מודה מטעמא דלדידיה פשיטא ליה שאינו תלוי בחלוק׳ הארץ מ"מ מוכרח לומר דר' יוסי לא סבר לה כר״מ וסוגיין אזלא כוותיה:

ומדברי הרמב"ן הנז' סייעתא למה שדחה מהר״ש יונה סי׳ נ״ד דברי השה״ג שכתב דלרש״י כהנים אינם מוציאין אחרים ודלא כהרב מהר״ם ן' חביב בספר כפות תמרים דף ל״ד. וגם לא זכרו ההיא דרב חסדא בריך שכתב הרמב״ן בחידושיו הנז' ע״ש ודוק היטב:

ד

אשה שאכלה ונסתפקה אם בירכה ברכת המזון אי' לא נשאל הרב שער אפרים סי' י״א אם צריכה לברך או לא וכתב הרב דאין לפטור זאת האשה מטעם ס״ס ספק אם בירכה בהמ״ז אי לא ואת״ל לא בירכה דילמא אשה בכל אלה לא מחייבה מדאורייתא זה אינו דאי אמרינן דלא בירכה א"כ מקרי ודאי לא בירכה א״כ אף שאינה חייבת רק מדרבנן צריכה לברך עכ״ד:

ואחד הרואה דברי הרב בלבבו יבין דיש להשיב דכיון דאיכא ס״ס האי אתתא פטורה לגמרי דלצד שהיא ספק חייבת מדאורייתא הא איכא ס״ס ופטורה מחיוב דאורייתא ולצד שהיא חייבת מדרבנן בספק אם בירכה לחוד פטורה דספיקא דרבנן לקולא:

ומריש הוה אמינא דיש לתת מקום לדברי הרב מהא דאמרינן בנדה דף ט״ו ובשאר דוכתי גבי אין ספק מוציא מידי ודאי דפריך עלה מדתניא חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות אפי׳ הן בני יומן הרי הן בחזק׳ מתוקנים והא הכא ודאי טבל ספק מעושר ספק אינו מעושר וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי ומשני התם ודאי וודאי הוא כדרב חנינא חוזאה דאמר חזקת חבר וכו׳ ואי בעית אימא ספק וספק הוא וכדר' אושעיא דאמר מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה ופירש רש״י כדי שתהא בהמתו אוכל׳ דאי למאכל אדם מחייב מדרבנן וכיון דאיכא למימר דעביד כדר׳ אושעיא מותרין לאדם דלגבי איסורא דרבנן מהני חזקת חבר זהו תורף דבריו ומשמע דדוקא משום דאיכא חזקת חבר מהני הא אי לאו דאית לן חזקת חבר אף דאיכא הכא ספק ספיקא ספק אי עביד כדר׳ אושעיא והכניסה במוץ ואת״ל לא הכניסה במוץ ספק עישרן לא מהני לאפקועי איסורא דרבנן בהכניסה במוץ והרי הכא לענין איסור דאוריתא איכא ס״ס ולאיסור דרבנן איכא ספיק' אם עשרן ודמי לנדון שלנו באשה אם ברכה ולא מהני אי לאו דאית לן חזקת חבר:

וכן משמע לחד שינוייא דר״י דמייתו התוס׳ התם ופ״ק דפסחים דף ט' דהא דקתני פירות מגורה זו בחזקת מתוקנים היינו בהנך דלא חזו אלא לבהמה אבל לאדם לא דאף אי עביד כדר' אושעיא אסור מדרבנן ואמאי הא איכא ס״ס לדאוריתא ובדרבנן בחד ספיקא אזלינן לקולא אלא משמע דבכ״הג יש להחמיר וה״ה בנ“ד:

אמנם נראה דאין מדברי רש״י הנז׳ ראיה למאי דקמן כי ראיתי להרשב״א בתשובה סי' שס״א דהוא ז״ל דעתו כדעת רבינו אפרים דבהכניסה במוץ שריא אף לאדם באכילת קבע והרב תורת חיים בשיטתו לפסחים כיוין לדעתם עש"ב וכתב הרשב״א אלא דק״ל דאם איתא דהא דר׳ אושעיא אף לאכילת אדם שרי למאי אהני לן חזקת חבר דהא ביוצא מתחת יד אחד שרי דספק וספק הוא וי״ל דבעלמא ספק אינו מעושר עדיף לן מספק עביד להו כדר' אושעיא משום דאיכא למימר העמד פירות על חזקתן שלא הופרש מהן כלום וכיון דאיכא חזקה ספק מעושר ריע ליה אבל לגבי חבר איכא נמי חזקה שחזקה על חבר וכו' ואי נמי י״ל דחבר אפילו לפי שעה מחזיקין אותן במתוקנין שאינו זז ממקומו עד שמתקנן משא״כ בשאר אנשים דלשעתן בודאי אינן מעושרין משוינן להו עכ״ל וממנו נקח לשיטת רש״י דסבר דאיכא איסורא דרבנן בבהכניסה במוץ שלה דה״ט דלא שרינן בספקא דשמא עישרן דאית לן חזקה דהעמד פירות על חזקתן שלא הופרש כלום ואמטו להכי לא מהני ספק אם עשרן דהוי ריע ולא שרי אלא כי איכא חזקת חבר כנגדה אבל בעלמא דליכא חזקה בספיקא כי האי שרי מדאוריתא ומדרבנן דבס״ס שרי מדאוריתא ובחד ספיקא מדרבנן וה״ה לנדון שלנו בהכי נשי הנשכ״ח כדין אם בירכו בהמ״ז:

אך לחד שינויא דר“י דכל ספק דרבנן אין מוציא מידי ודאי ומ״ה גבי בדיקת חמץ דרבנן אין מוציא מידי ודאי והכא גבי מעשר אין פירות מתוקנים אלא למאכל בהמה ולא מהני ס״ס למאכל אדם אף דליכא אלא איסור דרבנן אכתי ראיה זו שהבאתי לעיל עד האידנא בציביונה ובקומתה דהכא נמי נימא אין ס׳ מוציא מידי ודאי דהא האשה הלזו בכרס מלאה ובודאי אכלה ודמי לפירות דודאי טבלי ולחולדה דשקלא חמץ בפנינו דאין ספק מוציא מידי ודאי ואף דאיכא ס״ס השתא דנסתפקא אם בירכה ומדאוריתא פטורה הא מיהא מדרבנן חייבת דאין ס' מוציא מידי ודאי:

ואולם כד דייקינן פורתא על כרחין לחלק ביניהם ולדחות ראיה זו דהא כתב הרמב"ם פ״ח דברכות ופסקו מרן לקמן סי׳ ר״ט דכל הברכות כלן שהם מדבריהם אם נסתפק לו אם בירך אם לאו אינו חוזר ומברך והשתא ברכות דלאו דאכילה כגון תפלה וכיוצא לק"מ די״ל דהגם דאיש זה חייב בברכה מ״מ לא מיקרי ודאי לענין זה אלא כגון פירות דטבילי וחולדה דשקלה חמץ קמן וכיוצא דבהני וכיוצא אין ספיקן מוציא מידי ודאן משא״כ בברכות בתפלה וכיוצא לא קרינן בהו ודאי ובספיקן אינו חוזר ומברך אך ברכות האכילה דהוו דרבנן דמלי כריסיה נראה דהוי כפירות דטבילי וכיוצא ואיך הרמב״ם והטור ומרן כיילי לן בכלהו ברכות דרבנן דאינו חוזר ומברך הא אין ספק מוציא מידי ודאי:

ותו דהרי כתב הטור סי׳ תל״ח עכבר שנכנס לבית בדוק וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פרורין צריך לבדוק וכתב גדול הדור הרב משנה למלך ריש פ״ב דחמץ דאף דביטל וליכא אלא איסורא דרבנן כיון דודאי חמץ וספק אם אכלתיה אין ספק מוציא מידי ודאי ואף בדרבנן אזלינן לחומרא אך התוס' פ״ק דפסחים כתבו לחד תירוצא דבדרבנן ספק מוציא מידי ודאי והיינו בשלא ביטל עכ״ד ומוכח שכונת הרב לומר דהטור ס״ל כאידך שינויא דבדרבנן נמי אין ס׳ מוציא מידי ודאי ומלבד אשר יקשה מאי דהוינן בה מאכל ונסתפק אם בירך ברכה שהוא חייב מדרבנן דדמי לודאי חמץ ולודאי טבל דאין ס' מוציא מידי ודאי אף בדרבנן ואפ״ה פסק הטור כהרמב״ם דאינו חוזר ומברך. עוד בה דהרי הטור לעיל סי׳ ק"ס פסק כדעת הרמב״ם דספק נטל ידיו ספק לא נטל ספיקו טהור ואמאי אין ספק מוציא מידי ודאי אפילו בדרבנן כחד שינויא דר״י הנז' והטור פסק הכי כמדובר לעיל וה״נ הו״ל לטור לפסוק דחיובא רמי ליטול ידיו כיון דידיו ודאי טמאות ואין ספק מוציא מידי ודאי אפילו בדרבנן:

וכבר ראיתי להרב מש״ל גופיה סוף פ״ד דבכורות שהקשה על דברי הטור הנז' מדברי הטור סי' שצ״ד בעירוב דספק הינוח לא מהני וק״ק דהו"ל להקשות נמי כקושיין על הטור ממ״ש סי׳תל״ח דמשם מוכח דס״ל דאין ספק מוציא מידי ודאי בדרבנן וכמ״ש הוא ז״ל לדעתו פ"ב דחמץ וכמדובר:

ברם לי ההדיוט ל"ק ממ"ש הטור סי' תל״ח דאפשר לומר דגם הטור ס"ל כשינויי׳ קמא דר״י דבדרבנן ספק מוציא מידי ודאי ושאני חמץ דהחמירה בו תורה משאר איסורין הלכך גם רבנן אחמור בספיקיה אי נמי על דרך שכתב הה"מ משם הרא״ה פ״ב דחמץ גבי ט׳ צבורין דכיון דבדיקת חמץ תחילתה על הספק החמירו בספיקו טפי משאר ספיקי אלא דסבר הטור דמהני טעמי תיסגי לן להחמיר בחד ספיקא ולומר דאין ספק מוציא מידי ודאי אבל כי איכא ס״ס כגון בההיא דט' צבורים אף גבי חמץ שרי וכמ״ש האחרונים לחלק דס״ל להטור להקל בההיא דט׳ צבורים משום ס״ס ואף אנו נאמר כן לדרכנו. וא״כ לפ״ז הנה נכון לומר דגם הרמב"ם והטור וסיעתם סברי כהך שינויא דר״י דבדרבנן ספק מוציא מידי ודאי אלא דגבי חמץ מחמרינן להטור בחד ספיקא ולהרמב״ם בתרי ספיקי דענינא משום חומרא דחמץ או משום דעיקר הבדיקה תחילתה על הספק וכפ״ז שפיר פסקו דספק נטל ידיו אין צריך ליטול דספק מוציא מדי ודאי בדרבנן וה״ט נמי דבכלהו ברכות אף בברכות אכילה דהוא שבע ודמי לודאי אתי ס' ומוציא מידי ודאי בדרבנן וכפ״ז בנדון שלנו דהאשה נסתפקה אם ברכה בהמ״ז פטור׳ ואתי ס׳ ומוציא מידי ודאי דרבנן ומשום דאוריתא הא איכא ס״ס וככל אשר דיברנו:

עוד נ״ל לחלק דאפילו לאידך שינוייא דר״י דאין ספק מוציא מידי ודאי בכלהו מילי דרבנן ואין חילוק בין חמץ לשאר מילי אפשר דה״ד כשהודאי בדבר אחד והס׳ בדבר אחר אז הוא דאמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי אפילו בדרבנן כיון דהודאי הוא נפרד בדבר אחר. ומאי דמספקינן הוא חוץ ממנו אז הספק ריע ואינו מוציא מידי ודאי ואמטו להכי גבי פירות דודאי טבילי וכן חמץ שהכניסתו חולדה לבית וכיוצא כיון דהספק הוא באדם אם עישרן והפירות ודאי ומספקינן אם עשרן אדם וכן החמץ ודאי ומספיקינן אם אכלתיה חולדה אז הספק ריע ואף בדרבנן אין ס׳ מוציא מידי ודאי. אך אם הודאי והספק בדבר אחד אז ספק בזה בדרבנן מוציא מידי ודאי כיון דהספק בדבר הודאי עצמו כגון אדם שאכל דהודאי בו בעצמו וכן ידי אדם דודאי טמאות ומספיקינן דזה האדם אפשר שבירך והידים נטלו אז בדרבנן מהני וס' מוציא מידי ודאי כנ"ל לפום ריהטא:

וחזה הוית בספר חדש שבא לידינו עתה מהגאון מהר״ר יהונתן הכי קרא שמו כרתי ופלתי בסי' ס״ט בפלתי ס״ק י"וד באשה שבשלה בשר ושכחה אם מלחה דהורה טורי זהב להתיר והביא ראיה מהיה עומד בוכתבתם וכו׳ והרב ש״ך בנ״הכ השיגו דאתחזק איסורא ולא דמי לוכתבתם דמליחה עסק גדול ואיך שכחה מליחה וכתב הרב הנז' וז"ל ונראה אם האשה תולה טעותה בדבר כאשר הוא בלי ספק למה שכחה וכיצד באת לידי ס׳ נראה להתיר דאמרינן חבר שמת והניח מגורה פירות וכו׳ והנה ברור אם נמצא קדרה מבושל אש והמבשלת אינה להפנינו לשאלה אם מלחה פשיטא דמותר וכו׳ וכמו דהתירו שם כן נתיר בזה אין כאן הבדל כלל ואם נאמר כאן רעותא איך שכחה מעשה רב מליחה וכדומה נימא לאידך גיסא איך נספק אם מלחה מה הביאה לספק זה לומר דעשתה מעשה רב והלא דבר הוא אבל צא ולמד ספק התפלל או לא אינו חוזר ואף דודאי חייב להתפלל וספק אי הפפלל איך ס' מוציא מידי ודאי וגם איך שכח מעשה רב כזה וכו׳ ואין לו׳ בתפלה שאני דאיך נחמיר להתפלל שנית איך יברך לבטלה דהא בק״ש למ"ד דרבנן ספק קרא וכו׳ ויש להקשות לחד תי' בגמ׳ דאף בדרבנן לא אמרו אין ס׳ מוציא מידי ודאי א״כ מ״ט דפטור מתפלה וק"ש הא החיוב ודאי ודוחק לו׳ כי תקנתא דרבנן כמו ק״ש ותפלה הם תקנו לודאי ולא לס׳ עכ״פ יצא לנו בכה״ג ס' מוציא מידי ודאי ומכ״ש לפי דעת התוס׳ וכו' דבדרבנן ס' מוציא מידי ודאי וברורים דברי הט״ז עכ״ל ותאזרני שמחה שהרב נכנס בקצת מחקירותינו וכיונתי קצת בחקירה לדעתו:

ואולם אנא בריה קלה יש לי להשיב קצת על דבריו דמלבד דעיקר השגת הרב ש״ך משום דאתחזק איסורא ולא אתי עלה משום דאין ס׳ מוציא מידי ודאי והש״ך אזיל לטעמיה דבאתחזק איסורא לא אמרינן ס' דרבנן לקולא ולזה כבר הרב הנז׳ רמז מ״ש בכללי ס״ס ועמ״ש הרב עצמו לקמן סי׳ צ״ח בפלתי ס"ק ג' הבה נא אבא למ״ש עוד ומשמע דרוצה לדמות השתא דשכחה אם מלחה להיכא דליתה קמן דנישיילה אם מלחה הבשר וע״ז כתב די״ל דאיכא רעותא ששכחה וכו' ואימא לאידך גיסא דאיך באה לזה והביא ראיה מספק התפלל וס׳ קרא ק״ש למ״ד דאינו חוזר וסבר הרב דטעמא דכיון דהא גברא תולה ספיקו מה ראה על ככה ומה הגיע אליו שבא לכלל ס׳ אמרינן בהא דס' מוציא מידי ודאי וה״ה בנדון הט״ז כן נראה כונתו כמו שיראה המעיין מהמשך דבריו בראש אמיר ועד אחרן באומרו עכ״פ יצא לנו בכ"הג ספק מוציא מידי ודאי וכו׳:

ומעתה ת״ס אני לא אדע לשינוייא דר"י דאף בדרבנן אין ס׳ מוציא מידי ודאי דעלה קאי מה דמות יערוך אשה שבשלה בשר וליתא קמן לנדון זה דהתם ודאי חזקה שמלחה ועדיפא טפי מחזקת חבר וכו' כיון דזו עשתה מעשה ובשל מבושל ואיסורא לאינשי לא ספיא ומה גם דהיא סברא דהוא איסור חמור דדם ולאו דינא גמרה דדם שבישלו קיל ובודאי דחזקה זו מעליא טפי מחזקת חבר. אמנם בנדון הט"ז דהיא גופא דבה מחזקינן בידיה תהרסנו והיא מסתפקת אם מלחה א"כ אתרע לה חזקתה ולא צריכנא לומר דאיך שכחה מעשה רב כי היכי דנימא זיל לאידך גיסא הלא מבלי שנאמר איך שכחה באומרה דמספקא לה לחוד אזדא לה חזקתה ואין ס' מוציא מידי ודאי ואף דיש לה סיבה גורמת מה הגיע אליה שנסתפקה מאי אית לן בגלגולי סיבות תיסגי לן דזאת אומרת דמספקא לה ואין ס׳ מוציא מידי ודאי כיון דליכא תו חזקה דמלחה. והרב ש״ך בנה״כ לא אצטריכא ליה לומר הא דאין שכחה מעשה רב כזה אלא כלפי מה שמדמה הט״ז להיה עומד בוכתבתם וכו' כל קבל דנא אמר מר דאדרבא וכו' ע״ש:

ומה שנראה שרצה לומר דה״ט דפטרינן בספק קרא ק״ש וס׳ התפלל משום דיש סיבה איך בא לכלל ספק לא ידעתי איך דין גרמ״א להחזיק כח הספק ולאלומי ליה דבכ״הג הוא המוציא מידי ודאי הרי אם יהיה לו כמה מניעות והוא מסיבות מתהפך להסתפק ס״ס נימא אין ס' מוציא מידי ודאי אף בדרבנן לחד שינוייא דאיירי ביה הרב הנז' כמבואר:

ותו דכבר אנן יד עניי חילקנו דספק התפלל וס' קרא ק"ש לא דמי להאי דפירות ודאי טבילי והבית נכנס בו חמץ ודאי דבכי הא ודכוותה אמרינן אין ס' מוציא מידי ודאי אבל בזה שהוא חייב להתפלל ולקרוא ק״ש אינו ענין לזה וזה שרש אחר בדיני ממונו׳ בריא בחיובא וס׳ בחזרה ויש לחלק בין דיני ממונות לזו אבל מאי דאיירינן בה שאין ס' מוציא מידי ודאי הוא שרש אחר דאנא אמינא דשאני התם דודאי פירות אלו טבילי וכיוצא משא״כ הכא וברור לפי קוצר דעתי. ומעתה שפיר נאה לומר דאף בדבר דדמי קצת כגון ברכות דאכילה דרבנן פטור ולא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי בכ״הג שאם יברך יש נדנוד דברכה לבטלה ואף דברכה שאינה צריכה דרבנן מ״מ בזה דאם מחייבינן ליה איכא לתא דברכה שא״צ פטור וכפ״ז ל״ק מספק קרא ק״ש דקשיתיה להרב דהתם אינה משלנו ולא שייך אין ס' מוציא מידי ודאי כדאמרן דלא אתמר אלא כגון פירות דטבילי וחמץ בבית:

וכבר מרן בב״י לעיל סי' ס״ז כתב משם ה״ר מנוח גבי ספק בירך דלא יברך משום דהוי ספק לא תשא ולחומרא. והרב פר״ח שם כתב דמשמע מדבריו דברכה שא״צ עובר בלא תשא מדאורייתא והרבה להשיב ולהביא ראיות נגדו עש״ב ולפום מאי דכתיבנא בעניותין לעיל דהרמב״ם סבר בתשובה דברכה שא״צ עובר משום דלא תשא דאוריתא ע״ש סימן מ"ו אות ו׳ בס״ד תכל תלונות הפר״ח מעליו דהרי ה"ד מנוח לפרושי להרמב״ם קאי ואליביה קאמר. ומיהו גם לשאר פוסקים דסברי דהוי דרבנן יש טוב טעם לפיטורא היכא דהוי ודאי דמ"ה בכה״ג ס' מוציא מידי ודאי אף דבעלמא נימא דאין ס' מוציא מידי ודאי אף בדרבנן משום דהכא בחיוב יש לתא דברכה שא״צ דאיכא איסורא דרבנן:

חוזרנו לענייננו דמכל האמור נראה דיש מקום לומר דזו האשה דנסתפקה אם בירכה ברכת המזון פטורה לגמרי שלא כאשר צידד הרב שער אפרים. וכן ראיתי בתשובה כ״י לנהירו דעיינין הרב המובהק כמהר״ר אליהו ישראל נר״ו דמקשי ורמי על דברי הר' שער אפרים הנז' ממ״ש סמ״ק הביאו מרן בי״ד סי' פ״ג והש״ך בכללי ס״ס והפר״ח שם כלל ט׳ דדגים מלוחים כמו הירי"נגאס מותרים מטעם ס״ס ספק אם נמלחו עם דגים טמאים ואת״ל נמלחו שמא לא היה בהם שומן ואז צירם אינו אסור אלא מדרבנן כלומר דמן התורה איכא ס״ס ואע״ג דמדרבנן אסור דאין להם שמנונית מ״מ איכא חד ספיקא נמי בדרבנן שמא לא נמלחו עם הטמאים ולקולא. וה״ה נמי בנדון זה דכי מספקת דאוריתא איכא בנשים ס״ס ובדרבנן איכא חד ספיקא דשמא בירכו זהו תורף דברי רב חביבא נר״ו. וכבר כתבנו דאף אי תימא דזה דומה לודאי אמרינן בכה״ג ספק מוציא מידי ודאי בדרבנן וככל האמור ועמ״ש הרב כהונת עולם בש״ות סי' ע״ח והרב בנו נר״ו בקונט׳ בסוף הספר:

תוכן העניינים

ברכי יוסף על אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה