ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן קלט
א
דין ב׳. הגהה. דעכשיו קורא סומא וכו' בשו״ת שאלת יעבץ סי' ע״ה האריך לדחות סברא זו בעשר ידות והרבה להשיב ולהביא ראיו׳ ע״ש באורך והמעיין יראה שאין הוכחותיו מכריעות ויש לדחותם וגם יש להשיב הרבה על דבריו ואין להאריך ודוק היטב.
ב
דין ד'. כל הקורין מברכין לפניה ולאחריה וכו׳ זהו מהתקנה אבל במשנתינו תנן דהפותח והחותם מברך והקשה מהר״י אבואלעפיא הביאו מהרי"מט בדרשותיו פ׳ ראה דאתמר כי מדרשא בדברים רבה: פ' ראה דטעם אין מפסיקין בקללות שאינו בדין שבני מתקללין ואני מתברך והרי בזמן המשנה אינו מברך אלא הפותח והחותם ותירץ מהרי״מט דבירושלמי בעי ר' זירא אם לא יברך אלא ראשון ואחרון כדין שלשה שאכלו כאחת או כל אחד יברך כדין שלשה שאכלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אלמא מספקא ליה מתניתין דקתני הפותח והחותם מברך לפניה ולאחריה ואיכא למימר דאף הפותח מברך לאחריה ואף החותם מברך לפניה ואינן יוצאים זה בשל זה ומייתי התם דר' יונתן עבר קומי סדר' ושמע קלא דקרויי ולא מברכין א״ל עד מתי עושים את התורה קרחות קרחות אלמא לא משמע ליה מתניתין כדמפרש תלמודא דידן וידוע שמדרש רבה אגדת ארץ ישראל והכל עפ״י הירושלמי לפיכך נתן טעם למאן דעבד הכי ולמאן דעבד הכי עכ״ל מהרר״י מטראני:
והרב סתם את דבריו בביאור הירושלמי ולא ידעתי איך נחה דעתו בירושלמי הזה דמשמע מדבריו דלפי מאי דמצדד דכל אחד יברך כדין שלשה שאכלו זה בפני עצמו וזה בפ״ע מפרש למתני׳ דקתני הפותח והחותם מברך לפניה ולאחריה דהכונה בין פותח בין חותם מברכין לפניה ולאחריה איך הונח לו בזה והא לפי צד זה גם האמצעי מברך כמו שאמרו בפירוש בירושלמי ואי לו מתניתין קתני הפותח והחותם גבי שלשה נמי ומשמע דאמצעי לא וגם מההיא דר' יונתן דמייתי דשמע קלא דקרויי ולא מברכין וכר׳ משמע קצת דכל הקורין בעי ברוכי והא דלא כמשנתינו והיכי קאמר הרב דלא משמע ליה מתני׳ כדמפרש תלמודין דמשמע דמפרשי למשנתינו באנפא אחרינא ונהי דמצו לפרש דפותח וחותם מברכו תרוייהו תרתי אבל אמצעי מאי איכא למימר. ותו' דבגמרין מייתי תנא הפותח מברך לפניה והחותם מברך לאחריה וא״כ הירושלמי הפך התוספתא דהך דמפרשי בגמרין למתני׳ לאו סתמא דתלמודין הוא דמצי לאפלוגי עליה בירושלמי אלא הוא תוספתא והו״ל לסתמא דתלמודא דירושלמי לאותבי אהני אמוראי מהתוספתא:
ומיהו בהא איכא למימר דר׳ יונתן רביה דר׳ שמואל בר נחמני תנא הוא ומצי לאפלוגי אתנא דמתני אך מדברי תהרי״מט לא משמע הכי אלא דפליגי בפירושי משנתינו. ותו ק״ק לדברי מהרי״מט דכפי דבריו אמאי אצטריך הרא״ש בפסקיו פ״ג דמגילה לאוקומיה אותה שאמרו בירושלמי היה קורא ונשתתק וכו׳ לאחר תקנה שפיר מצי לאוקומיה לפום מאי דמפרש הירושלמי במתני'. וראיתי להרב שדה יהושע דמפרש להא דר' יונתן עבר קומי סדרא ושמע קלא דקרויי וכו׳
בקריאת המגילה עש״ב ולפי פירושו ניחא אלא דהוא פירוש
דחוק:
ותו ק״ק על מהרי״מט דהרי בירושלמי פשטו להך בעיא דר׳ זירא דלא יברכו והכי אתמר התם בתר הבעיא א״ר שמואל בר אבדומא לא למדו ברכת התודה מבהמ״ז אלא לרבים אם לרבים אפי׳ בינו לבין עצמו אינו מברך עשאוה כשאר מצוות של תורה וכו' אלמא פשטוה דדמי לשלשה שאכלו כאחת דהראשון מברך ברישא והאחרון בסיפא.
אלא דבזה י"ל דהרב אדר' יונתן סמיך:
וכבר מצינן למימר דבימי ר׳ יונתן שהיה אחרון התנאים התחילו קצת לנהוג לברך כל אחד ועדיין לא פשטה התקנה ומשו״ה קאמר עד מתי עושים התורה קרחות קרחות דהיינו אגודות אגודות דאיכא אתרא דמברכו כמ״ש הרב שדה יהושע וכבר אמרו בגמרין דרב לאחד תקנה הוא ורב היה בימי ר' יונתן אלא דר׳ יונתן קשיש ועדיין לא נתפשטה התקנה:
ותו ק״ק על מהרי"מט דעייל בפרצה דחוקה באתרא דליעול בתועא רבה דבירושלמי בהדא דאין מפסיקין בקללות אתמר התם אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא קללות שבת״כ ומשנה תורה והדבר קשה דהרב מהרי״מט עצמו הזכיר ריש הירושלמי הזה דאמר שם שיהא פותח ומסיים בדבר טוב ואתמהא מי ששנה זו לא שנה זו:
וכבר חזיתיה למופ' הדור הרב מהרח״א בעץ החיים בלשונות דף קמ״ב ע״ד השיג עליהם מאבות דר׳ נתן דקתני להא וק״ק דהו״ל לאקשויי על מהרי״מט כקושיין דאיהו עסיק בירושלמי ולא זכר מאי דאתמר התם בירושלמי:
ודע דהא דכתב הרב מהרח"א דאיתיה באבות דר׳ נתן נמשכו אחריו כמה וכמה אחרוני זמנינו הלא בספרתם וכלם יעידון יגידון דאיתיה באבות דר' נתן כאשר עין הקורא בספרתם יראה ואני אומר דלא כיונו באבו״ת דהך מילתא ליתא באבות דר' נתן אלא כך היא שנויה במס' סופרים פי״ב ואשתמיט מאחרוני זמנינו דהרב עצמו שם בס' עץ החיים לקמן דף ב׳ סוף ע״ב מייתי לה ממסכת סופרים:
ואפשר דמהרי״ט והרב תי״ט והרב ט״ז דעמדו בהאי קושיא ולא פריקו לה בהא דהירושלמי ומס' סופרי׳ טעמייהו דאינהו מפרשי דהא דתקון לברך אקללות דת״כ ומשנה תורה הוא בתר הכי דכדי שלא יבואו להפסיק בקללות עבוד הך הכרא דיברכו לפניהם ולאחריהם. ומאחר שכן כי קיימינן אטעמא דאין מפסיקין בקללות אין בהם בנותן טעם במאי דנהוג בתר הכי מכח דין זה לברך עלייהו למעבד הכרא דאנן אעיקרא דדינא שיילינן מאי טעמא אין מפסיקין בקללות וליכא לתרוצי במאי דהנהיגו מכח זה. ומ"מ הו״ל לרבנן קדישי לאתויי הא דהירושלמי ומ״ס ולא לסתום דבריהם ובפרט דממשכני נפשייהו לפרוקי האי קושיא:
והרב ט״ז סי׳ תכ״ח תירץ דאף בזמן המשנה אם רצו מברכין תדע דהא אי אתא חד באמצע ולא שמע ברכה שלפניה ודאי בעי ברוכי והקשה עליו הרב יד אהרן נר״ו בסימן זה מדאמרינן בש״ס מסתברא רב קרא בכהני דאי ס״ד בישראל קרא לפניה מ״ט בריך ולפי הט״ז מאי פריך דילמא כשנכנס רב בבית הכנסת־כבר קראו כהן ולוי ועלה ובירך שלא היה שם בשעת ברכה ראשונה. ואישתמיטיתיה מ״ש התוס׳ בסוכה דף מ"ד ע״ב בההיא דתעניות דף כ״ח רב אקלע לבבל חזנהו דקרו הלילא בריש ירחא סבר לאפסוקינהו שכתבו וסתמא לא באמצע הלל אקלע מדקאמר רב אקלע לבבל ולא אמר אקלע לבי כנישתא עכ״ל וכ״כ הרי״טבא בחידושיו שם ואף אנו נאמר במאי דקמן דקאמר רב אקלע לבבל בתענית צבור קם בצפרא פתח בריך וכו' דמדלא אמר אקלע לבי כנישתא ש״מ דלא אקלע באמצע קריאת ס"ת ועמ״ש הרב המאירי בפסקיו למגילה דף כ"ד ע״א:
ג
ופותח הספר קודם שיברך ורואה וכו' הכי איפסיקא הלכתא בתלמודא דידן ובירושלמי סוף מגילה ומוכח דאפי׳ לכתחילה וזהו דעת הרי״ף והרמב״ם והרא"ש ורוב הפוסקים אך בארחות חיים ובכלבו מייתו סברא דפותח ורואה וגולל ומברך וכ״כ התוס׳ בשילהי מגילה דלכתחילה גולל ודבריהם קשים כמבואר באחרונים ומ״ש הרב ט״ז בפי׳ דבריהם אינו מחוור:
ד
ולאחר שקורא כולל ומברך. כ״כ הרמב״ם וכ״כ התוס׳ דבסוף גולל לר"י כלומר אף לר״י וכמ״ש הב״ח ומ״ש מהרש״א למאי דאפיך אינו מחוור כלל. וראיתי בפסקי' הרב המאירי בסוף מגילה שכתב וז״ל ואחרי שקרא אם רצה לגלגל קודם שיברך לא הוזכר בגמ' אלא שגדולי המחברים כתבו דצריך לגלול הואיל ואינו צריך לקרות בו שבראשונה הואיל וצריך לפתוח קודם שיברך לראות היכן הוא צריך להתחיל לא הטריחוהו לגלגל ולברך ולחזו׳ ולפתוח אבל באחרונה ודאי צריך לגלגל אלא מברך אע״פ שהוא פתוח הואיל ומ"מ הוזכר בו טעם שאין חוששין לומר ברכות כתובות בתורה עכ"ל ונראה דט״ס יש בדבריו וצ"ל ואין נראה כן אלא מברך אעפ״י שהוא פתוח הואיל ומ״מ וכו׳ כצ״ל דבתחילה כתב דבגמ׳ לא הוזכר בברכה אחרונה אם צריך לגלול קודם ואח"כ הביא סבר׳ הרמב״ם שמכנה אותה תמיד בשם גדולי המחברים וכמ"ש מהר"ר בצלאל אשכנזי וכאשר כתבנו במקום אחר ועלה כתב דאין נראה כן אלא מברך בסוף נמי כשהוא פתוח דהגם דבגמרא לא הוזכר בברכה אחרונה מ״מ הו״ל כאלו הוזכר דהרי אמרו דאין לחוש שיאמרו ברכות כתובות בתורה וכיון דאין לחוש לזה גם בריכה אחרונה מצי לברך והוא פתוח. וזה מבואר דהכי כוונתו.
אבל ק״ק דהרי לברי הרמב״ם הם במס' סופרים פי״ג דבברכה ראשונה מייתי פלוגתא אי גולל קודם או לא ואחד זה כי אתי שם במ"ס לברכה אחרונה קאמר גולל ומברך ומשמע דהוי לכ״ע ואין זה סותר התלמוד שלנו דאף דר״י לא חייש שיאמרו ברכות כתובות בתורה היינו כי איכא טרחא אז משום טרחא לא חיים אבל כי ליכא טרחא טפי עדיף לגלול קודם דשמא המצא ימצא איש באנשים דטעי ואי תימא ס"ל להרב דמהתלמוד מוכח דלא חיישינן להא כל עיקר ופליג על מ"ס מ״מ הו״ל להביא הא דמ״ס ולדחוייה מקמי תלמודין ולא ליחס הסברא להרמב״ם לחוד:
ה
דין ו'. אומר ברכו וכו' חתן שאמר ברכו ובא פייטן והפסיק בפיוט אחד. אחר הפיוט כשבא לקרות צ״ל ברכו פעם אחרת סמוך לברכה. בית יהודה א״ח סי׳ ל׳:
ז
דין ח׳. ותכף קראוהו לקרות בתורה צריך לחזור וכו׳ ויאמר כשהוא הולך פסוק סמוך לברכתו אשר בירך וכמ״ש הרב הלבוש והרב מגן אברהם והפר״ח ומה שישב הרב אליה רבה בעד הב״ח הוא דוחק:
ז
דין יו״ד אשר נתן לנו תורת אמת וכו' כך הביאו הנסח רוב הפוסקים אך הרמב״ם כתב אשר נתן לנו תורתו תורת אמת וכתב הפר״ח דהיא הנסחא המדוקדקת: