ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן קד
א
דין א'. לא יפסיק בתפלה וכו' אסור לגעור בפיו בתנוק השוחק אף דמטרידו בתפלתו. הרב מהר״ר יעקב מולכו בתשובותיו כ"י סי' ס'. וכ״כ הרב מהר״ם ן' חביב בתשובותיו כ״י סימן ח':
ב
מותר לרמוז בידו כדי שישתוק התינוק. הרב מהר״ם ן׳ חביב בתשובה כ“י הנז'. וכן משמע מדברי הרב מהר״י מולכו בתשובה כ"י הנז׳:
ג
אם כבר עשה אופן שישתוק התינוק ועודנו שוחק ומטרידו ירחוק עצמו ממנו ולא ידבר. הרב מהר״י מולכו בתשובת כ״י הנז':
ד
דין ו'. אם שח בתפלה דינו לענין חזרה וכו׳. תמה הרב שיירי כנה״ג דלקמן סי' קי״ד דין ז' פסק מרן דבכל מקום שטעה במזיד ובמתכוין חוזר לראש ותירץ הרב ז״ל דהכא מיירי שסח ע״י אונס כגון שראה מלך או אנס וכיוצא ופסק בדיבור ועל זה חלק מרן על ה"ר גרשון שפסק דחוזר לראש כמ״ש בב"י ופסק דאינו צריך לחזור לראש אבל בסי׳ קי״ד מיירי במפסיק במזיד ובלא אונס עכ״ד והשיג עליו פר״ח שהרי כתב מרן בב״י ואע״פ שיש לחלק דהנך הפסקות היו ברשות והך הוייא שלא ברשות מ״מ נראה דאינו ענין לחייבו לחזור לראש הרי שכתב דאף דשח שלא ברשות שאינו חוזר לראש ועוד אי הכא מיירי בשח ברשות הא כתב דינו בדין ה' ומה חידש כאן עכ"ד הפר״ח:
ואפשר דכוונת הרב שיירי הוא לחלק בין היכא דסח שהיה מוכרח לשוח מפני האונס להיכא דסח ע״י שבא לו אונס ונמשך מזה שהפסיק בדיבור ויש״ח אדם אבל לא היה מוכרח לשוח ומיהו לא דמי לההיא דראבי״ה דלק׳ סימן קי״ד דהתם מתחילה ועד סוף הזיד במתכוין אין אונס כלל ומ״ה חוזר לראש. ומ״ש מרן בב״י בדין זה דהך הויא שלא ברשות כלומר שהאונס לא חייבו לדבר ושלא ברשות דיבר האמנם יש זכות תולה דלפי שבא לו אונס הפסיק בדיבור זה אפשר להלי״ץ בעד הרב כנ״הג. ומ״מ קשה על מרן דמאן שם ליה לפרש בדברי ה״ר גרשום והראב״ד הכי ולדחות דבריהם והלא סמא בידן לפרש דבריהם בשח במזיד ומתכוין:
וגם ראיתי את הלחץ אשר נדחק הרב ט״ז והאריך לישב דברי הר׳ גרשום ודברי מרן שסבר מרן דמיירי דשח ותכף חזר ובאמת לא מיירי אלא בשגמר תפלתו עד עק״רה להכרעא ובאמת אין לשון הר׳ גרשום מוכרח לזה וכ״ש דברי הראב״ד שהביאם בא"ח דף י"ח ע״ד שהם יותר סתומים. וגם אשר הפליא להקשות בתחילה כפי שיטת הרב ב״ח לטור דידיה אדידיה ולהראב״ד דידיה אדידיה ל״ק ומתוך דברי הרב ב"ח הרי הוא כמבואר. ואיברא שדברי מרן צריכין ישוב וכבר נצבו כמו נד הרב בית חדש והרב פר״ח והרב תפארת שמואל בהגהותיו לא״ח ואשתפוך חמימי וגמרו אומר דפסקיו סתרא״י נינהו.
אבל אפשר לומר דדעת מרן לחלק בין שח שלא ברשות למשנה ממטבע שטבעו חכמים דשח שלא ברשות ס״ל למרן דאשתקי״ל מילי ליה בשקל שהה שלא באונס וכבר כתב מרן בב״י לעיל סימן ס״ה משם ראבי״ה גופיה דהפסיק היינו בין בשתיקה בין בדיבור ואי יצריה אלבישיה אפסיד אנפשיה ושפוותיה מרחשי לא פגם בתפלה ולא שינה מטבע חכמים ולכך חוזר בכל דיני ההפסקות שכתבו הפוסקים וכבר כתב הרשב"א בתשו' סימן תרמ"ד בשח במגילה דאינו חוזר לראש וכ״כ הרא"ש בפסקיו ריש פ׳ כיסוי הדם ואמטו להכי חלק על הראב״ד וה״ר גרשום בדין זה שפסקו דשח חוזר לראש. אבל ההיא דראבי״ה דסימן קי״ד מילתא אחריתי אית ביה דבשאט בנפש לא אבה לשמוע לדברי חכמים ובמזיד ובתכוין לא רצה להתפלל מדין או טורפין תפלתו וחוזר לראש כיון דמה שהתפלל היה לפי דעתו ולא לפי הדין ושינה ואין זה ענין לשח דאע״ג דשלא ברשות עשה מ״מ לא פגם ולא שינה התפלה כנ"ל לישב דעת מרן. והרב ל״ח פ״ג דברכות אות ע״ו הביא דברי מרן בדין זה והסכים עמו ופ' תפלת השחר הביא דברי ראבי״ה דסימן קי״ד ע״ש. ועמ"ש הרב פר״ח לעיל סימן ס״ה סוף דין א׳ ודוק: