ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן קא
א
דין א'. הגהה. והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה וכו' כ״כ הטור והביאו הרב פר״ח וכתב עלה והכי אמרינן בירושלמי פ' היה קורא ר' ירמיה בשם ר׳ אליעזר אומר התפלל ולא כיוון לבו אם יודע שהוא חוזר ומכוין לבו יתפלל ואם לאו אלא יתפלל עכ״ל ולכאורה מסתייעא טפי הא מילתא דהא דאם לא כיוון יחזור שמעינן לה מדר׳ ירמיה דאמר שילהי פ׳ תפלת השחר ודילמא מעיקרא לא כיוון דעתיה ובסוף כיוון דעתיה כמ״ש הרא״ש ור' ירמיה גופיה אמרה בירוש׳ הלז. וכד דייקת פורתא הא דמייתי הרב פר״ח הוא כמשנה שאינה צריכה דאמאי מהדר אירוש׳ והרי בירושלמי משם ר' אלעזר נאמרה. וכבר בתלמודין איתיה לדר' אלעזר ומייתי לה הטור אף לפעם ראשונה דקאמר ר' אלעזר לעולם ימוד אדם עצמו וכו׳ ומה נשמע טפי מהירושלמי הנז' אדרבא ממימרת ר׳ אלעזר דתלמודין שמעינן אף לפעם ראשונה. אלא דהא דהטור קפסיק ותני דהאידנא אין חוזרין שאף בחזרה וכו׳ אינו מתברר ממימרות ר' אלעזר דמילתא פסיקתא הוא דלא מהדר. אלא דטעם הטור טעם בעיקר יפשוט דקרוב הדבר דבחזר' לא יכוין ואין צריך ראיה דודאי אם קרוב הדבר לחזור בלי כוונה לא יחזור דמה יועיל כי י״פגע זמנא אוחרי ודוק היטב.
ב
דעת מרן שהשמיט דברי הטור הנז' נראה דגם עתה ראוי להיות חוזר ויתעצם לכוין דעתו אבל לא נהגו כדבריו וכן מהרי"קש בהגהותיו כתב דברי הטור כמור״ם:
ג
דין ב'. ומשמיע לאזניו וכו' כן כתב הטור דבגמרא דידן אין ממעט אלא השמעת קולו דמשמע שמשמיע קולו לאחרים. וכן משמע קצת מהא דאמרינן בסוטה דף ל״ב אמר ר׳ יוחנן משום רשב״י מפני מה תקנו תפלה בלחש כדי שלא לבייש את עוברי עבירה ופירש״י מפני מה תקנו שיהא אדם אומר תפלתו בלחש כדאשכחן בחנה וקולה לא ישמע ועמ״ש שם מהרש״א ומשמע דאין הקפידא אלא שלא ישמע אחר תפלתו וכדברי הטור דהא יהיב טעמא משום עוברי עבירה שלא ישמע אחר וידוי שלהם וכן משמע מהא דאמרינן ביומא דף ע״ג גבי אורים ותומים אין שואלין בקול ולא מהרהר בלבו אלא כענין חנה בתפילתה ומשמע דלא ממעט אלא שישמעו לאחרים ומהרהר בלבו הא משמיע לאזניו שרי לכתחילה:
איברא דק״ק דהא הא דסוטה אתמרא משם רשב״י ובזוהר פ׳ ויקהל דף ר״ב והביאו מרן בב״י לקמן סי' קמ״א משמע איפכא שלא ישמיע לאזניו וכמו שפסק מרן סי׳ קמ״א דין ב' לענין העולה לקרות בס״ת שלא ישמיע לאזניו ובזהר שם מדמה לתפלה קריאת התורה וכמ״ש מרן בבדק הבית סי׳ זה שדברי הזהר הנזכר מסכימים לדברי התוספתא שהביא הטור בדין זה ששנינו יכול ישמיע לאזניו כבר פירש בחנה וקולה לא ישמע. ולפי מ״ש דמימרת רשב״י דסוטה הנז׳ מוכחא דלא קפדינן אלא שלא ישמע אחר א"כ קשיא דרשב״י אדברי הזהר הנזכ'.
הן אמת שהרב מגן אברהם סי׳ קמ"א כתב שדברי הזהר יכולים להתפרש דלא קפיד אלא על שמיעת אחר ע״ש ולכאורה יש לסייע פירושו מהא דרשב״י דסוטה אנל המדקדק בדברי הזהר דפ' ויקהל המבין יבין שהעיקר בכונת הזהר היינו כמה דתרגמא הרב מרן וגם הרב פר"ח בדין זה הכי מפרשה:
אמנם אפשר דהא דרשב״י דתלמודין היינו טעם פשוט אבל לפי סודן של דברים תורה יוצאה שלא ישמיע אפי' לאזניו והיינו מאי דקאמרו בזהר על דרך האמת.
ואכתי ק״ק על מרן שפסק הכא בש״ע בתפלה דישמיע לאזניו ולקמן סי׳ קמ״א פסק כדברי הזהר שלא ישמיע לאזניו והזהר משום תפלה לס״ת. והא מתרצתא דדעת מרן דבקריאת התורה דלא מוכח בש״ס הפך הזהר כמ״ש בבית יוסף שם נקטינן כזהר אבל בתפלה שמהירושלמי והבבלי מוכח איפכא פסק כדברי התלמוד וכמ״ש בבית יוסף בדין זה דדחינן התוספתא מכח הירושלמי ומשמעות הבבלי. אבל בבדק הבית בדין זה כתב דמהזהר משמע כתוספתא וראוי לחוש לו וא״כ איך פסק בש״ע להפך בדין זה דכבר נודע דהש"ע חיברו אחר שחיבר בדק הבית כמ״ש הר׳ כנ"הג בכלליו וכמו שכתבנו בעניותנו במקו' אחר. ומיהו בקונ' שם הגדולי' פקפקתי בזה קצת. וראיתי להר' ב״ח שכתב דמהתוספתא אין ראיה דמ״ש בתוספת היינו לדיעבד כמ״ש בירושלמי וכו' עש״ב ואינו מחוור דהלכתא גברוואתא למדנו מקראי דחנה ואיך אפשר דחנה לא היתה עושה כמו שהוא הדין לעשות לכתחילה וכתיב בה וקולה לא ישמע דלתוספתא פירושה דקרא שלא השפיעה לאזניה ואדרבא מדקרא קאמר דחנה עשתה כן דלא השמיעה לאוניה ודאי הכי אית לן למעבד לכתחילה לפום התוספתא:
ולענין הלכה העלה הרב פר״ח כדמשמע מתוספתא והזהר דלכתחילה לא ישמיע לאוניו. וכן ראוי לנהוג וכמ״ש מרן בבדק הבית שראוי לחוש לדברי הזהר. וגם אני שמעתי שכן כתבו גורי האר״י זצ״ל והכרעת האר“י ז״ל מכרעת:
ד
הגהה. כדי שילמדו ממנו בני ביתו וכו' כ״כ הטור לפי פירושו בירושלמי. ומרן השמיטו שרבינו יונה והרא״ש פ׳ מי שמתו פירשו פי' אחר בירוש' וכמ״ש מרן בב״י. וק״ק על הטור אמאי נטה מפירוש אביו בירוש' וקסתום שלא כדעת אביו הוא הרא"ש: