ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן עג
א
דין ב'. עם אשתו קורא בחזרת פנים לצד אחר ואפי' בלא הפסקת טלית וכו' זהו דעת הרי״ף והרמב״ם והגאונים וסיעתם דפסקו כרב יוסף בברכות דף כ״ד ע״א. ולפי גירסת רש״י שם דליכא אלא תרי בריתות וכי אמרינן אמר לך שמואל לרב יוסף מי ניחא והתניא וכו' היא הבריתא גופה דמייתו לעיל. מחוור טפי פסקן של גאונים הלז כרב יוסף דהלא סתמא דש״ס קאמר דלרב יוסף אתנח לן הני תרי בריתות דהא באשתו הא באחר דאע״ג דבעלמא בני ביתו זו אשתו לשיטת רש״י מ״מ מצינן לאוקמה להך בריתא דקתני בני ביתו דלאו היינו אשתו וכמו שפירש״י וא״כ לרב יוסף ליכא פלוגתא דתנאי כלל. אלא דכי פריך לשמואל דלדידיה מוכרח לומר תנאי היא קאמר הש״ס דשמואל אמר לך דלרב יוסף נמי איבעיא ליה לומר תנאי דהבריתא דקתני בני ביתו יאמר נא שמואל דלא מתוקמא באחר דבני ביתו היינו אשתו ומוכרח דתנאי היא. אבל בקושטא לרב יוסף מצינן למימר כדקאמר הש״ס הא באשתו הא באחר ובני ביתו לאו אשתו וכפ״ז ליכ' פלוגתא. וכן הרי״ף רמזה כמ״ש אשתו כיון דכגופו היא מותר להחזיר פניו ולקרות אבל אחר כגון בניו ובני ביתו כיון דלאו כי גופיה אסור לקרות וכו׳ עכ״ל עין רואה שכתב דבני ביתו אחריני נינהו וא״כ ליכא פלוגתא דתנאי. ומאחר דלרב יוסף רווחא מילתא וליכא פלוגתא מ״ה פסקינן כוותיה:
והתוס׳ הקשו על רש״י דכתב דאשתו בכלל ביתו ולא נהירא דלא אשכחן אשתו דמקריא בני ביתו וכו' ע״ש וק״ק ממ״ש התוס׳ בריש ערבי פסחים ד״ה לא יפחתו לו מד׳ כוסות דמייתי ברישא אותה שאמרו השקה מהן לבניו ובני ביתו והדר דחו דבקטנים שלא הגיעו לחינוך מיירי ואין אשתו בכלל. וממרוצת דבריהם נראה דהשתא חדיתו דאין אשתו בכלל וכלומר דשנא זו מעלמא דאשתו בכלל וזה הפך מ״ש כאן דלא אשכחן אשתו דמקריא בני ביתו. ויש לישב:
תו ק״ק על התוס׳ מהא דאמרו בירושלמי פ״ב דמגילה הלכה ד'. בר קפרא אמר צריך לקרותה לפני נשים ולפני קטני' שאף הן היו בספק ריב״ל מכניש בנוי ובני בייתיה וקרי לה קומיהון. ומשמע דאשתו בכלל בני בייתיה . והרב פר״ח בליקוטי א״ח סי׳ רצ״ח השיג על התוס׳ מהירושלמי ריש פ״ג דמעשרות דשם מבואר דאשתו בכלל בני ביתו עיין שם:
וזה חזיתי להרב יבין שמועה דף קכ״ב כלל תצ״ה שביאר שמוע״ה זו נאה לשיטת רש״י והתוס' וז״ל ויראה לע״ד דה״פ לפירש״י בשלמא לרב יוסף הא באשתו פי׳ בריתא דבניו ובני ביתו דמקל בטלית מפסיק ואפילו פב״פ באשתו ובריתא דמחמיר ובעי חזרת פנים ולא מקל בטלית מפסיק באחר אלא לשמואל קשיא ומשני אמר לך שמואל לרב יוסף גופיה מי ניחא שהרי וכו' בעיקר דינא מודה דאף באשתו בעי חזרת פנים ולא סגי בטלית מפסיק והתניא דבני ביתו היינו אשתו סגי בטלית מפסיק וכו' ולפי' התוס׳ ה"פ בשלמא לרב יוסף הא דקתני בני ביתו דמחמיר שצריך טלית מפסיק ולא התיר במחזיר פניו לבד באחר וכו׳ עכ״ל ודבריו תמוהים חדא דמשוי פלוגתא בין רש"י ותוס׳ דלרש״י הפסקת טלית קולא ולהתוס' חומרא וכן חזרת פנים לרש״י חומרא ולתוס' קולא וכל כי הא הו״ל לתוס' לפרש שיטת' דהויא הפך שיטת רש"י. ותו דהסברא מכרעת דהפסקת טלית חומרא וחזרת פנים קולא וכולא שמעתא וכל דברי הפוסקים רהטי הכי. ותו דלשיטה זו דמוקי בריתא דבני ביתו באשתו אמרו דסגי בטלית שהוא קולא הא בהדיא קתני בניו ובני ביתו ובגדולים מיירי דבתר הכי קתני ואם היו בניו וב״ב קטנים מותר ובניו הגדולים כאחר ולאו כאשתו דכגופו והיכי מקל בהפסקת טלית. ותו דהרי רש״י כתב וז״ל בשלמא לרב יוסף מתרץ להו למתניתא הא באשתו הא באחר והא דקתני בני ביתו אינו אשתו עכ"ל וזה מבואר בהדיא הפך דברי הרב. ואחר זמן רב האיר וזרח ס' לשון למודים וראיתי שם שהקשה להרב הנז' מדברי רש״י הנז׳ ע׳ש. שוב ראיתי בדפוס ישן שכתוב ברש״י והא דקתני בני ביתו היינו אשתו וחסר שם לשון רש״י הסמוך לזה שהביאוהו התוס', וכן כתב ברש״י שבס׳ מעדני מלך ובודאי שזו היתה הנוסחא שלפני הרב הנז' והיא מוטעת וכבר הגיה מהרש"ל כנסחתנו:
ב
ויש מי שאוסר וכו' הטור כתב כן בשם רש״י וכתב מרן בב"י דט״ס הוא וצ"ל ר״י במקום רש"י. ולפום ריהטא נראה דרש״י מוכרח דאסר גם באשתו שהרי אמרו שם בשילהי הך שמעתה א״ל רב כהנא לרב אשי התם אמר רבא אע״ג דתיובתא דשמואל הלכתא כוותיה הכא מאי א״ל אטו כלהו בחדא מחתא מחתינהו אלא היכא דאתמר אתמר וכו' ופירש"י הכא גבי שנים שהיו ישנים דקא שרי שמואל באשתו עמו מאי עכ״ל הנך רואה דפירש דשאלת רב כהנא לרב אשי אחת היא אי שריותא דשמואל דאשתו עמו סגי בחזרת פנים הלכתא היא ואהדר ליה דהיכא דלא אתמר לא אתמר ומוכח דאינו הלכה וא״כ אשתו נמי בעי הפסקת טלית לדעת רש״י דודאי כיון דרב אשי קאמר כן קי"ל כוותיה:
ג
ונכון לחוש לדבריו. הרב פר״ח כתב דכן עיקר ממ״ש בסוף הסוגיא והביא פירש״י שהבאתי בסמוך וסיים ומשמע ודאי דכולא מימרא דשמואל דחינן לה עכ״ד ואיברא דדבריו טובים ונכוחים לפי פירש״י וכדכתבינן בעניותין בסמוך. אבל מהש״ס אין ראיה כלל והיינו דהראשונים לא הזכירוה ור״י חלק על הרי״ף מטעם אחר ואדרבא הרא״ש כתב משם ר״י דלא איפסיקא הלכתא לא כשמואל ולא כרב יוסף הלכך עבדינן לחומרא וכו' ואי כדעת הרב פר״ח הרי איפסקא הלכתא ואידחייא לדשמואל. אמנם אין שום הכרח בדברי הש״ס לפר׳ כרש״י דמצינן למימר דודאי לאשתו דסגי בחזרת פנים לא אסתפק לן דגם רב יוסף מודה בזה. וכי בעי רב כהנא מרב אשי היינו באחר דסבר לה שמואל דסגי נמי בחזרת פנים בהא הוא דאסתפק ליה אי הלכתא כשמואל ואהדר לים דהיכא דלא אתמר לא אתמר. ואע״ג דלפ״ז לא שייכא כלל הך דשמואל לאידך דאשתו עמו דפסק רבא כוותיה. מ״מ גם לפי פירש רש״י עם היות דתרי מימרי דשמואל בפרק האשה מ״מ לא קרב זה אל זה. אלא דס״ד דרב כהנא דהשתא דאשכחן דהלכתא כשמואל אף דאתותב ועין רואה דנמוקו עמו והיה טעמו טעם כעיקר אפי' נגד הבריתא מעתה יש לחקור כי חזינן מימרא דשמואל אי פסקינן כוותיה. ואהדר ליה רב אשי דתיסגי לן לפסוק כשמואל היכא דאתמר דאמוראי סברי כוותיה. אבל היכא דלא אתמר לא אתמר. וראיתי להרב תפארת שמואל בהגהותיו על הרא״ש שהקשה עמ״ש הרא"ש בשם ר״י דעבדינן לחומרא כבריתא דפליגא ארב יוסף דאף דאמורא יש לו כח לשבש הבריתא ה״מ דידעה אבל אם אומר דבר סברא ונמצא בריתא דלא כוותיה סמכינן על בריתא דאלו ידע הבריתא לא פליג עלה ותמה הרב הנז' מאחר דאיכא בריתא דמסייע ליה וכי לא יכול אמורא לפסוק כחדא ומנין לנו שלא ידע הבריתא וכו׳ ע״ש ונראה לישב דאיברא כי מריש הוה אמינא דאליבא דרב יוסף לא קשיין הבריתות והא באשתו הא באחר והדר מותיב מבריתא דקתני בהדיא הפסקה באשתו לפי גירסת התוס' והרא״ש ואמרינן תנאי אבל לפי האמת הא דמוקי לרב יוסף בריתא דשנים ישנים זה מחזיר וכו' באשתו הוא דוחק הרבה כמ״ש לקמן בסמוך אות ד' ואיכא למימר דהא דדחקינן טובא בהן אוקמתא היינו משום דהוינא מתרץ הבריתות אבל השתא דאשכחן פלוגתא באשתו הלא טוב לנו דבריתא דשנים ישכים זה מחזיר וכו׳ איירי בשנים דעלמא וכי היכי דאיכא פלוגתא באשתו ה״נ בשנים איכא פלוגתא דאיכא מ"ד דסגי בחזרת פנים. ומאי דקאמר דלרב יוסף אשתו תנאי היא היינו דמוכרח אתה לומר כן ולא סגי בלא"ה. אבל כפי האמת יותר נכון לומר דפלוגתא גם באחר ואתיא בריתא דשני׳ כפשטה וא״כ נמצא דליכא בריתא כרב יוסף דמחלק בין אשתו לאחר ואיכא למימר דאי שמע להך בריתא לא פליג עלה והיה מחמיר גם באשתו דליכא בריתא באשתו דוקא ומאחר דיש מקום לצדד הכי עבדינן לחומרא אף באשתו כי הך בריתא ודוק:
ד
דין ג'. מותר לקרות בחזרת פנים וכו'. הא דשרינן בחזרת פנים באשתו למ״ד ובניו קטנים כתב הרב מגן אברהם דיש סימן זה ומטי בה משם גדול מרן הכסף משנה פירוש שיחזירו פניהם אחוריהם זה לזה עכ״ל ואציגה נא עמך לשון הרב כ״מ כתב ה״ר מנוח מ״ש אשתו כגופו כלומר דכיון דגייס בה לא מהרהר ומ״מ מחזיר פניו דאלו פנים בפנים או פנים באחור אי אפשר דליכא הרהור עכ״ל והרואה יראה דאין מכאן הוכחה שיחזירו שניהם אחוריהם זה לזה דכונת ה״ר מנוח מבוארת דצריך שיהיה פונה לצד אחר כי בזה אף שיהיה אחוריו נגד פני אשתו ליכא הרהור. וכן משמע לשון כל הפוסקים דלא בעי אלא חזרת פני האיש ותשאר האשה כמות שהיא אף שפניה נגד אחוריו. אלא דמשום דתרוייהו בעו למקרי על שניהם הוא אומר תנא דבריתא זה מחזיר פניו וקורא וזה מחזיר פניו וקורא דכל הקורא צריך שיהיו פניו לצד אחר:
ואף דלמאי דאוקימנא אליבא דרב יוסף הך בריתא לא איירי אלא באשתו דוקא ונשי פטירי מק״ש מ״מ קתני תקנתא אם היא רוצה לקרות. הן אמת דלשון הבריתא דחוק כי מוקמת לה באיש ואשתו:
ומ״ש רש״י בסוגיין דכל זמן שהם פונים נגד פנים פשיטא ליה וכו׳ לאו דוקא נקט פנים בפנים דאף פנים באחור אסור דאיכא הרהור כמ"ש ה״ר מנוח. דהא קתני זה מחזיר וזה מחזיר ואי אמרת דוקא פנים בפנים בחזרת פני האחד תיסגי לתרוייהו ופשוט :
ה
בחזרת פנים בלא הפסקת טלית וכו' אי הני קטנים נוגעים בעדותן עיין מאי דכתיבנן בעניותין לקמן סי' ע״ד בס"ד: