ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן עא
א
דין א׳. פטור מק״ש ומתפלה ואפי׳ אם ירצה להחמיר על עצמו אינו רשאי. חזה הוית להרב מהר״ר יעקב אלאפנדארי בס׳ מוצל מאש ח"ב סי' כ״א ארי עלה ונסתפ״ק מי שהיה מתפלל או מברך ברכת המזון ושמע שמת לו מת שהוא אונן עליו אם צריך שיפסיק או יגמור תפלתו או ברכתו. ולפום ריהטא נראה דיפסיק ויש להביא ראיה מהא דתנן שילהי חגיגה הפותח את חביתו והמתחיל בעיסתו על גב הרגל ר' יהודה אומר יגמור וחכמים אומרים לא יגמור וידוע דהלכה כחכמים וכן פסק הרמב״ם פר"א דמשכב ומושב דין יו"ד וז״ל הפותח חביתו ברגל והמתחיל בעיסתו ועבר הרגל הרי שאר החבית ושאר העיסה בחזקת טומאה שהרי נגעו בו עמי הארץ ואעפ״י שלא נגע בה אלא בזמן שהוא כחבר אינה טהורה אלא בימי הרגל בלבד עכ״ל הרי דאף דברגל טומאת עם הארץ בטהורה חשובה וכבר ברגל פתח חביתו והתחיל בעיסתו אפ"ה קי״ל כרבנן דסברי חביט חבית ועלובה עיסה ולא יגמור אלמא דאזלינן בתר השתא ולא אמרינן הואיל והתחיל בהתר יגמור וה״ה לנ"ד דהגם שהתחיל בהתר כברכתו בירך גם תפלתו הלא למשמע אזן ששמעה שמת לו מת לא יגמור ודינא הוא להני״ח ברכה ועל שאר התפלה וכדקי״ל כרבנן דלא יגמור ולא עוד אלא דבנ״ד איכא למימר דגם לר׳ יהודה דסבר התם יגמור הכא מודה דלא יגמור דהרי פ״ק דביצה דף י״א מפרש טעמא דר' יהודה דהתירו סופו משום תחילתו דאי לא שרית ליה לא פתח וא״כ דוקא התם דאיכא טעמא רבא קסבר ר״י יגמור משא״כ בהא דידן דלא שייך טעמיה דהתם מודה ר״י דלא יגמור:
עוד היה נראה להביא ראיה מהא דתנן פ״ח דתרומות האשה שהיתה אוכלת בתרומה באו וא״ל מת בעלך או גרשך וכן העבד וכו' וכלם שהיתה תרומה בתוך פיהם ר׳ אליעזר אומר יבלעו ור' יהושע אומר יפלוטו וכו' היה אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר ר' אליעזר אומר יגמור ר׳ יהושע אומר לא יגמור וכו' וידוע דהלכה כר׳ יהושע דאמר גבי תרומה יפלוטו וכמו שפסק הרמב"ם פ״י דתרומות וגבי אשכול לא יגמור וכמו שפסקו הרמב״ם פ״ד דמעשר והרי בהני דאף דברישא שריותא היא גביהו מכי שמעי האשה והעבד יפלוטו וכן האוכל באשכול ונכנס בחצר לא יגמור וטעמא דאין משגיחין זאת לפנים ואין דורשין תחילות דהוה כהתר כיון דהשתא בל חז"ו וה״ה בנ״ד הגם שהתחיל להתפלל ולברך כהלכת גוברין יהודאין כי שמע דאיתרע ביה מילתא לא יגמור:
עוד נראה להביא ראיה לנ״ד דיפסיק ממ״ש בירושלמי פ״ק דשבת ישב לו לגלח באו וא״ל מת אביו הרי זה משלים את ראשו אחד המגלח ואחד המתגלח והביאו הרי״ף והרא״ש סוף מ״ק והרמב״ם פ״ה דאבל ובי״ד סי׳ ש״ץ וכתב המרדכי סוף מ״ק וז״ל ושמא ה״ט דגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה ומה שהספר גומר היינו בדליכא ספר אחר במתא עכ״ל והובא בית יוסף הנך רואה דדוקא משום כבוד הבריות שרינן ליה להשלים תגלחתו הא במקום דליכא כבוד הבריות מכי שמע שמת אזלי׳ בתר השתא והיה לנ״ד דליכא כבוד הבריות נראה דפוסק כיון דאונן פטור ואינו רשאי להחמיר:
איברא דלפוס ריהטא יש מקום לדחות הראיות הנז' דאותה ששנינו בתרומות דאשה ועבד יפלוטו וכן היה אוכל באשכול ונכנס לחצר הני איסור דאוריתא נינהו איסור תרומה לזר ואיסור טבל ואמטול הכין קי״ל דלא יגמור. וההיא דחגיגה אף דבגדי ע״ה מדרבנן מטמו מ״מ מעלה עשו בטהרות ואשכחן דאחמור במגע בגדי ע״ה לשרוף תרומה כדתנן פ״ד דטהרות ופסקו הרמב"ם סוף פ״ג דאבות הטומאות ומ״ה קי"ל בפותח חביתו וכו׳ דלא יגמור אבל בנ״ד דהא דפטרינן לאונן מדרבנן בשגם דאם רוצה להחמיר אינו רשאי אפשר דבכי האי אם התחיל בהתר גומר ויש להביא ראיה לחילוק זה דאשכחן בעירובין דף צ״ג בכותל שבין שני חצירות שנפל דסבר שמואל דכל א׳ מטלטל עד עיקר
מחיצה דס״ל דשבת כיון שהותרה הותרה ושם דף צ"ד תנן חצר שנפרצה לר״ה משתי רוחותיה וכן בית וכו' וכן מבוי וכו׳ מותרים באותו שבת ואסורים לעת״ל דברי ר' יהודה ר׳ יוסי אומר אם מותרין לאותו שבת מותרין לעת״ל ואם אסורין לעת״ל אסורין לאותו שבת ואומרו בש״ס דף צ״ה דר' יוסי לאסור אתמר רב חייא בר יוסף אמר רב הלכה כר׳ יוסי ושמואל אמר הלכה כר' יהודה ואסיקנא אמר רב ענן לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל כאן שנפרצה לכרמלית כאן שנפרצה לר"ה ופירש״י נפרצה לכרמלית שרי כר' יהודה דאי נמי אתי לאפוקי לבר לאו איסורא דאוריתא איכא עכ״ל הרי מצינו דאף דשמואל ס״ל כיון שהותרה הותרה עכ"ז בנפרצה לר"ה מחמיר כר' יוסי וה״ה מצינן למימר לדידן דאף דאשכחן בתרומה ומעשר וטהרות דקי״ל לא יגמור ה״ד משום דתרומה ומעשר איסורי תורה נינהו וטהרות חמירה אבל במידי דרבנן כי הא דנ״ד אפשר דיגמור. ובהכי נדחית גם הראיה שהבאתי מההיא דתניא ישב לגלח וכו' דהרי לדעת הראב״ד גזרת תספורת מדאוריתא כמבואר בי״ד סי׳ שצ״ח. והרמב״ן בס' תורת האדם אף שחלק על הראב״ד ס״ל דביומא קמא אסיר תספורת מדאוריתא וא״כ לדידהו 6אן ראיה דמ״ה הוצרכו לטעם כבוד הבריות דאי לא״ה לא יגמור כיון דהוא איסור
תורה:
הן אמת דרבים אשר אתנו דסברי דמדאוריתא אונן לא אסיר אלא באכילת קדשים ומעשר שני כמבואר בי"ד סי' שצ״ח ולדידהו נמצא דאף דתספורת דרבנן אצטריכנא לטעם כבוד הבריות למשרי הא כי ליכא כבוד הבריות כנ״ד לא יגמור. ומדברי מרן שהביא דברי המרדכי בב״י ובכסף משנה דטעמא משום כבוד הבריות משמע דהך טעמא אליבא דכ״ע וא״כ נשמיעיניה מן הדא דאף במידי דרבנן לא יגמור כי ליכא כבוד הבריות:
אמנם אפשר לדחות דהאי טעמא לא אצטריך למתגלח ושמע שמת לו מת דהתם אף בלא טעם כבוד הבריות כיון דאיסורא דרבנן הוא יגמור לא צריכא אלא למגלח ושמע שמת לו מת דהוא עושה מלאכה לאחרים דהו״א דלא יגמור כיון דהוא מלאכת אחרים ואינו מלאכת עצמו לז"א דמשום כבוד הבריות כי ליכא ספר במתא שרי וכל דברי המרדכי אינם אלא בחלוקת המתגלח וכן מוכח מדברי [הרב הנמקי] שם בשילהי מ"ק וז״ל א׳ המגלח ואחד המתגלח המגלח הוא האומן ואף שאסור בעשית מלאכה לפי שגדול כח הבריו' שדוחה ל"ת שבתורה עכ״ל משמע דטעם כבוד הבריות לא אצטריך אלא למגלח ואם כן מדברי [הנמקי] הללו יש קצת ראיה לנ״ד דמשמע דלמתגלח לא אצטריך טעם כבוד הבריות דכל שהתחיל הדבר בהתר בשגם בתר הכי אתרע ביה מילתא הרי זה יגמור אף דלא שייך כבוד הבריות אבל למגלח דעושה מלאכת אחרים ולא לו התם בעינן טעמא דכבוד הבריות כמדובר ולפ"ז בנ״ד שהתחיל לברך או להתפלל הו״ל כדין המתגלח דגומר אף [ליכא] כבוד הבריות.
עוד אפשר להביא ראיה לכאורה מהא דאמרינן פ״ק דיומא דף י״ג היה עומד ומקריב ע״ג המזבח ושמע שמת לו מת מניח עבודתו ויוצא דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר יגמור ופירשה רש״י בכהן הדיוט והתוס׳ כתבו וז״ל ול״נ דבכ״ג איירי אע״ג דכ״ג מקריב אונן ה"מ מדאוריתא אבל מדרבנן ס״ל לר' יהודה מניח עבודה ויוצא ואל תתמה דהא מסקינן גזרה שמא יאכל אלמא אע״ג דכהן גדול מקריב מדאוריתא וכו' ועוד לכאורה משמע היה עומד ומקרע אף ע״ג דאכתי לא התחיל בעבודה אלא עבודה בידו והיכי קאמר ר' יוסי יגמור והלא כהן הדיוט אונן מחלל עבודה וכן משמע בתוספתא וכו' עכ״ל.
ואיכא למירמי ר' יהודה אר' יהודה ור' יוסי אר׳ יוסי דהכא שמעינן להו דהיה מקריב ושמע וכו׳ ר׳ יהודה סבר לא יגמור ור׳ יוסי ס״ל יגמור אלמא לר׳ יוסי כל שהתחלה בהתר לר׳ יוסי יגמור ולר' יהודה אזלינן בתר השתא. והרי איפכא שמעינן להו בההיא של עירובין שהבאתי לעיל דבדף צ״ד תנן חצר שנפרצה לר״ה וכו' דר׳ יהודה סבר שבת כיון שהותרה הותרה ור' יוסי סבר דאסורים באותו שבת והרי מחלפא שיטתייהו כהא דהיה עומד ומקריב:
ולשיטת התוס׳ דבכ"ג פליגי ל״ק דאפשר דר' יוסי ס"ל דלא גזורבכ״ג כלל ויכול כ"ג להקריב אף שלא התחיל בעבודה וגם לא הוה בידיה והא דנקט יגמור היינו כלפי דר' יהודה קאמר מניח עבודה ויוצא קאמר איהו יגמור ומאחר שכן הנה מקום לומר דלר׳ יוסי אם היה איסור בדבר אף דברישא שריותא הוי לא יגמור כדסבר בההיא דעירובין דאסורין אף לאותו שבת אבל בהא סבר ר' יוסי דלא גזור רבנן כלל ודינא הוא דכ״ג מקריב אונן. ולר׳ יהודה אפשר דכי גזור אנ"ג אהא נמי גזור דהיה עומד ומקריב ושמע וכו׳ ובפירוש גזור בהא כיון דמילתא דשכיחא היא דהכ״ג תדיר במקדש ועובד עבודה. אבל לשיטת רש״י דמוקי לה בכהן הדיוט דמחלל עבודה אונן ואפ״ה סבר ר' יוסי יגמור צריך לישב דמ"ט הכא ס״ל יגמור אף דמחלל עבודה והתם סבר דאסורין לאותו שבת וכן ר' יהודה דס"ל הכא דלא יגמור מ״ט התם שרי:
ונראה לישב לשיטת רש"י דטעמא דר׳ יהודה דהתם שרי לאו משום דסבר הואיל ואשתרי אשתרי וכיון שההתחלה היתה בהתר שרינן ליה כוליה יומא אלא טעמו דס״ל דבכניסת שבת הדבר תלוי ושבת גורמת וכל דבכניסת שבת היה מותר יהי לו מושך כחא להתיר' וכמ״ש שם בעירובין דף י״ז דשבת גורמת אבל בשאר מילי אזלינן בתר השתא ולא משגחינן בהתחלה:
ובהכי אתנח לן מאי דשמעי' לר' יהודה בההיא דסוף חגיגה דהפותח בחביתו והמתחיל בעיסתו יגמור ואמרינן פ"ק דביצה דף י״א דטעמא דר' יהודה משום דהתירו סופן משום תחילתן דאי לא שרית ליה לא פתח וכמש״ל דאלמא דאי לאו האי טעמא דהתירו סופן וכו' הוה סבר ר' יהודה לא יגמור ואתיא כי הך דיומא דסבר ר' יהודה מניח עבודתו ויוצא ודוקא התם בחצר שנפרצה שרי ר' יהודה משום דשבת גורמת כאמור. ולר' יוסי ל״ק כלל דהכא כי קאמר ר' יוסי יגמור היינו בעבודה שהיא בידו אמנם התם בחצר שנפרצה איירינן אי שרי לטלטל בתר הכי כולי יומא ולא דמי לדבר שהוא בידו דאז דוקא סבר ר' יוסי יגמור משא״כ לטלטל בכל השבת משום דבתחילת שבת היה מותר לטלטל אז סבר ר' יוסי דאסיר וזה חילוק ברור:
ודין גרמ״א שלא נטפלתי לנ״ד בקצת סוגיי דשייכי בפרט הואיל ואשתרי אשתרי וכבר הארכנו בעניותנו בענין הואיל ואשתרי בהגהותינו להרמ' פ״ג דמלכים דין ב' ע"ש באורך:
והנה לשיטת רש״י דאוקמה בכהן הדיוט דאף שהוא אונן ומחלל עבודה וסבר ר' יוסי יגמור וידוע דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי יש להביא ראיה לנ״ד דאף דאונן פטור ואינו רשאי להחמיר השתא דהתחיל בהתר לברך ברכת מזון או להתפלל יגמור. ואף מדברי התוס' יש להביא ראיה לנ״ד שהרי הקשו על רש״י דהיה עומד ומקריב משמע אע״ג דלא התחיל בעבודה והיכי קאמר ר׳ יוסי יגמור והלא כהן הדיוט אונן מחלל עבודה ומשמע מדבריהם דלא קשיא להו על רש״י אלא דכיון דלא התחיל בעבודה אמאי יגמור והלא מחלל עבודה הא אם התחיל בעבודה אף דאונן מחלל עבודה ניחא להו מאי דקאמר ר' יוסי יגמור דכל שהתחיל בהתר סברא הוא דלית ביה איסורא וה״ה לנ״ד שהתחיל לברך ולהתפלל בהתר יגמור:
איברא דלשיטת רש״י הלזו דאיירי בכהן הדיוט והגם דמחלל עבודה סבר רבי יוסי דיגמור כל שהתחיל בהתר יש להעיר דודאי קי״ל כר' יוסי ומאי שנא מהא דקי״ל כר׳ יהושע באשה ועבד שהיתה תרומה בתוך פיהם דיפלוטו והיה אוכל באשכול ונכנס בחצר דקי"ל כר' יהושע דלא יגמור והא אידי ואידי איסורי דאוריתא נינהו. ונרא' לישב במ״ש הרי״טבא בחידושיו ליומא בשמעתין וז״ל ובתוספות הקשו על פירושו דאי בכהן הדיוט היאך יאמר ר' יוסי יגמור דהא ליכא שריותא בכהן הדיוט להקריב אונן וזו אינה קושיא גדולה דדילמא ר' יוסי משמע ליה דמאי דאמרינן הא אחר שלא יצא חלל בשלא יצא מקדושתו והתחיל לעבוד אחר שהיה אונן עכ״ל ולפ״ז א"ש דסבר ר' יוסי דקרא לא איירי אלא אם לאחר שהי' אונן התחיל לעבוד אבל התחיל לעבוד ושמע שמת לו מת לא אסיר ליה ורחמנא שרייה ומאחר שכן לא דמי למאי דקי״ל באשה ועבד שהיתה תרומה וכו' והיה אוכל באשכול וכו׳ דהתם איסורי נינהו ואין להתירם אף שהתחיל בהתר משא״כ בהא דהיה עומד ומקריב דלא נאסר אלא אם התחיל לעבוד אחר שהיה אונן כמ״ש הרי"טבא ולפי האמור אין מכאן ראיה לנ"ד דהכא דלר' יוסי יגמור לאו ה"ט דהוי איסורא ושרינן ליה הואיל והתחיל בהתר אלא טעמו דרחמנא לא אסר אלא בהתחיל אחר שהיה אונן כאמור.
אחר זמן הן כל יקר ראתה עיני להרב שבות יעקב ח״א סי׳ ז' דהרב נמי נסתפק בנדון דידן ממש והביא ראיה מסוגית יומא הלזו דהרי לדעת התוס' והרמב״ם פ״ב מביאת מקדש כ״ג מדאוריתא מקריב אונן אלא דרבנן הוא דגזרו ואפ״ה סבר ר׳ יוסי יגמור וליכא למימי דלר' יוסי לא גזרו רבנן כלל דהא הרמב״ם כתב ישוב ויעבוד עבודה שהיה עוסק בה משמע דלכתחילה אם לא התחיל לא עבוד עבודה וגם משמעות לשון התוס' דלכך יפסיק כיון שמחולל עבודתו מדאורית׳ וא״כ בנ״ד דהא דאונן לא יתפלל אינו אלא מדרבנן פשיטא דיגמור עכ״ל ולי ההדיוט ליכא ראיה מהכא דשפיר מצינן למימ' דלר' יוסי לא גזור רבנן כלל ומאי דנקט יגמור משום ר׳ יהודה כמש״ל. ומאי דתלי זייניה בדברי הרמב"ם הנה הרב משנה למלך שם פ״ב דביאת מקדש צדד כמה צדדין והלכה זו העלה דאף להתחיל שרי ותריץ יתיב דברי הרמב״ם עש"ב. ומה שהוכיח ממשמעות לשון התוס' לי ההדיוט אין ראיה מלשון התוס׳ ולא מכרעא כמבואר. וכן שאר הראיות שהביא הרב שם בעיניו יראה המעיין כי הדוחה ידו נטויה לדחותם ולא מכרעו.
הגם הלום ראיתי אחרי רואי להרב מר קשישא מהר״ר אליהו מלובלין בתשובותיו בס' יד אליהו סי' ס״ד דנשאל אם אכלה הנדה והלכה דפסק רמ״א דמותר לאכול אחריה ובאה היא תוך אכילתו אם מותר לגומרה והביא ראיה דמותר מהא דקי״ל לקמן סי׳ קס״ח ובי״ד סי' קי״ב דאם אורח א' מסב עם בעל הבית הנזהר מפת של עכו״ם דמותר בע"הב לבצוע על פת של עכו״ם ומותר לאכול פת של עכו״ם כל אותה סעודה וכתב הת״הד ראיה הואיל וכו' וכמ״ש הותר לקרי הותר לצרעתו וה״ה הכא הואיל והותר לו כשלא היתה כאן הותרה לו אחר כך גם כן ואין לחלק דהתם היה האיסור פת של עכו״ם בשעת בציעה אך דהותר לו ומשום הכי הותר אח"כ ג״כ אבל הכא לא היה שם איסור כשהלכה לה והאיסור נולד עתה כשבא' אליו דמה בכך אדרבה טפי עדיף אם התחיל בהתר גדול שלא היה שייך שום איסור עכ״ל וכפי דברי הרב ז״ל נובין ונדון ותצא די"נא לנ״ד דכיון דהתחיל בהתר להתפלל או לברך יגמור נא יכל תפלה וזאת הברכה דשריותא דמעיקרא משכה.
ברם כד דייקינן שפיר אנן יד עניי יש לנו להשיב על דברי הרב ז״ל הלא מראש מאי דפשיטא ליה להרב ז"ל דאין לחלק דהתם היה האיסור פת של עכו״ם בשעת בציעה וכו' לדידי קא מיבעיא לי ואנו בעניותנו עינינו הרואות שהוא חילוק ברור דלא דמו הני נדוני דידיה ודידן דכי אשתרי ליה ליכא סרך איסור ובכי הא מאן מוכח דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי דילמא לא אתמר אלא היכא דהאיסור עצמו הותר לו בתחילה דוקא אז אמרינן הואיל והותר הותר ואמטו להכי שרי הבעל הבית בכל הסעודה בפת של עכו״ם דאיסור זה עצמו הותר לו.
וכיוצא בזה חמות״י ראיתי אור יקרות להרב מהר״ם
יצחקי הנדפס מחדש שכתב בחידושי קידושין אמאי דאמרינן התם דף כ"א כהן מהו ביפ״ת דנסתפק מהרי״מט בחידושיו שם לכל הדברות ולכל האמירות והסברות אי מלך שיש לו י״ח נשים מותר ביפ״ת וצדד ללישנא קמא דבביאה שניה פליגי רב ושמואל דע״כ לא אסר שמואל אלא משו׳ דגיורת אסירא לכהן מגופה אבל זו שאינה אסורה אלא מחמת הראשונות אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי והשיג עליו הרב הנז׳ דלא שייך הואיל ואשתרי אשתרי דבביאה ראשונה דלא לקחה לאשה ליכא איסורא כלל דאכתי פלגשו היא וא"כ האיסור בביאה שניה כשלוקחה לאשה עדיין לא הותר האיסור ולא דמי למ״ש גבי כהן הואיל ואשתרי אשתרי דהתם נמי בביאה ראשונה איכא איסור גיורית משא"כ הכא וצ"ע עכ״ל ותאזרני שמחה דחזיתיה לרבי מאיר הרב הנז' מר ניהו גברא רבא דקאי כוותין וחילוק זה ברור אצלו כל כך עד דאתמוהי קא מתמה והש"ג ישי״ג על הרב מהרי"מט ז״ל כמבואר. אמור מעתה אין לנו לישען על ראית הרב הנז׳ ללמוד לנדונו ולנדון דידן דיש לדחות ולחלק כמו שחילק הוא עצמו שהוא חילוק ברור וניתן ליאמר ובפרט אם באים אנו לדון להביא ראיה דודאי יש לדחותה בחילוק זה.
תו קשיא לי על הרב יד אליהו דמייתי ראיה מהך דינא ולא שלטו מאורי אור עיניו כי אם בתשובת הרב תרומת הדשן סי׳ ל"ב וכנראה שלא ראה מקור הדין שהם דברי ראבי״ה שהביא המרדכי פ״ב דע״א סי' תת״ל וז״ל וראבי״ה כתב פ׳ כ"מ דאף בביתו אם מסב על שלחן ישראל האוכל פת של עכו״ם וכו׳ וכיון שהותר לבצוע בו מותר בכל הסעודה הזו וזכר לדבר דאמרינן מתוך שהותר לצרעתו הותר לקרוייו ופ' מי שהוציאוהו קאמר אי פקח הוא עייל לתחומין וכיון דעל על דלא אחמור באיסורי דרבנן דאינו כבוד שמים ששוב יחדל משום איסור והוא כבר בצע עכ"ל אתה הראת לדעת דראבי״ה לא סמך על אותה שאמרו בריש יבמות דף ז' ושאר דוכתי הואיל והותר לצרעתו הותר לקרוייו דרב המקום ביניהם כמבואר ולא הביאה אלא משום זכר לדבר ואסיק מטעם דאינו כבוד שמים ששוב יחדל משום איסור והוא כבר בצע ומשמע דזהו עיקר טעמו ועליה סמיך:
וכזה ראיתי בספר האגודה שם פ"ב דע"א שהביא הוראת הראבי״ה הלזו ולא כתב אלא טעם זה וז״ל וכיון דמותר לבצוע עליו מותר לאכול בכל הסעודה דאינו כבוד שמים שיבצע ואח״כ יחדל עכ"ל והכין חזינא למור״ם בס׳ דרכי משה י״ד סי׳ קי״ב ובס׳ תורת חטאת כלל ע"ה דין ט׳ שהביא דין זה משם המרדכי והיה טעמו דאינו כבוד שמים וכו' לבד ע״ש הא למדת דטעם ראבי״ה משום דאינו כבוד שמים וכו' ואדרבא מכאן ראיה לנדון הרב הנז' ולנ״ד איפכא דאף אם היה אוכל אחרי אשתו והן בעודנו אוכל אשה לקראתו יפסוק אכילתו וכן בנ"ד מכי שמע יפסי׳ תפלתו וברכתו דהרי ראבי״ה והמרדכי והאגודה ומור״ם מיירו בפת של עכו״ם דהוי איסורא דרבנן ואף כי הותר לו לבצוע הוו אסרי ליה שאר הסעודה אי לאו משום דאינו כבוד שמים וכו' ושמעינן דבנדון הרב ובנדון דידן דנראה דליכא כבוד שמים יפסיק. הן אמת דהרב הנז' הביא עוד ראיות לנדונו. אבל לי ההדיוט אינן מכריעות כלל והדחיות מבוארות למעיין. גם מאי דפשיטא ליה להרב הנז' דמה שאכל מקודם הו״ל כאיש אמר שהפסיק ביניהם לא כן אנכי עמדי. ואין להאריך:
ומיהו בנ״ד יש לצדד קצת דהוי כבוד שמים לגמור הברכה שעומד בה דאף בין איש לרעהו לאו ארח ארעא להתחיל לדבר ולהפסיק באמצע. האמנם אפילו תימא דאין זה כבוד שמים אין ראיה מדברי הגדולים הנז׳ דשאני התם שהותר האיסור עצמו ואינו כבוד שמים להתי"רו ובוצ״ע בר״ך ואח״כ לאוסרו משא״כ בנ״ד דהיה מותר ועתה נולד האיסור דיש לומר דכבוד שמים הוא להפסיק לשמוע דברי חכמים שאסרוהו בכל המצוות והאיכא צדדין כמבואר בא״ר לח"י רוא״י:
ב
ואם יש לו מי שישתדל בשבילו וכו׳. אמר הרואה דברי מרן בב״י יתבאר לו דמה שפסק הכא הוא מה שהכריע הוא ז״ל בין הדעות והיכא דיש מי שישתדל ורצה להחמיר אין למחות בידו ובי״ד כתב בסי׳ שמ"א וי"א שאפילו אם ירצה להחמיר וכו׳ כונתו דלסברא הראשונה אם אם יש לו מי שישתדל אם רוצה להחמיר רשאי כמו שפסק כאן וסברת י"א היינו דאף אם יש מי שישתדל אינו רשאי להחמיר כדמשמע מהתוס׳ והרא״ש והטור וכמ״ש בב״י ובזה אין מקום למה שהקשה על מרן הרב ל״ח ריש פ' מי שמתו כי כל דבריו בדין זה הם סברת עצמו ודוק היטב: