ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן ע
א
דין ג׳. פטור מק״ש וכו׳. כתב הרמב״ם פ״ד דק״ש דין ז׳ כל מי שהוא פטור מלקרות ק״ש אם רצה להחמיר על עצמו לקרות קורא וכתב מרן בב״י דס"ל להרי״ף והרמב״ם דהלכה כר׳ יוחנן דאמר מוחלפת השיטה וכפ״ז רשב״ג אומר דאם רצה לקרות רשאי ופסקו כוותיה וכתב עלה מופת דורנו הרב מקראי קדש דף קכ״א וליתא דהר״ן כתב פ״ב דגיטין דכל מקום שאומר איפוך היינו בתריתא וכו' עיין שם ואפשר לישב דהכא שייך כלל הר״ן הלז דחזינן דפ' מקום שנהגו רמו הש״ס אההיא דפ׳ מקום שנהגו מהך דברכות וקאמר רי מוחלפת השיטה וכפי כלל הר״ן נמצא דמחליף מתני׳ דברכות דהיינו בתריתא ומסוגיית פ׳ היה קורא משמע איפכא ובכגון זו ליתיה להך כללא דמחליף בתריתא כיון דבחד סוגייא בתריתא הויא דברכות ובאידך בתריתא הויא ההיא דפסחים. אמנם אכתי ק״ק על תירוץ מרן דמהיכא משמע להרי"ק והרמב״ם דמתניתין דברכות מחליף:
וחזינן להרב גופי׳ הלכות כלל של״ח כייל משם הרא״ש דכי אמר מוחלפת השיטה ההוא דמייתי מחליף וכי בעי לאחלופי ההיא דפריך עלה קאמר אלא מוחלפת השיטה וכפ״ז הקשה על מרן הב״י בהא דכיון דהכא קאמר מוחלפת השיטה ולא קאמר אלא הא דחתן קאי ואינו מחליף אלא הא דאייתי למפרך הגם שנראה דמרן דייק מדברי המוס׳ שכתבו פירש ר"ח דהלכה כרב שישא דהוא בתרא והלכה כרשב"ג דאמר לא כל הרוצה משמע מדברי ר״ח דאי הלכה כר"י לא הוי דינא הכי משום דמחליף הא דחתן ואיכא למידק מדברי ר״ח דמנ״ל לאפושי פלוגת' בין רבי שילא ור' יוחנן ואימא דתרווייהו מודו דרשב״ג סבר לא כל הרוצה והלכה כרשב״ג ובהאי פליגי ר"י מחליף ההיא דמייתי למפרך וכו׳ דחתן כדקאי קאי ור' שילא לא מחליף שום חד מינייהו עכ״ל ומה שהקשה על מרן מכלל הרא״ש אפשר לישב דהכא לא שייך כלליה דהרא״ש דלא כתביה הרא״ש אלא היכא דסתמא דתלמודא משני איפוך ולא קאמר אלא איפוך ההוא דמייתי מחליף דאי מחליף ההוא דפריך עליה הול״ל אלא איפוך אמנם כשאמורה מתרץ כהאי דקמן דר׳ יוחנן משני מוחלפת השיטה ליתיה האי כללא:
שוב ראיתי להרב עצמו בספר יבין שמועה כלל רצ״ב שהכריח דכלליה דהרא"ש אינו אלא כי משני תלמודא או דמקשה עצמו איהו מפרק לה לא כשהוא תירוץ אמורא אחר עש״ב ומאחר עלות כן לק״מ על מרן כמדובר:
ומאי דדקדק הרב הנז' על ר״ח דמנ״ל לאפושי פלוגתא אנכי לא ידעתי מאי אפושי פלוגתא איכא הכא דאי ר״י מחליף אותה דט״ב פליג על רב שילא בט״ב דרב שילא ק״ל כרשב״ג דלעולם יעשה ת״ח ולר׳ יוחנן סברת רשב״ג היא דת״ח לבד בטלים וגבי חתן שוים דרשב״ג לא כל הרוצה. ואם ר״י מחליף הא דחתן אם כן סברת רשב״ג לר"י דלא חיישינן ליוהרא ופליג ארב שילא דלדידיה רשב״ג חייש ובט״ב שוים דרשב"ג סבר יעשה ת״ח באופן דבין הכי ובין הכי פליג בחדא ומודה בחדא:
ומהראנ״ח בדרשותיו פ' טהרה ופרשת אחרי הקשה על תירוץ מרן דהרי"ף והרמב״ם פסקו בט״ב כת״ק דחיישינן ליוהרא. והרואה יראה דהרי״ף פ' מקום שנהגו הביא המשנה לבד ואפשר דפסק כרשב״ג דהתם דהיינו ת״ק דהכא ולא הוצרך לפרש דידועה דהלכה כרשב״ג. ובהך כללא דהלכה כרשב״ג בדעת הרי"ף עמ״ש הרב שפתי כהן בח״ע סי' קע״א ס״ק ט׳ וסימן שפ"ו י״ב והרב יד אהרן א״ח תל"ג בהג״הט. אמנם מדברי הרמב״ם קשיא. ומאי דתריץ יתיב הרב הלח״מ מלבד שדבריו דחוקים ק״ק דהרמב״ם בפי׳ המשנה בברכות ופסחים כתב דאין הלכה כרשב״ג. ומהראנ״ח תירץ דמאי דפסקו הרי"ף והרמב״ם היינו לדורות אחרונים שאינם מכוונים בשום פעם דאף דדינא הוי דחיישינן ליוהרא היינו בדורות ראשונים אבל בדורות אחרונים לא מיחזי כיוהרא והקשה עליו הרב יד אהרן בהגהב״י דאם כדבריו איך כתב הרמב״ם אם רצה להחמיר ולקרות קורא הא לדורות אחרונים חיובא הוא ועוד דהו"ל לפסוק בט״ב כרשב״ג ואי ס״ל כרב שישא הו״ל לפסוק כרשב"ג דכמה בטלני איכא בשוקא ועוד דאיך פסקו התם כת״ק הא קי״ל כרשב"ג ובהכי תריץ יתיב לדברי הטור שמפרש דברי הרי"ף אפילו באותם הזמנים וק' דמנ"ל לאשויי פלוגתא בין הרי״ף והרא"ש מאחר דהרא״ש לא הזכיר דעת הרי״ף והו״ל להשוות דהרי״ף לדורות אחרונים והרא״ש לדורות ראשונים אלא דיותר נראה להטור דפליגי מליחס להרי״ף סברא זו עכ״ד ומה שהקשה דאיך כתב הרמב״ם אם רצה והלא חיובא הוא י״ל דזה דעת התוספו' אבל דעת הרי״ף והרמב״ם דתיסגי להתיר אם רצה והכי דייקי דברי מהראנ״ח. והני בי תרי קושיי דקשיתיה דהי״ל לפסוק בט״ב כרשב״ג ולא כת״ק במקום רשב״ג לק״מ דכוונת מהראנ"ח דפסקו כר״י דאמר מוחלפת ואופן החילוף דרשב״ג חייש ליוהרא וההיא דט״ב מוחלפת וכן פסקו בט"ב כת"ק דהתם דהוא רשב״ג והכא אף דרשב״ג חייש פסקו דאם רצה קורא לדורות אחרונים והכי דייק דברי מהראנ״ח שכתב בתירוץ ב׳ ומעתה י״ל שדעת הרי״ף למסקנת הגמרא ע״ש וכס׳ תוספת יה״כ דף יו"ד שתירץ תירוץ הל"ז. ומ״ש לישב דברי הטור לפום מאי דאמרן דמהראנ״ח דינא קמשתעי הדרא קושיתו:
ברם קושיא ליתא דליכא למימר דהרא״ש קאי לדורות ראשונים דאי הכי הו״ל לדינא לדודות ראשונים דאי הכי הו״לל דינא לדור אחרון כהרי״ף ואמאי סתם אלא ודאי דפליגי הרי״ף והרא״ש. אמנם ק"ק לתירוץ מהראנ״ח דהרי״ף פ׳ מקום שנהגו לא קאמר מידי וכפי הכלל נפסוק כרשב״ג והול״ל דהלכה כת"ק דחייש ליוהרא. והרב יד אהרן תירץ לעיקר הקושיא דאף הלכה כרשב״ג מ״מ פסק כת"ק דר״ג עביד כוותיה עש"ב ואינו מחוור דאי פסקו כרב שילא כיון דהלכה כרשב״ג בכל מקום הו״ל להרמב״ם לפסוק בט״ב כרשב"ג דלא חייש ליוהרא ואי פסק כר״י דמוחלפת ורשב״ג חייש ליוהרא ופסק כת״ק משום עובדא דר״נ א"כ גם בט״ב הו״ל לפסוק דלא חיישינן ליוהרא כיון דפסקו הכא כת"ק דלא חיישינן ליוהרא דלר׳ יוחנן ק״ש וט״ב שוים והו״ל לפסוק שם דלא כרשב״ג ומנ״ל לעשות סברא שלישית. ומ״ש עוד הרב יד אהרן לישב דברי מרן הב״י בדף כ״ב ע"ג עיין דבריו באורך דבריו קשים דר״י ס״ס קאמר דמוחלפת וכפי הכלל הו"ל לפסוק שם בט״ב דל״ח ליוהרא דלא מצינו סברא שלישית. ומה שהקשה מנ״ל להרמב״ם לחלק בין אם היה מבוהל וכו' לק״מ דהדבר פשוט כמ״ש מרן בכסף משנה. ומה שהקשה דמ״ש מרן בכ״מ הוא הפך ממ"ש בב״י אפשר דכיון דלרב שילא הדבר כן לית לן לאפושי פלוגתא וגם לר״י לת"ק צריך שיכוין. ומה שדקדק בש״ס דר׳ יוחנן מ״ט לא אמר כרב שילא י״ל דר׳ יוחנן דייק לשון לעולם יעשה אדם עצמו ת״ח ותיבת לעולם משמע ליה דלכל מילי ל״ח ליוהרא:
והנכון תירוץ שני דמהראנ״ח והרב תי״ט דפסקו כרב שילא וכלל ה׳ כרשב"ג אינו אמת. ולפ״ז צ״ל דהרי״ף פ' מקום שנהגו לא הוצרך לפרש דודאי הלכה כת״ק דליתיה לכלל כ״מ ששנה רשב״ג וכו׳ וסמך ע״ש בברכות והלכה כת״ק דשם לימדנו דאין הלכה כרשב״ג וליתיה להאי כללא. א״נ בברכות כתב הרי״ף הלכה כת״ק לאשמועינן דלא קי״ל כר״י דמוחלפת דלר״י סברת ת״ק למיחש ליוהרא והלכתא כוותיה דלא קי״ל כרשב״ג לזה העתיק המשנה כצורתה וכתב והלכה כת״ק ללמד דהלכה כרב שילא וה׳ כת״ק כגירסתנו ועיין בס׳ חוות יאיר סי' ס״ו וסי׳ ע״ה וספר שבות יעקב ח״ב סי׳ מ״ד וס׳ יד אהרן סי' ל״ב וסי' קפ"ד ומשאת משה א״ח סי׳ ב':
ב
כתב הרמב״ם פ"ב והביאו מהרן בסי' זה היה עוסק בת״ת והגיע זמן ק"ש פוסק וקורא ואמרינן בפ״ק דשבת דף י״א דאפי׳ רשב״י וחביריו דתורתן אומנותם מפסיקין לק"ש אלא שהם אין מפסיקין לתפלה (ואינו) [ואנו] מפסיקין אף לתפלה וכתבו שם התוספות דמ״ש פ׳ במה מדליקין גבי רשב״י וד"א בעידן צלוי לבשי מיכסו ומצלו היינו ק״ש. ומהראנ״ח בדרשותיו פ׳ צו הקשה דהתוס׳ פ״ק דמ״ק הביאו משם הירושלמי דכגון רשב"י אין מפסיקין לק"ש ותפלה ותירץ דהירושלמי סבר דמתני׳ דפ״ק דשבת בכגון אנו אבל כגון רשב"י אין מפסיקין אפילו לק״ש והדר קשיתיה אותה שאמרו פ׳ ב״מ דרשב״י מצלי ותירץ דמתני' דפתרה היינו ביש שהות ובדליכא שהות מפסיקין לק״ש ותפלה אף לרשב״י א״כ דאם ירצה להפסיק הרשות בידו אמנם התוס׳ קיימי לתלמודין זהו תורף דברי הרב ז״ל :
ואנכי הרואה דברי הירושלמי דיתבי אדוכתייהו פ״ק דברכות ופ״ק דשבת וממ״ש שם ולית ליה לרשב״י הלמד ע"מ לעשות וכו׳ ומשני זה שינון וזה שינון וכו׳ משמע דלרשב״י אין מפסיקין אף בדליכא שהות דחביבין ד״ת יותר מתפלה והכי רהטא כולא סוגיא דירושלמי. ותו דהא דמייתו התוס׳ במ״ק מהירושלמי כד היא שנוייה ר' יוחנן בשם רשב״י כגון אנו שעוסקין בת״ת אפילו לק״ש אין אנו מפסיקין ומאחר דהיא סברת רשב״י עצמו אכתי יש מקום לדקדק על התוס׳ דמשנו בפשיטות דמ״ש פ' ב״מ גבי רשב״י ור״א דמצלו הייני ק״ש ולא הוקשה להם מדרשב״י גופיה דבשלמא אי הוו תרי אוקמתי חדא בבבלי וחדא בירושלמי כדסבר מהראנ״ח ניחא דהתוס׳ קיימי אליבא דתלמודין ולא חשו לירושלמי אמנם השתא דבירושלמי מייתו סברת רשב״י עצמו וגם אוקמתא דר׳ יוחנן דתלמודין איתיה בירושלמי מסתמא לא פליג תלמודין אירושלמי בסברת רשב״י וקשיא מהאי עובדא דרשב״י ארשב״י ולא סליק האי שינוייא דהתוס' דמצלו היינו ק״ש כיון דרשב״י גופיה סבר איפכא:
והנכון מ״ש מהר״ר אליהו בפירושו לירושלמי פ״ק דברכות וז״ל מפסיקין לק״ש והא דאמרינן כי מטא זמן תפלה מיכסי ומצלי האי מצלי ק״ש וא״ת האמר ר״י בשם רשב״י וכו׳ וי״ל דלא עבד עובדא כוותיה כדלעיל עכ״ל וארחיב הדיבור קצת והיתה לבא״ר היטב דאפי' לומר דרשב״י אזיל ומודה דהאי תנא דקאמר מפסיקין לק״ש ואין מפסיקין לתפלה איירי במי שתורתו אומנתו אלא דרשב״י פליג אהך תנא וס״ל דמי שתורתו אומנותו דינא הוא דאינו מפסיק לא לק"ש ולא לתפלה. ובתר הכי אמרו שם בירושלמי ר' יוחנן על גרמיה אמר כגון אנו שאין אנו עסוקין וכו׳ דין כדעתיה ודין כדעתיה ר׳ יוחנן כדעתיה דאמר הלואי מתפללין כל היום וכו׳ והכונה מבוארת דלרשב״י דפליג אתנא דידן וסבר דמי שתורתו אומנותו אינו מפסיק לא לק״ש לא לתפלה א״כ מי שאין תורתו אומנותו מפסיק לק״ש ואינו מפסיק לתפלה אבל ר' יוחנן סבר כתנא דמתני' דמי שתורתו אומנתו כרשב״י מפסיק לק״ש ולא לתפלה ולהכי קאמר בירושלמי ר׳ יוחנן על גרמיה כלומר ר׳ יוחנן דידיה אמר כגון וכו' והיא היא מימרת ר׳ יוחנן דגמרין והיינו דקאמר דין כדעתיה ודין כדעתיה דפליגי רשב״י ור׳ יוחנן כמבואר. ובס' קרבן העדה פי' הירושלמי כתב וז״ל דין כדעתיה לאו משום דר"י לא היה תורתו אומנותו אמר שמותר להפסיק לתפלה אלא לשיטתיה אזיל עכ״ל ואינו מחוור דהא ר׳ יוחנן קאמר כגון אנו שאין אנו עסוקין בת״ת וכו׳ אלמא איירי במי שאין תורתו אומנותו. ומימרת ר״י דתלמודין מפורשת הכי. ותו דלפי פירושו סבר ר״י דאף מי שתורתו אומנותו מפסיק לתפלה והוי הפך סתם משנה ור׳ יוחנן סבר הלכה כסתם משנה:
הדרן למילתין דאע״ג דרשב״י פליג אתנא דמתניתין מ״מ אמרו בירושלמי שם אמתני׳ מעשה שבאו בניו מבית המשתה ור״ג פליג ועביד כוותיה והא ר״מ פליג ולא עביד כוותיה והא ר״ע וכו׳ רשב״י פליג ולא עביד וכו' ע״ש וא״כ אף דרשב״י פליג וסבר דמי שתורתו אומנותו אינו מפסיק אף לק״ש למעשה עביד כרבנן כסתם משנה ומאלו היינו ק״ש כמ"ש התוס׳ ודברי התוס׳ עולין בין לבבלי בין לירושלמי והא דלעיל בירושלמי כי בעי למילף דרשב"י לא עביד עובדא כוותיה ראו הביא לנו ההיא דספיחי׳ והו״ל לאתויי מאי דקמן דק״ש והוייא דמיא טפי לדר״ג דעלה קאי אפשר דספיחים אצטריכא ליה לרבותא דמרתח קרתח אמאן דעביד כדעתיה וענשיה. ואי בעית אימא משום דאיכא לדחוי בהא דידן דאם רצה להחמיר מחמיר:
ועין לו דאתה להרב יפה מראה על מבוכה זו ישב ופי׳ לקושטא דמילתא דאין מפסיקין היינו שאין צריך להפסיק ומיהו אי בעי מפסיק וצלויי דהתם היינו ק"ש ע״ש וק"ק דהשתא דנחית לומר דאין מפסיקין היינו אין חייבין אמאי דחיק דמצלו היינו ק״ש לימא מר דמתפללים נמי דסתס צלותא הוי תפלה כמ״ש רבני הצרפתי׳ הביא דבריהם רבינו יונה פ׳ היה קורא. והך תירוצא דמהראנ״ח והרב יפ״מ של כת קודמין היא מרן ב"י לעיל סימן ל״ח וכן נראה דסבר הב״ח שם שכתב דמצלו היינו תפלה. ועמ"ש בעניותנו לקמן סי' פ״ט בס״ד שוב נדפס ס' לשון לימודים וראיתי שכיונתי לקצת מה שכתוב שם: