ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן נח
א
דין א׳. זמן ק״ש של שחרית משיראה את חבירו וכו' זהו כדעת רבינו יונה והטור וכתב הרב פר״ח שדעת הרא״ש כדעת הרשב״א דהלכה כת״ק משיכיר בין תכלת ללבן ע"ש באורך וק״ק שתפס בפשיטות בדעת הרא״ש הפך מאי דסבר הטור בדעתי שהרי הטור כתב משיראה את חבירו ומוכח דסבר שכן דעת אביו הרא"ש דלא היה כותב בפשיטות הפך דעת אביו הוא הרא״ש ותו דבקיצור פסקי הרא״ש כתב נמי משיראה את חבירו והתם ודאי לדעת הרא"ש אביו קאמר. ונראה דהטור טעמו ונימוקו עמו שהרי הרא״ש הביא בכלל דבריו מאי דאמרו בירושלמי אית תניי תני בין זאב לכלב בין חמור לערוד ואית תניי תני כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ד״א ומכירו הוא בעי מימר מן מר בין זאב לכלב כמן דמר בין תכלת לכרתי ומן דמר כדי שיהא רחוק מחבירו ד״א ומכירו כמן דמר בין תכלת ללבן אבל אמרו מצותה עם הנץ החמה וכו׳ והרא״ש הביא סוף הירושלמי הזה ואע"ג דבנסחת הרא״ש מייתי הירושלמי מ"ד כדי שיהא רחוק וכו׳ ומ"ד בין תכלת וכו' הדבר ברור שצ״ל כמ״ד בין תכלת וכו' שהרי דברי הירושלמי ברור מללו שרוצה להשוות שיעור כדי שיראה חבירו כשיעור שיכיר בין תכלת ללבן ומאחר שהרא״ש מייתי הך ירושלמי ודאי דסבר הכי ולכן הטור כתב בקיצור ובטור כדי שיראה וכו' שהוא שיעור משיכיר בין תכלת לדעת אביו הרא"ש וכן בדין למנקט כהירושלמי באתרא דלא פליג עליה הבבלי. ומ״ש בתחלת הירושל' הוא בעי מימר צ״ל הוו בעו מימר ולשון זה מתפרש שפיר שכן הוא אמת במ״ש מרן
בכ״מ פי״א דתרומות וכמנואר אצלנו בקונטריס הכללים בס"ד:
ב
משיראה את חבירו וכו'. ק״ק דמרן בב״י כתב דהרי"ף והרמב״ם ס״ל דהלכה דלכתחילה כותיקין דוקא ולאו דמצוה מן המובחר כותיקין אלא זהו זמנה לכתחילה ומאחר שכן אמאי פסק הכא דלא כהרי"ף והרמב"ם ושביק כללא דכייל לן בהקדשתו לפסוק כהרי״ף והרמב"ם נגד שאר פוסקים. ומה גם דהכא אם יקרא כותיקין יוצא י"ח לכ״ע ואם קורא משיראה חבירו לא נפיק להר״יף והרמב״ם ואולי אפשר דכשחיבר מרן הש״ע נסתפק בדעת הרי״ף משו' דרבינו יונה דמפרש על הלכות הרי"ף והרא״ש דרגיל לפסוק כהרי״ף סתמו דבריהם ונקטי דהא דותיקין מצוה מן המובחר ואלו היו סוברים שדעת הרי״ף להפך היו מבארים שדעתם נגד הרי״ף ומאחר דמוכח מרבינו יונה והרא״ש דסברי דהרי"ף סבר כוותייהו אמטו להכי פסק כהרי״ף והרא״ש ושאר פוסקי' שלמים וכן רבים אשר אתנו. והרב פר״ח פסק כהרמב״ם וכנראה מהרי״ף דהא דוותיקין הוא זמנה לכתחילה ונראה דיש להחמיר כן מאחר דאם יקרא כוותיקין יוצא י״ח לכ״ע וכמדובר:
ג
כוותיקין שהיו מכוונים לקרותה מעט קודם הנץ החמה כדי שיסיים עם הנץ וכו' כן כתב הטור ומוכח דמ״ש וותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה פירושו לדעת הטור מסיימין ויש להעיר דהטור סימן תפ"ח וסימן תרמ״ד כתב שהר״ם מרוטנבורג לא היה מברך לגמור שמא יחסר אות או תיבה והרא״ש לא חש לזה כי לגמור פירושו לקרות כמו היו גומרין אותה פירוש קורין והרי הטור כאן סבר שפירוש גומרין הוא מסיימין והר״ם מרוטנבורק הטיב אשר דיבר ואזיל לטעמיה שהוא כתב בתוספות יומא אשר לנו שחיברה מהר״ם כנודע דף ל״ז ע״ב דלשון גומרין משמע שמתחילין לקרות קודם הנץ החמה ומכוונין שגומרין בתחלת הנץ לאפוקי פירוש ר״ח דגומרין קורין ע״ש ואיך הטור שמסכים עם מהר״ם כאן דפירוש גומרין מסיימין מייתי ראיה שם הפך ממהר״ם מגומרין אותה דפירושו קורין דלא כסברתו בפירוש גומרין וכן ק״ק על הרא״ש דפ' היה קורא כתב דלגמור הוי קורא כמו גומרין לפר״ח ובפ״ק דמה פירושו דלישנא דגומרין לא משמע כפירושו. שוב ראיתי להרב מעדני מלך שהעיר בזה ומה שתירץ אינו נח לי ע״ש ודוק:
ד
דין ג'. יכול לקרותה עם ברכותיה משעלה עמוד השחר וכו׳ כתב בס' ארחות חיים דף י״ב וז״ל הקדים לקרות קודם שעלה ע״ה אעפ״י שהשלים קודם הנץ החמה יצא והמשכים לצאת לדרך קורא לכתחילה משיעלה ע״ה עד שיכיר בין תכלת ללבן לכתחילה לא יקרא אלא בשעת הדחק וכו׳ ומשיכיר בין תכלת ללבן קורא אותה אפילו לכתחילה עכ״ל ונראה פשוט דט״ס נפל וצ״ל הקדים לקרות משיעלה ע״ה אעפ״י שהשלים וכו׳ דהדבר ברור דקודם שעלה ע״ה לא יצא וגם מדבריו מבואר. וכאשר ירדוף הקורא בשירי הלשון יראה בעיניו דהדברים מגומגמים ובלולים יעלו וצריך לתקנו וק״ל:
ה
דין ד׳. יצא בדיעבד. הטור סיים ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. ומה שלא כתב כן מר״ן כאן טעמו דהדבר פשוט דאם אמרו בשעת הדחק ובדיעבד מהיכא תיתי שירגיל בזה וכמ״ש
בבית יוסף . והכי אתמר ביומא דף ל״ז הקורא ק״ש שחרית עם אנשי משמר לא יצא י״ח מפני שהם משכימים ואנשי משמר הוו קרו אחר שהאיר פני כל המזרח אלא שהיה בהשכמה שעדיין לא היה שיעור שיראה את חבירו שאינו רגיל כ״כ ולהכי לא נפיק הקורא בהדייהו אם היה רגיל והכי דייק לשון הקור' דאי לא יצא אף מי שקרא ואינו רגיל הול״ל מי שקרא עם אנשי משמר לא יצא י״ח:
ומיהו הא דאמרן דאחר שהאיר פני כל המזרח אכתי לא מטא שיעור דיראה חבירו הוא מפוקפק אצלנו ומה גם דאחר שהאיר פני כל המזרח היו עושים כמה דברים ואחר זה היו קורין את שמע והוא רחוק דבו בפרק גברא לא חז״י והיה טרם יכיר איש את רעהו ומהא מוכח כשיטת הרי״ף והרמב"ם שכתבנו לעיל אות ב׳ דס״ל דזמן ק״ש לכתחילה כוותיקין ומי שקרא קודם בשעת הדחק הוא דיצא דהרי בזמן שקורין אנשי משמר כבר מכיר איש את רעהו ואפ"ה קתני דהקורא עמהם לא יצא. האמנם אית דמפרשי דלא יצא ידי מצוה כתקנה כמבואר בדברי הרמב״ן במלחמות והרשב״א בחידושיו והר' מנוח הביאו מרן בכ״מ ע"ש:
ו
הא דכתב הטור שלא יהא רגיל לעשות כן לכאורה נראה דאם קרא פעם ראשונה ושניה לפי מעשיו משעלה ע״ה בתרי זמני לא מקרי רגיל לעשות כן. ואף שהרב פר״ח כתב בדין זה דכיון דרגיל לעשות כן לא יצא וצריך לחזור ולקרותה דתו לא מקרי דיעבד כדאמרינן פ"ב דביצה דלא הניח ע״ת בשנה שניה וא״ל פושע את לא תידוק מינה דלגמרי מדמי להו הרב וכי היכי דהתם בשנה שניה קרייה פושע ה״ה [הכא] בפעם שניה דאפשר דבתרי זימני לא יקרא רגיל וכונת הרב פר״ח דכל שהוא רגיל כי בא מועד ליקרא רגיל אי קרי לא חשיב דיעבד כההוא סמיא ברם כל דלא מטא לעידנא דמקרי רגיל אף שיהיה זה פעמים או יותר דמי לשנה ראשונה דהתם דכל דבציר ליה שיעורא ולא נקרא רגיל יצא וכל תורפיה דהרב לאתויי מההוא דסמיא דהאיכא דבדיעבד יצא ואפ״ה יבא יומו דנפיק מסוג זה ולא דיינינן ליה כדיעבד ודון מינה ברגיל נפיק מדיעבד ולא יצא ומיהו התם סגי בחד זימנא וזאת שנית אפיקתיה מדיעבד והכא כל דלא קרינן ליה רגיל דיניה דההוא גברא דבדיעבד יצא ואחר היותו רגיל תו לא מקרי דיעבד:
איברא דאעיקרא ראית הרב פר״ח מהך עובדא דסמיא מפוקפקת אצלי דלפירוש הר״ן שפירש דטעמא דשמואל משו' דכיון דעציב גלי אדעתיה שאינו רוצה לסמוך בשל אחרים משא״כ בשנה ראשונה דהוה עציב סבר שמואל דחסרון ידיעתו דשמואל מערי״ב ערבי"ם אכולא כרכא יתן לאיש עצ"ב וכמ״ש מורי הרב זלה״ה בס' הבהיר נחפה בכסף ח״מ סי' כ״ג דף קכ״ו אין זה ענין למאי דקמן דהתם עציבותיה מסתייה למקרייה פושע שאינו רוצה לסמוך בשל אחרים אבל הכא אימור דרגיל ואינו רגיל כי הדדי ובדיעבד עלתה לו:
גם לפירוש הרז״ה במאור שם דפירש דהך סמיא לא הוה שב ויתיב בנהרדעא אתרא דשמואל ודין עירובא יהא שרי ליושבי נהרדעא על ערבי״ם בתוכה דוקא וסמוך אדידי היינו על אשר תיקן שמואל וכו' ע״ש לא שמא מתיא. ולפירוש רש״י שפירשה דלדידיה אסור שאין דעתו על הפושעים והמורדים שאינם חרדים לדברי חכמים נמי נראה דאין ראיה דהתם אף בשנה ראשונה אי ידע מר שמואל דפושע הוא ואין מחריד לדבריהם דרבנן לא עלתה לו וא"כ מנ״ל דבמידי דאי עבד זה יצ"א ראשונה אם ירגיל כמעשהו ממנו תו לא נפיק.
ואולם אם קרא משעלה ע״ה תלתא זימני יש לדון דמקרי רגיל דהא הוחזק בהכי ודמי למאן דאתחזק באיסורי דתחת שלש קרי עליה אתחזק באיסורי כדאמרינן בתמורה דף ז״ך דאם המיר שתים לא אתחזק באיסורי והמיר שלש גברא אתחזק באיסורא אלא דמספקא לן התם כשהיו לפניו ד׳ של קדש ואחת בעלת מום וכו׳ עש"ב:
וראיתי בס׳ אור יקרות בקונטריס אחרון שהקשה מהך שמעתא דתמורה למ"ש הרשב"א בתשוב' סי׳ תקצ״ד דהעובר עבירה בפעם אחת שעבר נעשה חשוד וכן הסכים הרב ב״ח בי״ד סי׳ קי״ט וכתב שהאחרונים נחלקו בזה דהרי מפורש בסוגיא הנז׳ דבבציר משלשה פעמים לא נעשה חשוד ולא אתחזק באיסורי שהרי בשהיו לפניו ג' בהמות דתרי מינייהו לאתפוסי קאמר דאכתי לא אתחזק באיסורי ואע״ג שהמיר השתי בהמות אפ״ה לא נחשד על השלישית והוא פלא איך נעלם מהמאורו' הגדולים סוגייא דתלמודא ע"כל ע"ש בדף ג׳ ע״ב והפלאה זו איני יודע מה היא דהא דאתחזק באיסורי דבעינן תלתא זימניה ראשו מגיע אל סלע המחלוקות דרבי ורשב״ג אי בתרי הויא חזקה או בתלתא והרמב"ם פסק פי״ח דסנהדרין דעבירות מחזיקות וכשעובר שלישית כונסין אותו לכיפה ופסק בהא כרשב״ג וכמ״ש הרב לחם משנה שם ולהא לא אצטריכנא לסוגיית תמורה הנז' דשרשו פתוח בההיא פלוגתא דרבי ורשב״ג. אבל אין זה ענין לחשוד דהנה שלש מדות הם כשר וחשוד ומוחזק בעבירות וכל אדם הוא בחזקת כשר אבל כאשר עבר עבירה אחת יצא מחזקת כשרות והוא חשוד לאותו דבר אך אינו נקרא מוחזק לעבירות אלא דאנן בדידן חשדינן ליה ופרשינן מיניה אף בפעם אחת דהא נפיק מחזקת כשרות והוא חשוד אכל בכל זאת לא הוחזק בעבירה ואם שלש אלה יעשה הרי הוא מוחזק בעבירות וכרשב״ג דאמ' בתלתא הויא חזקה וכמו שפסק הרמב״ם פי״ח דסנהדרין כמדובר והיינו דאמרינן בסוגיית תמורת הנז' דבתלתא אתחזק באיסורי והרי הוא כמבואר דאין זה ענין לחשוד דפרשינן אנן מיניה דשפיר מצוות פרוש בפעם אחת אבל להלקותו כההיא דתמורה ולהכניסו לכיפה אמרינן דבתרי לא הויא חזקה כרשכ״ג. ואם כונתו דאיך לא חשדינן ליה התם בסוגיית תמורה כשהמיר השתי בהמות דגם השלישית המיר. דנהי דלא לילקי על השלישית דלהלקותו בעינן דאתחזק באיסורי אבל מספק בהמת הקדש בעלת מום לא תהיה מחוללת כיון דהוא חשוד ודילמא גם הבעלת מום לתמורה איכוון דהוא חשוד. הא נמי יש להשיב חדא דמהסוגייא אין ראיה דאימור דכולא סוגייא למלקות איירי ותו דהתם סמכינן דלא שביק התרא ועביד איסורא והראיה דאף כשהמיר ג' בהמות ובשלשתן לקה והוחזק באיסורי אפי' הכי בעי רב אשי על הרביעית מטעמא דלא שביק התרא וכן פסק הרמב״ם פ״ב דתמורה דאם אמר עשר בהמות אלו תחת עשר בהמות אלו ואחת מהן בעלת מום אינו לוקה אלא תשעה מלקיות וכו' ע״ש ואין מכל זה טענה על סברת הרשב״א דבפעם א' נעשה חשוד. וכן הבאתי בח״מ סי׳ ט׳ אות טו״ב מדברי הגדולים דדיין שלקח שכר לדון בפעם אחת מן הוא והלאה דיניו בטלין ע״ש. ומאחר דבתלתא זימני הויא חזקה איכא למימר דגם זה שקרא תלתא זימני שמע משעלה ע״ה רגיל מיקרי.
שוב ראיתי מ"ש בירושלמי דנדרים והביאו הר״ן דף מ״ג ע״א אההיא דהיה אחד מהן רגיל להדיר הנאה על חלקו וכו׳ דבתרי זימני רגיל מקרי והכי אתמר עברת לך קמייתא ועברא לך תנינא ועברא לך מכאן ואילך או מכור חלקך או שרי נדרך ע״ש ודוק:
ו
דין ז'. ויש חולקין. נראה דכך ס"ל לדינא למרן לפום מאי דכיילי לן דכי נקיט לה בלשון יש אומרים וי״א דעתו לפסוק כסברא אחרונה. והכי משמע קצת ממ"ש לקמן סי' ק״ח טעה ולא התפלל ערבית וכו' לאחר שאמר יוצר וי״ח ברכות יאמר אשרי ואח״כ יתפלל י״ח ולא הזכיר ק״ש. אבל הרב פר״ח הכריע כסברא ראשונה ואין ראיותיו מכריעות כדכתבינן בעניותין לקמן ריש ס' תרפ״ז בס"ד: