ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן מז
א
הגה״ה. בין למדרש. מרן לא הוצרך לכותבו דכבר כתב לגמרא ולקמן סימן ן׳ כתב שהמדרש בגמרא. וכן מוכח מדאמרינן פ״ק דברכות דף י״א לפי גרסתו וגרסת הראש רבא אמר אף לגמרא צריך לברך דאמר ר׳ חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאמינא קמיה דרב לתנויי׳ פרקין בספרא דבי רב הוה מקדים ומשיה ידי ובירך ומתני לן פרקין הרי דקאמר רבא דלגמרא צריך לברך ומייתי ראיה מרב דהוה מברך אספרא דני רב שהוא מדרש ומוכח דמדרש כמו גמרא דאי לא מאי ראיה
מייתי:
הן אמת דק"ק דהא אתמר התם לפי נסחא דקמן אמר רב הונא למקרא ולמדרש צריך לברך לגמרא א״צ לברך אלמא מוכח מזה דמדרש כמו מקרא ולא כמו גמרא ואם כן מאי ראיה מייתי רבא דלגמרא צריך לברך מדרב בריך אמדרש. וכן לגירסת הרא"ש דברים אמר רב הונא למקרא צריך לברך למדרש אינו צריך לברך ר״א אמר אף למדרש צריך לברך למשנה א״צ לברך רבי יוחנן אמר אף למשנה צריך לברך לגמרא אצ״ל ורבא אמר אף לגמרא צריך לברך דא״ר חייא בר אשי וכו' וק' דכיון דלר״א ור״י משמע דלמדרש צריך לברך ולגמרא א״צ לברך ופליגי במשנה מאי מייתי ראיה רבא דלגמרא צריך לברך מדרב:
שוב ראיתי להרב מעדני מלך שעמד בזה.
איברא דבש״ס ל״ק משום דמצינן למימר דיש לחלק בין מדרש למדרש דמדרש דנקטי אמוראי היינו מדרש אגדה דדריש לקראי דרך דרש ואגדות של יופי ומדרש זה למד הוי כמקרא. אבל בריתות דספרא וספרי דהן הן גופי תורה לכ"ע דינם כגמרא וא״ש הוא דרבא. אבל רש״י כתב מדרש הוא קרוב למקרא כגון מכילתא וספרא ספרי ולפ״ז קשיא. ובאמת נראין דברי רש״י דאי אמרת דבריך אמדרש הגדה דדריש לקראי למה יגרע ספרא וספרי דבשגם הם דינין הוו פירושא דקראי וטפי מסתבר לברך אספרא וספרי דתרתי איתניהו בהו משפטים ישרים ופירושא דקראי והם עיקר התורה. וכתב עוד הרב מעדני מלך וז"ל ומיהו בפ' דלקמן דף י"ד ע״ב דהתם איתא נמי להא דר״ח בר אשי ול״ג התם בספרא דבי רב ואמרינן התם דקמ״ל דלמשנה צריך לברך והיינו כפי׳ הגי' בגמרא שלפנינו דגרס בדרבא למשנה עכ״ל ונסחא לקמן בדרבא לגמרא. ומדברי התוספות בסוטה דף ל״ט משמע קצת דהוו גרסי לקמן בדף י״ד נמי ספרא דבי רב ע״ש:
והפר״ח כתב דמדרש בכלל מקרא וכן מוכח בגמרא וק״ק דלא העיר במאי דכתיבנא ומדברי גורי האר״י זצ״ל מוכח דהמדרשים והאגדות הם כמשנה ויש להם ישיבה אחת בעול״ם וזה מסכים למאי דאמרו בש״ס פרק היה קורא כמדובר שוב בא לידי ספר לשון למודים הנדפס מחדש ושם ראיתי שעמד בענין זה סי׳ ך' ולא זכר מהרב לחם חמודות:
ב
דין ג׳. הכותב בדברי תורה וכו' עמ״ש הרב ט״ז ועיין בשו"ת מהרשד"ם י״ד סי׳ ק״ף ובכנ״הג י״ד סי' ר״י הגה״ט אות ו' וסי׳ רל״ט הג"הט אות קכ״ב ובחוות יאיר סי' קצ״ד ושבות יעקב ח״א סי׳ קנ״ו ע״ש ובספר אור יקרות דף ס' ועיין מה שכתבנו בעניותנו לקמן סי׳ תפ״ט בס"ד:
ג
דין ה׳. והערב וכו' ואשר בחר וכו' הרשב״ץ בתשובת ח״ג סימן ז״ך:
ד
דין ז'. אם למד מיד וכו׳ מה שהקשה הרב ט"ז לא קשיא מידי. ובס' ברכת אברהם ארוכה לו עלתה בזה עש״ב:
ה
דין י״ג. המשכים קודם אור היום וכו׳ הקם באשמורת ולומד וחוזר לישן על מטתו שנת קבע כשקם בראשונה יברך ברכת התור' ולא יברך שאר ברכות וכשיקום שנית יברך כל הברכות וגם ברכות התורה כיון שישן שנת קבע. ושנית עראי הוי כישן על ברכיו הרב מהר״י זיין בס׳ שערי ישועה כ״י א״ח שער א׳ סי' א' וסי׳ ג׳ ועמ״ש הרב פר״ח:
ו
דין י"א. שנת קבע ביום וכו׳ וי״א דלא הוי הפסק וכן נהגו. כתב מרן בב״י דר"ת ס״ל דאף שינת לילה לא הוי הפסק ואף דלא קי״ל כוותיה בשינת יום מיהא יש לחוש לדבריו וכתב עוד מרן שהמרדכי בשם הר״ם ורבינו יונה ס״ל כר״ת והקשה בס׳ יד אהרן דמנ״ל למרן שרבינו יונה ס״ל כסברת המרדכי בשם מהר״ם דרבינו יונה לא אמרה אלא כשלא ישן בלילה אבל אם ישן בלילה הוי הפסק וכתב עוד ואי לאו דמסתפינה הו״א דכלהו ס״ל דאם למד בלילה אחר שישן דהוי הפסק ולא כתבו מהר״מ ור״ת דאינו חייב לברך אלא כשקם ללמוד ולא ישן עדיין אבל כשישן לא אמרה אדם מלעולם שהשינה הוי הפסק וחייב לברך עכ"ד ועמו הסליחה דלשון התוס' בדף י״א ע״ב הכי הוי והיה אמר ר״ת כשאדם עומד ממטתו בלילה בשחרית ללמוד שאין צריך לברך וכו׳ וכן הוא לשון המרדכי היה אומר הר״מ כשאדם עומד מעל מטתו בלילה בשחרית ללמוד וכו׳ ומוכח דאישן על מטתו ועמד קיימי וסברי דאף שינת לילה לא הוי הפסק וכמו שהבין מרן בדעתם. ומה שהקשה על מ״ש מרן דרבינו יונה ס״ל פר״ת והר"מ שהביא המרדכי דמנ״ל וכו' י״ל דמשמע ליה למרן הכי בדעת רבינו יונה דבסיום דבריו הביא ר"ת ומוכח דסבר כוותיה ומאחר דמוכח מהתוס' דר"ת ס״ל דאף שינת לילה אינה מפסקת משמע דרבינו יונה סבר כוותיה וכתב וכיוצא בזה כתב ר״ת ולא פירש שלר״ת שינת לילה לא הוי הפסק והוא לא סבר הכי אלא כשלא ישן:
אך מה שהקשה בספר יד אהרן דדברי הגמי״י שהביא מרן בשם הרב היו הפך ממ״ש המרדכי בשמו לכאורה קשיא וכן הקשה בספר זקן שמואל ועיין מה שכתב הרב מהר״ר שלמה בן הרשב״ץ בתשובותיו הנדפסות חדשות מעתה בסי׳ תר״ג ע״ש ודוק:
ונראה להביא ראיה לדעת ר״ת דשינת לילה לא הוי הפסק מהא דאמרו בירושלמי פ״ג דברכות אמתני׳ דנשים עבדים וקטנים פטורים וכו׳ והכי אתמר רבי יוסי ורבי אחא הוא יתבין אמרין מה בין סוכה ללולב סוכה נוהגת בלילות ובימים לולב אינו נוהג אלא ביום התיב רבי יעקב דרומי הרי ת"ת נוהג בלילה כבימים מאי כדון סוכ' אפשר להבטל ת״ת אי אפשר להבטל ואם איתא דשינת לילה הוי הפסק מאי פריך מת״ת הרי בכל לילה שאדם ישן הוי הפסק ומ״ט מברך ביום אלה ודאי דסבר דשינת לילה לא הוי הפסק. ושאר פוסקים דפליגי על ר״ת אפשר דס״ל דשינה הוי הפסק משמעות הש״ס דילן וסברי דפליג על הירושלמי ועיין בפר״ח בדין י"ב:
ז
דין י״ד. נשים מברכות ברכת התורה. דחייבות ללמוד דינים דשייכי להס כ"כ מרן בב״י משם סמ״ג בדין זה ובי״ד סי׳ ש״מ ומור״ם בי"ד סי׳ רמ״ו. וק"ק דא״כ מאי פריך בשבת דף ל״ג א״ר שמעון דאמר דאסכרה בעון ב״ת נשים יוכיחו אימא מפני שמבטלת ללמוד דת הנשים מדינים דשייכי להו. והיה אפשר לומר דמ״ש חייבות ללמוד דיני נשים לאו דוקא חייבות אלא ה״ק דטוב וישר להן ללמוד מידי דשייך להו אבל אינו חיוב גמור וכן משמע מדברי הרב בית חדש ע״ש ובמג״א כאן וסי' קפ״ג:
אבל היותר נכון דחיובם אינו מצד מצות ת״ת דודאי פטורות הן אמנם חייבות מיהא למען דעת הדינים שלהן ואי בקיאי בהן תו ליכא עלייהו שום סרך חיוב ללמוד וק״ל:
ח
אשה שנסתפקה אם בירכה ברכת התורה נראה דלא תברך מספק אף לדעת הפר״ח שהסכים דמי שנסתפק אם בירך ברכת התורה וחזור ויברך כיון דלדעת הרמב״ן והרשב"א והרב החינוך הויא דאוריית׳ והכי מוכח בהדיא מסוגיית פ׳ מי שמתו והיה יתד בל תמוט דברכת התורה דאודיתא ע״ש באורך מ״מ אשה בכל אלה לא סגי לה לחייבה דאעיקרא מהדרינן אטעמי שתוכל לברך תחת שלש משום קרבנות או תורה שבכתב או דינים שלה כמ״ש מר״ן בב"י ובכל זאת לא שמענו דיש לה איזה חיוב מצד מצות ת״ת וכמ״ש בסמוך וא״כ מהיכא תיתי שתהא חייבת בברכת התורה מדאוריתא עד שנאמר דאם נסתפקה תברך כהלכת גוברין והוא פשוט מאד:
איברא דמ״ש הרב פר״ח דמסוגיית מי שמתו מוכחא בהדיא והיא יתד בל תמוט דברכת תורה מדאוריתא לפום ריהטא לא מכרעא דמאי דאמרינן מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר כי שם וכו׳ אין ראיה מדקאמר מן התורה דהוי דאוריתא דכבר כתבו התוספות בבתרא דף קמ"ז בכיוצא בזה דמן התורה לאו דוקא והוא אסמכאא. ומה גם במאי דקמן דאיירי דברכת המזון לאחריה דנקט ברישא קאמר לה. וממאי דא״ר יוחנן למדנו ברכת התורה לאחריה מברכת המזון מק״ו וברכת המזון לפניה מברכת התור' מק״ו ומה מזון שאין טעון לפניו טעון לאחריו תורה שטעונה לפניה אינו דין שטעונה לאחריה ומה תורה שאין טעונה לאחריה טעונה לפניה מזון שהוא טעון לאחריו אינו דין שיהא טעון לפניו.
אין ראיה דאיכא למימר דכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון והכי פירושה ומה מזון שאין טעון לפניו מדאוריתא טעון לאחריו מדאוריתא תורה שטעונה לפניה מדרבנן ועשו מעלה רבנן לתורה לתקוני ברכה לפניה אינו דין שטעונה לאחריה מדרבנן כברכת מזון דמאוריתא טעון לאחריו דמדאוריתא שמעינן לדרבנן ומדרבנן שמעינן לדאוריתא ולא אצטריך לפרושי דברכת התורה דרבנן בזה היה פשוט אצלם בלי ספק דברכת התורה דרבנן אלא דבעי לאתויי בכל חדא דטעון ברכה לפניו ולאחריו מעין ברכתו המפורשת ברכת המזון מדאוריתא וברכת התורה מדרבנן ומאי דקאמר ומה תורה שאין טעונה לאחריה אפי' מדרבנן מזון שהוא טעון לאחריו מדאודיתא אינו דין שהוא טעון לפניו מדאוריתא דמתקנת רבנן בתורה שמעינן לדאוריתא:
ותו ק״ק על הרב פר"ח דמהך סוגייא מוכח דרבי יוחנן פשיטה ליה דמברכין על התורה לאחריה ועשה לו לימודים מברכת מזון אלא דהש״ס נתמ״ה וסליק את לימודיו דאיכא למפרך ועוד תנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו תיובתא ומשמע דהש״ס לא פליג אלא על לימוד ר׳ יוחנן לא אעיקר ברכת התורה לאחריה ומוכח דאיירי בברכת התורה כשקורא בס״ת בצבור דאי איירי על ברכת התורה שאדם מברך על לימודו הרי אין מברכין על ת״ת לאחריה וכבר הרשב״א בתשובה טעמא טעים בזה והביאו מרן בב״י בסי' זה וגם מר"ן נ״ט אחרינא ע״ש ומאחר דאיירינן בהן סוגייא בברכות כשקורא בציבור א"כ מוכרח לפרש בסוגייא כדפרשינן דלא הוו ברכת התורה הללו אלא מדרבנן שהרי קריאת התורה בציבור תקנה היא ולאו מדאוריתא כמו שהסכים הרב פר״ח גופיה לקמן סי׳ קל״ט ודחה דברי הרב באר שבע שכתב דהוי דאוריתא ובאמת שנראין דברי הפר״ח שם ומה שהביא שם משם הרב ב"ש שאם הוא רוצה לקרות מעצמו בציבור חייבתו תורה לברך אינו מחוור וכבר דחה דבריו הרב פרי חדש וכן משמע ממה שהקשה התוס׳ והרשב״א ריש פרק היה קורא על רש״י שכתב בלשון הקדש נאמרה לקרות בס״ת דהרי קריאת ס״ת לאו מדאוריתא אלא תקנה ואוקמיה בפרשת זכור ולדברי הרב ב״ש הרי איכא קריאה בס״ת מדאוריתא וברכתה מדאוריתא חכם לכשירצה אלא מוכח דליכא קריאת ס״ת מדאוריתא ואם כן פשיטא הברכה לקריאת ס"ת מדרבנן וגם הרב מקראי קדש דף קכ״ד דחה דברי הרב ב״ש אכא דעה שהוכיח ממ"ש מרן בב״י משם התוס׳ בר״ה דף ל"ג בסימן קל״ט ע״ש אינה הוכחה. וספר באר שבע וס׳ פני משה אין עמדי. באופן דברכות התורה בקריאת ס״ת הוו מדרבנן ואם כן הך סוגייא דפרק מי שמתו דאיירי בברכות קריאת ס״ת מוכרח דמדרבנן קאמר וצריך לפרשה כדכתיבנא בעניותין הפך הרב פרי חדש:
גם מה שהוכיח הרב פרי חדש דברכת התורה מדאוריתא מדאמרינן על שלא ברכו בתורה תחילה לפי מ״ש הר״ן בשם רבינו יונה והביאו מרן אין ראיה דאלימוד שלא לשמה ועלבון תורה קפיד גם לפי מה שפי' הרמב״ם בתשובת בספר פאר הדור הנדפס מחדש בסי׳ מ״ב והובא באסיפת זקנים מציעא אין הוכחה דאקריאת ספר תורה איירי ע"ש: