אור ברסלב

ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן לב

סימן לא

א

דין ו'. אין צריך לשרטט וכו' לשון מרן הוא אין לשרטט. ומור״ם הגיה תיבת צריך ועמ״ש הרב בית חדש על זה. וכבר כתבנו בעניותנו על דבריו בספרי הקטן שער יוסף סי' ח' דף כ״ד:

ב

ואם אינו יודע לישר השיטה בלא שרטוט וכו׳ והא דאמרינן בירושלמי פ״ק דברכות ופ"ק דשבת כל הפטור מן הדבר ועושה נקרא הדיוט היינו דוקא כשעושה הדבר דרך חומרא אבל הכא שאינו מכוין אלא כדי לכתוב ביושר אינו נקרא הדיוט וכמו שכתוב בבית יוסף. ודומיא למ״ש מור״ם לקמן סי' קכ״ח דין ד' דאף דנוטל לפירות מגסי הרוח אם נוטל לנקיות מותר וכתב הרב מגן אברהם וז״ל ובאמת צריך להתישב בדין זה דמצינו הרבה חומרות שמחמירין על עצמנו ולא אמרינן דנקרא הדיוט וגם בס׳ באר שבע תמה על זה ועיין בים של שלמה פ״ח דחולין בענין אכילת בשר אחר גבינה שכתב בשם מהר"ם שנראה כחולק על התלמוד אא״כ עושה משום גדר ופרישות עכ״ל ואכן בעניותין הארכנו בענין זה בספרי הקטן שער יוסף סימן ח׳ ושם ישבתי הא דאמרינן המחמיר תע״ב באיזה אופן מיירי והארכתי בדברי הרב שבות יעקב ח״ב סי׳ ל' וסימן מ״ד ע"ש באורך:

וראיתי (בסבר) [בספר] יד מלאכי הנדפס מחדש שבח״ג סי' שכ״ד כתב וז״ל כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט היינו דוקא כשעושה אותו ליוהרא ולבטל דברי חבירו אבל כשעושה לשם שמים אז יש לו שכר ומטי בה משם הגהות הרמב״ם שבספר מעיל שמואל פ״א דת״ת. וקרובים דבריו למ״ש הרב שבות יעקב בח״ב סי׳ מ״ד שכתב דה״ד בפרהסיא דמיחזי כיוהרא אבל בצנעה רשאי להחמיר. וכבר הבאתי דבריו בשערי שס ואנא נפשאי כתבית שם דלא משמע הכי מלשון הפוסקים אלא אפילו עושה והוא באחד הדיוט מיקרי ולאו מטעם יוהרא נגעו בה. וכן נראה דאפילו עושה לשם שמים זה שמו אשר יקראו הדיוט:

אמנם השתא חזינא להמרדכי בריש ברכות שכתב דהמחמיר לקרות ק״ש בלילה מיחזי כיוהרא שכל העושה דבר שאינו צריך לעשות נקרא הדיוט אא״כ הורגל בפרישות בשאר דברים עכ״ל ומזה יש סעד למ״ש הרבנים הנז׳ דהא דנקרא הדיוט היינו משום יוהרא אבל אין משמע כן מדברי שאר פוסקים. גם מדברי המרדכי למדנו דאם הורגל בפרישות בשאר דברים אינו נקרא הדיוט ויכול להחמיר ובזה תנוח דעתנו בחקירת הרב באר שבע והרב מגן אברהם הנז׳ דזימנין אמרי נקרא הדיוט וזימנין עצינו כמה חומרו' די״ל דלמאן דנקיט חומרי מתנייתא והוא נוהג תדיר בפרישות שרי ליה להחמיר אבל מי שאינו נוהג בפרישות נקרא הדיוט. ועיין מה שהביא הרב יד מלאכי שם בח״ג אות של״ו משם הרב יד אהרן בא״ח בסימן טו״ב וק״ק דהן הן דברי הרי״טבא בקידושין כמ״ש בשערי שם והוא רמז באות שכ״ד דברי הרי״טבא ומאחר שכן אמאי באות של״ו מטי בה משם הרב יד אהרן. ועיין מ״ש הרמב״ם בפי' המשנה פ״ג דסוטה גבי חסיד שוטה ע״ש:

ג

דין ח'. טוב להוציא בשפתיו וכו' הטעם כי אין הקדושה חלה במחשבה אלא בדבור שהדבור עושה רושם גדול. הרדב״ז בתשו׳ ח״ב סי׳ קנ״ד עש״ב:

ד

דין י״ב. ולא מעור דג אפילו הוא טהור וכו' בשבת דף ק"ח. בעא מיניה מר בריה דרבינא מר״ב בר יצחק מהו לכתוב תפילין על גבי עור של דג טהור א״ל אם יבא אליהו ויאמר מאי אם יבא אליהו ויאמר אלימא אי דאית ליה עור וכו' אלא אם יבא אליהו ויאמר אי פסקה זוהמא מיניה ופירש"י מאי אם יבא אליהו ויאמר התר ואיסור אין תלוי בו דלא בשמים היא עכ״ל ומהכא משמע דבספיקא דדינא לא עבדינן עפ״י אליהו דלא בשמים היא וכ"כ הרמב״ם בהקדמתו לפירוש המשנה שאין להוסיף ולגרוע במצוה על דרך נבואה בשום פנים וכן אם יעיד הנביא שהקב״ה אמר אליו שהדין במצוה פ׳ כך וכי סברת פ׳ אמת יהרג הנביא ההוא שהוא נביא שקר עכ״ל וכ״כ בחיבורו פ״ט דיסודי התורה:

וראיתי בהגהות רבינו בצלאל למס׳ גיטין כ״י דף ו׳ שכתב וז״ל אשכחיה רבי איבתר לאליהו. שואלים העולם כיון דאליהו זכור לטוב היה מצוי להם כדאיתא בכמה מקומות למה לא תרץ להם תיקו שבתלמוד ומתרצינן דשני אליהו יש האחד היה פנחס ואחר. גיליון. עכ״ל:

וכיוצא בזה ראתה עיני בחידושי הרשב״א למסכת מנחות כ״י במ״ש שם דף מ״ה אליהו עתיד לדורשה שכתב וז״ל ק״ל למה יצטרך לאליהו הלא כשיבא אליהו יהיה תחיית המתים ויחזקאל עצמו יפרשה ושמא אפשר דיבא אליהו קודם תחיית המתים או י״ל דקודם המשיח יכול לפרשה באחת מבתי מדרשות כדאמרינן פרק הפועלים דשכיח במתיבתא דרבי ולזה כיוון רש״י באומרו דעד שיבא אליהו אין אנו יודעין לפרש ר״ל אם יבא לפרשנה נדע עכ״ל ולפום ריהטא יש לדקדק על הרשב״א לחד שינוייא ועל מ״ש רבינו בצאל בשם גילוין דאיך יכול אליהו להורות בדין והלא לא בשמים היא וכמו שנראה מסוגיין וכמ״ש רש"י דהתר ואיסור אין תלוי בו דלא בשמים היא. ומה גם שכתב הרשב״א דרש״י כיוון במנחות לדבריו והרי שמעינן לרש״י דסבר כהרמב״ם:

וכן יש לדקדק עמ״ש הגהות מיימוניות פ״ג מה׳ אבל והרב החינוך סי׳ ש"ץ והרשב״ץ בתשובה ח״ג סימן שכ״ג ומרן בכסף משנה פ״א דטומאת מת ובבית יוסף י״ד סי׳ שע״ב דקי״ל כר״ש דקברי עכו״ם אינם מטמאים באהל משום דהכי אמר אליהו לרבה בר אבוה במציעא דף קי״ד והרי לא בשמים היא ואין אנו משגיחים בנביא אם יאמר סברת פ' אמת כמ"ש הרמב"ם:

ונראה דכונת כלהו רבוואתא הנאמרים באמת היינו שאליהו הנביא סבר כך או יפרש כך מכח חכמתו הרמה וידיעתו השלימה לא שיאמר כן בדרך נבואה דודאי אם אמרה בדרך נבואה לא צייתינן דלא בשמים היא. ומ״ש רש״י בסוגיין היינו אם יאמר אליהו בדרך נבואה דוקא . ומיהו ק״ק בסוגין ופירש״י דמאן שם ליה לאסבורי ראם יבא אליהו ויאמר היינו בדרך נבואה כי היכי דתיקשי עליה ולימא דאם יבא אליהו ויאמר היינו שמחכמתו כי רבה יורה יורה ידין ידין וכמ״ש. ויש לי״שב:

וראה ראיתי למהר״ם ן׳ חביב בתוספת יום הכפורים דף ד' שכתב וז״ל וכן נ״ל שהוא לענין הדין דאין הולכין אחד נביא שיאמר בענין ספק בן שבעה לראשון פ' הוא בן או פ׳ מכר עבדו לפ' דעפ״י שנים עדי' יקום דבר כתיב והאריך בזה והקשה לפ"ז במ״ש שהמן היה מגיד הספיקות וכן בההיא דרשב״י פ״ב דשבת וניחא לי' דע"פי הדינין וההלכות היה פוסק הדין משה רבינו ולאמת דבריו בא האות העומ״ר שכנגדו מוכיח וכן רשב״י אגמריה סמיך עיין בדבריו באורך למדנו מדברי הרב דלא מי בעיא בספיקא דדינא שאנו מסתפקים דאין לסמוך על דברי נביא אלא אפילו אם הדין פשוט לנו אלא שאנו מסתפקי׳ במציאות היכי הוי גם בזה אם בא נביא ואמר שהמציאות כך היא לא סמכינן עליה. וכן מתנאר שסבר הרב בני דוד בריש ספרו עיין בדבריו:

ולפום ריהטא אפשר לסיועינהו ממ"ש בחולין דף קכ״ד אמימרת ר' יוחנן דמתני לה רבי אמי אסיפא ועולה ארישא ואמר רבי אמי האלהים אי אמרה לי יהושע בן נון משמיה לא צייתנא ליה ומדברי מרן בכ״מ פ״ט דיסודי התורה דמייתי בדין הנז׳ הא דאי אמרה יהושע וכו׳ מוכח דפירוש לשון זה היינו אי אמרה יהושע בנבואה והגם דהרב פר״ח בנימוקיו לס' המדע השיג על מרן דהוא בלי דקדוק דהך דאי אמרה יהושע לאו בדרך נבואה אלא בדרך סברא ע״ש. אחד הרואה דברי הרמב״ם בהקדמת פירוש המשנה בעיניו יראה דצדקו דברי מרן דהרמב"ם שם מייתי לה ומוכח דמפרשה בדרך נבואה ונעלם מהפר"ח. וכפ״ז הרי התם הוו פליגי במציאות היכא אמרה ר' יוחנן אי ארישא אי אסיפא וקאמר ר׳ אמי אי אמרה יהושע בנבואה משמיה דר״י דאמרה ארישא כדקאמרת לא צייתנא ליה דלא בשמים היא אלמא אפילו במציאות לא משגחינן בנביא כל עיקר ואמטו להכי קאמר ר׳ אמי דאם אמר יהושע משם ר' יוחנן לא צייתנא דלא בשמים היא. וכן משמע קצת מדאמרינן בזבחים דף ס״ב שלשה נביאים עלו עמהם מהגולה אחד העיד על המזבח וא׳ העיד על מקום המזבח וא׳ העיד שמקריבין אעפ"י שאין בית דהרי אף דשלש׳ אלה מציאות דגם מאי דמקריבין אף שאין בית היינו דכך הלכה רווחת והכי גמיר לה מ"מ דייק הש״ס למנקט בכולהו לשון העיד ולהורות נתן דאמטו להכי העד העיד בנו אהניא לן אסהדתיה ואולם אי צופים אמרום בנבואה הגם דהוי מציאות לא בשמים היא ולא צייתינן:

אמנם לקושטא דמילתא דברי מהר״ם ן' חביב והרב בני דוד דסברי דאף בספק מציאות אין נביא רשאי להעמידנו גופא דעובדא היכי הוה מדעתי כי קשים אי בעית אימא גמרא ואי בעית אימא מיסודן של ראשונים הלא מראש שמועה זו נאה דאתאן עלה דאסיק דאם יבא אליהו ויאמר לדג דפסקה זוהמא עיניה מכשירינן ליה דאלמא בספק מציאות כן הודע ונביא שמעינן ליה. ועוד מן הדא דאמרו בברכות דף ל״ה ע״ב לכשיבא אליהו ויאמר אי הוייא קביעותא ובפסחים דף ט״ו אמרו שמא יבא אליהו ויאמר על התרומה תלויה וכו' והכי אמרו בירושלמי שם פ' אלו עוברין והכי אמרי׳ במתניתן ומתניתא ושמעתא פ״ב ופ״ג דמציעא יהא מונח עד שיבא אליהו. ובריש מגילה גבי מנצפ״ך צופים אמרום דפריך דאין נביא רשאי לחדש וכו׳ אסיק שכחום וחזרו ויסדום אלמא כיון דמעיקרא נמי הוו ידע הי בסוף אלא דשכחו אתו נביאי ואמרו דהכי הוה דהני לאחרונה יסעו ואין ממצעין והני מתמצעין. ובריש פרק החולץ גבי חלץ למעוברת והפילה סבר ר׳ יוחנן דאם בא אליהו ויאמר דהאי דאיעברא מפלה וכו' ומכל הני שמעתתי משמע דבספק מציאות צייתינן לנביא. והכי חזינן להתוס' ביבמות דף צ“ט ע״ב אהא דתנן בספיקות ואין מוציאין שלהם מידם ופירש״י לחד לישנא דאי חייבין עולה או חטאת אין כופין אותם לתתם לאנשי משמר להיות עבודתם ועורם של אנשי משמר אלא יקריבו קרבנותיהם ויחזרו עור ובש״ר להם וק"ל לרש״י דהיכי מצו משוו שליח דכל היכא דלא מצו לעבוד לא מצו משוו שליח וכתבו התוס׳ דאם יבא אליהו ויאמר שהוא כהן היה ראוי לעבוד ומה מצו משוו שליח הרי בהדיא שכתבו בדין הספיקות דעלה קאי מהד״ם ן׳ חביב דאם יאמר אליהו שהוא כהן ראוי לעבוד וגם רש״י לא פליג עלה אלא דהשתא דלא אתי אליהו והוי ספק סבר דלא מצו משוי שליח. ובריש החולץ כתבו התוס' דגם ר״ל מודה לשעבר. ובמנחות ריש דף ס״ד כתבו התוס׳ דאם יבא אליהו ויאמר שהיא כחושה בבני מעיים היה מביא שמינה. והרא״ש בשילהי סוכה גבי אתרוג בח״ל בשמיני ספק שביעי אסור כתב דטעמא דאם יבא אליהו ויאמר עברוה לאלול הוי שמיני שביעי ועד״ז כתבו התוס׳ בביצה דף ל' ע״ב ד״ה עד מוצאי:

וכזאת וכזאת מצינו להרשב״א בתשובה סימן יו״ד בנותן טעם לחזרת מיכל לדוד המלך אחר נשואיה לפלטי שכתב וז״ל ועוד אפשר שלא בא עליה פלטי וכו׳ ואם תאמר אם מחמת טענה זו מנין היה יודע כן יש לנו לומר כי נביאי' היו בימי דוד ועפ״י נביא עשה עכ״ל עין רואה דהגם דלפום דינא מיכל ופלטי לא מהפכי למימר דלא קרב זה אל זה עפ״י נביא הותרה לדוד המע״ה. והגם שיש לדחות באיזה בקיאות שהבאתי מ״מ כל ישר הולך עינו ראה בשל אחרים דמוכח בהדיא דבספק מציאות כאלו אמרו לסמוך במימר קדישין נביאי ה׳ ולא דמי לספיקא דדינא וההיא דפ' קדשי קדשים דתלתא נביאי מעידין מן המכירין ולא נחתי אלא לאסהודי לא תברא כל עיקר דמאחר דידעי סהדותא שפיר נאה לאסהודי כהלכת גוברין ובמתניתא תנא קושטא דמילתא. ואותה שאמרו בחולין אמימרא דר׳ יוחנן דאי אמרה יהושע משמיה לא צייתינן אפשר לומר דהא דקאמר לא צייתינן לאו היינו טעמא משום כי נביא הוא ולא בשמים היא רק כונתו לומר דהגם שאו״ל בנביאים וכה יאמרו דהכי אמר ר׳ יוחנן וקושטא הוא לא צייתינן לה דפליגנא אר׳ יוחנן גופיה. וה״ה דמצי למימר אפילו אמרה ר' יוחנן גופיה אלא דאשמועינן רבותא דהשתא הוו תרי ר׳ יוחנן ויהושע פליגנא עלייהו. ומה שהביאו הרמב״ם בהקדמתו ומרן בכ״מ האי לישנא דאמרה יהושע למימר דאין משגיחין בנביא כיונו לדוכתא אחריתי דאתמר כי האי לישנא. וכעת ראיתי בבעל הלכות גדולות דף ג' ע״א דגריס אמר רב חסדא האלהים דאי אמר לי יהושע בן נון לא צייתנא. ועמ״ש מרן בב"י י״ד סס"י רמ״ב ובאחרונים וההיא רפ״ב דתמורה בהלכות שנשתכחו באבלו של משה רבינו כי אמר אלהים אין נביא רשאי לחדש אף דמשה מפי עצמו אמרן הן בעודנו חי כיון שנשתכחו לגמרי והיו כלא היו דמיה״ם בם כגופי תורה חדשה ולא בספק מציאות:

שוב ראיתי לגדול בדורו הרב מש״ל פ"ט דאישות דין י' שהביא דברי התוס׳ דיבמות דף צ״ט הנז׳ וכתב דדוקא בספק מציאות אבל בספק דין אין לומד אם יבא אליהו ומהר״י כולי בהגהתו כתב ומדברי הרמ״ז בתי"הכ נראה דלא שאני ליה וצ״ע עכ"ל ולא זכר מהר״י כולי מכל הני דאייתינן בס״ד:

ה

דין י״ד. והדק ממנו פ' והיה כי יביאך שהיא יותר גדולה ולפרשת קדש ולפ׳ והיה אם שמוע שהם ארוכות עושים קלף דק מאד כצ״ל וכ״כ בס׳ יד אהרן:

ו

דין י״ו. הכ״ף הפשוטה וכו'. אם כתב כ:ף פשוטה בזויות כמו דל״ת פסל מהר"ש גרבוני והכשיר מהר"ם גאלאנטי בתשובותיו סי׳ קכ״ד. גם מהרי"קש בתשו' כ״י מרתא קרתא על מהר״ש נרבוני והסכים להתר והעיד כי הן כל יקר ראתה עינו ספר תורה שכתב מהרלנ״ח לעצמו והכ״ף עליו בצורת דל״ת. ובן הסכים הפר״ח בליקוטי א״ח:

ז

דין י״ח. ואם גרר והפרידה כשר וכו׳. ה״ה אם רגל ך' פשוטה מגיע לסוף הקלף בלי הקף רשאי לגרור קצת וכ״מ בב״י כ״כ מג״א ובס' בית הרואה למהרש"פ דף ג' הרבה לתמוה על דבריו:

ח

אם נגעו רגלי הה"א והקו"ף וכו' עמ״ש הרב פנים מאירות בראשון סי' ס"ו גם את השני סימן ט״ז וח״ג סי׳ ך׳ ויש לדקדק בדבריו דוק ותשכח:

ט

דין כ״ה. שאם לא היו מקצת יודי״ן שעל האלפי״ן וכו׳. נראה דה״ה אם נכתבו האותיות בקומתן ובצביונן ואח״כ ברוב הימים נפרדו השיני״ן וכיוצא וצורת האות נכרת יכול לתקן ואין בזה שלא כסדרן וכן מתבאר מדברי מהר״י אסכנדרני שהביא מרן בבית יוסף שוב ראיתי שכ״כ הרב יד אהרן ואף שכתב שם בשם הרב דבר שמואל שגמגם בדבר נראה עיקר כדכתבינן בעניותין:

יוד

דין ז״ך. אם רישומן ניכר וכו׳ מות' להעביר קולמוס וכו׳ הרשב״ץ בתשובותיו ח״א סי׳ קכ"ו וח״ב סי׳ קצ״ז אסר העברת הקולמוס על השם. ולכאורה בתשובת הרב ת"הד סי׳ מ״ח מגוף התשו׳ שהוא מקור דין זה יראה הפך הרשב״ץ דכתב עליון אינו כתב. אמנם לפום ריהטא מדברי הרמב״ן והר״ן והרי״טבא בחדושי גיטין דף י״ט גבי מלאכת מחשבת נראה כהרשב״ץ. ועיין בגיטין דף נ״ד ובספר מחנה אפרים הגהות י״ד דף ל"ז. וצריך להתישב בדבר למעשה:

יא

דין ל"ו. ופ' והיה אם שמוע מתחילים באמצע שיטה עליונה וכו׳ אם התחיל בשיטה שניה לפי מעשיו דשיטה ראשונה מאמצע שיטה והדר שיטי״ן רהוטי רהוט כלהו מריש הדף פסולה פרשה זו וגונזה וכותב אחרת ואם אירע טעות בפרשה ראשונה צריך לגנוז כל התפלה. הרדב״ז בתשו׳ מ״ב סי' קצ״ד:

יב

דין ל״ז. נתקלקל ריבוען וכו' אם מחמת אויר שבין הבתים כשיתיבש העור מתרחבין הבתים וכשיהדקם ימצא הריבוע מכוון כשרים. הרב מהר״י עאייאש בס׳ בית יהודה ח״ב סי' פ״ק:

יג

דין מ״א. אין לו שיעור. אף כשיעור אצבבעיים אין לחוש אפילו לכתחילה. הרב מהר״י עאייאש בספר בית יהודה ח״ב סי' פ״ח:

יד

דין מ״ג. הגהה. הי״וד שבשי״ן צריך ליגע למטה וכו׳ אפי׳ בשי״ן של ארבע. כן כתב הרב מגן אברהם וכן הסכים הרב מהר״י עאייאש ח״ב סי' פ"ח:

טו

דין מ״ז. ובלבד שיהא חוט או משיחה וכו׳ זה אי אפשר כי אם בתפילין שחריציהם עד התפר ולעיל דין מ׳ כתב שאם לא הגיעו עד התפר כשר רק שיהא נכר החריץ ולפ״ז א"א להעביר חוט התפירה בין כל בית ובית שאם יעבור יהיה המרחק רב ביניהם ואין זה נוי לתפילין. ורוב העולם אין בתפיליהם חריצים עד למטה ולא חוט התפירה עובר באמצע בין בית לבית ושמעתי שהטעם הוא שע״י החריצים מתקלקל ריבוען ובפרט אם חוט התפירה עובר בינתים שגם היא מפרדת ריבוען ברוב הימים ומה גם אם יכם שרב ושמש והרבוע הל״מ והחריצים פלוגתא דאמוראי פוק חזי מאי עמא דבר ואפשר שסמכו על סמ"ק שא״צ להעביר חוט אלא כשכתב על עור א' דוקא אבל כשכתובין על ד׳ קלפים אין צורך. כך מצאתי כתוב לאחד

קדוש:

טז

מה שנהנו סופרי הזמן לעשות הבית של ראש בלי חריץ רק רשימא כל דהו הרב בית דוד סי׳ כ״ח למד עליהם זכות ונחלקו עליו רבני דורנו הובאו דבריהם בספר כנ״הג ח״מ אחר סימן רפ״ט ובס' כהונת עולם סי׳ ע״ט:

טו״׳ב

והניחם בד' בתים וכו׳ לאו דוקא הניחם אלא אף אם כתכן בארבע קלפים מותר לכתחילה להניחם בבית א' דכיון שכבר כתבן דיעבד חשיב. מהר״י עיאייאש בס' בית יהודה ח״ב סי׳ ע"ו:

ח״י

אם נמצא טעות בפרשה רביעית מותר לכותבה בקלף לבד דהוי כדיעבד. הרב מהר״י עאייאש שם. ואם נכתבה פרשה אחת בשל ראש שלא כסדר עיין בש״ות הר״ש בן הרשב״ץ סי׳ תרל״ב:

תוכן העניינים

ברכי יוסף על אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה