ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן לא
א
דין א'. בשבת וי״ט אסור להניח תפילין וכו' פסק כן מרן משום מאמר רשב"י שהביא בבית יוסף אבל לדעת הרא״ש והטור כתב בב״י לעיל סי' כ״ט דאינו אסור להניחם בשבת והרב יד אהרן שם הקשה דהרא״ש בהלכות תפילין כתוב בפירוש שאסור להניחן ע״ש וכן קשה לי עמ״ש מהרלנ״ח הביאו מרן בב״י ריש סימן ש״ח שכתב דתפילין מותר לטלטלן בשבת שאין איסור להניחם בשבת והוכיח כן מדהרא״ש בתשו׳ באיסורי המוקצה לא זכר תפילין ובודאי נראה מלשונו שאין איסור טלטול בתפילין עכ״ד. ומשמע דגם לדעת הרא״ש אין איסור להניחם בשבת כאשר יראה הרואה בדבריו וקשה דשמעינן ליה להרא״ש בהלכות תפילין שאסור להניחם כמדובר. ושם ראיתי (להרב ט״ז בסי' ש"ח שתמה על מרן ומוד״מ דבסימן זה מבואר שיש איסור כדברי הזהר ואיך הסכימו שם לטלטלם בשבת. וכיוצא בזה קשיתיה להרב מג״א לעיל סי׳ כ״ט הן לטעם דאין מברכין בחילוק התפילין בע״ש והן במ״ש בב״י בסי' ש״ח. והרב יד אהרן שם פריק שפיר לענין ברכה בסילוקן והוסיף לומר דנקיט מרן כסברת הזהר בח״ה שלא לעבור בקום עשה על דבריו אך לענין ברכה לא מברכינן כיון דלדעת המפרשים אין לברך ומותר לטלטלם כדעת רש"י והתוס׳ והר"ן עש״ב. ולענין ברכה שפיר קאמר דיש לחוש לדעת הפוסקים וספק ברכות להקל אבל אין זה מספיק להתיר הטלטול כיון דלסברת הזהר אסורים מי לא יחוש לדבריו להתיר האסור לסברת הזהר:
אמנם נראה דמרן בב"י בסימן ש״ח הביא דברי מהרלנ״ח בהתר הטלטול ולא חלק עליו כיון שהוא עצמו פירש דיסוד ההתר לפי שאינו אסור להניחם וכבר הביא הכא דברי הזהר שהוא אסור ומשו' הכי השמיטו הש״ע לקמן סי׳ ש"ח וזה מורה שנוטה לאסור. אבל מור״ם שהבא קיים מנהגם להניח תפילין בח"המ ולא חש לזוהר משום הכי בסי׳ ש״ח גם כן התיר לטלטלם. ולפ"ז לדידן דנקיטינן בזהר אסור לטלטל התפילין בשבת ולזה נוטה דעת מרן שהשמיט ההתר בש״ע לקמן סי'. ש״ח והכי נקיטינן:
ב
ערל שמתו אחיו מחמת מילה נשאל הרדב״ז אי מותר להניח תפילין בשבת שהרי אין לו אות בעצמו והשיב הרב ז״ל דאף שאין לו אות בעצמו בעל אות הוא אלא שמצד סכנתו ואונסו נתבטל ממנו האות אבל לעולם מצווה ועומד הוא תדע שהנודר מהערלים מותר בערלי ישראל הרי שערלי ישראל לא נקראו ערלים ויש להם אות ברית ושאני ק״פ דגלי קרא. ואף שלא היה מן הדין לא היה לי להניחם שלא לפרסם לכל שהוא ערל זהת״ד הרב בתשובה כ״י סימן שני אלפים של"ד. ויש קצת להעיר בטעמו דאיברא דמצווה ועומד אבל לפי שעה בפרטות אינו נימול ומה שהביא מהנודר מהערלים אי מהא לא איריא דיש לומר דאינו נקרא ערל אבל אינו נקרא נימול והי״ל לאתויי מסיפא דתנן שאיני נהנה למולים אסור בערלי ישראל הרי דנקרא נימול ומ״מ אף שהוא נקרא נימול בכח כיון שאינו בפועל אכתי יש מקום לפקפק קצת דיניח תפילין בשבת. ומ״ש הרב שאין לו להניחם שלא לפרסם שהוא ערל יש לדחות קצת דיניחם בצנעא מיהא.
אמנם אעיקרא נראה דאין כאן ספק כי הלא זה הדבר דכל ישראל יתנו עדיהם בחול תפילין ומילה ובשבת מילה ושבת ותמיד יש לישראל שני עדים הוא דרוש הסמ"ג שדרש לעם. וכבר כתבנו שמבואר בדברי הרא״ש שאסור להניחם בשבת ולפי סברת הזהר גדל עונש המניחן אפילו בח״המ וא״כ לדידן אין כאן מקום להסתפק שמפני מילתא דאתיא מדרשא דרוש הסמ״ג יניחם זה בשבת ויעשה איסור לסברת הזהר והרא״ש. ועוד דאפילו בחול זה שהוא ערל אין לו אלא אחת והם התפילין וכל ימי החול בא האות והוא באחד. וכמעשה בחול כך מעשהו בשבת והא איכא סהדא רבה שבת קדש ועד הן בה. וא״כ מה ראה זו דבשבת רוצה להיות לו שני האותות ולטפויי אתא מאחר דכל הימים אין לו אלא אות אחת והם התפילין. ואחרי כן ראיתי להרב כנ"הג שהביא משם מהאר״י בכתבים סימן ק״ך שאף לפי טעם הסמ״ג ערל שמתו אחיו מחמת מילה לא יניח תפילין בשבת וכעת אין עמדי ס' הכתבים לחזות בנועם דברי קדשו:
ג
דין ב׳. בח"המ ג״כ אסור וכו׳ מהר״ע ריקי זלה״ה האריך לאסור הנחתם בח"המ בספר חושב מחשבות וחזר והדפיסו בס' אדרת אליהו ובס' שמש צדקה קול ענות גבורה מרבני איטאליא שינהגו מנהגם להניחם בח"ה ע"ש והמשכיל יבין:
ד
הגהה. ולברך וכו' והט״ז כתב דהמניחן בח״המ בלא ברכה שפיר עביד. וכתב מהרא״י בכתבים סי׳ ק״ז הביאו מרן בב״י לעיל סי׳ כ״ה דאף שאין מברכין אסור להסיח בין תפלה לתפלה דאין הטעם דוקא משום דמביא עצמו לברכה שאינה צריכה:
ועיני ראו להרב יד אהרן סי׳ זה שאחר שהביא דברי מהאר׳י הללב כתב וז״ל ונראה דאשתמיט להרב מגן אברהם דברים אלו שכתו' בסי' כ״ה ס"ק י״ז לא יפסיק ואם פסק חוזר ומברך ומ״מ משמע דהמניח בח״ה בלא ברכה רשאי לענות דליכא איסורא בזה אלא משום שגורם ברכה והרי מהרא״י כתב דבלא זה יש עבירה להסיח וצ"ע עכ״ל ועמו הסליחה דהרב מגן אברהם שם קאי לענות קדיש וקדושה וכבר מרן בב״י שם סימן כ״ה סמוך ונראה לדברי מהרא״י הנז׳ הביא תשובת הרשב״א שכתב מסתברא דלא אמרו עבירה היא בידו אלא במפסיק בדברי הרשות אבל לאמן יש״ר אם הפסיק אין זה כעובר עבירה. ולעיל בסמוך הביא מהרא״ש שכתוב בהל' תפילין עתיקתא אם סח שיחת חולין חוזר עליה מעורכי המלחמה אם בקדושה ואמן יש״ר סח אין חוזר וכו׳ דאין העבירה גדולה כ״כ איסורא איכא שגורם לברך ברכה שאינה צריכה וכו' ע״ש ומאחר שכן דינא קמשתעי הרב מגן אברהם דהמניח בח״ה בלא ברכה רשאי לענות קדיש וקדושה דבהא כשמברך טעמא הוא שגורם לברך ברכה שאינה צריכה וכמ"ש הרא"ש והרשב״א דליכא איסורא ובהדיא כתב הרא״ש דליכא אלא משום ברכה שאינה צריכה ומהרא״י מיירי במפסיק בשיחת חולין ובהא ודאי אף כי לא מברך אסור ועבירה היא. וכן דקדק הרב מגן אברהם וכתב דליכא איסורא בזה אלא משום שגורם וכו׳ ואומרו בזה היינו לאפוקי שיחת חולין דודאי התם מלבד שגורם ברכה וכו' עבירה היא ובשיחת חולין ודאי אסור גם למניח בח"המ בלא ברכה כמ״ש מהרא"י:
וכבר השיג על הרב יד אהרן בס׳ באר היטב חדש דאשתמיט מיניה שהרב מגן אברהם סמוך לזה לעיל ס״ק ט"ו הביא דברי מהרא״י הנז' ובמקום שעמד להשיג על הרב מגן אברהם דאשתמיטיתיה דברי מהרא״י אשתמוטי קמשתמיט מיניה דברי המג״א ס"ק ט"ו:
ושמעינן מהא דמניח תפלה של רבינו תם של יד אף שאינו מברך אין לשיח שיחת חולין אבל יכול לענות קדיש וכל דבר שבקדושה קודם שיניח של ראש של ר״ת כיון דבלאו הכי אינו מברך אבל ודאי לא צריך ללמוד איזה דבר במשך הנחתן דדוקא בקדיש וקדושה שהוא חייב לענות יש מקום להתיר. אבל ללמוד אין נראה בעיני להתיר דאיבעי ליה לכוין בהנחתם ולא להשיח דעתו בלימוד וכן ראיתי בספר באר היטב סימן כ״ה שכתב משם הרב דרכי נועם סי' יו״ד שמותר לענות קדיש בעוד שהוא מניח תפילין של ר״ת: