ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן יג
א
דין א׳. שכל זמן שאין בה כל הארבע אינה מצויצת כהלכתה והיוצא בה לרשות הרבים בשבת וכו׳:
יש לחקור אם יש בה כל הארבע ציציות רק כי באחד מהם נפסק חוט אחד כלו אי מחייב חטאת לדעת הרמב״ם שכתב פ״א מהלכות ציצית דהחוטים אין להם מנין מן התורה וכפ"ז הטלית הזה מצויצת מדאוריתא מי אמרינן דכיון דמדרבנן פסול חייב או״ד דלענין חיוב חטאת צריך שיהא פסול מדאוריתא אבל הכא דכשר מדאוריתא הרי זה פטור. ונראה לפום ריהטא דאף דטלית זו מצויצת מדאוריתא וכשרה דבר תורה כיון שהיא פסולה מדרבנן היוצא בה חייב ויש הוכחה לזה מדברי הרמב"ם בדין זה פי״ט דשבת שכתב וז״ל היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה חייב מפני שאותן החוטין חשובין הן אצלו ודעתו עליהן עד שישלי׳ חסרונן ויעשו ציצית אבל טלית המצויצת כהלכת׳ מותר לצאת בה בין ביום בין בלילה שאין הציצית הגמורה משאוי אלא הרי היא מנוי הבגד ומתכסיסיו וכו' ואלו היו חוטי הציצית שהיה מצויצת כהלכתה משאוי היה חייב היוצא בה אפילו ביום השבת שאין מ״ע שאין בה כרת דוחה שבת עד כאן לשונו למדנו מדברי הרמב״ם שהתר היציאה בטלית מצויצת כהלכתה לאו משום דכיון דקעביד מצוה בעידנא דעסיק בה אצולי מצלא מאיסור שבת שהרי אין מ״ע שאין בה כרת דוחה שבת אלא הטעם הוא דכל שהיא מצויצת כהלכתה הרי הציציות נוי לטלית ואינו משאוי אבל כשאינה מצויצת כהלכתה החוטים חשיבי ולא בטילי והם משאוי ומאחר שכן אף אם טלית זו מצויצת וכשרה מן התורה [מכל מקום] הוא אסור ללבשה שאינה כשרה מדרבנן ואם כן הרי החוטים משאוי כל שאינה תפארת לעושיה שהדי הוא אסור ללבשה מדרבנן שהיא פסולה ומתעטף בטלית פסול מדרבנן ואין הציציות הללו נוי לטלית והרי הם משאוי ולא בטלי דחשיבי שיש בדעתו להשלים חסרונו שתהא כשרה גם מדרבנן:
והכי משמע מדברי רבינו ישעיה הראשון בפסקיו כ״י פרק תולין שכתב אהא וז״ל ואי קשיא מ״ש טלית שאינה מצויצת כהלכתה מתפילין ולמ״ד שבת לאו זמן תפילין דאמר פ׳ במה אשה אמר רב ספרא המוציא תפילין בשבת דרך לבישתן בשבת פטור ואע״ג דשבת לאו זמן תפילין הוא התם כיון דדרך מלבוש בחול אפקינהו אף על גב דשבת לאו זמן תפילין הוא פטור אבל הכא טלית שאינה מצויצת כהלכתה אין דין מלבושו בחול ומשום הכי הוו הציציות משוי גמור ולא דמי לתפילין עכ״ל עין רואה שכתב דטעם היוצא בטלית שאינה מצויצת הוי משום דאין זה דרך מלבושו בחול ומינה נמי דכיון דאין טלית זו כשרה מדרבנן בכלל אינה מצויצת כהלכתה הוי ואינה דרך מלבושו בחול דחיובא דמיא עלה לתקנה מדרבנן:
וכן מפורש יוצא מדברי הה״מ פי״ט דשבת שכתב והתר וכו׳ ומבואר סוף פ׳ הקומץ רבא ושם נזכר שאם נפסק חוט אחד מן הציצית בכרמלית שיכול ללבשו עד ביתו וא"צ לפשוטו שם שגדול כבוד הבריות וכו' עכ״ל הרי שכתב שאם נפסק חוט בכרמלית וכו׳ משמע דאם נפסק לו חוט אחד ברשות הרבים פושטו דאיסור תורה הוא אף דנפסק חוט אחד לדעת הרמב״ם כשר מדאוריתא דכתב דמנין החוטין אינו מן התורה. הן אמת דלשון הש״ס שם סוף הקומץ הוא איפסיק קרנא דחוטי ופירש״י בנסחא כ״י קרנא דחוטי דמר בר רב אשי עם הציציות ולא ידע ולא אמר ליה רבינא ולא מידי עכ״ל ומשמע דנפסק לו ציצית אחת מהארבע וכן משמע מפירוש רבינו גרשון מ״ה כ״י. אבל לשון הה"מ שכתב שאם נפסק חוט אחד מן הציצית משמע שנפסק חוט אחד מהארבע חוטים שבציצית אחד ובכה״ג ברשות הרבים הוי איסור דאוריתא ופושטו בשוק דאף דמדאוריתא הציצית כשר מ״מ כיון דמדרבנן פסול הו״ל משוי וחייב כדאמרן:
ואותה שאמרו סוף הקומץ דלרבי ישמעאל דסבר ארבעתן ארבע מצות אם הטיל לשלש ולא לרביעי ויוצא בה בשבת אינו חייב ואינו משוי דג׳ מצות מיהא איכא. לא הוייא תיובתין דמדרבי ישמעאל נשמע לדידן דכי היכי דלר' ישמעאל אף דבצר ליה ריויה די רביעאה לא הוי משוי כיון דבתלתא כבר איכא מצות וה"נ נימא לדידן דכיון דמדאוריתא איכא מצוה וכשר לא מחייב אם נפסק חוט דפסול מדרבנן. אי מהא לא איריא דלר' ישמעאל אף דבצר ליה ציצית רביעי מ״מ הנך דאית ביה מצות נינהו בין מדאוריתא בין מדרבנן. אלא דחיובא דמיא עליה לעשות מצוה אחריתי ולהטיל לרביעי האמנם הני דהטיל כבר מצות גמורות הן והוא נוי לטלית ולאו משוי כיון דמקיים בו ג' מצות מדאוריתא ומדרבנן. אבל בנ״ד לדידן דכלהו חדא מצוה כל שפסול מדרבנן נמצא שאין בידו אפילו מצוה אחת כתקנה דכבר פסלוהו מדרבנן והו"ל משוי ושניא מההיא:
ואם כנים אנחנו בזה ק״ק על מ״ש מופת הדוד הרב מהרח״א בעץ החיים בלשונות דף ב' ע״ד על מ״ש הרמב״ם פ״ד דממרים גבי זקן ממרא שאם בא מתוך הודאתו לידי כרת וחטאת אפילו אחר מאה דברים חייב אבל אם נחלק בציצית ולולב ושופר שזה אומר כשר וזה אומר פסול פטור שאינו בא לידי כרת וכתב הרב הנז׳ וז״ל איכא למידק דשייך כשיצא בשבת לר"הר בטלית שאינה מצויצת כהלכתה חייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כמו שכתוב רבינו פי״ט דשבת ויראה עמש"ד פ״א דציצית דאין מנין החוטין מן התורה וכו' א״כ לפ״ז שפיר כתב רבינו דלא משכחת חיוב כרת וחטאת דאפילו לא רמי להן כמצותן יצא י״ח מדין תורה ובדרבנן הויא פלוגתיהו דז״מ עם חבריו ולא שייך כרת וחטאת ונכון מאד עכ״ל ולפי האמור אף דנחלקו במנין החוטין משכחת לה כרת וחטאת דאם אינה מצויצת כהלכתה אפילו מדרבנן הו״ל משוי וחייב בכל אשר דברנו ואיך כתב הרב דאם נחלקו במנין החוטין ולא שייך כרת וחטאת:
הן אמת דהגם דשייך כרת וחטאת יש מקום לומר דכיון דפלוגתיהו בדרבנן אינו נעשה ז״מ ועמ"ש הרמב״ן בס' המצות בשרש הראשון ומ״ש בקנאת סופרים שם דף ד׳ ע״א ומשם באר״ה ואין כאן מקום להאריך בפרט זה לברר דעת הרמב"ם בזה:
ותו דהאי דכתב הרמב"ם פ״א דציצית דאין לחוטי הענף מן התורה מנין דבריו צריכים ישוב וכבר מרן בכ״מ שם תמה על הרמב״ם דממאי דאמרינן פ״ק דיבמות גדיל שנים גדילים ד׳ מוכח דמן התורה יש מנין לחוטי הענף והרב קרית ספד תריץ יתיב דהאי לגדיל ולא לחוטי הענף ע"ש. אבל ראיתי מי שכתב דלעולם דגם להרמב״ם הוי מדאוריתא אלא דהרמב״ם אזיל לטעמיה דכל שאינו מפורש בתורה קרי ליה ד״ס ואפילו הנדרש בי״ג מדות והל״מ ומה״ט קאמר הכא דאין לחוטי הענף מנין מן התורה כלומר שאינו מפורש בתורה זהת״ד ואני הנני יוסיף לדקדק על דברי מרן שם פ"ק דציצית שכתב דמד״ס יש להם מנין והיינו דאמרינן פ' הנחנקין והאיכא ציצית דעיקרו מד״ת ופירושו מד״ס וכו' ועיין בב"י סי׳ י״א דאיך נחה דעתו בזה והרי מרן עצמו בכ״מ ריש הלכות אישות כתב וז״ל ודע שאני מצאתי סעד לדברי רבינו מדאמרינן פרק הנחנקין וכו' הרי דלארבע טוטפות קרי ליה ד"ס אע״פ שהם דאוריתא שהרי זקן ממרא אם הורה לעשות ה' טוטפות ממיתין אותו והא פשיטא דאין ממיתין אותו אא״כ הורה לעשות דבר שהוא מדאוריתא וא"כ ע״כ דד״ס קרי לדבר שהוא מדאורייתא אלא שאינו מפורש בתורה עכ"ל הרי דפשיטא ליה למרן דמ״ש בהנחנקין פירושו מד״ס מוכרח דהיינו מדאוריתא דאם לאו אינו נעשה ז״מ ומאחר שכן איך מביא ראיה בפ״א דציצית מהא דהנחנקין דמנין החוטין מדרבנן מדקאמר עלה פירושו מד״ס ואדרבא מהתם מוכח דהוי דאוריתא וכמ״ש פרק א׳ דאישות וכבר מרן ז״ל בכ"מ פ״ג דהל׳ חנוכה גבי הלל תמה על מ״ש הה"מ שם מכח סברת רבינו בס' המצות הנז׳ עש״ב וק״ק דלא הזכיר שם דברי הה"מ פ״א דאישות ע"ש. ובמאי דקמן אפשר דס״ל למרן דגם למה שהשריש הרמ״בם דהנדרש בי"ג מדות קרי ד״ס הכא הוי מן התורה דמשמעותיה דקרא הוא וק״ל וכן משמע ממ״ש מרן בכ״מ ריש פי״ג דעדות שסבר הרמב״ם דמה שאנו דורשים בפי' הכתוב הוא מדאוריתא ע״ש ודוק:
ותו ק״ק ע״ד מהרח״א הנז׳ דהא משכחת לה אף לפי דעתו דאם נחלקו במנין החוטין אינו נעשה ז״מ מ״מ משכחת לה דנחלקו בבעלת ה' דהז״מ סבר דיטיל לה ה׳ ציציות דמריבויא דקרא מרבה שיעשה ה' ציציות לבעלת ה׳ אף דכלן מצוה א' ולפי דבריו היוצא בשבת בטלית בעלת ה׳ בד׳ ציציות כסברת הסנהדרין אינה מצויצת כהלכתה לדעת ז״מ וחייב ואיך כתב הרמב״ם דאם נחלקו בציצית פטור דאי אפשר לבא לידי חיוב כרת וחטאת. וראיתי להרב מגילת ספר בלאוין רי״ז דף קי"ב ע״א שעמד ע"ד הרמב״ם הנז' והקשה קושית מהרח״א הנז׳ ותירץ שני תירוצים והרואה יראה דגם שניהם ממילא מפרכי ואין צורך להאריך דמשכחת לה ביוצא בשוגג בטלית שאינה מצויצת כהלכתה לדעת הסנהדרין ולא שזה היוצא סבור כז״מ אך יצא יצא בשוגג ולדעת הסנהדרין חייב חטאת ולדעת הז״מ פטור ואזדו להו תירוציו והדברים מבוארים אל עין הקורא כי הקושיא הנז' לכאורה מרפסא איגרי:
ועוד יש לעמוד בדברי הרמב״ם הנזכר שכתב דלא משכחת אם נחלקו בציצית ולולב ושופר וכיוצא לבא לידי כרת וחטאת דהא משכחת לה דאחר שקדש אשה בטלית מציוצת לדעת הז״מ וכבר יש בטלית שיווי כמה פרוטות רק כי הוא אמר הרי את מקודשת לי בטלית זה ע״ת שהיא מצויצת כהלכתה דהשתא בתנאי זה שהתנה לדעת הסנהדרין אינה
מקודשת ולדעת הז״מ מקודשת והבא עליה חייב כרת:
אלא דבזה יש לומר דכיון דמה שבא לידי כרת הוא מכח התנאי לא קרינן ביה שנחלקו בדבר המביא לידי כרת כי האף אמנם כל שמתגלגל לבא אחר כמה דברים לידי כרת נעשה ז"מ מ״מ היינו כשהדברים ממשמשין ובאים מצד עצמם בלי תנאי בהנהו דכתב הרמב״ם שם אבל כל דבעי תנאי בקדושין לכשיבא לידי כרת אינו נעשה ז"מ:
ולפ״ז נסתרה דרכי אשר אמרתי זה שנים רבות והייתי דן לפני עטרת ראשי מורי הרב זלה"ה באשר דבר מלך רב תנא מהר״י רוזאנים למד מדברי הרמב״ם הנז' דאם קדש את האשה באתרוג ואין בו ש״פ מצד עצמו רק מצד מצותו אינה מקודשת דאי אמרת דאם ש״פ מצד מצותו מקודשת איך כתב הרמב״ם דלא משכחת לה בלולב וציצית לבא לידי כדת הא משכחת לה במקדש האשה בלולב ומצד עצמו אין בו ש״פ ומצד מצותו לדעת הסנהדרין שהוא כשר ש"פ והיא מקודשת ולדעת הז"מ דפסול אינה מקודשת והבא עליה פטור אלא מוכח דבעינן שיהא ש״פ מצד עצמו וכמו שכתוב משם גדול בס' בני חיי א״ה סי׳ מ׳:
ותהי עלה מורי הרב דאין משם ראיה דאפילו לאומר שהאתרוג פסול וכאן אינו ש״פ מ"מ היא ספק מקודשת שמא ש״פ במדי ובכה״ג אינו נעשה ז״מ דבעינן דלזה לא יהיו קידושין כלל ולזה יהיו קידושין גמורין ולעולם דגם בש"פ מצד המצוה מקודשת. ואני בעוניי אמינא מילתא למורי הרב דיש לקיים ראית הרב הגדול הנז׳ דמשכחת לה במפרש ואומר הרי את מקודשת ע"מ שישוה פרוטה כאן ואם הוא כשר ש״פ כאן ומקודשת ואם הוא פסול אינו ש״פ כאן ואינה מקודשת כלל ובזה לדעת מ״ד דכשר מקודשת גמורה ולדעת מ״ד דפסול אינה מקודשת כלל אלא נראה דשיווי מצד המצוה לא חשיב ממון. וכבד מורי הרב הביא ישובי הלז בתשובתו הרמתה הובאה בס׳ קרית מלך רב ח"א בש"ות סוף סי׳ כ"א. ומה שהקשה על דברי הרב המחבר בתשובתו סי׳ כ“ב דף כ״ד ע״ג דכפי דברי הזקן אפשר שיטעו העולם ויאמרו שש"פ כאן שהרי מחמת המצוה ש״פ ולא יבינו שמחמת כן אינה מקודשת ונמצא בא הדבר לידי כרת עכ"ד לק״מ דאם יטעו דלאו דינא גמירי דבעינן שיהא ש״פ מצד עצמו שיסברו דמקודשת מה לנו בטעותם אז יאמרו להם בי דינא רבה כי לא ידעו ולא יבינו ואין כאן קידושין כל שמצד עצמו אינו ש"פ ואינו בא לידי חיוב באמת:
אמנם לפום מאי דכתיבנן בעניותין דא תברתיה דאם ראית הרב מהר״י רוזאנים משום דמשכחת לה שיאמר התקדשי לי באתרוג זה ע"מ שש״פ כאן ומזה הוליד הרב דינו ס״ס תקשי דזה משכחת לה שיאמר התקדשי לי באתרוג זה שש״פ מצד עצמו ע״מ שהוא כשר ונמצא בא לידי חיוב. ומאי אית לך למימר דכל דאיכא תנאי לא קרינן ביה שהוא דבר המביא לידי חיוב כמש״ל. וא״כ אזדא לי' נמי ישובי שישבתי להעמיד דברי הרב והדרא דחיית מורי הרב ועדיין צריך ישוב:
הגם הלום ראיתי אחר זמן בס׳ מרכבת המשנה להרב מהר״ר שלמה אב״ד דק״ק חילמא יצ״ו שכתב פ״ד דממרים וז״ל עיין במש״ל פ״ט דאישות הלכה ז׳ דמוכיח מכאן דהמקדש אשה בדמים שלקה בעד מקח טעות ה"ז מקודשת ולכאורה יש להוכיח נמי מה שנסתפק במש״ל פ"ד דאישות הלכה י״ט במקדש באתרוג שאין בו שוה פרוטה ובשביל מצותו ש"פ אי מקודשת אלא דיש לדחות כיון דקי״ל כשמואל דהמקדש בתמרה חיישינן שמא ש״פ במדי עכ״ל ומה שהביא ראיה היא ראית הרב תנא עצמו כמו שכתוב בספר בני חיי וכמו שרמזו המגיה במש״ל פ״ד דאישות. ומה שדחה היא דחיית מורי הרב הנז'. ומ״ש שם הרב הנז׳ וז״ל אם היא ערוה או לאו משמע אפילו הז״מ לחומרא כל שמחלקת בדבר המביא לידי כרת חייב וכ״כ התורת חיים ודלא כדעת התוס' עכ״ל ק״ק דלא היה צריך לאפוקי הא ממשמעות והרמב"ם קרי בחיל בסוף דין ב׳ בין שהיה הוא מחמיר וכו׳ וגם הרב תורת חיים כתב שם שכן כתב הרמב״ם להדיא ע״ש:
ב
דין ב׳. מותר לצאת בה וכו׳ דעת הרמב״ם דאפילו בלילה במ״ש פ״ג דציצית ופי״ט דשבת. אבל רבינו ישעיה הראשון בפסקיו כ״י פרק תולין כתב דהיוצא בטלית מצויצת כהלכתה בליל שבת פטור אבל אסור והוא כדעת הרי״ף בתשובה שהביא הרב כנ״הג ומהר״ם ריקאנטי
סימן צ':
ג
בין טלית קטן וכו׳ בתשובות המיוחסות להרמב״ן סי׳ ר״ט כתב ומהר״ם היה מחמיר וכו׳ ע״ש וכתב הרב שיירי דתשובה זו אינה מהרשב"א חדא דהרשב״א מתיר ועוד להרשב״א קשיש ממהר״ם ואיך יכתוב הרשב״א על מהר״ם ומהר״ם היה מחמיר עכ״ד ולפ״ז ק״ק אמאי לא כתב הכרח זה בח״מ סי' קפ״א הגהת הטור אות ט' שכתב דאם כונת מהר״י אדרבי דאי הרשב״א חולק על מהר״ם איך קבעה בתשובותיו לאו מילתא היא דשמא המעתיק מצאה והעתיקה בתשובות הרשב״א וכו׳ מ״ש וכפי דבריו שכתב הכא בשיירי דהרשב״א קשיש ממהר״ם מאי שמא דקאמר התם שמא המעתיק וכו׳ שמא ס״ל הרי הרשב״א קשיש ממהר״ם ואיך יתכן שיכתוב תשובת מהר"ם בתוך תשובותיו:
אבל בקושטא נראה למהר״ם והרשב״א היה להם ישיבה א' בעולם ולאו קשיש הרשב״א ממהר״ם וכבר השיגו הרב יד אהרן והנראה מסדר זמני' הוא דהרשב״א האריך ימים אחרי פטירת מהר"ם. ולענין הלכה נקטינן כדברי מרן דשרי לצאת בטלית קטן וכמו שהאריך הרב שיירי ע״ש:
ד
מי שיש לו מלבוש משי לכבוד שבת של ד' כנפות ואינו מברך עליו כי אם על בגד צמר כמ״ש הרב ב״ח בסי׳ ט' מותר לצאת לר״הר בזמן הזה דחשוב ככרמלית בשבת מכמה טעמים. הרב שב יעקב בש"ות א״ח סי׳ ה':
ה
דין ג׳. אם נודע לו בשבת כשהוא בכרמלית וכו' ואין חילוק בזה בין טלתות שלהם שהיו להם במקום מלבוש לטליתות דידן דאינם מלבוש רק עבידי למצוה וכמ״ש מרן בב״י וללא כהרב זקן אהרן סי' קל״ד שחילק בדבר ועיין בס׳ בני חיי ועיין בדרכי משה ומגן אברהם ס״ק ז׳.
ו
הגהה. ומתביש לישב בלא טלית וכו׳ פירוש בבית הכנסת ודעת מור״ם כדעת התשובה האשכנזית דמייתי מרן בבית יוסף וכ״כ בדרכי משה דקיים סברת התשובה הנז' ע"ש ודלא כהרב שיירי שכתב דגם מור״ם סבר כמרן דיש חילוק בין שוק לבית הכנסת וכבר השיגוהו האחרונים:
ז
אם בשעה שלבש הטלית היה כשר ונתעטף בו ואח״כ נפסק חוט אחד מסירו מעליו דאין כאן גדול כבוד הבריות שכבר ראו שהי״ל טלית מצויצת כהלכתה ואח"כ נפסקו הציציות. כ״כ הרב שיירי לדעת תשובה אשכנזית וכתב הרב יד אהרן וז״ל ונראה דמשמעות מור״ם משמע בדבריו שכתב וה״ה אם נפסק א' מהציצית ומתביש לישב בלא טלית דיוכל ללבשו בלא ברכה ומדכתב דיוכל ללבשו משמע דקודם לבישת הטלית נפסק ועיין בספר עולת תמיד שלא הבנתי כונתו עכ״ל ואדקשיא ליה על הרב עולת תמיד שדקדק מדברי מור״ם הפך הרב שיירי תקשי ליה על (האב) [הרב] שיירי עצמו שסיים וז״ל איברא דמדברי הרב המפה נראה שמפרשה לתשו' אשכנזית אף אם לבשו מקודם לכן ואחר כך נפסקו ואינו יודע מנא ליה הא ואולי מ״ש הרב המפה וה״ה אם נפסק א' מהציציות לא כשלבשו בהכשר קאמר אלא שמצאו בתחילה שנפסק א׳ מהציציות וכדברי התשובה והלשון דחוק עכ״ל הרי להרב שיירי עצמו כתב דמדברי מור״ם בהגהה משמע דלא כוותיה ואח״כ בדרך אולי פירש דבריו כהרב יד אהרן גמר אומר דהלשון דחוק ואיך הרב יד אהרן העלים עין מזה:
הן אמת דלשון יוכל ללבשו בלא ברכה מוכח כמ״ש הרב יד אהרן. והגם דממ״ש וה״ה אם נפסק וכו׳ משמע דקאי על דברי מרן דאיירי שהטלית עליו ונודע לו שפסול וע"ז כתב וה״ה אם נפסק וכו' ומוכח דאיירי בכה״ג. ומ״מ מסוף דבריו שכתב דיוכל ללבשו בלא ברכה ניכר שראש דברו בכי האי גוונא איירי. ואפשר דלשון וה״ה אם נפסק וכו' משמעותו אלים להו להרב שיירי והרב עולת תמיד דאיירי בהיה לבוש ומפרשי מ״ש דיוכל ללבשו וכו' דהכונה דדינא הוא דיוכל ללבשו מתחילה וכו׳ וא"כ גם בנפסק אחר שלבשו מותר לישאר לבוש ודוחק:
ומ״מ אף שיהיה כל לשון מור״ם בחד גוונא ואיירי אם נפסק קודם לבישה וכמ"ש הר' יד אהרן מסתמות דבריו ומדהשוה זה לדינו של מרן כסתם משמע דמור״ם לא ירד לחלק כחילוק הרב כנ״הג ולדידיה דא ודא חדא היא בין נפסק קודם לבישה בין אחר שהיה לבוש ומ״ה לא דקדק בזה וכתב וה״ה אם נפסק וכו׳ ללבשו בלא ברכה דאיירי בראהו קודם לבישה דאידי ואידי חד שיעורא וכן כתב הרב אליה רבה דמדברי מור״ם משמע דלא כהרב שיירי ע״ש ודוק: