ברית משה· הרב משה אהרן וייס
עשין דרבנן · הלכות חנוכה
פרק א
המצוה (א) החמישית מד"ס היא מצות חנוכה כו'. עי' רמב"ם ז"ל הל' מגילה פ"ג הל"ג שכ' וז"ל והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרי' כו' ולכאו' מדוע לא כתב רק מהנרות הלא גם ההלל הוא מצוה שתקנו חכמים באותו דור כמ"ש הרמב"ם בעצמו בהל' זו שם וא"כ הי' לו לומר שגם ההלל הוא מצוה מד"ס וצ"ל דסמך בזה על מ"ש בהל' ה' שם וז"ל אע"פ שקריאת ההלל מצוה מד"ס כו', וא"כ י"ל כיון דרבינו ז"ל לא כתב את מ"ש הרמב"ם בהלכה ה' ע"כ כתב רבינו המצוה החמישית מד"ס היא מצות חנוכה כוונתו לכלול במלת מצות חנוכה כל הדברים הנוהגים בחנוכה הדלקת הנרות וההלל וההודאה שכולם מצות מד"ס הם, אבל לכאו' עדיין ק"ל על הרמב"ם כיון דבברייתא דגמ' שבת דף כ"א ע"ב איתא לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה פי' רש"י ז"ל וז"ל ה"ג ועשאום ימים טובים בהלל והודאה לא שאסורין במלאכה שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הניסים בהודאה עכ"ל וכן העתיק רבינו את הבריי' זו אלא לפי גירסתו ליתא מלת ועשאום והרמב"ם בהל' ג' שם כתב וז"ל ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו שתחילתן כ"ה בכסליו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים והדלקת הנרות בהן מצוה מד"ס כקריאת המגילה עכ"ל ומהא דהודאה לא הזכיר הרמב"ם שם כלום אלא בפ"ד הלי"ב שם כתב וז"ל מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאוד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו כו' עכ"ל וזה באמת טעמא בעי דמדוע לא הזכיר בהלכה ג' שם שגם ההודאה היא מצוה מד"ס בשלמא על הלל י"ל כהנ"ל אבל על הא דהודאה באמת צ"ע, אם לא שנאמר דהרמב"ם סובר דמלת והודאה דבריי' קאי על הדלקת הנרות כיון דעל ידם נתודע הנס ונתוסף שבח האל כמ"ש הרמב"ם בפ"ד הלי"ב שם ואם כנים דברי אלה מה מאוד יש לישב בזה מה שהניח בתימא הרא"ם ז"ל בביאורו כאן דז"ל בנוסחאות התלמוד שבידינו כתיב קבעום ועשאום וכן נראה מגי' רש"י ז"ל ולפי"ז אין לתמוה למה לא הזכירו רק ההלל וההודאה ולא ההדלקה שהוא העיקר משום דאיכא למימר דקבעום קאי אהדלקה דלעיל ועשאום קאי אהלל והודאה אבל לפי שאר הנוסחאות והנוסח של על הנסים שבידינו שאין בם אלא וקבעום בלבד קשיא עכ"ל וגם להטור ז"ל או"ח סי' תר"ע היה הגירסא בהברייתא כגירסת רבינו דליתא מלת ועשאום וגם הב"ח ז"ל שם הביא את קושית הרא"ם והניחה ג"כ בתימא, אבל לפי הנ"ל מיושב בס"ד שפיר כיון דמלת והודאה קאי באמת על ההדלקה וגם י"ל כיון דלרש"י היה הגירסא קבעום ועשאום כמ"ש הרא"ם ע"כ מפרש על והודאה כהנ"ל אבל להרמב"ם י"ל דהי' גירסתו כרבינו והטור וע"כ מפרש והודאה על ההדלקה דאל"כ היה קשה קושית הרא"ם דאמאי לא הזכירה הברייתא גם הדלקה שהיא העיקר ודו"ק, ואח"כ הראה לי אחד מתלמידי שבנימוקי מהרא"י על הרמב"ם שם דפוס ווילנא כתב ג"כ כן ושמחתי מאוד שכוונתי בס"ד לדעתו. ובאופן ב' נ"ל בס"ד לישב את קוש' הרא"ם דתיכף בתר דהביאה הגמרא את הבריי' הנ"ל איתא בגמ' תנן התם גץ היוצא מתחת הפטיש כו' ר' יהודא אומר בנר חנוכה פטור אלמא דהא דהדלקה איתא במשנה וא"כ י"ל דהברייתא לא הזכירה אלא מההלל והידאה דליתא במשנה אבל לא הדלקה כיון דאי' במשנה ומשום כוונה זו י"ל דסמך הבעל מסדר הגמרא את המשנה זו תיכף בתר הבריי' כמובן ועי' במרכבת המשנה ספרדי בריש הל' חנוכה מ"ש על קושית הרא"ם הנ"ל:
פרק ב
ומ"ש רבינו שכשנכנסו גוים והם מלכות יון להיכל טמאו כל השמנים כו', כתב הרא"ם ע"ז וז"ל והם מלכות יון כדתניא בפר' ר' ישמעאל מזרחית צפונית בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצום אנשי יון ותניא נמי בסדר עולם ומייתי לה בפ"ק דע"ז ר' יוסי אומר מלכות פרס בתחילת הבית ל"ד שנה ומלכות יון ק"פ שנה ומלכות בית חשמונאי ק"ג שנה ומלכות הורדוס ק"ג שנה ש"מ דמלכות חשמונאי מידי מלכות יון באה לידם ע"י הנס הזה עכ"ל אבל לכאו' ק"ל מדוע צריך להביא ראי' על זה הלא בבריי' שבת הנ"ל איתא בפי' דמלכות יון הי' דהכי אי' שם שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים כו' וכן העתיקו את לשון הבריי' הרי"ף והרא"ש שם והרהמ"ג פ"ג דהל' מגילה הל"א, וצ"ל דלהרא"ם היה קשה מדוע שינה רבינו מלשון הגמר' וכתב שכשנכנסו גוים ומפרש והם מלכות יון אע"כ צ"ל דלרבינו באמת לא הי' הגירסא בהבריי' יוונים אלא גוים וכן באמת הגירסא בהטור או"ח סי' תר"ע אלא רבינו מפרש דהם מלכות יון וכדי שלא יהא קשה דמנ"ל לרבינו לפרש כן ע"כ הראה הרא"ם את המקור לזה כמובן. ומ"ש רבינו טמאו כל השמנים כו' ולא מצאו אלא פך אחד שהי' מונח בחותמו של כ"ג כו' כל זה איתא בברייתא דשבת הנ"ל והתוס' שם ד"ה שהי' מונח כתב וז"ל אם כבר גזרו על העכו"ם להיות כזבים צ"ל שהי' מונח בחותם בקרקע שלא הסיטו הכלי עכ"ל ודברי התוספ' הם קשים ההבנה כיון דגזירה זו דעכו"ם יהיו כזבים מי"ח דבר שגזרו תלמידי שמאי והלל היא וזה הי' אחר הנס יותר ממאה שנה כמו שהוכיחו הרא"ם בביאורו כאן והפר"ח או"ח רס"י תר"ע וא"כ מה הקשה התו' וגם המרש"א ז"ל שם עמד על התו' בזה ותירץ וז"ל די"ל דכבר גזרו על הזב כותי שמטמא בזיבה כמו ישראל אבל על תינוק כותי אע"פ שאינו זב לא גזרו רבנן קמאי ואתו תלמידי שמאי והלל וגזרו בו וכן נראה מפי' רש"י לעיל ודו"ק עכ"ל ונ"ל דמ"ש המרש"א וכן נראה מפרש"י לעיל כוונתו על מ"ש רש"י שם דף י"ז ע"ב בד"ה שמטמא בזיבה וז"ל ואפי' אינו זב עי"ש ותבין, אבל לכאו' עדיין ק"ל על התו' לפי פירושו של המרש"א דבטהרות פ"ה משנה ח' איתא שוטה אחת או עכו"ם כו' כל הרוקין שבעיר טמאין ומפרש הר"ש ז"ל שם דדוקא אשה דרגילה בנדות טפי מאיש בזיבות ומיהו גבי עכו"ם אין חילוק בין נכרי לנכרית דמדאורייתא כולם טהורים ומדרבנן גזרו עליהם שיהו כזבים כו' עכ"ל וגם הרא"ש ז"ל בפירושו שם כתב וז"ל אשה שוטה כו' ואיש שוטה נמי אין זבות מצוי בו וכן נראה מהרמב"ם ז"ל בפירושו על המשניות שם וכ"כ הברטנורה ז"ל וז"ל ואין אדם רגיל בזיבות נכרית ה"ה נכרי דרבנן גזרו עלייהו שיהו כזבים [ועי' בתי"ט ז"ל שם שדבריו צריכי' ביאור דלכאורה מה נפ"מ אי כתב הר"ש אבל אדם שוטה או אי הוה כתב אבל איש שוטה כהעתקת הכסף משנה ז"ל ואפשר כיון דבמלת אדם איכא למיטעי דדוקא ישראל כמאמר חז"ל אתם קרויין אדם ואין עכו"ם קרויין אדם ואע"ג דכתב הר"ש אח"כ ומיהו גבי עכו"ם אין חילוק מטעם שהם כזבים א"כ נראה דבלא טעם זה באמת הי' חילוק וא"כ ממילא תו ליכא למיטעי אפי' כתב מלת אדם אבל הי' אפשר לומר דהר"ש קושטא דמלתא קא' וא"כ עדיין הי' מקום לטעות דבעכו"ם אפי' קודם גזיר' י"ח דבר דהיינו להמרש"א לפי גזירה הראשונה באמת גם איש עכו"ם רגיל להיות זב אבל אי הוה כתב הר"ש מלת איש אז באמת לא הי' מקום לטעות כיון דבמלת איש גם עכו"ם נכלל עי"ש ותבין] ועי' בברטנורה ובתי"ט פ"ז מ"ו שם וא"כ מה הקשה התוס' הלא גבי איש אין זיבות מצוי ואין איש רגיל בזיבות וא"כ ליכא למיחש להיסט, בשלמא אי הוה אמרינן דהתו' סובר כמו שסברו הרא"ם בביאורו כאן והפר"ח סי' הנ"ל דמעיקרא גרו על העכו"ם להיות כזבים לקדשים והדר גזרי תלמידי שמאי והלל אף לתרומה אי נמי מעיקרא גזרו לתרומה לתלות והדר גזרי לשרוף דומיא דידים וארץ העמי' [אע"ג דבגמ' נדה דף ל"ד ע"א איתא עבוד ביה רבנן היכרא כי היכא דלא לשרוף עליו תרומה וקדשים וכ"כ הרמב"ם הל' משכב ומושב פ"ב הלכה י' דאין שורפין וא"כ היכי כתבו הרא"ם והפר"ח דשורפין י"ל דהם כתבו לפום שי' רבינו דפסק לעיל במ"ע רכ"א כהספרא דפ' זבים דשורפין עליהן תרומה וקדשי' וההיכר הוא דאין חייבין עליהן על ביאת מקדש ואע"ג דבספרא שם איתא דחייבין על ביאת מקדש אבל עי' בר"ש משאנ"ץ על הספרא שם דגרס ואין חייבין על ביאת מקדש וכן אי' בהגהת מהרי"ד על הספרא שם וגם הר"ש פ"ב דזבים מ"א כתב בשם הספרא כן, ועי' בהגהת הגר"א ש"ס ווילנא בנדה שם שכ' על הא דלא לשרוף עליו תרומה וקדשים וז"ל נמחק ונ"ב דלא לחייב עליה על טומאת מקדש וקדשי' עכ"ל נר' דכוונתו להשוות את הגמ' עם הספרא ועי' בתוס' הרא"ש שם וא"כ י"ל דלרבינו הי' הגירסא בגמ' כגירסת הגר"א ז"ל וע"כ פסק כהספרא אבל להרמב"ם היה הגירסא בגמרא כמו שאיתא לפנינו ע"כ לא פסק כהספרא ודו"ק] וכיון דמעיקרא נמי גזרו עליהם להיות כזבים אפי' בלא ראייה ע"כ היה מקשה התוס' שפיר אבל לפי פירושו של המרש"א דמעיקרא לא גזרו אלא שאם רואה מטמא בזיבה כישראל באמת קשה מה הקשה התוס' הלא אין אדם רגיל בזיבות כהנ"ל וא"כ אפי' ספק לא הוי. וע"כ נ"ל בס"ד דלפי פירושו של המרש"א צ"ל דהתוס' סובר כמ"ש הרמב"ם בפירושו פ"ה משנה ח' דטהרות דהא דכל הרוקין שבעיר טמאין היינו טמאין ודאי ולא כרוקין הנמצאין דפרק ד' משנה ה' שם דטמאין מספק עי"ש הטעם, וא"כ י"ל כיון דהא דמשנה ח' פרק ה' איירי בודאי טומאה ע"כ נקט התנא שוטה אחת לאשמועינן דדוקא אשה ולא איש כיון דזיבה באיש באמת לא הוי ודאי טומאה אבל ספק טומאה מיהו הוי אפי' באיש וגם במשנה ה' פ"ז שם אם יש עמהם נכרי או אשה הכל טמא ג"כ צ"ל דפירושה דודאי טמא וע"כ נקט התנא אשה שם, ועי' בתי"ט פ"ה משנה ח' שם דסובר ג"כ כהרמב"ם דטמאין ודאי ולא כמו שסובר הרא"ש בפירושו שם דטמאין מספק וכיון דלפי פירושו של הרא"ש דאפי' לענין ספק טומאה צריך להיות אשה דוקא א"כ ע"כ צ"ל דבאיש אפי' ספק לא הוי נמצא לפי פירושו באמת לא קשה קושית התו', וא"כ ממילא מיושב בס"ד שפיר מה שיש לדקדק על הרא"ש בשבת שם שהעתיק את לשון הבריי' הנ"ל וכתב וז"ל ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כ"ג כו' ולא חייש לדבר מקושית התוספ' כלום דאמאי לא טמאהו בהיסט ושאר הראשונים באמת דברו מזה הרשב"א והר"ן והמאירי שם אבל בהנ"ל י"ל דהרא"ש ג"כ סובר כהמרש"א הנ"ל וע"כ לפי שיטתו הנ"ל דזיבות באיש אפי' ספק לא הוי באמת ל"ק מידי אבל התוס' כיון דסברו כהרמב"ם הנ"ל ע"כ הקשו שפיר ודו"ק:
אבל עדיין ק"ל על התו' לפי פירושו של המרש"א כיון דאפי' לפי פשטינו הנ"ל לא הוי אלא ספק אי הי' בין העכו"ם שנכנסו להיכל זבים או לא וכיון דעזרה הוי ר"ה כמו שאי' בפסחי' די"ט ע"ב א"כ הוי ספק טומאה בר"ה וא"כ מדוע כתב התו' דצ"ל שהיה מונח בחותם בקרקע הלא אפי' אי לא הי' מונח כן ג"כ הי' טהור כיון דספק טומאה בר"ה ספיקו טהור, ואי"ל דדוקא עזרה היתה ר"ה אבל לא ההיכל וכיון שנכנסו היוונים להיכל א"כ הוי ספק טומאה ברה"י דספקו טמא וע"כ כתב התו' דצ"ל דהי' מונח בחותם בקרקע, דזה אא"ל כיון דבנזיר דנ"ז ע"א איתא מה סוטה בועל ונבעלת אף כל ספק טומאה ברה"י כגון דאיכא ביה תרי כו' הא תלתא הו"ל ספק טומאה ברה"י וכן פסק הרמב"ם הל' אבות הטומאות פט"ז הל"ב דשלשה אפי' בר"ה הוי ר"ה לטומאה וכיון דנכנסו הרבה יוונים להיכל א"כ הו"ל ספק טומאה בר"ה, בשלמא אי הוה סובר התו' כהני שיטות דדוקא בג' אנשים חשוב ר"ה אבל נשים אפי' מאה כחד דמיין דבנדה דף ה' ע"ב על הא דאמר זעירא כשחברותיה נושאו' אותה במטה הקשו הרשב"א והח' הר"ן שם הא הוי תלתא ובתלתא הוי ר"ה ותירצו דבנשים אפי' מאה כחד דמין מובא גם במל"מ הלכה הנ"ל ואי הוה סובר התוס' ג"כ כן אז שפיר הוה יכולינן למימר דכיון דלא חשוב ר"ה ע"י נשים מכ"ש דלא חשוב ע"י עכו"ם אבל מה נעשה דהתו' בריש נדה ד"ה מעת לעת תירץ על קושית הרשב"א והר"ן הנ"ל תירוץ אחר א"כ ע"כ צ"ל דהתו' סובר כהאשכול בריש נדה שהוכיח מגמ' נזיר הנ"ל שגם ע"י ג' נשים ג"כ חשוב ר"ה וגם הסדרי טהרה בחידוד הל' הוכיח מדעת עצמו כן עי"ש וכיון שכן ממילא תו ליכא היכחה דע"י עכו"ם לא נעשה ר"ה וא"כ עדיין קשה על התוס' כנ"ל, וע"כ נ"ל בס"ד דהתו' דשבת סברו כמ"ש התו' בריש נדה שם דספק טומאת ראייה אפי' בר"ה טמא כיון דלא ילפינן מסוטה אלא טומאת מגע אבל לא טומאת ראייה עי"ש ועל הנגיעה צ"ל דסובר התו' דליכא שום ספק דבודאי היו מסיטין אותו אלא הספק הוא על הראייה כה"ל וע"כ כתבו התוספ' שפיר דצ"ל דהיה מונח בחותם בקרקע ודו"ק. ומה מאוד יש להבין בזה דמדוע לא מפרש המרש"א את התוספ' כמו שכתבנו בשם הרא"ם והפר"ח דמעיקרא גזרו לקדשים והדר גזרו לתרומה או מעיקרא גזרו לתלות והדר גזרו לשרוף, אבל בהנ"ל מיושב בס"ד שפיר כיון דלפי פירושם הוי טומאת מגע ולא טומאת ראייה וא"כ הי' נשארה קושיתינו על התוס' כיון דאפילו לפום שיטת התוס' דריש נדה ג"כ ספק טומאת מגע טהור בר"ה וע"כ מפרש המרש"א על ספק טומאת ראייה כדי שנוכל לתרץ כמו שתירצנו ודו"ק:
אבל עדיין ק"ל על המרש"א גופא דבנדה דל"ד ע"א הקשה הגמרא על מה דאמר רבא זובו טמא אפי' לב"ש וליעביד היכרא בזובו ולטמויי לקריו כו' עי"ש ולפי מ"ש המרש"א דשני גזירות היו דמעיקרא גזרו על זב עכו"ם שמטמא בזיבה כישראל ואח"כ גזרו אפי' בלא ראיי' מטמא א"כ מה הקשה הגמ' שיהא זובו טהור היכי יכולינן למימר שזובו שהוא עיקר הגרם לטומאה יהא טהור, בשלמא כשאמרי' דלעולם היתה הגזירה בלא ראייה אלא החילוק בין גזיריה הראשונה לשניה כהנ"ל בשם הרא"ם והפר"ח אז שפיר הקשה הגמרא כיון דלא הזיבה גורם לטומאה אבל אי נא' כהמרש"א היכי יכל"ל שהזיבה שהיא הגרם לטומאה יהא טהור וקריו שאינו גורם לטומאה יהא טמא, ואי"ל דהגמ' על הגזירה שניה הקשה כיון דגם בתר הגזירה שניה ג"כ הגזירה הראשונה עדיין במקומה עומדת. ועוד ק"ל דבשבת דף פ"ג ע"א איתא אמר לך רבה כו' ישראל מטמאין בזיבה ואין עכו"ם מטמאין בזיבה אבל גזרו עליהן שיהו כזבים לכל דבריהם פי' רש"י לכל דבריהם וז"ל אלמא מטמאין במשא דאי לא מטמאי אלא במגע מה כזבים לימא כטמאי מתים עכ"ל ואי נא' כהמרש"א א"כ מה קאמר רבה דלמא לעולם עכו"ם לא מטמאו אלא במגע ומה דלא אמרו כטמאי מתים י"ל כיון דלפי גזירה הראשונה באמת לא מטמאו אלא בראייה ע"כ גם לפי גזירה השניה לא אמרו אלא כזבים, בשלמא להרא"ם והפר"ח דגם הגזירה הראשונה היתה בלא ראייה שפיר קאמר רבה דאי לא מטמאי במשא אמאי לא קאמרה הבריי' כטמאי מתים אבל להמרש"א קשה כהנ"ל. ותו ק"ל דלפי מ"ש הט"ז או"ח סי' תקפ"ו יו"ד סימן קי"ז חו"מ סימן ב' דהחכמים לא יכלו לאסור מה שהתירה התורה בפירוש וכן מוכח מהתו' ב"מ דף ע' ע"ב ד"ה תשיך כ"כ היד מלאכי סימן רצ"ה והח"ס יו"ד סי' ק"ט כתב שגם מהתו' שם דס"ד ע"ב ד"ה ולא ישכיר מוכח כן וא"כ היכי יכל"ל דהגזירה הראשונה הי' דזב עכו"ם מטמא בזיבה הלא בתורה כתיב בפירוש בני ישראל ודרשינן בני ישראל מטמאין בזיבה ולא עכו"ם בשלמא להרא"ם והפר"ח הנ"ל שפיר גזרו כיון דבתורה לא כתיב אלא שלא יטמאו בראייה כישראל אבל בלא ראייה שפיר גזרו אבל להמרש"א קשה, ואי"ל כיון דלא כתיב בפי' דעכו"ם לא מטמאי בזיבה אלא בני ישראל כתיב ע"כ לא נקרא דבר המפורש בקרא שהרי הח"ס ז"ל יו"ד סי' ע"ג הקשה דהיכי אסרו חז"ל בשר עוף בחלב שהתירה התורה בפי' מדכתיב גדי ולכאו' מה הקשה הלא לא כתיב בפירוש ולא עוף אע"כ צ"ל כיון דכתיב גדי הו"ל כאלו כתיב בפירוש ולא עוף כמו כן נמי שפיר י"ל כיון דכתיב בני ישראל הו"ל כאלו כתיב בפירוש ולא עכו"ם, וגם מהט"ז גופיה מוכח כן כיון דבאו"ח שם מתרץ הט"ז בזה את קו' הר"ן דמ"ש מילה דדחי שבת ולא גזרינן שמא יעביר את התינוק ד' אמות בר"ה ותי' דבפי' רבתה תורה וביום השמיני אפי' בשבת אלמא דאע"ג דלא כתיב בפי' אפי' בשבת כיון דפירושא דביום השמיני כן הוא הו"ל כאלו כתיב בפי' וע"כ כתב גם הח"ס שפיר דכיון דכתיב גדי הו"ל כאלו כתיב בפי' ולא עוף וא"כ ה"נ בנידון דידן שפיר י"ל כן וא"כ קשה על המרש"א כהנ"ל וצ"ע:
פרק ג
ומ"ש רבינו ולא היה בו אלא כדי להדליק יום א' ונעשה נס והדליקו בו שמנה ימים לשנה אחרת קבעום שמנה ימים כו', כן איתא בבריתא שבת הנ"ל והרא"ם ז"ל בביאורו כאן הקשה למה קבעו ח' ימים כיון דשמן שבפך היה בו כדי להדליק לילה א' נמצא שלא נעשה הנס אלא בז' הלילות וכן הקשה הב"י ז"ל או"ח סי' תר"ע ותירצו בסגנון אחד אבל כבר הקשו על תירוצם הט"ז והפר"ח ז"ל שם והפר"ח תי' שהלילה הראשונה היא בשביל הנצחון והשבע אחרים בשביל נס השמן והכנה"ג ז"ל שם תירץ בשם בעל העתים ז"ל שהוסיפו עוד יום ראשון לרמז אל ביטול המילה שבטלו מהם היווני' שהיא לשמנה ימים מובא גם באליה רבה ובברכי יוסף ז"ל שם, אבל המעשה רוקח ז"ל הל' מגילה פ"ג הל"ב הקשה על תירוצו של הפר"ח דאי משום הנצחון של יום כ"ה לא היה להם לתקן נרות אלא היה להם לתקן הלל והודאה ביום כ"ה ובשאר הימים נרות והקושיא זו באמת גם על הבעל העתי' קשה, וע"כ נ"ל בס"ד דההלל והודאה של יום כ"ה באמת תקנו בשביל הנצחון ובשביל הרמז מילה הנ"ל והנרות של יום כ"ה הוסיפו מחמת טעם אחר דבר"ה דכ"ד ע"א אי' לא יעשה אדם בית תבנית היכל כו' מנורה כנגד מנורה כו' ושל שבעה לא יעשה ואפי' משאר מיני מתכות ועי' בתו' שם ד"ה שפודים דמנורה של ז' קנים אסור לעשות אפילו בלא כפתורים ופרחים וכן היא הל' בש"ע יו"ד סס"י קמ"א, וא"כ י"ל דחז"ל חשו לתקן את הנרות רק לז' לילות כדי שלא יעשו מנורה של שבעה קנים וע"כ הוסיפו נרות גם ליום כ"ה כדי שיהא נרות שמנה ימים כיון דבלא"ה עשאו את היום כ"ה יום טוב בהלל ובהודאה מהטעמים הנ"ל, וגם יש להבין בזה מה שהקשה הגמ' שבת שם והיכן צונו דלכאו' לפי הק"ו שהבאתי לעיל הל' מגילה מחודש א' דאמר ר' יהושע בן קרחה במגילה די"ד ע"א ומה מעבדות לחירות כו' ולפי מה דאי' בט"ז ז"ל או"ח סי' תר"ע סק"ג דהצלת הדת הוא יותר גדול מהצלת נפשות א"כ גם בחנוכה איכא הק"ו של ריב"ק וכיון דק"ו דאורייתא הוא כמ"ש הח"ס ז"ל בהגהותיו על הגמ' מגילה שם בשם הרמב"ן ז"ל א"כ אמאי הקשה הגמ' והיכן צונו גבי חנוכה דוקא ולא גבי מגילה אבל בהנ"ל י"ל דהגמ' באמת לא הקשה אלא על ברכת הנרות של ליל כ"ה שהוסיפו חז"ל מהטעם הנ"ל כמובן:
פרק ד
ומ"ש רבינו ז"ל לשנה אחרת קבעום שמנה ימים טובים בהלל ובהודאה כו', כן איתא בברייתא שבת הנ"ל והב"ח ז"ל או"ח סי' תר"ע הקשה למה לא קבעום למשתה ולשמחה כמו בפורים וגם הט"ז ז"ל שם דיבר מזה ולי"נ בס"ד לתרץ דהדרכי משה ז"ל שם כתב וז"ל וכתב מהר"א מפראג וז"ל אבל במרדכי הארוך כתב ובמגילת תענית אמרו שקבעום יו"ט משום חנוכת המזבח וכ"כ א"ז וכ"מ במדרש רבתי פרשת בהעלותך והכא אומר שקבעוהו משום הנס וי"ל דמשום זה קבעו משתה ושמחה אבל להלל ולהודות קבעו משום נס כו' עכ"ל נמצא לפי דבריו לא קשה קושית הב"ח דכיון דתקנו משתה ושמחה משום חנוכת המזבח ע"כ לא יכלו לתקן משתה ושמחה משום נס חנוכה אלא להודות ולהלל ועי' במג"א ובמחה"ש שם סק"ג וגם באליה רבה ובברכי יוסף שם:
פרק ה
ומ"ש רבינו ז"ל אמר רב הונא חצר שיש לה שני פתחים צריכה שני נרות משתי רוחות שלא יאמרו העוברים ושבים ברוח זה לא הניח נר חנוכה כו', במימרא דר"ה שבת דף כ"ג ע"א באמת ליתא משתי רוחות אלא רבא מפרשו כן ורבינו כיון שדרכו לקצר כמ"ש בהקדמתו ע"כ הביא כן, ועל מ"ש רש"י ז"ל שם מב' רוחות אחד בצפון ואחד במזרח עי' בחכם צבי ז"ל בהנוספת שאלה ט' אות ג' שכ' דבר הפלא בזה, ועל קו' הב"י ז"ל או"ח סס" תרע"א דמ"ש מבית הכנסת שיש לה ב' פתחים דמותר לעבור ולא אמרינן מדבהא לא עייל בהא נמי לא עייל כדאיתא בברכות ד"ה ע"ב וכן היא הל' בטוש"ע או"ח סי' צ' סעיף ח' והכא נמי נימא דאע"ג דחזו דלא אדליק בחד פתחא לא אתו למחשדיה דאמרי' באידך פתחא אדליק עי' ט"ז ומג"א ז"ל שם ובח"צ סי' צ"א מה שכתבו בזה, ולי"נ בס"ד לתרץ כך דבכאן יש מקום לחשדא יותר משם דמנין משכחת שבליל ראשון מדליק בפתח צפון ואדם אחד הולך במזרח ובליל שני מדליק בפתח מזרח ואותו אדם הולך אז בצפון וכיון דבליל ראשון ראה שלא הדליק במזרח ובליל שני ראה שלא הדליק בצפון באמת יש מקום למחשדיה ואפי' אי הוה תקנו חז"ל שלא להדליק רק באותו צד שהתחיל להדליק לא הי' די בזה דשמא ישכח וע"כ תקנו שידליק בשני פתחים משא"כ בבית הכנסת ליכא חשד זה ודו"ק:
פרק ו
ומ"ש רבינו ז"ל בסוף המצוה זו גרסינן במס' מכות דורש ר' שמלאי תרי"ג מצות נצטוו למשה בסיני כו', כן אי' במכות דף כ"ג ע"ב אלא בגמ' שלפנינו הגירסא שרב המנונא קאמר את הגימטריא של הקרא תורה צוה לנו משה ולא ר' שמלאי אבל מרבינו ז"ל נראה שגירסתו היה שר' שמלאי קאמר את זה וע"כ כתב גרסינן כמובן. אבל לכאו' צריך להבין דמדוע הביא רבינו ז"ל את זה כאן ואי משום דרצה לתרץ בזה שלא יהא קשה על מנינו שמנה בחיבורו תרי"ג מצות דמנ"ל שאינם יותר או פחות א"כ הי' לו להביא את זה בסיומא דתרי"ג מצות דאוריי' ולא כאן בסיומא דמצות דרבנן, ואי"ל דרינו ז"ל רצה לרמז על מנין כת"ר דעם שבע מצות דרבנן כמנין כת"ר הם כמ"ש הכתר תורה ז"ל בריש ספרו ובסוף ספרו וכ"כ המצות השם ז"ל בסופו במקום שמנה את השבע מצות דרבנן עי"ש, דבשלמא הם שפיר כתבו כן כיון דלא מנאו אלא שבע מצות דרבנן ואלו הם א' לקרות הלל, ב' לקרות מגילה, ג' להדליק נר חנוכה, ד' להדליק נר שבת, ה' נטילת ידים, ו' לברך על כל הנאה תחילה, ז' לעשות עירוב, אבל אבילות לא מנאו למצוה דרבנן כיון דסברו כהרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל בהל' אבילות מחודש א' דאבילות דאוריי' הוא ע"כ שפיר כתבו דכמנין כת"ר הם, אבל אליבא דרבינו ז"ל ליכא למימר כן כיון דהוא מנה גם אבילות בין החמש מצות דרבנן שמנה כאן וגם נטילת ידים חושב למצוה דרבנן כמ"ש לעיל בסיומא דתרי"ג מצות והברכות ג"כ סובר דמצוה דרבנן הם כמ"ש במ"ע כ"ז דף כ"א ע"ב וז"ל ומדברי סופרים חייב אדם לברך כו' והדלקת נר שבת ג"כ סובר דמצוה דרבנן היא כמ"ש במ"ע ל' וז"ל אמרינן בפ' במה מדליקין שהדלקת נר בשבת חובה ועיקר ציוויה מפי הנביאים שצוו לכבד את השבת כו' והלל ג"כ סובר דמצוה דרבנן הוא מדהביא כאן בהלכות חנוכה את מה דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק י"ח ימים בשנה יחיד גומר בהן את ההלל הן אמת שלא כתב בפי' שמצוה מדברי סופרים היא כמ"ש הרמב"ם ז"ל הנ"ל מחודש א' אבל י"ל דסמך על מ"ש וכעין שתקנוהו נביאים הראשונים שיאמרוהו על כל צרה שנגאלו ממנה כו' עי"ש היטב ותבין וכיון דרבינו ז"ל מנה גם אבילות למצוה דרבנן נמצא לפ"ז מצות דרבנן תשע הם א"כ ממילא תו ליכא למימר שעולה מנינה כמנין כת"ר, אם לא שנאמר דרבינו ז"ל חושב לענין מנין המצות הדלקת הנרות דשבת והדלקת הנרות דחנוכה למצוה אחת וגם קצת סמך יש לי לזה ממה דקאמר רב הונא בשבת דף כ"ג ע"ב הרגיל בנר הויין ליה בנים ת"ח פרש"י ז"ל וז"ל ע"י נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה עכ"ל וגם הלל י"ל שכללו עם מצות חנוכה וא"כ ממילא שפיר י"ל כהנ"ל. או י"ל כיון דרבינו ז"ל מנה למל"ת הראשונה לא יהיה לך ולמצות עשה הראשונה אנכי וכדי לנעוץ סופו בתחילתו ע"כ הביא את הא דר' שמלאי כאן כדי שיוכל לסיים ואנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום:
ובזה סיימתי בעזה"י את התרי"ג מצות עם הז' מצות דרבנן כמנין כתר תורה, ואברך על המוגמר בברכת הודאה להשם הנכבד והנורא. ואתפלל על העתיד שנזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים. ולראות במהרה בימינו בקיבוץ נדחי ישראל ובבנין ציון וירושלים: אמן אמן אמן סלה. תושלבע. הפעם אודה את ד' מודים דרבנן אמינא בכפליים, שזיכני הש"י חיבורי זה להתחיל ולסיים, הן זה ספר תולדות אדם וחלקו בארץ החיים, חנון כן יעזרינו כל הכתוב בספר הזה לקיים, יחד העקרים עם השרשים בלתי לשם שמים, יוצרי בחסדך אנא הראינו מתורתך נפלאות, מהר יקדמוני רחמיך ותעשה עמנו לטובה אות, חזק ואמץ גואלינו שמו ד' צבאות, שוב שנית לגאלינו ופקוד "גפן" זאת,
סוף הספר