ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
יורה דעה · סימן פ
והנה מצינו ג"כ כמה מילי דרבנן גם בדיעבד לא מהני ביבמות (דף ל"ח) לא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו. ואם עבר וכנס יוציא בגט. אלמא אי עביד לא מהני דבשלמא הא דלא אמרינן דהקידושין לא מהני. וכן בנשא שני' לא אמרינן דלא מהני הקידושין משום דאי עביד לא מהני משום דלא עדיפא מלתא דרבנן מחייבי לאוין דאורייתא דתפסי בהו קידושין. דגלי קרא כי תהיינה כדאיתא בקידושין (דף ס"ח) ובתמורה (דף ה') גבי אלמנה לכה"ג. [ותמוה לי על מוהרי"ט בתשו' (סי' ס"ו) שהקשה ג"כ מחייבי לאוין דקדיש בביאה נימא אי עביד לא מהני דעבר אמימרא דרחמנא. ומזה ג"כ הכריח לחלק כיון דלא יתוקן האיסור לא אמרינן בזה אי עביד לא מהני. דבלא"ה לא קשי' כלל כיון דגלי קרא דבחייבי לאוין תפסי קידושין ובכתובות (דף ע"ד) אמרינן דאתקיש הוויות להדדי א"כ גם בקידושי ביאה תפסי קידושין]. אבל אי נימא בדרבנן אי עביד מהני למה אמרו רבנן יוציא בגט ולא סני בהפרשה. וכן ביבמות (דף כ"ז) באחות זקוקה דהוי איסור דרבנן אם קדמו וכנסו מפקינן מיניה, ובביצה (דף י"ז) אסור לבשל מיו"ט לשבת בלי עירוב תבשילין אם עבר ואפה מהני ולא אמרינן אי עביד לא מהני ובע"ז (דף ו') שלשה ימים לפני אידיהן אסור לשאת ולתת עמהן. נשא ונתן ריש לקיש אמר מותר ולא אמרינן אי עביד לא מהני. וכן קדירה שאינה בת יומא אסור להשתמש בה ובדיעבד מותר כדאמרינן בע"ז (דף ע"ו). ובחגיגה (דף כ"ג) הנושא המדרס נושא התרומה אבל לא הקודש עבר ונשא רבי זירא אמר טהור ולא אמרינן אי עביד לא מהני. ובחידושי ליו"ד כתבתי דנסתפקתי בקרע על אביו ואמו דאינו מתאחה לעולם או בקרע על קרובו תוך למ"ד יום. אם עבר ואיחה הקרע אם מחוייב לחזור ולקרוע. דאמרינן כיון דאמרו רבנן דאינו מתאחה אי עביד לא מהני או כיון דקרע פ"א תו לא בעי למקרע פעם אחרת. דכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע כדאמרינן במוע"ק (דף כ"ד). ונראה לי בזה דאמרינן במוע"ק (דף כ"ו) כשם שמוכר אסור לאחותו כך הלוקח אסור לאחותו לפיכך המוכר צריך להודיע ללוקח. ולכאורה תמוה דלמה הלוקח אסור לאחותו כיון דקניא הוא דידי' כדפריך כה"ג בע"ז (דף ט"ו) ומאי איכפת לי' ללוקח מאי דהמוכר אבל שמחוייב להראות אבילותו. אבל הלוקח אמאי אסור לאחותו. ונראה הטעם בזה דהקריעה הוי חובת מנא. דבגד שקרע על אביו ואמו מחוייב להיות קרוע לעולם. וכיון דהוי חובת מנא דהבגד צריך להיות קרוע ע"כ אפי' הלוקח אסור לאחותו:
ולפמ"ש יש לפשוט ספיקא דהתוס' בד"ה כך לוקח אסור לאחותו לא שמעתי אם מותר למוכרו לעכו"ם. נהי דהלוקח אסור לאחותו אם הוא עכו"ם מותר אעפ"י דהמוכר צריך להודיע להלוקח היינו כדי שלא יעשה הלוקח איסור. אבל אנו אינו חוששין אם יתפרט העכו"ם ולכאורה הי' מותר עכ"ל. ולפמ"ש כיון דהעכו"ם יתפרנו א"כ יבטל חובת קריעת מנא. דהבגד זה צריך להיות קרוע לעולם ע"כ לעכו"ם אסור למכור. וכן הוא במס' שמחות דאסור למכור אפי' לעכו"ם וכן הוא ביו"ד (סי' ש"מ סעי' י"ט). וא"כ כיון דחכמים הטילו דהבגד שקרע על אביו ואמו צריך להיות קרוע לעולם לא מהני אפי' חזר ואיחה צריך לחזור ולקרוע ולא אמרינן כיון דקרע שאינו בשעת חימום אינו קרע ולא מהני קריעה דאח"כ משום כיון דכבר קרע את הבגד חלה על הבגד חובת קריעה שמחוייב להיות קרוע לעולם שלא יתאחה. וכן בתוך למ"ד יום לקרובים צריך הבגד דוקא להיות קרוע למ"ד יום. ועוד דבכבוד אביו ואמו אפילו היכי דלא הוי בשעת חימום אם בא להחליף תוך ז' קורע כדאמרינן במוע"ק (דף כ"ד). שוב מצאתי להרמב"ן בתורת האדם באיחוי הקרע כתב וז"ל ת"ר רשאי להפכו למטה ולאחותו. רבי שמעון ב"ר אלעזר אוסר לאחותו וכשם שמוכר אסור לאחותו כך לוקח אסור לאחותו. לפיכך המוכר צריך להודיע ללוקח. נראין הדברים דסיפא דבריותא כשם שמוכר אסור לאחותו כך לוקח אסור לאחותו רבי שמעון ב"ר אלעזר תני לה. שאלו לדברי חכמים כיון שהוא עצמו מותר לשנות הבגד לאחותו. שמע מינה דלאו חובת מנא הוא אלא חובת גברא הוא שאסרו עליו לאחות קריעה זו. שלא יהי' כמו שהשלים האבילות. וכיון שהפכן למטה ובא פיו לכאן מותר כ"ש בלוקח שאינו מחייב בדבר ואיחזי שלו אינו מראה כלום באבילות של מוכר שהוא מותר לאחותו. אלא לרבי שמעון ב"ר אלעזר הוא דלדידיה בגד זה אסור באיחוי לעולם עכ"ל והוא כדברי דקריעה חובת חנא הוא והנאני]. א"כ ליכא למנקט כללא אי אמרינן בדרבנן אי עביד. לא מהני כי בהרבה דברים אמרו שמהני ובהרבה דברים אמרו דלא מהני:
ולכאורה יש להוכיח מהא דזבחים (דף ע"ג) אמר רבא השתא דאמרו רבנן לא נקריב אי נקריב אינו מרצה. ומסיק משום דהוי למ"ד בעלי חיים נדחין. ולמ"ד בעלי חיים אינו נדחין מרצה ואמאי לא אמרינן כיון דאמרו רבנן לא נקריב אי עביד לא מהני אפי' למ"ד בעלי חיים אינו נדחין. וע"כ גם רבא דאמר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. מודה בדרבנן שאמרו לא תעביד אי עביד מהני והכא הוי טעמא משום דבעלי חיים נדחין:
אך יש לומר דשאני קדשים דאפילו בדאורייתא בעי קרא לעיכוב כדאמרינן בזבחים (דף מ"ז) א"כ לא עדיפא דרבנן מדאורייתא. וע"כ קאמר טעמא היכי דאמרו רבנן לא נקריב אי נקריב אינו מרצה. משום דבע"ח נדחין. ואין להקשות לרבא דאמר כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. למה בעינן בקדשים קרא לעיכוב נימא כיון דמצותו בכך אי עביד לא מהני. כדמוכח בתמורה (דף ה') דפריך לרבא מהא דאין תורמין מן הרעה על היפה דרחמנא אמר מכל חלבו. חלבו גירועין לא ותנן אם תרם תרומתו תרומה. א"כ כיון דמצוה מן היפה הוי ס"ד לרבא דאי עביד לא מהני. ה"נ כיון דמצוה בכך למה בעי קרא לעיכוב בקדשים. די"ל משום דשאני קדשים דגלי קרא גבי חטאת ושחט אותה לחטאת אותה לשמה כשרה שלא לשמה פסול. אבל שארי קדשים אפי' שלא לשמן כשרים כדאמרינן במנחות (דף ד'). וכן גלי קרא דמוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לד' אלקיך נדבה האי נדבה נדר אלא אם כמו שנדרת הרי הוא נדר ואם לא נדבה כדאמרינן בריש זבחים וכ"כ התוס' בזבחים (דף ד') ד"ה אימא. דמהכא אמרינן בכולי דוכתי דמצריכין קרא לעיכוב הוא מהכא מדכתיב מוצא שפתיך תשמור וגו' ע"ש:
והנה התוס' בתמורה (דף ד') ד"ה רבא אמר לא מהני מידי קשה א"כ שוחט פסח על החמץ לפסול. ויש לומר דבירושלמי יש קרא להכשיר. לכאורה קשה למה הקשו התוס' מהא דשוחט פסח על חמץ נימא דאי עביד לא מהני ולפסול. ולא הקשו מאותו ואת בנו ושוחט בשבת ויו"כ דשחיטתו כשרה. נימא אי עביד לא מהני. ואפשר לומר דוקא היכי דיש לומר דאי עביד לא מהני יתבטל המעשה כמו בכל הני דמייתי הש"ס בתמורה אמרינן אי עביד לא מהני. אבל היכי דעשה מעשה בגופו דאי אפשר לבטל. דהרי הוא שחוט לפניך דכל הסימנין שחוטין לא נוכל לומר דלא מהני כיון דחזינן דהוי שחיטה כשרה ע"כ בחולין באותו ואת בנו ובשוחט בשבת ויו"כ שחיטתו כשרה. וליכא למימר דאי עביד לא מהני דהוי כנפל הסכין מעצמו ושחטו דפסול כמ"ש ביו"ד (סי' ג'). דז"א דהתם הטעם דבעינן כח גברא וכיון דשחט והוי כח גברא ליכא למימר בזה אי עביד לא מהני כיון דהסימנין שחוטין כראוי. אבל בפסח שנשחט על חמץ הקשו שפיר נימא אי עביד לא מהני ולפסול אע"ג דהסימנין שחוטין כראוי. מכל מקום הא קיי"ל מתעסק בקדשים פסול כדאמרינן בזבחים (דף מ"ז). א"כ אע"ג דהוי שחיטה כראוי מ"מ נימא דלא מהני כיון דעבר אמימרא דרחמנא והוי כמתעסק דפסול בקדשים:
אך קשה לי אמאי לא הקשו מרישא דמתניתין בפסחים (דף ס"א) שחט הפסח קודם לתמיד כשר. דאמרינן יאוחר דבר שנאמר בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר אל בין הערבים. א"כ מצוה לשחוט הפסח אחר התמיד ואפ"ה אם שחטו קודם לתמיד כשר. אמאי נימא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ואי משום דבקדשים בעינן קרא לעיכוב א"כ גם מפסח שנשחט על חמץ ג"כ לא קשי' דלא שנה הכתוב לעיכוב. ובתוס' פסחים (דף ס"ג) ד"ה השוחט פסח על החמץ עובר בלא תעשה. אמר רבא דהפסח כשר דהא לא שנה הכתוב לעכב. ועוד קשה למה בעינן בירושלמי קרא להכשיר כיון דלא שנה הכתוב לעכב א"כ ממילא כשר. וראיתי במפרש ק"ע שכתב דהמל"מ הקשה זה אמאי בעי קרא בירושלמי להכשיר הפסח שנשחט על חמץ. דהא אמרינן במנחות (דף נ"ו) דפריך רבינא אימא לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו ואפסולי לא מפסלי ומשני מצה תהי' עכובא ע"ש. ולי נראה בזה כדאמרינן במנחות (דף י"ט) אמר רב כל מקום שנאמר חוקה אינו אלא לעכב. וגבי פסח כתיב ג"כ חוקה אחת יהי' להם ע"כ בעי קרא להכשיר. גם ראיתי בק"ע שם שכתב ואין להקשות לרבא דאמר אי עביד לא מהני. א"כ בכל מקום דאמר תינח למצוה לעכב מנ"ל נימא כיון דמצותו בכך ממילא אי עביד לא מהני. דיש לומר דדוקא היכי דלקי הוא דאמרינן הכי דלא מהני ע"ש. ותמוה דבתמורה פריך על רבא מהא דאין תורמין מן הרעה על היפה וכן מאין תורמין ממין על שאינו מינו אע"ג דלא הוי רק איסור עשה ולפמ"ש לעיל א"ש:
ויש לי מקום עיון הא דאמר רבא בזבחים (דף ע"ג) אמר רבא השתא דאמרו רבנן לא נקריב אם קריב לא מרצה משום דבע"ח נדחין. דקשה הא תנינן בזבחים (דף ע"ט) נתערב בדם פסולין ישפך לאמה בדם התמצית ישפך לאמה רבי אליעזר מכשיר. אם לא נמלך ונתן כשר וקאמר בגמ' א"ר זביד בגוזרין גזירה במקדש פליגי דמ"ס גוזרין גזירה במקדש ומ"ס אין גוזרין גזירה במקדש רב ספרא אמר דכולי עלמא גוזרין גזירה במקדש והכא בדם התמצית מצוי לרבות על דם הנפש פליגי מר סבר שכיח ומר סבר לא שכיח. וא"כ לת"ק אסור לזרוק הדם ואפ"ה אמר אם לא נמלך ונתן כשר. אמאי לא אמרינן כיון דרבנן אסרו לזרוק א"כ הוי דחוי ושחוטין לכ"ע נדחין. דהתם בזבחים (דף ע"ב) ספריך והא שחוטין לכ"ע נדחין. ותנן רבי אליעזר אם קרב ראש של אחד מהן יקרבו כל הראשים. ומשני הוא דאמר כחנן המצרי דתניא חנן המצרי אומר אפילו דם בכוס מביא חברו ומזווג לו. והכא הוי סתמא דמתניתין ושחוטין לכ"ע נדחין. אמאי אם לא נמלך ונתן כשר. וכן בזבחים (דף פ') הניתנים למטה שנתערבו בדמים שניתנין למעלה רבי אליעזר אומר יתן למעלה ורואין את התחתונים למעלה כאלו הן מים ויחזור ויתן למטה. וחכמים אומרים ישפך לאמה. ואם לא נמלך ונתן כשר. ובזבחים (דף ק"ד) נטמא בשר או נפסל או שיצא חוץ לקלעים רבי אליעזר יזרוק רבי יהושע לא יזרוק. ומודה רבי יהושע שאם זרק הורצה. ובמנחות (דף כ"ג) קומץ שנתערבה במנחה שלא נקמצו לא יקטיר ואם הוקטר זו שנקמצה מעלה לבעלים וזו שלא נקמצה לא עולה לבעלים נתערבה קומצה בשיריה או בשיריה של חברתה לא יקטיר. ואם הקטיר עולה לבעלים. ובמנחות (דף מ"ח) כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או ששחטן בין לפני זמנו ובין לאחר זמנו הדם יזרק והבשר יאכל ואם היתה שבת לא יזרוק. ואם זרק הורצה על מנת להקטיר אימורין לערב. ובמנחות (דף נ"ו) דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה. ואמרינן ביבמות (דף צ') מדאורייתא ארצויי מרצה. דתניא על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג ובין במזיד כו' ואמר רבי יוסי בר חנינא מאי לא הורצה דקאמר להתיר בשר באכילה אבל בעלים נתכפרו בו. וקשיא כל הני לרבא כיון דאמרו רבנן לא יזרוק ולא יקטיר א"כ הני דחוי ושחוטין לכ"ע נדחין. דאטו נוקמי כל הני כמנן המצרי. ועוד הא בביצה (דף כ') איבעיא להו למ"ד נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט עבר ושחטינהו רבא אומר זורק הדם ע"מ להתיר בשר באכילה. ורבה בר רב הונא אמר על מנת להקטיר אימורין לערב. ופריך מהא דמנחות (דף מ"ח) כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן כו' ואם היתה שבת לא יזרוק ואם זרק הורצה על מנת להקטיר אימורין לערב דיעבד אין לכתחילה לא. בשלמא לרבא ניחא אלא לרבה בר רב הונא קשי' א"כ רבא גופ' משמע דס"ל כהך בריית' תקשי לדידי' דאמר כיון דאמרו רבנן לא יזרוק א"כ הוי דחוי ושחוטין לכ"ע נדחין:
וכה"ג קשה לי בע"ז (דף מ"ז) אמר רב דימי באשירה שבטלו קמבעיא לי' אי יש דיחוי אצל מצות או לא. נפשוט לי' מדתנן כסהו הרוח חייב לכסות ואמר רבי יוחנן לא שנו אלא שחזר ונתגלה כו'. אמר רב פפא ואת אומרת אין דחוי אצל מצות. דרב פפא גופי' מבעיא ליה אי לא שנא לקולא לא שנא לחומרא. או דלמא ספוקי מספקא לי' לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן. הא לפי מה שאמר רבא כל היכי דאמרו רבנן לא נקריב אי קרב אינו מרצה משום דהוי דחוי. א"כ הא דתנן אתרוג של תרומה טהורה ושל מעשר שני לא יטול ואם נטל כשר כיון דאמרו רבנן לא יעול אם כן הוי דחוי אי אמרינן גם כן דיחוי אצל מצות ואמאי אמרינן ואם נטל כשר. וכן קשה מר"ה (דף כ"ח) שופר של עכו"ם לא יתקע ואם תקע כשר. אך בזה אפשר לומר דאע"ג דאסור לתקוע באותו שופר מכל מקום קול שוכר שלא הי' בעולם לא נדחה ע"כ לא הוי דחוי אך מהא דאמר רבא לולב של עכו"ם לא יטול ואם נטל כשר. קשה דנימא דהוי דחוי כיון דאמרו רבנן לא יטול לא מהני אפילו נטל כדאמר רבא בזבחים. ועי' בתוס' סוכה (דף ל"ב) ד"ה באשירה ובר"ן בע"ז וצ"ע]:
ומש"כ בענין מצוה הבאה בעבירה והביא דברי הירושלמי שהובא בטור יו"ד (סי' ש"מ) הקורע בשבת על מתו אעפ"י שחילל שבת יצא ידי קריעה. ופריך הרי מצה גזולה אינו יוצאין בה בפסח. ומשני התם תמן גופו עבירה. ברם הכא הוא עבר עבירה. כך אנו אומרים הוציא מצה מרה"י לר"ה אינו יוצא יד"ח בפסח. וכתב הרמב"ן שמעינן מהכא הקורע בחלוק הגזול לא יצא ידי קריעה. ופי' הב"י בשם הרמב"ן בס' תורת האדם הירושלמי דפריך כשם שאינו יוצא במצה גזולה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה אף הקריעה שקרע בשבת מצוה הבאה בעבירה. ומשני התם דלא דמי' למצה גזולה דהתם גוף המצוה היא העבירה אבל הכא גוף החלוק אינו עבירה. אעפ"י שהמעשה שעשה בו הוא עבירה לא מקרי מצוה הבאה בעבירה כי היכי דהוציא מצה מרה"י לר"ה אעפ"י שעבר עבירה יוצא בה ידי חובתו בפסח. לפי שהיא עצמה אינה עבירה. ומכאן למדנו שהקורע בחלוק גזול לא יצא ידי חובת קריעה. והגאון רע"א ז"ל הקשה עלה לפמ"ש התוס' בסוכה (דף למ"ד) אם גזל בהמה ונתייאשו הבעלים והקדישו למ"ד יאוש כדי קנה לא הוי מצוה הבאה בעבירה. דבעידן המצוה היינו הקדש כבר כלתה העבירה. א"כ מאי מייתי הירושלמי ראי' מהמוציא מצה מרה"י לר"ה. הא התם בעידן המצוה כבר פקעה עבירה דהוצאה ואין עתה עבירה. משא"כ קורע בשבת דבעידן המצוה דקריעה ישנו להעבירה. וכתב מעכ"ת ליישב זה דטעם מצוה הבאה בעבירה דאינו יוצא הוא מטעמא דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. וכיון דהוי כמו שלא עשה העבירה א"כ ממילא לא עשה המצוה. ולפמ"ש הש"ך בחו"מ (סי' ר"ח) והט"ז שם דהיכי דיכול לעשות המעשה בהיתר לא אמרינן בזה אי עביד לא מהני. כיון דהאיסור משום היום א"כ ה"נ לא הוי מצוה הבאה בעבירה כה"ג. וזהו הפי' בירושלמי תמן גופו עבירה שא"א המעשה להיות בהיתר. ברם הכא הוא עבר עבירה. דמעשה קריעה יכול להיות בהיתר והאיסור משום היום כך אנו אומרים הוציא מצה מרה"י לר"ה אינו יוצא ידי חובתו בפסח כיון דהאיסור משום הזמן טכת"ד. אינו נראין לי דבריו דא"כ לאביי דאמר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד א"ע מהני לית ליה מצוה הבאה בעבירה כלל. הא רבי יוחנן בסוכה (דף למ"ד) מפקא לי' מקרא והבאתם את הגזול ואת הפסח. ועוד לפמ"ש המוהרי"ט בתשו' דכל היכי דלא יתוקן האיסור אע"ג דנימא אי עביד לא מהני דאיסורא דעביד עביד לא אמרינן בזה אי עביד לא מהני. א"כ אמאי אמרינן בירושלמי מצה גזולה אינו יוצא ידי חובתו בפסח הא לדידי' כה"ג לא הוי מצוה הבאה בעבירה כיון דהכא דלא יתוקן האיסור שנעשה כיון דכבר גזל המצה ואכל והפסידו. ואע"ג דישלם לו ההפסד מכל מקום חבול ישיב רשע גזילה ישלם. ולא יתוקן האיסור שנעשה א"כ לא אמרינן בזה אי עביד לא מהני:
ולענ"ד נראה לפרש הירושלמי (לא כפי' הממב"ן וק"ע) וזה לשון הירושלמי בשבת (פי"ג ה' ג') הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלין פטורין. ובגמ' בעין קומי רב בא. היאך מה דאמרת תמן השוחט חטאתו בשבת כיפר ומביא אחרת. (פי' מפני שחילל שבת ע"כ מביא אחרת על שגגת שבת). ואמר אוף הכא לא יצא ידי קריעה (פי' בתמיה כמו דהתם דאמרינן בשוחט חטאת בשבת דכיפר ה"נ יוצא ידי קריעה א"כ הוי מתקן ואמאי פטור בקורע על מתו). אלא כרבי שמעון דרבי שמעון אמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר. (והוא כפרש"י בשבת (דף ק"ה) דלר"ש אפילו בקורע על מתו פטור משום דהוי מלאכה שא"צ לגופה אע"ג דהוי מתקן פטור. ואע"ג דהכא צריך לגופו לקרוע על מתו מ"מ מקרי אינו צריכא לגופו כדמסיק בירושלמי את גרמת לו. מן השמים בא לו שמת לו מת) בעון חבריא קומי רבו יוסי לא כן אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון ב"ר יהוצדק מצה גזולה אינו יוצא ידי חובתו בפסח. (פי' דקאי על הא דאמר השוחט חטאת בשבת כיפר. רק דמביא אחרת משום שגגת שבת ששחט חטאתו בשבת. אמאי כיפר הא הוי מצוה הבאה בעבירה כמו מצה גזולה אינו יוצא ידי חובתו) ומשני תמן היא גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה כך אני אומר הוציא מצה מרה"י לר"ה אינו יוצא יד"ח בפסח. (פי' תמן היא גופא עבירה דבעידן המצוה בשעה שאוכל המצה גזולה הוי עבירה. אבל שחט חטאתו בשבת דהוי שחיטה כשרה וחילל שבת הוא עבר עבירה אבל בענין כפרה דהוא זריקת הדם דזהו עיקר כפרתו לא עבר עבירה ע"כ בשוחט חטאתו בשבת כיפר. דלא הוי מצוה הבאה בעבירה. כך אני אומר הוציא מצה מרה"י לר"ה אינו יוצא ידי חובתו בפסח. כיון דבעידן מצוה אכילת המצה כבר כלתה העבירה ה"נ בעידן כפרת הדם בזריקתו כבר כלתה העבירה מה ששחט בשבת). אבל בהא דקורע בשבת על מתו דיצא ידי קריעה לא קשי' כלל להירושלמי מהא דאמר רבי יוחנן מצה גזולה אינו יוצא יד"ח בפסח דלהוי בקריעה בשבת ג"כ מצוה הבאה בעבירה. דירושלמי אזיל לשיטתי' בסוכה (פ"ג ה' ה') רבי יצחק ב"ר נחמן בשם שמואל כל הפסולין אינן פוסלין אלא ביו"ט הראשון בלבד. משום בדרבנן אפי' אתרוג ולולב הגזול כשר ביו"ט שני דהוי דרבנן. ולא איכפת לן במצוה הבאה בעבירה בדבר דרבנן. ה"נ בקריעה דהוי דרבנן אפילו אם קרע בשבת על מתו לא חיישינן משום מצוה הבאה בעבירה:
ובזה תמוה לי פסקי ש"ע אהדדי דהמחבר באו"ח (סי' תרמ"ט סעי' ה') פסק כרמב"ם (פ"ח מה' סוכה ה' ט') כל אלו פסולין שאמרנו משום מומין שבארנו או מפני גזל וגניבה ביו"ט ראשון בלבד אבל שאר הימים כשר. והוא כשמואל בסוכה (דף למ"ד) דאמר רבי יצחק ב"ר נחמני אמר שמואל לא שנו אלא ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול וכמ"ש התוס' כיון דהוי מדרבנן לא חייש למצוה הבאה בעבירה וכמ"ש המג"א (שם ס"ק ט"ו. וביו"ד (סי' ש"מ סעי' כ"ח וסעי' כ"ט). הקורע בשבת על מתו אעפ"י שחילל שבת יצא ידי קריעה. הקורע בחלוק גזול לא יצא ידי קריעה. והוא כדברי הרמב"ן שפי' הירושלמי דשבת תמן היא גופא עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה. ע"כ קורע בשבת לא הוי מצוה הבאה בעבירה אבל קורע בחלוק גזול הוי מצוה הבאה בעבירה כמו במצה גזולה הא לפי מה שפסק כרמב"ם דביו"ט שני יוצא באתרוג הגזול משום כיון דהוי דרבנן לא חיישינן למצוה הבאה בעבירה א"כ הכי נמי בקורע בחלוק גזול נמי יוצא ידי קריעה משום כיון דקריעה הוי דרבנן לא חיישינן למצוה הבאה בעבירה. רק להרא"ש ושארי פוסקים דס"ל באתרוג ולולב הגזול פסול אפילו ביו"ט שני כמו שכתב הרמ"א באו"ח (שם סי' תרמ"ט סעי' ה') ויש פוסלין בגזול כל הימים דסברי אפי' בדרבנן חיישינן למצוה הבאה בעבירה שייך לומר דקורע בחלוק גזול לא יצא ידי קריעה. אבל דברי המחבר צ"ע. כל זה ראיתי להשתעשע עמו בדברי תורה כחפץ נפשו הטהורה וכבודו יעלה במעלות בית אל. וחפץ ד' בידו יצליח לשבת באהלי תורה. תרמיניה שעתא ויהיה מהשרידים אשר ד' קורא:
ידידו דורש שלומו וטובתו טוב כסליו תרכ"ג לפ"ק. ברוך מררכי ליבשיץ חופ"ק וואלקאוויסק יע"א:
סליק חלק יורה דעה