אור ברסלב
ברית יעקב חלק א יורה דעה › סימן עב

ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ

יורה דעה · סימן עב

סימן עא

התוס' בגיטין (דף מ"א) ובב"ב (דף י"ג) ובפסחים (דף פ"ח) ובחגיגה (דף ב')(בהא דאיתא בחציו עבד וחציו ב"ח לישא שפחה אינו יכול לישא בת חורין אינו יכול והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר לא תהו בראה אלא לשבת יצרה. אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו. הרבו להעמיק ולדקדק בעומק עיונם בזה והרחיבו פלפולם הרבה בזה, ומקודם נבאר דברי התוס' ואח"כ נבוא לבאר מה שנלע"ד בזה. (א) הקשו בתוס' הא דקאמר לישא שפחה אינו יכול שכבר חציו בן חורין. משמע דאי הוי יכול לישא שפחה אע"ג דאינו מקיים בזה פרו ורבו כדאמרינן ביבמות (דף ס"ב) דאמר הכל מודים בעבד דאין לו חייס והי' לו בנים קודם שנשתחרר לא קיים פריה ורביה. משום דאי הי' יכול לקיים שבת כל דהו משום מצות פריה ורביה לחודא לא הוי כייפינן לרבו לשחרר ואמאי לית' עשה דפרו ורבו ולדחי לאו דלא יהי' קדש. ותי' בחד תי' דבדידה ליכא עשה. ואפילו מפקדא אפשר לה בכיוצא בה. ולכאורה קשיא לן הא התוס' הקשו היכי כופין את רבו ועושה אותו בן חורין. וכי אומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך דהכי אמרינן בפ"ק דשבת (דף ד') גבי הדביק פת בתנור ותי' דדוקא התם אמרינן הכי משום דפשע שהדביק סמוך לחשיכה אבל הכא דלא פשע לא. וכן בעירובין (דף ק"ג) כהן שעלתה לו יבלת חבירו חותכה לו בשיניו דקעביד שבות כדי שיזכה חברו בעבודה. וכן בפסחים (דף נ"ט) אמר מחוסר כפירים בערבי פסחים שמביא כפרתו אחר תמיד של בין הערבים דעשה דפסח שיש בו כרת. דחי עשה דהשלמה אלמא קעברי כהנים בעשה דהשלמה כדי שיזכה זה בפסח. [ומדברי תוס' אלו מוכח דשכחה הוי אונס ולא פשיעה ועי' ביו"ד (סי' רצ"ב סעי' י"ב ברמ"א), ועי' באו"ח במ"א (סי' ק"ח) ס"ק י"א ע"ש]. א"כ הכא ג"כ אע"ג בדידה איכא איסורא דליכא עשה גבה. מ"מ כיון דלא פשע נימא להאשה לחטא כדי שיזכה העבד:

מיהו בזה אפשר לומר דשאני הכא כיון דיש בידינו לומר לרבו חטא בשביל שיזכה חבירך. גם יש בידינו לומר לאשה חטא בשביל שיזכה חבירך. משום הכי ניחא טפי לומר לרבו לחטא לשחררו בשביל שיזכה חבירך. דגבי רבו הוי רק איסור עשה דלעולם בהם תעבודו. מדנימא לאשה לחטא בשביל שיזכה חבירך דגבי דידה איכא איסור לאו דלא יהי' קדש. וכיון דמוכרח חדא לחטוא בשביל שיזכה חברו. ע"כ מוטב לומר להרב לחטא בשביל חברו דהוי רק איסור עשה דקיל מאיסור לאו. ועוד דניחא טפי לומר לרבו חטא בשביל שיזכה חבירך דהרב לא יעבור רק פעם אחת דישחרר עבדו. מדנימא לומר לאשה לחטוא דהיא תעבור באיסור כל ימיה. וכה"ג כתב הר"ן ביומא (דף פ"ג) בחולי שיש בו סכנה מוטב לשחוט לו בשבת ולא נאכילנו נבילה דעובר בכל כזית וכזית ואם ישחוט בשבת אינו עובר אלא פעם אחת ע"ש:

(ב) אך קשה לי הא דהקשו התוס' וימכור את עצמו בעבד עברי דעבד עברי מותר בשפחה. ואפילו אין לו אשה ובנים איכא למ"ד בקידושין (דף כ') דרבו מוסר לו שפחה כנענית. ותי' ר"י משום דאיכא איסורא למכור עצמו בעבד עברי כדאמרינן בקידושין (דף כ"ב) אוזן ששמעה בהר סיני כי לי בני ישראל. דהכא בתרווייהו ברב או בעבד לא הוי רק איסור עשה. או משום עשה דלעולם בהם תעבודו או משום כי לי בני ישראל עבדים. א"כ אמאי לא נימא לעבד גופא לחטוא בשביל שיזכה והא ניחא טפי לומר לעבד גופא חטא בשביל שתזכה מדנימא לרב חטא בשביל שיזכה חבירך ואפשר לומר גם בזה דה"נ כיון דעכ"פ מוכרח חד לחטא או הרב או העבד. ואי יעבור העבד בעשה למכור לע"ע וישא שפחה לא יקיים מצות פרו ורבו דולד שפחה כמותה. והוי רק שבת כל דהו. ע"כ מוטב לומר לרב לחטא בשביל שיזכה חבירך כדי שיקיים העבד מצות פרו ורבו דהוי מצוה רבה. ואע"ג דכתבו התוס' דאי הוי יכול לקיים שבת כל דהו לא הוי כייפינן לרבו לשחררו משום מצות פרו ורבו כיון דלא מחייב בה דהוי אנוס וכן ס"ל להתוס' בקושיתם שהקשו דימכור עצמו לעבד עברי. דרבו מוסר לו שפחה כנענית אע"ג דלא יקיים העבר מצות פרו ורבו. מ"מ כיון דאיכא שבת לא כייפינן לרבו לשחררו כמו דקאמר לישא שפחה אינו יכול משמע דאי הוי יכול לישא שפחה דהוי שבת לא הוי כייפינן לרב. ויש לומר היינו משום דאז לא עבר כלל לא הרב ולא העבד איסור כלל. דהעבד יכול לישא שפחה בהיתר בלי איסור כלל. אזי לא הוי כייפינן להרב. אלא דהשתא דתי' התוס' דאסור למכור עצמו בעבד עברי דאיכא איסורא דלי כל בני ישראל עבדים. א"כ כיון דמוכרח חדא לחטא לעבור בעשה הרב או העבד ע"כ ניחא טפי לומר להרב לחטא בשביל שיזכה חברך כדי שיקיים העבד מצות פרו ורבו מדנימא לעבד לחטא בשביל שיזכה ולא יקיים מצות פו"ר דאם ישא שפחה הוי רק שבת כל דהו. [שוב ראיתי במהרש"א בב"ב שהרגיש בזה ומיישב בדוחק ע"ש ולענ"ד כמ"ש]:

ולפ"ז א"ש מה שתי' התוס' בהא דליתי עשה דפו"ר ולדחי ל"ת דלא יהי' קדש משום דהכא אפשר לקיים שניהם ע"י כפייה. והוא תמוה דהא איכא איסורא לרב דעובר בעשה דלעולם בהם תעבודו רק משום מצות פו"ר דהוי מצוה רבה נדחה עשה זו. וכיון דיכול לישא שפחה משום דעשה דוחה ל"ת. א"כ מאי קאמר במתניתין לישא שפחה אינו יכול. דהא יכול לישא שפחה ואמאי נכפיה להרב לשחררו ולעבור בעשה. וכן תמה בטורי אבן בחגיגה על התוס' ע"ש. ולפמ"ש אפשר לומר דכוונתם בזה דכיון דהיכי דלא פשע אומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. א"כ ליכא למימר הכא דליתי עשה ולדחי ל"ת דלא יהי' קדש. דאפשר לקיים שניהם ע"י כפיה דכה"ג אומרין לרב לחטוא בשביל שיזכה. דדוקא היכי דיכול לישא שפחה בהיתר בלי שום דיחוי כלל לא הוי כייפינן להרב. אבל כה"ג דאיכא איסורא דל"ת לא יהי' קדש רק משום דעשה דמצות פו"ר דוחה ל"ת דלא יהי' קדש. ואפשר לרב לחטוא בשביל שיזכה חברו לא אמרינן דידחה עשה ל"ת:

(ג) ועפ"י דברינו אלה יש לומר הא דבגיטין (דף מ"א) תי' התוס' בקושיתם היכי כופין את רבו וכי אומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. משום היכי דלא פשע אמרינן לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. ובפסחים (דף פ"ח) תי' התוס' בזה משום מצוה רבה שאני דלא תוהו בראה לשבת יצרה ואמאי לא תי' התוס' הכא בפסחים כמו בגיטין. וכן בב"ב (דף י"ג) תי' כמו בפסחים ע"ש. דיש לדייק הא דבגיטין (דף מ"א) תי' התוס' קושייתם. דימכור עצמו לעבד עברי דמותר בשפחה. משום דאמרינן בב"מ (דף ע"א) דגר ומשוחרר אינו נמכרין בעבד עברי. דבעינן ושב אל משפחתו. ובפסחים ובב"ב תי' התוס' משום דאסור למכור את עצמו בעבד עברי ואמאי מיאנו התוס' בתי' דגיטין דעדיפא טפי דיפול הקושיא לגמרי. כיון דאי אפשר למכור עצמו בעבד עברי גר ומשוחרר. ונראה לי בזה דהה"מ (פ"א מה' עבדים ה' ב') כתב בשם סמ"ג. ומה ששנינו במכילתא בין לרבי ישמעאל ובין לרבי עקיבא גר נקנה בעבד עברי שם הוא מדבר בגר הבא על בת ישראל שמשפחת אם הוא לו למשפחה כך פירש למורי עכ"ל. והנה התוס' בקידושין (דף ע"ה) ד"ה ורבי ישמעאל כתבו בעכו"ם הבא על בת ישראל הולד כשר א"כ הוא הולך אחרי העכו"ם וליכא למיחש אם תנשא לעכו"ם א"כ הוי נכרי דבעי גירות. וכן נראה מהתוס' ביבמות (דף ט"ז) ד"ה עכו"ם שקידש ע"ש. א"כ בנכרי זה שאמו מישראל דנמכר לעבד כנעני ואח"כ נעשה חציו בן חורין דהוי ג"כ דינו דכופין את רבו רבו ועושה אותו בן חורין. תקשי דימכור עצמו לעבד עברי דכה"ג שאמו מישראלית נמכר בעבד עברי כמ"ש הה"מ. ע"כ תי' התוס' משום למכור א"ע בעבד עברי משום. כי לי בני ישראל עבדים. דבכל גווני אסור ע"כ כופין את רבו:

א"כ לפ"ז א"ש הא דלא תי' התוס' בפסחים וב"ב על קושייתם וכי אומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך משום דכה"ג דלא פשע אומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. דא"כ תקשי קושייתם דימכור עצמו בעבד עברי. ותי' משום דאסור למכור עצמו בעבד עברי. לא שייך הכא דאכתי נימא לעבד גופא חטא בשביל שתזכה. מדנימא לרבו חטא בשביל שיזכה חבירך. וע"כ צריך לומר בזה כיון דמוכרח חד לחטוא א"כ ניחא טפי לומר לחטוא לרב בשביל שיזכה העבד במצות פריה ורביה דהוי מצוה רבה. וכיון דע"כ אתי עלה משום מצות פריה ורביה הוי מצוה רבה. תירץ גם בזה קושייתם הא אין אומרין לאדם חטא בשביל שתזכה משום דמצוה רבה שאני. אבל בגיטין דתי' בקושייתם דימכור עצמו בעבד עברי משום דאין גר ומשוחרר נמכר בעבד עברי ותו לא בעי לאתויי עלה משום מצות פריה ורביה הוי מצוה רבה. לכן תי' קושייתם דהיכי דלא פשע אומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חברך:

(ד) אמנם קשה לי על התוס' דהיכי דלא פשע אומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך מהא דקידושין (דף ס"ט) רבי טרפון אומר יכולין ממזרין לטהר. כיצד ממזר נושא שפחה הולד עבד שחררו הולד בן חורין. אבעי' להו רבי טרפון לכתחילה קאמר או דיעבד קאמר ת"ש אושפזיכנא דרבי שמלאי ממזר הוי. אמר לי' אי אקדימינך טהרתינהו לבניך. אי אמרת בשלמא לכתחילה שפיר אלא אי אמרת דיעבד קאמר מה ניהו. (דלא הוי מנסיב לי' עצה למעבד איסורא). ומשני דמנסיב לי' עצה זיל גנוב ואיזדבן בעבד עברי. ועי' רש"י שם. ומאי פריך אי לכתחילה אסור לממזר לישא שפחה היכי מנסיב לי' עצה לישא שפחה למעבד איסורא. אמאי לא נימא עמוד וחטא בשביל שיזכה לטהר בניו דיהיו ישראלים כשרים. דהא אמרינן בעירובין כהן שעלתה לו יבלת חברו חותכה לו בשיניו בשבת כדי שיזכה כהן בעבודה. כ"ש דיש לומר להאי גברא עמוד וחטא וישא שפחה כדי שיהי' לו זכות לטהר בניו. וכה"ג אמרינן במנחות (דף מ"ח) תני רבי חנינא שחט ארבעה כבשים על שני חלות מושך שנים מהן וזורק דמן שלא לשמן שאם אי אתה אומר כן הפסדת את האחרונים. אמר לו רבי יוחנן וכי אומרין לו לאדם חטא בשביל שתזכה. והתנן אברי חטאת שנתערבו באברי עולה רבי אליעזר אומר יתנו למעלה ורואה אני את בשר חטאת מלמעלה כאלו הוא עצים. וחכמים אומרים תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה. אמאי לימא עמוד וחטא בשביל שתזכה. עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בחטאת אמרינן עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בעולה לא אמרינן. א"כ הכא כיון דהיכי דלא פשע אמרינן עמוד וחטא בשביל שיזכה חבירך כ"ש דנימא לעבד גופא עמוד וחטא בשביל שתזכה. וא"כ אמאי פריך היכי מנסיב ליה עצה לישא שפחה משום דאמרינן עמוד וחטא בשביל שיזכה לטהר בניו:

(ה) לכן נראה לי לחלק דלא אמרינן לאדם עמוד וחטא בשביל שיזכה חבירך רק באיסור עשה כמו בכהנים דעברי בעשה דהשלמה כדי שיזכה מחוסר כפרה בפסח. או הכא דאמרינן להרב לשחררו כדי שיזכה העבד במצוה דפריה ורביה דהוי לרב רק איסור עשה דלעולם בהם תעבודו או באיסור שבות בכהן שעלתה לו יבלת דחברו חותכה לו בשיניו כיון דלא פשע אמרינן עמוד וחטא בשביל שיזכה חברו. אבל באיסור לאו אפילו היכי דלא פשע לא אמרינן לאדם עמוד וחטא בשביל שיזכה חברו. והא דאמרינן במנחות (דף מ"ח) עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה אע"ג דהוי איסור לאו דכל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו כמ"ש התוס' שם. שאני התם דהוי לתקנת קרבנות אבל בלאו הכי לא אמרינן כן באיסור לאו, תדע דביבמות (דף ד') שקיל וטרי טובי מקראי דעשה דוחה ל"ת ולא בעי למילף מסברא עמוד וחטא בשביל שתזכה. וע"כ דרק התם לתקנת קרבנות אמרינן הכי. וכן מוכח מדברי התוס' שם. דכתבו ובכיצד צולין (דף פ"ה) דאמרינן דאין עשה ואכלו הבשר בלילה דוחה לאו ועצם לא תשברו בו. ולא אמרינן עמוד וחטא בשביל שיזכה באכילה לא דמי אכילה להקטרה דאיכא תקנות קרבן דעדיפא. ואפי' היכי דאיכא תקנות קרבן לא אמרינן אלא היכי דנשחטו כדאמרינן לעיל (דף מ"ו) אגד הלחם אבדו הכבשים ולא שרינן לשחטן שלא לשמן ע"ש. ואמאי לא הקשו התוס' מכולי דוכתי דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וכן איסור ל"ת הוי ס"ד דלא דחי אי לאו דיליף מקראי ואמאי לא אמרינך עמוד וחטא בשביל שתזכה. וע"כ דרק לתקנות קרבנות אמרינן הכי. ע"כ הקשו רק מפסחים (דף פ"ה) דאין עשה ואכלו הבשר בלילה הזה דוחה ל"ת ועצם לא תשברו בו דדומה לקרבנות. וחילקו בזה דלא דמי אכילה להקטרה והיכי דאיכא תקנת קרבן עדיפא:

א"כ לפמ"ש דבאיסור לאו לא אמרינן עמוד וחטא בשביל שיזכה. א"ש דפריך בקידושין (דף ס"ט) אי רבי טרפון דיעבד קאמר אבל לכתחילה אסור היכי מנסב עצה למעבד איסורא נימא משום כיון דלא פשע אמרינן ליה עמוד וחטא בשביל שתזכה משום דהכא איכא איסור לאו דלא יהי' קדש ובזה לא אמרינן עמוד וחטא בשביל שתזכה. וכן א"ש בפשיטות הא שכתבו התוס' בהא דליתי עשה דפרו ורבו ולדחי ל"ת דלא יהי' קדש משום דבדידה ליכא עשה א"כ משום לתא דידה דאסורה לו דאפשר לה באחריני. דקשה נימא לדידה חטא בשביל שיזכה העבד. דכיון דבדידה איכא איסור לאו לא אמרינן עמוד וחטא בשביל שיזכה חברו אפי' היכי דלא פשע:

(ו) ובזה מיושב שפיר מה שתמה בטורי אבן על התוס' דכתבו בתי' דאסור למכור א"ע לעבד עברי משום דלי כל בני ישראל עבדים. מהא דקידושין (דף ס"ט) דקאמר אלא אי אמרת רבי טרפון דיעבד קאמר היכי מינסיב עצה למעבד איסורא. ומשני דמינסב לי' עצה זיל וגנוב ואזדבן בעבד עברי. ופרש"י ותוס' אע"ג דזיל וגנוב נמי איסורא והיאך מנסיב עצה וכו' משום דהוי מצי למימר זיל ומכור עצמך לעבד עברי וכמ"ד מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית. והשתא היכי מצי למימר הכי הא אכתי איכא איסורא משום לי בני ישראל עבדים. ולפמ"ש א"ש בשלמא אי אמרת דרבי טרפון כו' ולכתחילה אסור לישא שפחה משום לאו דלא יהי' קדש. שפיר פריך הגמ' היכי מנסיב לי' עצה למעבד איסורא דעובר בלאו דלא יהי' קדש. וכי אומרין לאדם חטא בשביל שתזכה אע"ג דלא פשע משום דבאיסור לאו לא אמרינן הכי. אבל דנימא זיל ומכור עצמך בעבד עברי דרבו מוסר לו שפחה כנענית לא קשיא היכי מינסב לי' עצה למעבד איסורא. משום דכי לי בני ישראל עבדים הוי רק איסור עשה. והיכי דלא פשע אמרינן לאדם חטא בשביל שתזכה כמ"ש התוס' להוכיח מהא דכהנים עברי בעשה דהשלמה כדי שיזכה זה בפסח. והא דכתבו התוס' דאינו יכול למכור עצמו בעבד עברי משום דאסור למכור עצמו בעבד עברי משום לי בני ישראל עבדים. דאכתי תקשי נימא לדידי' עמוד וחטא בשביל שתזכה. שאני הכא כמ"ש לעיל כיון דאיכא למימר לרב לחטוא בשביל שיזכה חברו דהוי ג"כ רק איסור עשה דלעולם בהם תעבודו. ואיכא למימר לעבד לחטוא שימכור עצמו בעבד עברי וכיון דחד מוכרח לחטוא עדיפא טפי לומר להרב לחטוא בשביל שיזכה חבירך כדי שיקיים העבד מצוה רבה. דפריה ורביה כמ"ש:

(ז) ועפ"ז יש מקום לקיים פסק הרשב"א הובא בב"י באו"ח (סי' ש"ו) באחד ששלחו לו בשבת שהוציאו בתו בחזקה מביתו ע"י ישראל מומר להוציאה מכלל ישראל. אם מותר לחלל שבת לילך אפילו חוץ משלשה פרסאות. למ"ד דתחום שלשה פרסאות דאורייתא להביא חותם מצד המלכות והשיב הרשב"א כך דעתי נוטה דאין לחלל שבת שאין דוחין שבת על הצלת מעבירות דכי אומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך ואפילו איסורא זוטא לא שרינן כדי להציל חברו מאיסור רבא. דע"כ לא אמרינן בעירובין (דף ל"ה) ניחא לי' לחבר למעבד איסורא זוטא כהיכי דלא לעבד ע"ה איסורא רבא. אלא כשאותו:

איסור בא לע"ה ע"י חבר אבל בענין אחר לא. כדמוכח בשבת (דף ד') בבעי' בהדביק פת בתנור. והב"י השיג עליו מדברי התוס' דהקשו הכא גבי חציו עבד וחציו ב"ח דכופין את רבו ועושה אותו בן חורין דהרב עובר בעשה וכי אמרינן לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. ותי' היכי דלא פשע אמרינן לאדם עמוד וחטא כדי שיזכה חבירך. גם תי' משום מצות פו"ר דהוי מצוה מצוה רבה שאני. א"כ ה"נ דהוי מצוה רבה גם לא פשעה אומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך ע"ש. ולפמ"ש גם התוס' מודים לדברי הרשב"א דלחלל שבת חוץ לשלשה פרסאות דהוי איסור דאורייתא להך מ"ד הוא איסור לאו כדאיתא בעירובין (דף י"ז) לוקין על עירובי תחומין. וכמ"ש הרמב"ם (פכ"ז מה' שבת) ע"ש. ע"כ לא אמרינן בזה עמוד וחטא בשביל שיזכה חבירך רק באיסור עשה כתבו התוס' דהיכי דלא פשע אמרינן לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך היכי דלא פשע או משום מצוה רבה דפו"ר:

(ח) ולפמ"ש לעיל מסוגיא דמנחות (דף מ"ח) דאומרין לאדם עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה אע"ג דהוי איסור לאו דשאני התם דהוי לתקנת קרבן כמ"ש התוס' שם. א"כ יש לדון הא שהביאו התוס' הכא ראי' היכי דלא פשע אומרין לאדם עמוד וחטא בשביל שיזכה חבירך מהא דכהן שעלתה לו יבלת חבירו חותכה לו בשיניו. וכן בפסחים (דף נ"ט) דכהנים עברי בעשה דהשלמה כדי שיזכה זה בפסח. דיש לומר שאני התם דהוי כעין תקנת קרבן ועבודה דחברו חותכה בשיניו את יבלתו כדי שיזכה. וכן בהא דפסחים דמחוסר כפורים בערבי פסחים דמביא כפרתו אחר תמיד של בין הערבים דעשה שיש בו כרת דחי עשה דהשלמה דעברי כהנים בעשה דהשלמה כדי שיזכה בפסח דאיסור השלמה דאינו מקריב אחר תמיד של בין הערבים הוי רק בהקטרה א"כ הוי תקנת קרבן דמחוסר כפורים גם שיזכה בפסח אמרינן בזה עמוד וחטא בשביל שיזכה. אבל בעלמא לא אמרינן כלל עמוד וחטא בשביל שיזכה חבירך:

(ט) קשה לי הא דכתבו התוס' הא דלא אתי עשה דפו"ר ולדחי ל"ת דלא יהי' קדש משום דבדידה ליכא עשה דאפשר לה באחר. דאכתי תקשי לישא חרשת או שוטה (אלא בשוטה אפשר משום שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת כדאמרינן ביבמות (דף קי"ב) דלא תקינו לה רבנן נישואין. אך מ"מ אמאי כופין את הרב לעבור בעשה כדי שיקיים מצות פו"ר כיון דאפשר בשוטה לקיים מצות פו"ר) דהני דמי לקטנים כדאיתא ביבמות (דף קי"ד) דאם אוכלין נבילות אין מצווין להפרישן. א"כ ליתי עשה דפו"ר ולדחי ל"ח דלא יהי' קדש ומשום דידה דליכא עשה ואסור מחמת לתא דידה ליכא בזה דהא אינן בר מצות נינהו. ואין לומר בזה דאסור לעבד לישא חרשת ושוטה משום דאיכא איסורא למספי בידים מקרא דלא תאכילום להזהיר הגדולים על הקטנים כדאמרינן שם ביבמות (דף קי"ד). דיש לומר דאתי עשה ודחי ל"ת דלא תאכילום. ואין לומר דהשתא הוי תרי לאוין לאו דלא יהי' קדש ואיסור לאו דלא תאכילום. ולא אתי חד עשה דפרו ורבו ודחי תרי לאוין. דזה אינו כמ"ש התוס' בחולין (דף פ"ח) ד"ה הנח למחוסר זמן דדוקא היכי דתרי לאוי סמוכין אהדדי לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי אבל באינו סמוכין לא אמרינן הכי ע"ש. ועוד דהא איכא הכא ג"כ עשה דלעולם בהם תעבודו:

ואפשר לומר לחלק דכה"ג דהל"ת הוא על אחריני דלא ליספי לי' איסורא ועשה הוי משום דידיה ליכא למימר בזה דאתי עשה דידיה ודחי ל"ת דלא תאכילום. דמכל מקום לדידהו ספי לי' איסורא. דלגבי דידהו ליכא עשה כלל דלדחי. וכה"ג דהעשה משום דידיה ול"ת שעליו משום אחריני ליכא למילף כה"ג מכלאים בציצית. דהא בעלמא אי לא גלי קרא לילף מפלאים בציצית. ה"א דלא דחי כלל עשה ל"ת א"כ כה"ג דלא דמי לכלאים בציצית דהעשה והל"ת הוי משום דידי' רק האיסור משום עצמו דלא לעבד איסורא אבל הכא דהעשה משום דידי' ול"ת משום אחריני לא דחי וצ"ע:

(י) גם הא שכתבו התוס' דימכור עצמו לעבד עברי ולמ"ד אפילו אין לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית כו' משמע למ"ד דאין רבו מוסר לו שפחה כנענית אינו יכול לישא אשה כלל ניחא. דאכתי קשיא לן דהא עבד יוצא בכסף ונותן דמי עצמו ויוצא דהוי כמוכרו לו כדאמרינן בגיטין (דף ל"ח). ואם הי' לעבד חציו ב"ח מעות לפרוקי ליתן דמי חציו עבדות הי' מהני. והי' נותן לרבו דמי חציו עבד הי' יוצא בכסף. א"כ תקשי ימכור עצמו לעבד עברי ואח"כ בדמי הקנין גופא יתן לרבו ראשון דמי חציו עבד ויהי' בן חורין גמור ויהי' מותר אפילו בישראלית. וביותר קשה בתוס' ב"ב (דף י"ג) ד"ה שמע מינה דלית דינא דגוד או אגוד. וא"ת שאני הכא שאין העבד נותן לו דמים אלא כותב לו שטר על דמיו. ויש לומר דמשמע משום לא יבטל הוא דכופין. הא לאו הכי אין כופין בכל ענין אפילו יתן דמים עכ"ל. אמאי כופין את הרב לשחררו ולעבור בעשה דאינו מקבל דמים רק נותן לו שטר על דמיו. אמאי לא נימא דימכור עצמו לעבד עברי ובדמי הקנין של חצי ב"ח יתן לרבו בעד חצי דמיו. דהיכי דנותן דמים דיוצא בכסף אע"ג דליכא לכפויי להרב בזה אם אינו רוצה לקבל דמי עבד. מ"מ היכי דנותן דמים ליכא בזה איסור עשה דלעולם בהם תעבודו דהוי כמוכרו לו א"כ אמאי כופין הרב לשחררו ויכתוב שטר על חצי דמיו לעבור בעשה משום לא יבטל יתן דמי הקנין שימכור לע"ע ויתן דמים לרבו. ובזה דכופין רבו ליכא איסור עשה. א"כ קשי' הא דימכור עצמו בעבד עברי לכ"ע אפי' למ"ד דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית:

(יא) הן אמת במתניתין גופא איכא למידק אמאי כופין את רבו ועושה אותו בן חורין ויכתוב לו שטר על חצי דמיו. הא כיון דהוי חציו בן חורין א"כ יום של עצמו לעצמו כדאמרינן בגיטין (דף מ"ב) כמו שאמרו ב"ה עובד את רבו יום אחד ועובד את עצמו יום אחד. א"כ משכחת לי' דהוי דמים לעבד לצאת בכסף דמה שירויח ביומו שייך לו. א"כ אמאי כופין את רבו לעבור בעשה נמתין עד שיהי' לו דמים שירויח בימים שלו ויתן לרבו דמי חציו עבד או ישכור עצמו לאחר או לרבו בתורת פועל החציו בן חורין כפי שווי קנין של עבדות דאטו מיירי בעבדא דנהים כריסא לא שוויא. ואפשר לומר בזה משום דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף ובין כך וכך יבטל מפריה ורביה. או דנמתין עד שיהי' לו דמים שירויח. גם יש לומר משום דחיישינן שמא ימות העבד אם נמתין עד שיהי' לו דמים ויבטל מפו"ר:

אך אכתי תקשי לשיטת התוס' דרבו עובר בעשה ואמרינן לי' חטא בשביל שיזכה חברך אמאי כופין רבו לעבור בעשה ישכיר עצמו לרבו בתורת פועל החצי ב"ח כפי שווי דמי עבדות ונכפי' לרב שישלם לו השכירות מתחילתו ובדמי מעות השכירות יתן לרבו בעד חציו עבדות. ואי דמיירי דאין לרבו דמים שיתן בעד מעות השכירות מחציו ב"ח ישחרר כעת חצי עבדות בעד מעות שכירות שישכיר עצמו בתורת פועל דהוי כמו הקדים לו שכרו. וכיון דהוי ככסף ליכא איסור דלעולם בהם תעבודו. ויש לומר בזה דכה"ג דהוי לזמן מרובה חיישינן לשמא ימות ולא יגמר כל משך שכירותו. א"כ יבוטל למפרע השחרור כיון דלא קיבל כל הכסף בעד חצי עבדות דהיינו משך הפעולה של יום עצמו. והשחרור הוי על תנאי אם יגמור לו כל פעולתו כפי שווי חצי עבדות. א"כ אם ישא ישראלית יהי' מעיקרא למפרע באיסור לאו דלא יהי' קדש. א"כ אין תקנה כלל בזה:

(יב) ראיתי בטורי אבן שהקשה הא שכתבו התוס' דע"כ לא אתי עשה ודחי ל"ת דלא יהי' קדש משום לתא דידה דאפי' מפקדה אפשר לה באחריני. דאכתי תקשי לרבי יוחנן בן ברוקה דס"ל ביבמות (דף ס"ב) דעל שניהם הוא אומר פו"ר. ואשה מפקדא בפו"ר. א"כ ישא בת מינו חציה שפחה וחציה בת חורין. ואע"ג דאסורין זה בזה דאתי צד עבדות של זה ומשתמש בצד חירות של זה. מכל מקום מה בכך לרבי יוחנן בן ברוקה דעשה דפו"ר שלו ושלה. דהיא ג"כ לא אפשר באחריני וידחה ל"ת דשניהם לא יהי' קדש. וכן קשה בגיטין (דף מ"ג) מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה בת חורין וכפו את רבה ועשאה אותה בת חורין. ופריך כמאן כרבי יוחנן בן ברוקה דאמר על שניהם הוא אומר פרו ורבו. והשתא לריב"ב למה כפו את רבה הא אפשר לה בת מינה בחציו עבד וחציו בן חורין כיון דשניהם מצווין על פריה ורביה אתי עשה ודחי ל"ת:

ולכאורה לא קשה מידי הכא דהא אפשר לה לדידה בעבד עברי דעבד עברי שרי בשפחה ובבת חורין כמ"ש רש"י (דף מ"ג) ד"ה ואם לחשך. א"כ מותר בחציו שפחה וחציו בת חורין. וע"כ הא דכפו את רבה בההיא עובדא דאשה שהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין דהא אפשר לה בעבד עברי. דיש לומר לומר דלא הי' לרבה עבד עברי. כמ"ש מוהרש"א דוקא רבו מוסר לו שפחה כנענית אבל שפחה כנענית שאינו של רבו עבד עברי אסור בה ע"ש. אבל מכל מקום ליכא למימר דאתי עשה דידיה ודידה ודחי ל"ת דלא יהי' קדש. כיון דאפשר שיזדמן לרבה עבד עברי דמותרת לו אסורה להנשא למי שחציו עבד וחציו בן חורין דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות כיון דאפשר לה באחר בעבד עברי. וכן ראיתי בחידושי פני יהושע ע"ש:

[אך דברי מוהרש"א תמוהים מסוגיא דתמורה (דף כ"ט) הילך טלה זה ותלין שפתחך אצל עבדי רבי מאיר אומר אינו אתנן וחכמים אומרים הרי זה אתנן. ובגמ' (דף למד) מוקי לה בעבד עברי ופריך אי הכי מאי טעמא דרבנן שפחה לעבד עברי משרי שרי. הכא במאי עסקינן דאין לו אשה ובנים דאין רבו מוסר לו שפחה כנענית ורבי מאיר ס"ל הואיל והותרה מכללו שפחה כנענית אצל עבד עברי לא הוי אתנן. א"כ מוכת דאי הוי לעבד אשה ובנים דרבו מוסר לו שפחה כנענית הוי מותר גם בשפחה של אתר. ומצאתי בתשו' נודע ביהודא תנינא (סי' ל"א חאע"ז) שתמה בזה על המוהרש"א ע"ש. ואפשר לזמר דשאני התם כיון דנותן לרבה שתלין שפחתו אצל עבדו הוי כמו דקנה אותה לביאתה דהוי כמו דמקנה הבית לדירה. אע"ג דהוי דבר שאין בו ממש אין אדם מקנה לחברו. מכל מקום יכול להקנות גוף הבית לדירה כמבואר בחו"מ (סי' רי"ב) הוי כמו דקנה גוף השפחה לביאתה בטלה זה דעבד כנעני ושפחה נקנה בחליפין והוי כדידי'. וכיון דאינו נותן לו הטלה רק מחמת דקנה אותה השפחה לביאתה הוי שכר ביאה והוי אתנן למ"ד דאין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפתה כנענית]:

(יג) שוב ראיתי דאכתי תקשי דישא בת מינו חציה שפחה וחציה ב"ח דאין לרבה עבד עברי וליתי עשה דפו"ר ולידחי ל"ת דלא יהי' קדש. ואי משום לתא דידה דאפשר שיזדמן להבה עבד עברי. מכל מקום כיון דהשתא ליכא לרבה עבד עברי והיא מפקדא אפריה ורביה אתי עשה דפו"ר ודחי ל"ת דלא יהי' קדש. כדאמרינן בשבת (דף קל"ג) בשר אעפ"י שיש בהרת יקוץ ופריך הא למה לי קרא הא דבר שאין מתכוין הוא ודבר שאינו מתכוין מותר. אמר אביי לא נצרכא אלא לרבי יהודא דאמר דבר שאינו מתכוין אסור ופריך ואביי אליבא דרבי שמעון האי בשר מאי עביד לי' כו' אמר רב משרשיא באומר אבי הבן לקוץ בהרת דבנו הוא מתכוין. ואי איכא אחר ליעבד אחר דאמר רשב"ל כל מקום שאתה מוצא עשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה ולידחי ל"ת ומשני דליכא אחר. א"כ אע"ג דאיכא אחר דאפשר להתקיים העשה בלי דחיית הלאו מכל מקום השתא דליכא אחר דחי עשה דמילה ל"ת דבהרת:

גם דברי מהרש"א תמוהין דלמה כפו רבה לשחררה בההיא עובדא דחציה שפחה וחציה בת חורין דהא אפשר בעבד עברי. ואי דאין לרבה עבד עברי אכתי למה נכוף אותו לשחררה נכוף את רבה שימכרנה למי שיש לו עבד עברי כמו שפי' בעצמו בהא שהקשו התוס' דימכור עצמו בעבד עברי היינו למי שיש לו שפחה כנענית ע"ש. גם דקדקו בתוס' ד"ה לא תוהו בראה. שכתבו דבשפחה נמי איכא משום שבת. והא דלא כייפינן בחציה שפחה וחציה בת חורין אלא היכי דנהגו בה מנהג הפקר כו' דמאי קושיא הא אפשר לה בעבד עברי דמותר בשפחה ובבת חורין. לא קשי' כלל דהתם אמרינן אמר רבי יצחק מעשה באשה אחת שהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין וכפו את רבה ועשאה בת חורין ואמר רב נחמן מנהג הפקר נהגו בה. ליכא לאקשויי למה כפו רבה דהא אפשר בעבד עברי דבשני דרבי יצחק הוא בזמן שאין יובל נוהג לא הי' נוהג דין עבד עברי כמו דפריך הש"ס בקידושין ובשני דרבי שמלאי מי הוי עבד עברי הא אמר מר אין עבד עברי אלא בזמן שהיובל נוהג אבל מתניתין דינא תני מי שהי' חציו עבד וחציו ב"ח כופין את רבו ועושה אותו בן חורין משום לא יבטל גם בזמן שהיובל נוהג דינא הכי. (ועי' בתוס' פסחים דכתבו בחד תי' דמתניתין מיירי בשאין יובל נוהג ע"ש]:

לכן נראה דלא כמהרש"א דעבד עברי מותר בשפחה אע"ג שאינו של רבו. א"כ איש דלא קשה מה שהקשה בטו"א דלריב"ב ישא בת מינו אשה חציה שפחה וחציה בת חורין משום לתא דידה דאפשר לה בעבד עברי ע"כ לא אתי עשה ודחי ל"ת והא דקאמר בגיטין (דף מ"ג) כמאן כרבי יוחנן בן ברוקה דאומר על שניהם הרי הוא אומר פרו ורבו. דקשה למה כפו את רבה הא אפשר להנשא לבת מינה חציו עבד וחציו בן חורין ואתי עשה דידהו ודחי ל"ת דידהו. כיון דקאי על מעשה שהי' אפשר דמיירי שלא הי' נמצא שם חציו עבד וחציו ב"ח דהא האי דחציה שפחה וחציה בת חורין לא הוי דינא לכוף בזמן שהיובל נוהג דיכולה להנשא לעבד עברי וע"כ דמיירי בזמן שאין היובל נוהג ה"נ מיירי שלא הי' נמצא בת מינה חציו עבד וחציו ב"ח:

(יד) עוד תמה בטורי אבן על התוס' למה לא תי' לקושיתם דניתי עשה דפו"ר ולדחי ל"ת דלא יהי' קדש משום דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור כמ"ש התוס' בקידושין (דף ל"ח) בד"ה אקריב לעומר והדר אכלו. והנה לפמ"ש הש"א בעצמו בתשו' (סי' צ"ו) דהקשה על הירושלמי דאמר דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור מהא דיבמות (דף ה') דבעי לומר דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מפסח ומילה ותמיד דדוחה שבת. ודחי מה לכולהו שכן ישנו לפני הדיבור. א"כ מוכח דעשה דקודם הדיבור חמיר טפי מלאחר הדיבור. וכתב לחלק דעשה דקודם הדיבור ולא נשנית לאחר הדיבור גרע טפי מלאחר הדיבור אבל היכי שנאמר לפני הדיבור ונשנית נמי לאחר הדיבור אלים טפי משארי עשה שנאמר רק לאחר הדיבור. א"כ ביבמות דדחי מה לכולהו שכן ישנו קודם הדיבור משום דפסח ומילה ותמיד נאמר קודם הדיבור ונשנית לאחר הדיבור. אבל בהא דירושלמי גבי מצה נאמר קודם הדיבור בערב תאכלו מצות דהכתוב קבעו חובה כדאמרינן בפסחים (דף ק"ב) ולא נשנית לאחה"ד קילי טפי ולא דחי ל"ת דלאחר הדיבור ע"ש וכ"כ הפ"י בקידושין. וביאר יפה משום דהיכי דנאמר עשה סתם אמרינן אפילו במקום ל"ת יקיים העשה אבל עשה דקודם הדיבור דאז לא נאמרה עדיין הל"ת לא שייך לומר דעשה דנאמרה סתם הוא אפילו לדחות ל"ת. דהא אז לא הי' עדיין הל"ת. אבל היכי דנשנית העשה ג"כ לאחר הדיבור א"כ נאמרה אפילו לדחות הל"ת. ומה דנאמר העשה ג"כ לפני הדיבור לא מבעי דלא גרע אלא אלימא טפי ע"ש. וא"כ ה"נ בפו"ר אע"ג דנאמרה קודם הדיבור מכל מקום נשנית ג"כ לאחר הדיבור. כדפריך בסנהדרין (דף נ"ט) והרי פו"ר נאמרה לב"נ ונשנית בסיני דכתיב לך אמור להם שובו לכם לאהליכם. ואע"ג דקאמר (שם) התם למלתא היא דאתני לכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו ולא חשיב נשנית בסיני. הא מילה ג"כ נאמרה לפני הדיבור נימא ג"כ הא דנשנית בסיני למלתא הוא דנשנית וביום השמיני ימול אפי' בשבת כדאמרינן התם בסנהדרין ואפ"ה חשיב ביבמות (דף ה') לחומרא מה דנאמר לפני הדיבור ונאמרה ג"כ לאחר הדיבור כמ"ש הש"א וא"ש:

(טו) אך קשה לי ביבמות התם מה דדחי מה לכולהו שכן ישנו לפני הדיבור. היינו ע"כ דחי עשה ל"ת דיש בו כרת משום דעשה דידי' חמור שישנו לפני הדיבור. אבל שארי עשה דלא הוי לפני הדיבור מניין דלדחי עשה ל"ת שיש בו כרת. הא אמרינן בסנהדרין (דף נ"ו) עשר מצות נצטוו במרה שבע מצות דב"נ והוסיפו דינין ושבת וכיבוד אב. א"כ שבת במרה אפקוד דהוי ג"כ לפני הדיבור. וא"כ כיון דהל"ת נאמרה ג"כ לפני הדיבור א"כ כמו עשה דלפני הדיבור דחי ל"ת שיש בו כרת דלפני הדיבור ה"נ עשה דלאחר הדיבור דחי ל"ת שיש בו כרת דלאחר הדיבור דשניהם שקולין. וכן קשה הא דקאמר התם ביבמות תיתי מכיבוד אב ואם דתניא יכול יהא כיבוד אב דוחה שבת תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו. הא לאו הכי דחי. אמאי לא קאמר ג"כ מה לכבוד אב שכן ישנו לפני הדיבור שכן במרה אפקיד. ע"כ דחי שבת דהוי ל"ת שיש בו כרת. אבל שאר עשה מניין דדחי עשה ל"ת שיש בו כרת. [ואין לומר כיון דגם שבת במרה איפקד א"כ הוי עשה דקודם הדיבור והל"ת קודם הדיבור דגלי קרא ואת שבתותי תשמרו. הא לאו הכי דחי דכמו דעשה דקוה"ד דחי ל"ת דקודם הדיבור ה"ה עשה דלאחה"ד דחי ל"ת שיש בו כרת דלאתה"ד. א"כ מאי דחי לעיל מפסח ומילה ותמיד שכן ישנו לפני הדיבור. כיון דגם שבת הוי ג"כ קודם הדיבור א"כ ה"ה עשה דלאחר הדיבור דחי ל"ת שיש בו כרת דלאחה"ד:

גם אין לומר דשבת לא נאמר מפורש בתורה קודם הדיבור רק דרך רמז כאשר צווך במרה דכתיב שם שם לו חוק ומשפט ע"כ לא מקרי שבת דנאמר קודם הדיבור. דהא תמיד ג"כ לא נאמר מפורש בקרא רק דרך רמז דכתיב ויעלו נערי בני ישראל עולות וגמירי דעולת תמיד הוי ואפ"ה חשבינן שכן ישנו לפני הדיבור. ואין לומר דבמרה דאפקיד על שבת הוא רק לשבות שלא לעשות מלאכה. דהא קרא דכתיב כאשר צווך ואמרינן כאשר צווך במרה לא כתיב רק ל"ת דלא תעשה מלאכה. אבל עונשיה כרת וסקילה לא נאמר רק אחר הדיבור ע"כ דחי שכן ישנו לפני הדיבור ע"כ דחי ל"ת שיש בו כרת דהוי רק לאחר הדיבור עונש כרת. דהא אכתי תקשי הא דקאמר התם תיתי מכבוד אב דתניא יכול יהא כיבוד אב דוחה שבת ת"ל את שבתותי תשמרו הא לאו הכי דחי. דמאי עדיפא למילף מכיבוד אב דאכתי לפרוך מה לכיבוד אב שכן ישנו לפני הדבור דבמרה אפקיד ע"כ ה"א דחו שבת]:

(טז) אולם אפשר לפרש הא דקאמר מה לכולהו שכן ישנו לפני הדיבור. וכן הא דקאמר מה למילה ותמיד שכן ישנו לפני הדיבור קאי ג"כ על עשה והל"ת דשבת נאמרו לפני הדיבור. משום דבמרה אפקיד ג"כ אשבח. ע"כ לא מצי למילף על אחר הדיבור דעשה דלאחה"ד ידחה ל"ת שיש בו כרת דלאחה"ד. אע"ג דעשה דקודם הדיבור דחי לא תעשה שיש בו כרת דקודם הדיבור מ"מ לא ילפינן דעשה דלאחה"ד ידחה ל"ת שיש בו כרת דלאחה"ד. וכה"ג אמרינן בזבחים (דף צ"ו) דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש אע"ג דעשה ול"ת שניהן במקדש ושקולין הוי. והא דחזר למילף דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת מכיבוד אב דיכול דדוחה שבת ת"ל שבתותי תשמרו הא לאו הכי דחי. הא לעיל דחי מה לכולהו שכן ישנו לפני הדיבור. משום דתוס' כתבו יליף דבלא"ה דחי. דלא איצטרך למכתב דלא דחי ע"כ מהכא ילפינן דדחי משום דהוי קרא יתירא לענין זה דדחי. ע"כ הוי ס"ד דאתי קרא גם לאחה"ד עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. אבל לעיל דקאמר ונילף מינייהו ממילה ופסח דדחי שבת. דחי שפיר מה לכולהו שכן ישנו לפני הדיבור. ע"כ לא ילפינן גם בעשה דלאחר הדיבור לדחי ל"ת דיש בו כרת דהוי ג"כ לאחר הדיבור. וא"כ גם ש"ס דידן יש לומר דס"ל כהירושלמי שעשה לפני הדיבור קיל טפי מלאחר הדיבור. והא דדחי מה לכולהו שכן ישנו לפני הדיבור שהעשה והל"ת שיש בו כרת שניהם לפני הדיבור קילי דחי. אבל בעשה שלאחר הדיבור ול"ת שאחר הדיבור שיש בו כרת דחמור אע"ג דגם העשה אחר הדיבור אינו דוחה. דלא יליף מקילתא אחמירתא. תדע דהא בעינן קרא גבי פסח דדוחה שבת דכתיב במועדו אפי' שבת. אע"ג דידעינן דעשה דוחה ל"ת גרידא. א"כ ממילא נימא דעשה שיש בו כרת דוחה ל"ת שיש בו כרת וע"כ דליכא למילף מקל על חמור דנימא דעשה דחמיר דוחה ל"ת דחמיר. ולפ"ז מתורץ קושית התוס' דיבמות שם ד"ה מכולהו נמי שכן ישנו לפני הדיבור ע"ש:

גם בזה יש לפרש הא דנדרים (דף ל"א) רבי יוסי אומר גדולה מילה שדוחה את השבת רבי נחמיה אומר גדולה מילה שדוחה הנגעים. ולכאורה תמוה דמאי בא רבי נחמיה להוסיף על רבי יוסי. כיון דרבי יוסי אמר דגדולה מילה שדוחה השבת א"כ מאי רבותא דקאמר רבי נחמיה דגדולה מילה שדוחה הנגעים. ולפמ"ש יש לומר דרבי נחמיה בא להוסיף על דברי ר"י שאמר גדולה מילה שדוחה את השבת דיש לומר דשאני שבת דהוי ג"כ קודם הדיבור דבמרה אפקיד. ע"כ שפיר דוחה מילה את כשבת. ע"ז בא רבי נחמיה לומר גדולה מילה שדוחה הנגעים אע"ג דנגעים הוי ל"ת דלאחר הדיבור שנאמר השמר בנגע הצרעת דאסור לקצוץ הנגע:

[שוב בשנת תרכ"ב לפ"ק נדפס מחדש ספר אור זרוע מצאתי בה' פסחים (סי' רל"ג) והנאני שכוונתי לדבריו וז"ל אחר שהביא הירושלמי דחלה שהביאו התוס' בקידושין על דעתי' דרבי יוסי דאמר אין מצות עשה דוחה ל"ת אלא א"כ כתובה בצידה, פירש לי מורי רבינו יהודא בר יצחק וצ"ל דבצדה היינו שנאמרו שניהם אתה מתן תורה עשה ול"ת. אבל הכא דבערב תאכלו מצות נאמר קודם מ"ת לכך לא ידחה ל"ת דחדש שלאחר מ"ח אליבא דרבי יוסי ואם תקשי דת"ר בפר"א דמילה ימול ערלתו אעפ"י שיש שם בהרת. ועתה יקשה לך הלא עשה דמילה קאמר קודם חתן תורה ול"ת דבהרת אחרי מ"ת א"כ היכי דחי לה. למדני מורי רבינו יהודא דבירושלמי דנדרים פריך לה ומשני כיון דכתיב בשר כמו שהיא כתובה בצידה והייתי מקשה לו לדבריך משמע דעשה דלאחר מתן תורה עדיף מעשה דקודם מתן תורה. א"כ מאי האי דאמרינן פ"ק דיבמות אשכחן עשה דדחי ל"ת גרידא. ל"ת שיש בו כרת מי דחי וכ"ת נילוף ממילה כו' עד ממילה ותמיד שכן ישנו לפני הדבור. השתא עשה שלפני הדבור דחי עשה אלאחר הדבור לא כל שכן. דהיא עדיף טפי כפי סברת הירושלמי. ועוד קשה לשם בפשוט. הלא שבת נאמר כמו כן לפני הדבור. והייתי מתרץ לעצמי כפי סברת הירושלמי. דהכי קאמר ממילה ותמיד שכן ישנו לפני הדבור. פירוש כיון שגם הם גם שבת נאמרו קודם מתן תורה. לכך דוחין זה את זה אבל עשה ול"ת שנאמרו לאחר מתן תורה מנא לן דדחי עכ"ל. ועי' בר"ש פ"ב דחלה ועי' בתשו' שאג"א (סי' צ"ו):

(יז) התוס' הקשו ישא חציו עבד וחציו ב"ח ממזרת. דצד עבדות מותר בה כדאמרינן בקידושין (דף ס"ט) יכולין ממזרים לטהר כיצד ממזר נושא שפחה. וצד חירות נמי שרי בה כדתנן ממזרי וחרורי מותרין לביא זה בזה. וכי תימא דאתי צד עבדות ומשתמש באשת איש. ישאנה באיסור בלא קידושין כמו שממזר נושא שפחה וכמו לישא שפחה אינו יכול. ואומר רבינו תם דאין תקנה להרבות ממזרים בישראל. וראיתי להטורי אבן שתמה על רבינו תם. דהא בגיטין (דף מ"ג) מבעי לו מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין אי קידושיו קידושין או לא. ואמרינן ת"ש המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין. נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו ואי אמרת קידושיו לאו קידושין יורשים מנא לי'. ופי' התוס' התם אע"ג דירושה לאו בקידושין תליא דבנו מן הערוה יורשו. אע"ג דאין קידושין תופסין בה דסבר הש"ס דאם איתא דלאו בר קידושין הוא אין בנו מתיחס אחריו. ולא דמי לעריות דתפסי קידושין לעלמא. אבל האי דלאו בר קידושין הוא בשום מקום אין הבן מתיחס אחריו. א"כ אי אמרינן דחציו עבד וחציו בן חורין קידושיו לאו קידושין דינו כעבד גמור לענין זה דאין בנו מתיחס אחריו וה"ה בחציה שפחה וחציה בת חורין לרבא ורב ששת דס"ל (שם) בגיטין דאם נתקדשה אינה מקודשת הוי כשפחה גמורה וגם ולדה כמוה. ומטהרת ממזרים כשפחה גמורה כדברי רבי טרפון דאמר ממזר נושא שפחה הולד עבד. ה"נ לחציה שפחה וחציה בת חורין אם נשאת לממזר למ"ד דאין קידושין תופסין בה הולד עבד ואינו ממזר. וכיון שכן תקשי בההיא עובדא באשה שחציה שפחה וחציה בת חורין וכפו את רבה ועשאה בת חורין. בין למאי דס"ד דאתיא כרבי יוחנן בן ברוקה דאמר דאשה מפקדה ג"כ אמצות פו"ר ובין למאי דמסיק דמנהג הפקר נהגו בה. ולא היתה יכולה להנשא לא לעבד ולא לבן חורין. אמאי כפו את רבה. הא אפשר להנשא לממזר ואין כאן רבוי ממזרים דהא מטהרת אותם כשפחה גמורה עי"ש:

ולע"ד דבריו תמוהין דמלתא דפשיטא היא דבחציה שפחה וחציה בת חורין דנשאת לממזר. דהולד חצי עבד וחצי ממזר. אפילו למ"ד דאין קידושין תופסין בה. דבשלמא גבי חצי עבד וחצי בן חורין. יש לומר כיון דלא הוי בר קידושין כדמעיקרא שהי' עבד ואין בנו מתיחס אחריו. והוי כמו עבד הבא על בת ישראל. אבל בחציה שפחה וחציה בת חורין מהיכי תיתי נימא דהוי הולד עבד גמור יותר ממנה. דהא בלא"ה בעלמא אזלינן בתר האב. אלא בכותית ושפחה גלי קרא משום דכתיב כי תהיינה וילדו לו. כל היכי דקרינן כי תהיינה קרינן וילדו לו וכל היכי דלא קרינן כי תהיינה לא קרינן וילדו לו כדאיתא בקידושין (דף ס"ח). א"כ ה"נ דלא קרינן כי תהיינה כו' לא ניזיל בתר האב אלא בחר דידה. אבל לא דנימא דהוי יותר ממנה את ולדה. דהיא חציה שפחה וחציה בת חורין והולד הוי עבד גמור. וכ"ש בממזר דהולך אחרי פסולו. פשיטא דהולד הוי חצי עבד וחצי ממזר. א"כ אכתי הדרא סברת ר"ת דאין תקנה לרבות ממזרים. וליכא למימר דהולד הוי חצי עבד וחצי בן חורין כמותה. כיון דלא קרינן כי תהיינה לא קרינן וילדו לו. אלא הולכין אחריה והוי כמותה הולד חצי עבד וחצי ב"ח. דזה אינו כיון דאיכא צד חירות איכא בהולד חצי ממזרות דהא דאין קידושין תופסין בה היא מחמת דצד עבדות מעכב על צד חירות להתקדש דהוי כמו חצי אשה. אבל מצד חירות הי' ראוי להיות קידושין תופסין בה. ע"כ אם נשאת לממזר ודאי מעורב בהולד צד ממזרות משום צד חירות דמשתמש בממזר:

וראיה ברורה לזה מהא דאיתא ביבמות (דף מ"ה). דאמר רב יהודא מי שחציו עבד וחציו ב"ח שבא על אשת איש אותו הולד אין לו תקנה. דנמצא צד חירות משתמש באשת איש. והשתא לפי מאי דמסיק בגיטין דאם חצי עבד וחצי ב"ח שקידש דקידושיו לאו כלום. וע"כ אין בנו מתיחס אחריו כמ"ש התוס' משום דלאו בר קידושין הוא בשום מקום. א"כ הוי אכתי כדמעיקרא והוי דינו כמו עבד גמור. א"כ אמאי הוי באותו ולד שבא חציו עבד וחציו ב"ח על אשת איש צד ממזרות כיון דלאו בר קידושין הוא הוי כעבד. ובעבד הבא על בת ישראל באשת איש הולד כשר משום דלאו בר קידושין בשום מקום ולא דמי לאשת אב כדמפרש הש"ס התם ביבמות. ואמאי לא פשיט בגיטין בחציו עבד וחציו ב"ח אי קידושיו הוי קידושין. מדרב יהודא אמר רב דאמר מי שחציו עבד וחציו בן חורין הבא על אשת איש אותו הולד אין לו תקנה. וע"כ דקידושיו קידושין דאי קידושיו אינן קידושין ואין בנו מתיחס אחריו הוי דינו כעבד גמיר דהולד כשר. וע"כ דשאני הכא בחציו עבד וחציו ב"ח דמצד חירות בר קידושין הוא אלא דצד עבדות מעכב על צד חירות דאינו יכול לקדש אשה דלא חזי' לכולה. וע"כ אינו מתיחס אחריו. מכל מקום הוי הולד חצי ממזר משום צד חירות דמשתמש באשת איש. וא"כ ה"נ בחציה שפחה וחציה בת חורין שנשאת לממזר דצד חירות משתמש בממזר הוי בהולד צד ממזרות. ודמי למי שחציו עבד וחציו ב"ח דאותו הולד אין לו תקנה דהוי חצי ממזר וחצי כשר. [אחרי שנים רבות בא לידי חידושי רשב"א מגיטין (דף מ"ג) בד"ה אמר רבא ראוי ליטול ואין לו. איכא למידק הא אמרינן ביבמות (דף מ"ה). מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת ישראל אותו הולד אין לו תקנה משום דאתי צד עבדות משתמש באשת איש דנפשיה והוי ממזר אלמא תפסו בי' קידושין. וראיתי בנימוקי הרמב"ן דאינו קושיא. דהתם מעיקרא קס"ד הכי אבל הא מסקנא התם. בשבא על אשת איש דעלמא דאתי צד חירות ומשתמש באשת איש. אבל לעולם אימא לך אין קידושיו קידושין ואתיא מסקנא דהתם כמסקנא דהכא. וקס"ד דהתם כס"ד דהכא. ואינו מחוור בעיני דמכל מקום אפילו למסקנא דהתם. ע"כ אית לן למימר דקידושיו קידושין. דאי לא אף הוא אינו עושה ממזר. למ"ד דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וכדאמרינן התם למאן דמכשר מכשר אפי' באשת איש. וקמפרש טעמא משום דממזר מאשת אב גמרינן לה. וכאשת אב מה אשת אב שאין לו בה קידושין אבל בעלמא יש לה קידושין. יצא נכרי ועבד דאפילו בעלמא אין להם קידושין. הלכך כשתמצא לומר דמי שחציו עבד וחציו בן תורין אין קידושיו קידושין אפי' בשבא על אשת איש דעלמא אין הולד ממזר. וגירסא אחרת יש משמי' דרב האי גאון. כאשת אב מה אשת אב שזרעו מיוחס אחריו אף כל שזרעו מיוחס אחריו יצא נכרי ועבד שאין זרעו מיוחס אחריו. אפילו ללשון זה כשתמצא לומר שאין קידושיו קידושין אין זרעו מיוחס אחריו וכדאמרי' נמי הכא יורש מנ"ל. אלא רבא דהכא דחוי דקא דחי. וקושטא דמלתא קידושיו קידושין ויורשיו יורשין ממש וכן פי' בתוס' עכ"ל. והנה מרש"י ביבמות (דף מ"ה) ד"ה כגון שבא על אשת איש ומשום הכי הולד אין לו תקנה בבת ישראל דנמצא צד חירות של עבד כשבא עליה משתמש באשת איש. ואע"ג דאי כולו עבד הולד כשר כדאמרינן לדברי המכשיר מכשיר אפי' באשת איש. הכא ממזר מצד חירות דהוי כשאר ישראל הבא על אשת איש דהולד ממזר. מוכח כרמב"ן דאע"ג דקידושין אין לו. מכל מקום מצד חירות דהוי בר קידושין אלא דצד עבדות מעכב על צד חירות לקדש אשה דלא חזיא לכולו. ע"כ אין בנו מתיחס אחריו. אפ"ה כשבא על אשת איש מצד חירות שבו הוי הולד ממזר. ודברי הרמב"ן נכונים דאע"ג דאין לו קידושין מ"מ הולד אין לו תקנה מצד חירות שבו. והוא כדברינו. א"כ ה"נ בחצי' שפחה וחצי' בת תורין אם תנשא לממזר אע"ג דלא תפסו בה קידושין מ"מ הולד ממזר מצד חירות שבה ודלא כהש"א]:

(יח) עוד הקשה הטו"א על התוס' מהא דגיטין (דף ל"ח). ההיא אמתא דהוו עבדי בה אינשי איסורא אמר אביי אי לאו דאמר רב יהודא המשחרר עבדו עובר בעשה הוי כייפינא למרה וכתיבנא לה גיטא דחרותא. רבינא אמר כי הא מודה רב יהודא משום מלתא דאיסורא. והשתא למה לי כולי האי הא אפשר להנשא לממזר ואין בזה משום רבוי ממזרים אדרבה ממעטת אותן ומטהרתן עי"ש. לענ"ד לא קשה כלל דהתם לא הי' תקנה אלא לשחררה. דכי נסיב לה ישראל מנטרה לה. אבל השתא דתהי' שפחה לא הוי בזה תקנה דלא לעבדי בה אינשי איסורא. משום דלא חמיר לאינשי איסורא כיון דלא הוי אשת איש. תדע דהא לרבינא הי' אפשר ליחודי לעבד כדאמרינן שם לאביי אפשר ליחודי לעבדי' ומנטרא לה. ואמאי ס"ל לרבינא לכפויי להרב לעבור בעשה כיון דאפשר לתקן ליחודי לעבד. וע"כ דס"ל לרבינא דזה לא הוי תקנה דאכתי לא יפרשו בני אדם ממנה. וגם העבד לא ישמרנה כ"כ כיון דלא נאסרה עליו בזנות. אלא אם ישחררנה רבה ותנשא לישראל כשר דהוי בת קידושין. והוא מנטרה שפיר דאל"כ תהי' נאסרת עליו דאחד לבעל ואחד לבועל. וגם בני אדם יפרשו ממנה משום חומר אשת איש. משא"כ אם תהי' מיוחדת לעבד כנעני. ואביי ס"ל דדוקא בההיא דחציה שפחה וחציה בת חורין דהוי נהגו בה מנהג הפקר דכפו את רבה משום דלא לעבד חזיא ולא לב"ח. אבל הכא דאפשר ליחודי לעבד ומנטרה לה דס"ל כמו דאמרינן בסנהדרין (דף פ"ב) גבי כותית דחייב עלה משום נשג"א דעכו"ם נשייהו לא מפקרן. ע"כ מהני יחוד לעבד כנעני אע"ג דלאו תקנה טובה. ולחוש שמא לא יפרשו בני אדם דלא חמירא לי' איסורא ס"ל העבד ישמרנה אע"ג דעבדים פרוצים בעריות מ"מ נשייהו לא מפקרן. ע"כ לא כייפינן להרב לעבור בעשה. אבל מ"מ מודה אביי דתקנה מעלייתא הוי רק לשחררה אי לאו דאמר רב יהודא. כדי שתנשא לישראל ויהי' חומר אשת איש. וגם בעלה מנטר לה שפיר. א"כ לא מהני כלל דתנשא לממזר כיון דהיא שפחה דאין לה קידושין ולא הוי אשת איש רק יחוד בעלמא ולא נאסרה עליו בזנות א"כ דמי ליחודי לעבד כנעני. דס"ל לרבינא אפילו בכי הא מודה רב יהודא דכייפינן למרה לשחררה משום מלתא דאיסורא וא"ש:

(יט) אמנם בזה יפה תמה הטו"א הא דכתבו התוס' בשם רבינו תם. דאין תקנה להרבות ממזרים בישראל. דזה וודאי אין איסור תורה לממזר לישא גיורת דקהל גרים לא אקרי קהל. ועוד דבסוטה (דף כ"ו) אשת ממזר שותה ואמרינן התם פשיטא מהו דתימא לא ליפוש פסולייהו קמ"ל. ואע"ג דשם הקדוש נמחה לית לן בה. אלא דרבנן לא רצו לתקן ליקח ממזרת כדי שלא להרבות פסולין. [ועי' בירושלמי דקידושין (פ"ד ה' ג') ובירושלמי יבמות (פ"ח ה' ב'). דברי רבי יהודא ממזר לא ישא ממזרת כדי שיתכלו ממזרין מישראל משמע דלרבנן שרי]. א"כ מאי הקשו התוס' ליתי עשה דפו"ר ולדחי ל"ת דלא יהא קדש. דהא אפשר לקיים שניהם דיקיים מצות פו"ר לישא ממזרת בלי דחיות הלאו. א"כ אי אפשר לישא שפחה משום דעשה דוחה ל"ת דלא יהי' קדש:

ונראה לי בזה דר"ת סובר דאיכא איסורא דרבנן לכר שישא ממזרת או לגיורת שתנשא לממזר משום דמרבינן ממזרים בישראל. והא דתני גר נושא ממזרת היינו דאין איסור ממזר הוי בזה משום דקהל גרים לא אקרי קהל. אבל איסורא איכא משום דאין להרבות ממזרין. וכ"כ הב"ש באע"ז (סי' ד' ס"ק ל"ה) גר ועבד משוחרר מותרים בממזרת נראה לי מותר היינו מצד ממזרות אין איסור. אבל מכל מקום אסור להרבות ממזרים כי בניו הם ממזרים. [ומה שכתב הב"ש שם ושפחה אסורה לגר דהא הוא מוזהר על כל המצות מיהו גר עמוני שרצה לישא שפחה מסופק בחמ"ח. ולכאורה נראה דתליא בשני תירוצים אלו (כמ"ש בס"ק ל"א). לרמב"ם יש לומר דמותר כדי להכשיר זרעו. ולר"ת יש לומר דאסור דאין יצירתו בעבירה עי"ש. ומהירושלמי דקידושין ויבמות מוכח דגר עמוני מותר לישא שפחה. דקאמר דברי רבי יהודא ממזר לא ישא ממזרת כדי שיתכלו ממזרין מישראל. ודכוותי' עמוני לא ישא עמונית. אמר רבי יוסי בר בון על דעתא דרבנן נצרכא דאין יסבור רבי יהודא גירין פסולין. קהל ד' אינון לישא עמונית אינו יכול שהיא קהל ד' אבלו לישא מצרית אינו יכול שהיא קהל ד' אצלה. אמר רבי מתניא משחררין לו שפחה. ועי' בפני משה שפי' דנושא שפחה ואח"כ משחררין אותה ויש תקנה לולד ובק"ע גרים משיאין לו שפחה ומשחררין זרעו עי"ש]. וא"כ יש לומר כיון דאיכא איסורא על הממזרת להנשא לגר או לחציו עבד וחציו ב"ח משום רבוי ממזרים. א"כ הוי כמו דליכא כאן ממזרת כדמוכח מהא דשבת (דף קל"ג). דהיכי דליכא אחר אמרינן דעשה דמילה דוחה ל"ת דבהרת. ה"נ כיון דאסור להממזרת להנשא לו משום איסור דרבנן הוי כמו דליכא כאן ממזרת. ע"כ הקשו ליתי עשה דפו"ר ולדחי ל"ת דלא יהי' קדש. דאע"ג דמן התורה מותרת להנשא כיון דהשתא דהוי איסור דרבנן הוי כמו דליתא ממזרת שתנשא לו ונראה דהב"ש גופא למד דינו מהא דר"ת. ולכאורה מהא דכתב ר"ת שאין תקנה להרבות ממזרים אינו מוכח דהוי איסורא בזה לגר לישא ממזרת. אלא דקשה לר"ת אמאי כופין הרב לעבור בעשה מפני תיקון העולם הא יכול לישא ממזרת דמותר בה. ע"ז תי' דאין תקנה להרבות ממזרין ע"כ טוב יותר לכפויי להרב כיון דלא פשע לעשות אותו ב"ח ואומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חברך. וכיון דלא הוי תקנה להרבות ממזרין א"כ הוי כדי שיזכה חברך. דאם הי' יכול לישא שפחה אע"ג דהוי הילד עבד לא הוי כייפינן להרב לעשותו ב"ח. לומר דלא הוי תקנה שיהי' הולד עבד דיכול להיות שישתחרר ויהי' ישראל כשר משא"כ אם ישא ממזרת. אבל לעולם יש לומר לר"ת דליכא איסורא כלל שלא ישא ממזרת. אלא מהא גופא דתקשי שלא תי' התוס' בקושיתם דליתי עשה ולדחי ל"ת דלא יהי' קדש דהא אפשר לו לישא ממזרת. וע"כ דאיכא איסור על הגר ועבד משוחרר לישא ממזרת דלא להרבות ממזרין ע"כ אסורה הממזרת להנשא לו. והוי כמאן דליתא הכא ממזרת]:

(כ) איכא למידק היכי כייפינן לרבו לעשות אותו בן חורין הא איתא בב"ב (דף מ"ח) דתלוהו ויהיב לא הוי מתנה לכ"ע. א"כ מאי מהני דכופין את רבו לשחררו. דהא הוי תלוהו ויהיב דלא הוי מתנה ומתנה באונס בטלה המתנה. א"כ מאי מהני השחרור כיון דהוי באונס. ואין לומר משום דמצוה לשמוע דברי חכמים גמר ומקני כדמשני (שם) בב"ב. הא דקאמר וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ודלמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים. דמכל מקום קשי' כיון דאינו מחוייב לשחררו בחנם היכי דאינו רוצה א"כ היכי כופין אותו. דהוי כמו בגט היכי דהוי שלא כדין דאינו מחוייב לגרשה הוי כתלוה ויהיב כמ"ש התוס' בד"ה אלימא מהא דתניא עי"ש. וכ"ש דרבו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו:

ונראה לי בזה כי לכאורה קשה הא דכופין רבו ועושה אותו בן חורין וכותב לו שטר על חצי דמיו. ממ"נ אי בלא שער שכותב לו על חצי דמיו לא הוי יכולין לו לכופו את רבו להפקיע ממונו. מה הוי השתא דכותבין לו שטר על חצי דמיו כיון דרבו אינו מתרצה בזה כלל. ואי דרשות בידן מפני תיקון העולם לכוף רבו בע"כ. א"כ כיון דיכולין להפקיע ממונו לכופו שיכתוב גט שחרור מאי צריך לכתוב לו השטר על חצי דמיו וכדי לפייסו לא מהני כיון דלא הוי כדין ואינו רוצה רבו בזה כלל:

לכן נראה דרבנן תקנו שיכתוב לו שטר על חצי דמיו דכה"ג כיון דזקפו עליו הדמים במלוה הוי כמו זביני דתלוהו וזבין הוי זביני' זביני כיון דכותבין לו שטר על דמיו. כמ"ש הסמ"ע בחו"מ (סי' ר"ה ס"ק ה') וכדעת הב"י להרי"ף והרא"ש והוא היש חולקין שהובא ברמ"א. והש"ך כתב (שם ס"ק ב') דאפילו בלא שט"ח כלל כיון דרוצה ליתן ולא זקף עליו במלוה. ומהכא מוכח דבעינן שטר דוקא. דע"כ כיון דכותבין עליו שטר על חצי דמיו יכולין לכוף רבו מפני תיקון העולם דהוי כמו תלוהו וזבין דהוי זביני:

(כא) אך קשה לי על שיטת התוס' דכיון דרבו עובר בעשה, ת"כ הא אמר רבא בתמורה (דף ה') כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. וא"כ מאי מהני השחרור דכייפינן לרבו שיעשה אותו בן חורין כיון דהמעשה בטל. ועוד הא אפילו לאביי דאמר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני הא כתבו בתוס' ב"מ (דף קט"ו) ד"ה וחייב. היכי דהוי בשוגג אפילו לאביי לא מהני כיון דלא עבר במזיד על מימרא דרחמנא עי"ש. א"כ הכא דכופין אותו בע"כ ולא מכוין לעבור על מימרא דרחמנא אפילו לאביי לא מהני:

ואין לומר כיון דהוי רק איסור עשה גם רבא מודה דמהני דוה אינו כדמוכח בתמורה (שם). דפריך והרי תורם מן הרעה על היפה דרחמנא אמר מכל חלבו ותנן אין תורמין מן הרעה על היפה ואם תרם תרומתו תרומה כו' אע"ג דהוי רק איסור עשה לא מהני לרבא:

גם אין לומר כמ"ש הש"ך בחו"מ (סי' ר"ח) דמלתא דאפשר לעשות בהיתר מודי רבא דמהני עי"ש. דבסוגיא דתמורה מהא דפריך והרי הקדים תרומה לבכורים דרחמנא אמר מלאתך ודמעך לא תאחר. ותנן המקדים תרומה לבכורים אף על פי שהוא בל"ת מה שעשה עשוי. והכא גם כן מצי למעבד בהיתר לעשות התרומה אחרי הבכורים אפ"ה קאמר הש"ס דלא מהני. וכבר השיגו בזה הקצות החושן עי"ש:

ואף למ"ש המוהרי"ט בתשו' והביאו האחרונים. לחלק בזה הא דאמרינן בחולין (דף ט"ו) השוחט בשבת שחיטתו כשרה אעפ"י שהוא מתחייב בנפשי'. ולא אמרינן בזה כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ולא יועיל השחיטה. משום דוקא היכי דאמרינן לא מהני יתקן מימרא דרחמנא. דכמאן דלא עביד דמי כמו באונס שגירש. אי אמרינן דלא הוי גט נתקן הלאו דלא יוכל לשלחה כל ימיו דכמאן דלא גירש דמי. וכן הא דפריך הש"ס בתמורה והרי חרמים דאמר רחמנא לא ימכר ולא יגאל כו' וכן והרי תמורה דאמר רחמנא לא יחליפנו ולא ימירנו. וכה"ג דרחמנא קפיד על קיום המעשה. ואי מבטלינן להמעשה מקיימין דברי רחמנא דכמאן דלא עבר הוי אמרינן בזה דאי עביד לא מהני. אבל היכי אע"ג אם מבטלין למעשיו אפ"ה איסורא דעביד עביד ועבר על דברי רחמנא כמו בשוחט בשבת אע"ג דנימא דלא מהני שחיטתו. מכל מקום איסור דנטילת נשמה מאי דעביד עביד ולא אפשר לתקן בזה אמרינן מאי דעביד עביד ומהני. א"כ הכא ג"כ גבי שחרור דעיקר הוי קיום המעשה. ואי נימא דלא הוי שחרורו כלום. אזי לא עבר כלל על מימרא דרחמנא וכמאן דלא שחרר דמי. א"כ מאי מהני דכופין רבו לשחרר כיון דעבר על מימרא דרחמנא אי עביד לא מהני]:

(כב) הן אמת דיש לתמוה לכאורה כה"ג בהרבה מקומות, מהא דהמפקיר עבדו יוצא לחירות. וכן האומר אל תשתעבדו בה יורשין. כופין היורשין וכותבין לה גט שחרורה מאי מהני הפקירו ומה שאמר אל ישתעבדו בה יורשין כיון דאיכא איסורא בדבר ואי עביד לא מהני. ואין בין מכירה ומחילה ומתנה באיסור כמ"ש הרמ"א בחו"מ (סי' ר"ח). וכיון דמבטלין למעשיו לא עבר כלל אמימרא דרחמנא. א"כ לא יועיל הפקירו ומה שאמר אל ישתעבדו בה יורשין:

ולכאורה אפשר לומר דכה"ג ובהפקר לאו איסורא איכא ולא עבר בזה על עשה דלעולם בהם תעבודו דכיון דרשאי למוכרו לאחר וליתנו להעבד במתנה לאחר לכל מי שירצה. א"כ כיון שהפקירו הוי כאומר כל מי שרוצה להחזיק בעבדו יזכה דהפקר הוי לעניים ולעשירים דלא מכוין כלל לשחררו. רק הוי כמאן דנותן מתנה לכל מי שירצה להחזיק בו, אלא דהעבד יוצא לחירות משום דהוא בעצמו קודם לזכות בנפשו. כמו גר שמת ובזבז ישראל נכסיו והיו בהן עבדים בין גדולים ובין קטנים קנו עצמן בני חורין כדאמרינן בגיטין (דף ל"ט). ואין לומר דמ"מ סוף סוף משתחרר העבד ע"י הפקירו. כיון דאי אפשר לאשכוחי דאחר יזכה קודם העבד. דהעבד תפיס בעצמו. א"כ עושה בזה איסור עשה דמשחרר עבדו ולא מהני. דזה אינו. דיש לומר דאם העבד ישן בשעה שהפקירו רבו. או דלא הי' יודע כלל. לא אמרינן דקנה עצמו בן חורין דהא קיי"ל קנין בעי כוונה כדאמרינן ביבמות (דף נ"ב). העודר בנכסי הגר וכסבור שהן שלו לא קנה. א"כ אם בא אחר והחזיק בו ודאי קנה אותו וזכה בו. א"כ רבו אינו עושה איסור כלל מאי דמפקירו ונותן לכל מי שירצה להחזיק בו דהא אפשר שיזכה בו אחר קודם העבד. ולא דמי לגר שמת והיו בהן עבדים בין גדולים ובין קטנים קנו עצמן ב"ח. אע"ג דקטנים לאו בני זכי' נינהו. היינו משום דהפקר מלאחר מיתה ילפינן מה אשתו משתלחת בלא גט ה"נ הן נמי לא בעי גט. אבל למ"ד המפקיר עבדו יוצא לחירות וצריך גט שחרור דגמר לה לה מאשה. או למ"ד דמפקיר עבדו א"צ גט שחרור כלל. אם היו עבדים קטנים לא קנו עצמן ב"ח כיון דלאו בני זכי' נינהו היאך יזכו בעצמן:

אך יש לומר דגר שמת והיו בנכסיו בהן עבדים דלרבנן ואבא שאול גדולים קנו עצמן בן חורין. או למ"ד המפקיר עבדו עבדו יוצא לחירות וא"צ גט שחרור אפילו היכי דלא ידעו כלל העבדים מההפקר. או שהי' העבד ישן בשעת דהפקירו רבו. דלא הוי כלל כוונה לקנות וקדם אחר וזכה בהן לא מהני וקנו עצמן בני חורין אפילו שלא מדעתן. דהא חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו וה"ה ידו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמ"ש הש"ך (בסי' רע"ה ס"ק ג'). א"כ ה"נ קני נפשי' מטעם זכי' דמהני אפילו שלא מדעתו דלא גרע מידו וחצירו. והא דעודר בנכסי בנכסי הגר וכסבור שהן שלו דלא קנה דהתם הוי מטעם חזקה בעי כוונה לקנין ע"כ לא מהני:

אלא דזהו רק לדעת התוס' והרא"ש דהא דחצירו של אדם קונה שלא מדעתו הוא דוקא במידי דראוי להמצא. אבל לדעת הפוסקים וכ"כ הרמ"א (בסי' רס"ח סעי' ג') דחצירו של אדם אינו קונה שלא מדעתו רק במידי דיודע במציאה או דאסיק אדעתי'. אבל בדבר שאינו רגיל לבוא אין חצירו קונה שלא מדעתו וה"ה ידו אינו קונה לו כה"ג כמ"ש הש"ך (בסי' רס"ח ס"ק ו') ה"נ לא מהני בעבדים לקנות שלא מדעתן:

ועוד נראה היכי דעבדים אינן רוצים לזכות בעצמן. וניחא להו בעבדות לא הוו בני חורין בגר שמת כיון דאומרים בהדיא דלא ניחא להו בזכי' וחצירו של אדם אינו קונה לו בע"כ דידיה. ודמי להיכי דמזכה לחברו ע"י אחר דהברירה ביד חברו שלא לקבל המתנה ואינו זוכה בו אם כששמע צווח איני זוכה בה כמבואר בחו"מ (סי' רמ"ב סעי' יוד). א"כ ה"נ לא הוי העבדים בני חורין רק כששמעו שתקו הוי בע"כ בני חורין אבל כששמעו צווחו ואמרו דלא ניחא להו למזכי בנפשם אזי כל הקודם זכה:

ובזה ניחא מה דקשה לכאורה היכי אמרינן המפקיר עבדו יוצא לחירות או בגר שמת דגדולים קנו עצמן בני חורין כיון דאין אדם יכול לזכות בו רק העבד בעצמו א"כ לא הוי הפקר לכל לעניים ולעשירים. ומאי מהני הפקר כזה כיון דזכו בעצמן דוקא. ולפמ"ש א"ש דוקא היכי דשייר בהפקירו דלא הפקירו לכל לא הוי הפקר דבעינן דומיא דשמיטה דהוי הפקר לכל. אבל הכא דלא שייר בהפקירו מידי דהפקיר לכל. אלא דהעבד קודם לזכות מאדם אחר הוי הפקר גמור. וגם משכחת דיזכה בו אחר אם לא ירצה לזכות בנפשו. דניחא לי' בעבדות דבע"כ לא יזכה בעצמו:

וא"כ אכתי יש לומר דלא הוי הפקר באיסור מה שזוכה העבד בעצמו כמ"ש:

(כג) אך עדיין קשה מהא דגיטין (דף ל"ח) דאמר רבה אמר רב המקדיש עבדו יצא לחירות מאי טעמא גופי' לא קדיש לדמי לא קאמר דלהוי עם קדוש קאמר. א"כ משמע לאו מטעם הפקר קאתי עלה רק משום דמשחררו לגמרי. ואמאי מהני שחרורו דלהוי עם קדוש וישראל גמור. כיון דעבר על מימרא דרחמנא אי עביד לא מהני. וכן בהא דגיטין (דף יוד) תן שטר שחרור זה לעבדי פליגי רבי מאיר ורבנן אם יכול לחזור בו. קשה כיון דאיכא איסור בדבר אי עביד לא מהני:

שוב ראיתי כי הראשונים הרגישו כיוצא בזה והביאו הה"מ (בפ"ט מה' זכי' ה' י"א) באמר פלוני עבדי עשו אותו בן חורין כופין היורשין ומשחררין אותו. דהקשו המפרשים כיון דקיי"ל המשחרר עבדו עובר בעשה היאך שומעין לו לעבור על דברי תורה. וכתב הרשב"א ז"ל ושמא נאמר שכל שאמר הרב לשחררו אומדין אותו שעשה לו טובה שהוא חייב לו על גמולו דאחזוקי אינשי בעוברים בעשה לא מחזיקינן. וכיון שכן הוא כמוכרו לו ומה שאסרה תורה לשחרר עבדים הוא בלי גמילת טובה כלל רק מרצון לבו ע"ש. (ועי' בסמ"ע בחו"מ סי' רנ"ו סעי' ד' ס"ק ח' ע"ש). ואע"ג דעבדו הוא ואינו חייב לו שום גמול על טובה שעשה והוי כמתנת חנם ודמי למי שצוה ליתן מתנה לעכו"ם דאין שומעין לו משום לא תחנם. לזה כתב הרמב"ם (שם ה' י"א) דכופין היורשין ומשחררין אותו שעבד ישנו במקצת מצות כמ"ש הכ"מ. ע"כ שרי בעבד ואוקמינן לי' אחזקת כשרות מדצוה לשחררו ודאי קיבל דמי פדיונו מאחר כדי לשחררו ואז מחוייב לשחררו דליכא איסור רק במשחרר בחנם כמ"ש הסמ"ע:

אולם הכא במתניתין קשה דהא אי הוי ידעינן באמת דלא קיבל טובה והנאה אסור לשחררו. וכיון דרבו אינו רוצה לשחררו כלל רק אנן כייפינן לרבו מפני תיקון העולם. א"כ כיון דאיכא איסורא בדבר ועבר על מימרא דרחמנא לא מהני כלל השחרור דאי עביד לא מהני:

ואפשר לומר בזה לפמ"ש התוס' דהא כופין את רבו ועושה אותו ב"ח וכי אומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך דכיון דלא פשע אמרינן לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך א"כ יש לומר דכה"ג לא מקרי עבר על מימרא דרחמנא דכיון דיש לו רשות לחטוא בשביל שיזכה חברו וברשות קעביד א"כ לא שייך לומר דעבר על מימרא דרחמנא ולא מהני דהוי כמו שלא עבר כלל:

עוד יש לומר לפמ"ש התוס' בתמורה (דף ה') ד"ה מיתבי אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה, וס"ד דהשתא הא דאינו לוקה לאו מטעם ניתק לעשה הוא אלא משום דלא מהני גירושין דהא צריך להחזירה וא"א כיון דעבר אמימרא דרחמנא לקי הא נמי לילקי ותיובתא דרבא בשלמא לאביי ניחא דמש"ה לא לקי דלא מהני מעשיו. וא"ת כיון דלא מהני גירושין לחייב הבא עליה משום אשת איש אפי' קודם חזרה וכהן נמי אמאי לוקה ואינו מחזיר הוי לן למימר דלא חל הגט ויש לומר דאתקשי גירושין למיתה. מה מיתה מוציאה מרשות הבעל אף גירושין עכ"ל. א"כ חזינן דגירושין שאני דאפי' באיסור מהני לרבא. א"כ יש לומר ה"ה בשחרור מהני אפי' באיסור ועבר על מימרא דרחמנא מהני דאתקש שטר שחרור לגט אשה. וכמו דמהני גט אפי' באיסור ה"נ מהני שחרור אפי' באיסור ועבר על מימרא דרחמנא. והכא ליכא למימר כדאמרינן באונס שגירש שצריך להחזירה דלא מהני לזה מה שגירשה דלא יוכל לשלחה כל ימיו. ומה דמחוייב להחזירה א"כ אין זה שילוח לכל ימיו. משא"כ בעבד כיון דגוף השחרור מהני אפי' באיסור דדמי לגט. ליכא למימר דיחזור ויהי' עבד דלא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד כדאמרינן בירושלמי פ"ד דגיטין ע"כ יוצא לחירות וא"כ א"ש גם הכא דכופין את רבו ועושה אותו ב"ח אע"ג דעובר בעשה וכיון דהוי איסור כל מה דעביד לא מהני. משום דשחרור דמי לגט אשה דמהני אפילו דהוי באיסור:

(כד) אמנם קשה לי על שיטת התוס' מהא דתנן בגיטין (דף מ') עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושחררו שורת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב לו שטר על דמיו ועולא אמר מי שחררו רבו שני שורת הדין אין העבד חייב כלום במצות אלא מפני תיקון העולם שהרי יצא עליו שם בן חורין כופין את רבו ראשון ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו. וא"כ דהוי עבד גמור מן התורה שהשחרור מרבו שני לאו כלום א"כ למה כופין את הרב לעבור בעשה לשחררו מפני שיצא עליו שם בן חורין:

ונראה בזה אע"ג דשחרור מרבו שני לאו כלום. מכל מקום מעות המגיע לרבו שני מפסיד. וכ"נ מדברי רש"י ד"ה כותב לו שטר על דמיו העודפים על החוב. א"כ קיבל רבו ראשון מקצת דמי פדיונו. דיכול לשחררו כדי חלקו של מעות רבו שני. דליכא איסור בזה. וכיון שיצא עליו שם בן חורין הוי כמו חציו עבד וחציו בן חורין דיכולין לכופו דהיכי דלא פשע אמרינן לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. דמעות שבא לידו מרבו שני בהלואה הוי כקיבל דמי פדיונו דיכולין לכוף חברו את רבו לשחררו דליכא איסור בזה. ע"כ גם על חלקו של רבו יכולין לכוף דהוי כמו חציו עבד וחציו ב"ח. ואע"ג דהוי רק הלוואה ביד רבו ראשון משני מ"מ הואיל דאינו משחררו בחנם רק מפני מעות הלוואה שמפסיד רבו שני ויצא עליו שם בן חורין יכולין לכוף רבו ראשון לשחררו כמ"ש:

(כה) קשה לי בסוגיא דפסחים (דף פ"ח) מי שחציו עבד וחציו ב"ח לא יאכל משל רבו. משל רבו הוא דאינו אוכל הא משל עצמו יאכל. והא תניא לא יאכל משל עצמו ולא משל רבו. לא קשי' כאן כמשנה ראשונה וכאן כמשנה אחרונה שחזרו ב"ה להורות כבית שמאי דכופין את רבו ועושה אותו בן חורין. וכן אמרינן בחגיגה (דף ב') הכל חייבין בראי' חוץ מחרש שוטה וקטן כו' ועבדים שאינן משוחררים. ובגמ' הכל לאתויי מאי לאתויי חציו עבד וחציו ב"ח. ולרבינא דאמר מי שחציו עבד וחציו ב"ח פטור מן הראי' הכל לאתויי מאי כו'. לא קשי' כאן כמשנה ראשונה וכאן כמשנה אחרונה. וכתבו רש"י ותוס' דלמשנה אחרונה כיון שיש על ב"ד לכוף אדונו לשחררו הוי כאלו משוחרר כבר והרי הוא בן חורין. ע"כ יאכל משל עצמו וחייב בראי' ע"ש. דמאי סברא הוי בזה. הא כל כמה דלא שחררו אכתי צד עבדות במקומו עומד כדקאמר לישא בת חורין אינו יכול מהיכי תיתי נימא דהוי כמשוחרר ויאכל ק"פ ק"פ משל עצמו מה דצד עבדות אינו נמשך אחר דעתו והוי שלא למנויו. וליכא למימר משום דכל העומד לשחרר הוי כאלו משוחרר כבר. ודמי להא דאמרו בסנהדרין (דף ט"ו) המקדיש עבדו אין מועלין בו רשב"ג אומר מועלין בשערו וקיי"ל בשערו העומד לגזוז פליגי כו' וכן בחולין (דף ע"ה) כל העומד לחתוך כחתוך דמי כמאן כרבי מאיר כו'. וכן אמרינן בב"ק (דף ע"ז) ובמנחות (דף ק"א) כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי כו' דאמר רבי שמעון פרה נפדית ע"ג מערכתה. ועי' תוס' סוטה (דף כ"ה) ד"ה לאו כגבוי דמי:

וא"כ הי' צריך הש"ס לומר גם הכא כמאן כמשנה אחרונה ור"מ היא או ר"ש היא דאמר העומד לפדות כפדוי דמי ה"נ העומד לשחרר כמשוחרר דמי. והנה רש"י בערכין (דף ב') כתב אחר שחזרו ב"ה להורות כב"ש. הואיל בידינו לשחררו כמשוחרר דמי שאין רשות רבו עליו ולא קרינן בו אדון אחר. אם כן יש לומר דדמי להא דאמרו בקידושין (דף ס"ב) אמר פירות ערוגה זו תלושים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברת. פירות ערוגה זו מחוברת יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושים לכשיתלשו ונתלשו הוי תרומה ודבריו קיימין. משום שכל שבידו לאו מחוסר מעשה הוי. וה"נ כיון שבידינו לכוף את הרב לשחררו לאו מחוסר מעשה הוי:

אבל זה אינו דע"כ צריך לחלק דהא בענבים העומדים לבצור או בשערו העומד לגזוז או בעומד לזרוק ועומד לפדות דהוי נמי בידו. ואפ"ה לא קיי"ל כר"מ או ר"ש. וע"כ דשאני הכא דוקא דיתפוס שם תרומה שקרא על פירות מחוברין או דיחול קידושין שאמר לשפחתו שתתקדש לאחר שתשתחרר דהוי ס"ד דהוי קידושין משום דבידו לשחררה או לתלוש ע"כ מהני לתפוס שם תרומה מעיקרא בעודן מחוברין או דתל הקידושין למפרע כשתשתחרר. אבל דנימא דכל מה שבידו לעשות הוי כאלו עשוי לא אמרינן כיון דמחוסר מעשה דקציצה כמו בשערו העומד לגזוז או מחוסר מעשה דבצירה מענבים העומדים לבצור לא אמרינן דהוי כעשוי:

וראיה לזה משבת (דף ק"ד) אמר רב אמי כתב אות אחת בטברי' ואות אחת בצפורי חייב כתיבה היא אלא דמחוסר קריבה ופריך והתנן כתב על שני כותלי הבית ועל שני דפי פנקס שאינן נהגין זה עם זה פטור. ומשני התם מחוסר מעשה דקריבה הכא לא מחוסר מעשה דקריבה. ופי' רש"י משום דאינן מקורבין אלא ע"י מעשה קציצה המפסיק ביניהן ע"ש. ולא אמרינן כיון דבידו לקצצן לאו כמחוסר מעשה דמי. וע"כ כמ"ש. א"כ ה"נ אע"ג דנימא דכפי' לכוף רבו לאו מחוסר עשה הוא. מ"מ כיון שרבו צריך לכתוב ליה גט שחרור. א"כ הוי מחוסר מעשה ממש לא אמרינן בזה כיון דבידו לשחרר הוי כאלו משוחרר. ואפשר לומר דטעמא הוי כיון דהוי חציו עבד וחציו ב"ח דהדין דכופין את רבו ועושה אותו ב"ח. אף קודם שכפו את רבו נפקע ממונו של רבו דהפקירו חכמים ממונו. אלא דכופין אותו לענין איסורא שאינו יכול לישא בת חורין כופין אותו לכתוב גט שחרור. והיכי דהפקיר את עבדו אע"ג דצריך גט שחרור מ"מ אינו עבד וחייב בראיה דלא קרינן בו אדון אחר ואינו נמשך עוד לדעת רבו. ע"כ אוכל בפסח שלו והגט שחרור הוא רק משום איסורו. [אלא לפמ"ש לעיל (אות כ') דהא כותבין לו שטר על חצי דמיו ע"כ דלא הפקיעו ממונו בזה והוי כמפקיר את עבדו. וכל דלא כפו אותו שכותב גט שחרור אכתי עבדו הוא ומעשי ידיו שלו. (ולא כמ"ש התוס' והרא"ש (דף מ"ב) דלמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו). וכותבין לו שטר על דמיו הוא משום תלוהו וזבין. תקשי אמאי הוי כמשוחרר כל כמה דלא כפו אותו וכתב גט שחרור וצ"ע]:

(כו) ולענ"ד נראה לפרש מתניתין ויתיישב הרבה קושיות התוס' בסוגיא. דאיתא בקידושין (דף ח') אמר רבא אמר ר"נ אמר לה התקדשי לי במנה והניח משכון עליה אינה מקודשת. מנה אין כאן משכון אין כאן כו'. בני רב הונא בר אבין זבין ההיא אמתא בפריטי לא הוי בידיהו אותיבו נסכו עליה לסוף אייקר אמתא אתו לקמי' דרבי אמי אמר להו פריטי אין כאן משכון אין כאן. והתוס' והרא"ש כתבו הטעם כיון דלא נתחייב מתחילה לא חל השעבוד על נכסיו. דאדם יכול לשעבד נכסיו לדבר שנתחייב בו. אבל בדבר שלא נתחייב לא חל שעבוד על נכסיו במתנה שאמר ליתן לו לא נתחייב בה ולא יתחייב בו לעולם. לפי שיכול לחזור לפיכך לא נשתעבד המשכון במשיכתו עכ"ל. והר"ן כתב ג"כ דהוא שיטת הראב"ד ג"כ דהטעם דמנה אין כאן משכון אין כאן שהרי לא נתחייב בה דמילי דעלמא נינהו. וכיון דמנה אין כאן משכון אין כאן ע"ש והוא כדברי התוס' והרא"ש. ולשיטה זו אם נתן שע"ח טל עצמו מהני בקידושין ובקנין קרקעות ועבדים דהוי כמו כסף. והרמב"ן כתב הטעם דאמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן משום דעיקר שעבודא דמנה גבי לוה ולא גבי אשה. ומשום הכי משכון נמי אע"ג דגבי אשה הוא כאלו משכון אין כאן שאין המשכון אלא להבטחת השעבוד. וכיון דמנה אין כאן גבי אשה משכון נמי אין כאן. דכסף שהוא מקדש בי' אגוד גבי' וכסף קידושין דאגיד גבי בעל לאו כסף קידושין הוא ע"ש. ולפ"ז אם נתן שט"ח על עצמו לא מהני להתקדש בי' ובקנין קרקעות ועבדים דאכתי הכסף אגיד גבי בעל או לוקח. וכ"כ החמ"ח וב"ש באע"ז (סי' כ"ט סעי' ו' ס"ק יוד) דלהתוס' והרא"ש והראב"ד שט"ח שנותן על עצמו הוי ככסף לקדש בו. ועי' במח"א (ה' מכירה קנין מעות סי' ה') ובקצוה"ח (סי' ל"ט וסי' ק"צ). ולי נראה ראי' מהא דאמרינן בקידושין (דף י"ח) ומפדין אותה בע"כ סבר רבא למימר בע"כ דאדון אמר לי' אביי מה ניהו דכתיבנא לי' שטרא אדמיה אמאי נקט מרגינתא יהיבנא לי' חספא. ופי' רש"י שם דאי לית לי' דמי גרעונה כתבינן ליה שטרי על דמיה ותתנה לו כשתשיג ידה כו' ע"ש. א"כ אביי לא פריך אלא משום דנקיט מרגינתא בידיה ויהיבנן ליה חספא אבל בלא"ה הי' מהני שט"ח כמו כסף דעבד עברי קונה עצמו בכסף ושוה כסף. א"כ בעינן כסף דוקא ואפ"ה מהני השט"ח ששעבדה נכסי' כמו כסף. וכן משמע פשטא דש"ס בקידושין (דף י"ו) אלימא דכתיב לי' שטרא אדמיה היינו כסף. ולהרמב"ן והרשב"א דשט"ח שנותן לו על עצמו לא הוי ככסף במידי דבעי קנין כסף. א"כ בלא"ה תקשי היכי מצי האי אמה עבריה למיפק בי':

(כז) וא"כ לפמ"ש דשט"ח שנותן על עצמו הוי ככסף דמהני בקידושין ובקנין קרקע ועבד. א"כ עבד כנעני דיוצא בכסף וכסף גומר בו. כדאיתא בגיטין (דף ל"ט) דנותן דמי עצמו ויוצא דהוי כמוכרו לו. וכיון דהרב מקבל דמי פדיונו ליכא בזה איסור כלל לשחררו כיון דהוי כמוכרו לו. א"כ ה"נ בנותן לו שט"ח על חצי דמיו דהשט"ח הוי ככסף ליכא עבירה כלל גבי רבו. א"כ הכי פירושו כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותבין לו שטר על חצי דמיו היינו בהאי שטרא דכותבין שטר על חצי דמיו עושה אותו בן חורין. ואי לאו משום תיקון העולם לישא שפחה אינו יכול ולישא בת חורין אינו יכול לא הוי כייפינן לרב לקבל השט"ח דהוי ככסף כקושיית אביי נקט מרגניתא ויהיבנא לי' חספא. וגם אפי' בכסף לא יכולין לכוף לקבל הכסף דאינו רוצה למוכרו לו. ורק משום תיקון העולם כופין את רבו לקבל השט"ח דהוי כסף אבל עבירה משום עשה דלעולם בהם תעבודו ליכא כיון דהוי כמוכרו לו ואינו משחרר בחנם. וכה"ג כתב ר"ת בגיטין (דף מ') בתוס' ד"ה וכתיב לי' גיטא דחרותא. והרא"ש שם ומקרקש לי' בזוזי כדי שיתרצה הקטן במכירה ויכתוב העבד שטר לקטן על מותר הדמים וימכור האפיטרופוס את העבד לעצמו באותן הדמים כו' ובשטר שכתב על עצמו במצות האפוטרופוס יצא לחירות כדאמרינן לעיל (דף ל"ח) אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא וכסף גומר עכ"ל. א"כ לפ"ז לא קשה כלל הא דהקשו התוס' היאך אומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. דהכא לאו עבירה היא כלל. ובן מה שהקשו בתוס' דליתי עשה דפו"ר ולדחי ל"ת דלא יהי' קדש. כיון דהעבד כותב שטר על חצי דמיו ליכא איסורא כלל גבי רבו לשחררו דהוי כנותן דמי פדיונו וכמוכרו לו. א"כ אפשר לקיים שניהם לכוף הרב לקבל שט"ח דהעבד במקום כסף. ואי לא הוי תיקון העולם דהא יכול לקיים שבת כל דהוא לא הוי יכולין לכוף הרב למוכרו לקבל כסף דהעבד וכ"ש היכי דנקט מרגניתא ויהיב לי' חספא. אלא השתא דליכא לקיים אפי' שבת בהתירא ואיכא תיקון העולם כייפינן לרבו לעשות אותו ב"ח לקבל הכסף השט"ח דהוי כנותן דמי עצמו:

(כח) אך איכא למידק בזה מהא דגיטין ההיא דעבדי בה אינשי איסורא. אמר אביי אי לאו דאמר רב יהודא המשחרר עבדו עובר בעשה הוי כייפינן לרבה וכתיבנא לה גיטא דחרותא רבינא אמר כי הא מודה רב יהודא משום מלתא דאיסורא. ולפמ"ש קשיא כיון דשט"ח הוי ככסף וליכא איסורא בזה דהוי כמוכרו לו אם רצה האדון דאינו משחררו בחנם. א"כ הכא משום מלתא דאיסורא נכוף לרב לעשותה ב"ח ולקבל שט"ח דידה דהוי כמו כסף:

ולכאורה יש לומר בזה דוקא בחציו עבד וחציו ב"ח מהני השט"ח דהוי ככסף שקונה לשעבוד נכסי' בזה השטר דמשעבד נפשי' דהוי חציו ב"ח ויום של עצמו לעצמו ע"כ הוי שט"ח דידי' כמו כסף. אבל בעבד ושפחה גמורה דהשתא הוי הכל של רבן דכל מה שקנה עבד קנה רבו. א"כ ליכא שעבוד נכסי כלל וכמאן דליתא דמי. ואע"ג דמשכחת אם יתנו לעבד על מנת שאין לרבו רשות ולמ"ד בקידושין (דף כ"ג) דכה"ג מהני. מכל מקום לא שכיחא הוא. וכה"ג לא מקרי שטר שעבוד כזה ככסף. אבל זה אינו דהא קיי"ל בחו"מ (סי' ס' סעי' ו') כמ"ש הרשב"א ובעל התרומות אע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ יכול לחייב עצמו אף בדבר שלא בא לעולם דגופו איתא בעולם. א"כ יכול העבד ליתן שטר עליו לשעבד גופו לאחר שישתחרר והוי שטר מעליא ושעבוד נכסי' מה דיהי' לו לאחר שישתחרר. ואע"ג דהשתא הוי הגוף של הרב מכל מקום כיון דגופו של עבד איתא בעולם ומחייב עצמו רק לאחר שישתחרר דאינו מחייב רבו כלל ומהני חיוב עצמו. א"כ הוי כמו שטר בשעבוד נכסי' דהוי ככסף. וכמו דהרב יכול לקבל כסף שנתנו לרבו ע"מ שיצא בו לחירות ה"נ יכול לקבל השט"ח של העבד שמחייב עצמו בדמי פדיונו לאחר שישתחרר וליכא כלל איסור עשה דלעולם בהם תעבודו דהוי כמוכרו לו ועיין בגיטין (דף מ"ה) גבי ההוא עבדא דערק מחוץ לארץ אזיל מריה אבתרי' אתא לקמי' דרב אמי אמר לי' נכתוב לך שטרא אדמיה וכתיב לי' גיטא דחרותא. ועי' בכתובות (דף ק"י) בעבד שברח מחוץ לארץ אמרינן לי' זבני' הכא וזיל בתוס' ד"ה הכי גרסינן. ומפרש ר"ת דזבניה הכא וזיל האי זבנא דהכא לאו מכירה ממש לאחרים אלא לעצמו והיינו נכתב שטרא אדמי' כדאמרינן בגיטין (דף מ"ה) והוא כדברינו:

תוכן העניינים

ברית יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה