ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
יורה דעה · סימן סז
על דבר שאלתו במזוזות ותפילין נמצא כמה אותיות כתב וועליש והוא כתב ספרדית. כי מצא כתוב בס' ברכי יוסף כי תפילין של כתב אשכנזית פסולין לספרדים. כי יש שינוי בצורת האותיות באשורית בין בני אשכנז לבני ספרד. והביאו בשם מוהר"מ בן חביב בתשו' כת"י:
מתחילה נדבר מקור הדברים בזה. תנן במגילה (דף ט') אין בין ספרים לתפילין ומזוזות שהספרים נכתבין בכל לשון ותפילין ומזוזות אינן נכתבין אלא אשורית. וקאמר בגמ' מאי טעמא דכתיב והיו בהווייתן יהיו. וקשה לי הא אמרינן בסנהדרין (דף כ"א) פליגי תנאי רבי יוסי אומר ראוי הי' עזרא שתנתן תורה לישראל כו' ואעפ"י שלא נתנה תורה ע"י נשתנה ע"י הכתב. וכתיב וכתב הנשתון כו' וכתיב וכתב משנה התורה הזאת כתב הראוי להשתנות. למה נקרא אשורית שעלה עמהם מאשור. ומר זוטרא אמר התם בתחילה נתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש. חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי. ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש כו' מאי כתב עברית אמר רב חסדא כתב ליבונאה ופר"ת כתב עברי הוי כתב משונה. וכן אמרו בירושלמי דמגילה (פ"א ה' ט') רבי נתן אומר ברעץ נתנה התורה ואתיא כרבי יוסי. היינו שנתנה התורה מתחילה בכתב עברי. וא"כ כיון שניתנה התורה בכתב עברי. וכתיב והיו בהווייתן יהיו. א"כ היו התפילין שלהם ג"כ נכתבין בכתב ליבונאה דהוא כתב עברי. א"כ גם בימי עזרא דנשתנה הכתב לכתב אשורית. מניין דפסולין תפילין ומזוזות בכתב אחר. ואינו נכתבין אלא אשורית. דמכל מקום כתב ליבונאה דהוא כתב עברי שנתנה בו התורה לתכשר. דזהו הוא והיו דבהווייתן יהיו. ואיך אמרינן דאין נכתבין אלא אשורית:
ואין לומר דכתב עברי הוי ג"כ צורת אותיות אשורית. אלא דכתב ליבונאי הוי תמונת האותיות משונה מתמונת אותיות אשורית. כמו שיש חילוק בין תמונות אותיות אשורית בין כתיבת אשכנזית לספרדית. והכל צורות אותיות אשורית. והא דאמרינן דתפילין ומזוזות אינן נכתבין אלא אשורית. אתי לאפוקי כתב אחרת כמו כתב יונית וכדומה. דלא הוי צורות אותיות אשורית כלל. וע"ז כתב והיו בהווייתן יהיו לאפוקי כתב אחרת שאינו דומה כלל לכתב עברי ואשורית דהני הוי שתיהן צורות אותיות שוין. אלא דיש חילוק בתמונתם. כמו דיש חילוק בין כתיבה אשכנזית. ובין כתיבה ספרדית א"כ תפילין ומזוזות דנכתבין אשורית דוקא. אם שינה בתמונתם כשר כיון דגוף צורת אותיות הוי כתב אשורית. דזה אינו דא"כ אמאי לא כהלין כתבא למקרי בימי עזרא כיון דגוף צורת האותיות לא נשתנה. וכן תמה בחדושי רבינו יונה בסנהדרין על פרש"י שפי' כתב ליבונאי אותיות גדולות היו כמו שכותבין בקמיעות ומזוזות. א"כ אמאי לא כהלין כתבא למקרי וכי מפני שהן גדולות לא היו יודעין לקרות וליכא למימר דס"ל בגימטריא כתב להו. דהא לקמן אמרינן ולרבי שמעון ב"ר אלעזר דאמר כתב זה לא נשתנה מאי לא כהלין כתבא למקרי. מכלל למ"ד כתבן נשתנה ודאי דס"ל לא היו יודעין לקרותה. לפיכך נראה דהא כתב ליבונאה לא הי' דומה כלל לכתב שלנו. וכי אמרינן בשבת (דף ק"ד) מם וסמך שבלותות בנס היו עומדין. אליבא דמ"ד כתבם לא נשתנה כל עיקר. ולמ"ד דכתבם נשתנה לא היו אותיותיהם כאותיות שלנו. וכיון שכן לא היו עומדות בנס עכ"ל:
ועוד א"כ אמאי תנינן כתב עברי אינו מטמא את הידים. כיון דצורות האותיות הוי צורת אותיות אשורית אלא דהוי שינוי בתמונתם. וכתב עברי הוי כתב שניתנה בו התורה (ודוחק לומר דרבי יוסי פליג על סתם מתניתין דידים). ועוד הא אמרינן בירושלמי דמגילה (פ"א ה' ט'). אמר רבי לוי מ"ד ברעץ נתנה התורה עי"ן מעשה ניסים (דעי"ן בכתב עברי היא סתום מכל צד והלוחות היו תקוקים משני עבריהם). ולמ"ד באשורי' נתנה התורה סמך מעשה ניסים. והוא כדברי רב חסדא במגילה (דף ג') ובשבת (ק"ד) מס וסמך שבלוחות בנס היו עומדים. א"כ מבואר דכתב עברי דנתנה ברעץ מתחילה משונה צורת האותיות מגוף צורת אותיות אשורית דעין של עברי סתום וסמך פתוח. א"כ קשה להני דאמרי דכתב שניתנה בו התורה הי' כתב עברי ובזה כתיב והיו בהווייתן יהיו קאי אכתב ליבונאה דהוי כתב עברי. אמאי תפילין ומזוזות פסולין אם אינו נכתבין אשורית דלתכשר בכתב עברי דזהו מקרי בהווייתן יהיו:
והנה לפ"ז הא דאמר רב חסדא מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדין. קאי לרבי ולראב"ש דסברי דהתורה נתנה בכתב אשורית. והא דאמר רב חסדא בסנהדרין (דף כ"א) על הא דאמר מר זוטרא. ואי תימא מר עוקבא בתחילה נתנה התורה בכתב עברי ולשון הקודש. חזרה ונתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית מאי כתב עברי אמר רב חסדא כתב ליבונאה והיא כדעת רבי יוסי בברייתא דנשתנה הכתב ע"י עזרא ודריש מקרא משנה כתב הראוי להשתנות ונקרא אשורית משום שעלה עמהם מאשור. ע"כ לא הי' נס בסמך רק בעין כדברי רבי לוי בירושלמי. ולא פליגי דרב חסדא דסנהדרין אדידי' דאמר מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדין. וגם אפשר לומר הא דאמר רב חסדא מאי כתב עברי כתב ליבונאה לא קאי אמר זוטרא דאמר בתחילה נתנה התורה בכתב עברי. אלא רב חסדא אמר אמשנה דידים דכתב עברי אינו מטמא את הידים. ע"י אמר מאי כתב עברי כתב ליבונאה. וא"כ גם ר"ח ס"ל כהני תנאי דמתחילה נתנה בכתב אשורי ע"כ אמר מם וסמך בנס היו עומדין. אך בסנהדרין דאמר מר זוטרא דביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמי מאן הדיוטות אמר רב חסדא כותאי מאי כתב עברי אמר רב חסדא כתב ליבונאי. משמע דר"ח ס"ל כמר זוטרא והוא כרבי יוסי בברייתא]:
וראיתי בע"י במגילה הובא בשם הריטב"א שפי' הא דאמרינן בסנהדרין מתחילה נתנה התורה בכתב עברי. הכוונה על כתיבת ס"ת שמחויב כל איש ישראל לכתוב לעצמו. הי' נכתב בכתב עברי. אבל חלילה לחשוב על כתיבת ס"ת שהיה מונח בארון ועל כתיבת הלוחות שהי' בכתב עברי כי לדברי הכל נכתב בכתב אשורית כי בתיקון אותן אותיות ובזיונן ובקשרים שהקב"ה קושר להן נרמזים סודות נפלאים אלא בכתיבת ס"ת לעצמו פליגי בזה רבי יוסי ורבי וראב"ש אם נכתבים בכתב עברי דלרבי יוסי היו נכתבים בכתב עברי ולרבי וראב"ש היו נכתבים בכתב אשורית עי"ש. וא"כ לדברי הריטב"א א"ש דכיון דס"ת שכתב משה לכל ישראל לשום בארון נכתב אשורית. א"כ ילפינן מזה והיו בהווייתן יהיו בתפילין ומזוזות דיהיו נכתבים אשורית דוקא. אלא במצות עשה דמחוייב כל איש מישראל לכתוב ס"ת לעצמו. היו נכתבים בכתב עברי. דספרים נכתבין בכל לשון. ע"ז בא עזרא וחידש דכל אחד מישראל דמחוייב לכתוב ס"ת לעצמו לא יכתוב אלא אשורית. וא"כ הא דתנן אין בין ספרים לתפילין ומזוזות שהספרים נכתבין בכל לשון ותפילין ומזוזות אינו נכתבין אלא אשורית. לא מיירי לצאת ידי חיובן להניח תפילין ומזוזות לקבען בבית. דכה"ג לצאת ידי חובתו גם במ"ע דספר תורה שמחוייב לכתוב כל אחד לעצמו נכתב אשורית דוקא. אלא בכותב להתלמד או ללמוד בהן. דכה"ג בספרים נכתב בכל לשון כיון דכבר יצא יד"ח בכתיבת ס"ת אשורית. שרי לכתוב בכל לשון דומיא דספרי נביאים וכתובים דאין חיוב מצ"ע בכתיבתן. משא"כ כה"ג בתפילין ומזוזות לא משכחת זה. דבלא"ה אין כותבין מגילה להתלמד בהן. כדאיתא בגיטין (דף ס') ולמצותן בעינן והיו בהווייתן יהי' ועי' בטו"א במגילה שכ"כ דאפילו למ"ד בגיטין כותבין מגילה להתלמד בהן אפ"ה יש לומר דתרי קולא לא מקילינן. בתפילין ומזוזות מחוייב לכתוב אפי' להתלמד בלשון הקודש וכתב אשורית עי"ש:
מיהו מירושלמי דמגילה דאמר רבי לוי מוכח דלא כריטב"א דאמר למ"ד ברעץ ניתנה תורה עין מעשה ניסים. ומ"ד אשורי נתנה תורה סמך מעשה ניסים. א"כ למ"ד דבכתב עברי נתנה תורה גם בלוחות הי' כתב עברי דע"כ עין מעשה ניסים הי'. א"כ גם ס"ת שכתב משה לכל ישראל לשום בארון הי' בכתב עברי דלא עדיפא מלוחות דמכתב אלקים הוא. א"כ אכתי קשה מה דהקשינו אמאי תפילין ומזוזות אינן נכתבים אלא אשורית משום דכתיב והיו בהווייתן יהיו. דכיון דהי' נכתב בכתב עברי לתכשר גם היום בכתב עברי דזה הוי בהווייתן:
שוב מצאתי בתשו' הרדב"ז (ח"ג סי' תמ"ב) שהאריך בזה והביא ג"כ הריטב"א. והירושלמי דמגילה דמוכח דלא כריטב"א. וסוף דבריו מסיק דלוחות הראשונות לכולו עלמא הי' כתב אשורית בצוריהן ורמזיהם. ואחר כך כשירד משה מן ההר ופרחו האותיות ונשברו. ניתנה בכתב עברי והיינו דכתיב גבי לוחות הראשונים. והמכתב מכתב אלקים הוא. ובלוחות השניות כתיב וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על לוחות הראשונים אשר שברת משמע הדברים אשר היו ולא הכתב בעצמו. ע"כ כתיב בלוחות הראשונות והמכתב מכתב אלקים הוא. ובלוחות השניות כתיב כתב לך את הדברים האלה. וזה שאמרו בירושלמי ברעץ נתנה התורה ואתיא כרבי יוסי נתנה בכתב עברי היינו אחר שחטאו בעגל מלשון תרעץ אויב שאבדו כתב הראשון. ונתן הלוחות השניות בכתב עברי. וזה שאמרו למ"ד ברעץ נתנה התורה עין מעשה ניסים. אבל לוחות הראשונות אפי' לרבי יוסי ומר זוטרא הי' בכתב אשורית וס"ת הניתן בארון ותפילין ומזוזות הכל היו בכתב עברי. ואח"כ בימי עזרא נתחדש התורה בכתב אשורית לכל ישראל. ובזה פליגי תנאי ואמוראי אם לוחות השניות הי' בכתב אשורית או בכתב עברי והאריך בדברי טעם עי"ש. וא"כ אכתי תקשי מה שהקשינו אמאי בתפילין ומזוזות אינן נכתבים אלא אשורית דהא בכתב עברי כמו שהיו התפילין ומזוזות וס"ת הניתן בארון. הוא מקרי בהווייתן הוי כמו שנכתב בס"ת וגם התפילין ומזוזות בדורו של משה רבינו הי' בכתב עברי א"כ מניין דהאידנא פסולין דליכא טעמא דהיו:
גם ראיתי להגאון ר' יעקב עמדין בספרו מ"ע (בבית מדות עלית הכתיבה) שרבי יוסי ומר זוטרא מודו דכתב הלוחות וס"ת שכתב משה ונתן בארון הי' בכתב המאושר ודאי ולא נשתנה כל עיקר כי מכתב אלקים הוא. וכל קיץ וחג שבו רומזים לסודות עליונים. רק מפני רוב קדושתו הסתירו ולא נמסר הכתב לישראל לכתוב בו כלל. אפי' מצ"ע לכתוב ס"ת לעצמו נכתב בכתב עברי וזה שאמרו נתנה בכתב עברי. עד שבא עזרא ושינה הכתב לענין כתיבת ס"ת. ולכאורה הי' נראה לקיים גם דברי הסוברים (כמו בעל העקרים). הדברים כמשמען אליבא דרבי יוסי שגם הלוחות היו כתיבות בכתב עברי היינו דוקא לוחות שניות. שאחר שחטאו נהפכו להם לרועץ אמנם חזרתי ואמרתי שגם זה הבל כי גם השניות באצבע אלקים נכתבו וחלילה להעלות על הדעת שיהיו נכתבים בכתב הדיוטות. ואמנם מה שכתבו בשם הירושלמי למ"ד ברעץ נתנה עין מעשה ניסים אנכי לא ראיתיו במקומו. אין זה כדאי לקרות ערעור. כי האומר כך לא נתכוין לכתב שבלוחות אלא לומר כשאמרו והראו לישראל והודיעם הנס שבלוחות שהיו בהן אותיות בנס. לא יוכל לומר להם סמך בנס עומדת. מאחר שלא נודע להם צורת הכתיבה באשורית שלא ידעו מה הוא אלא הוצרכו לומר לפי דעת זה עין שבלוחות העין שניכרת להם סתומה בנס היתה עומדת והיינו הך כי עין שברעץ היא סמך באשורית עכ"ל. והנה מאתר שהודה שלא ראה הירושלמי העלה לומר כן. ואלו ראה הירושלמי לא הי' אומר זה כי מבואר דלא כוותי'. אשר אמר רבי לוי למ"ד ברעץ נתנה תורה עיין מעשה ניסים ולמ"ד אשורי נתנה תורה סמך מעשה ניסים. גם דעת רבינו יונה בסנהדרין שהבאנו לעיל. שכתב דהא דאמרינן מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדין הוא למ"ד דכתבם לא נשתנה כלל. אבל למ"ד דכתבם נשתנה לא היו אותיות שלהם כאותיות שלנו. וכיון שכן לא היו בנם כלל. מבואר דגם בלוחות ס"ל לרבי יוסי ומר זוטרא ושארי אמוראי דהלוחות היו כתב עברי. (והא דקאמר רבינו יונה לא היו בלוחות בנס כלל ובירושלמי אומר דעין מעשה ניסים היא ג"כ כוונת רבינו יונה דמם וסמך לא היו בנס דבכתב עברי המם וסמך אינן סתומין. אבל עיין דהוא סתום בכתב עברי בנס היה):
ולענ"ד אפשר לומר שהכל יבוא לנכון למ"ד ברעץ נתנה תורה עין מעשה ניסים. ולרבי יוסי ומר זוטרא ורב חסדא שתורה נתנה בכתב עברי הוא בלוחות שניות כמ"ש הרדב"ז. אבל לוחות הראשונים לכ"ע לית בו מחלוקת כלל דהוי בכתב אשורית. והס"ת שכתב משה וישם בארון ה' היו ג"כ בכתב אשורית משום דלוחות הראשונים היו כתובין אשורית. דהוא מכתב אלקים וכתב הקודש. רק מפני שחטאו נהפך לרועץ נכתבו הלוחות שניות בכתב עברית. ולכל השבטים היו נכתב הס"ת בכתב עברית דספרים נכתבין בכל לשון. ויוצא בזה מצות כתיבת ס"ת. ועתה כתבו לכם השירה הזאת. והתפילין ומזוזות שלהן הי' נכתבים ג"כ אשורית משום דכתיב בס"ת שכתב משה ליתן בארון והיו בהווייתן יהיו. ועוד דאיתא בירושלמי שקלים (פ"ת ה' א'). בין כל דיבור ודיבור שבלוחות היו כתובים כל פרשות שבתורה. דקדוקיה ואותיותיה של תורה. [וזהו דאמרינן בברכות (דף ה'). אמר רשב"ל מאי דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם לוחות האבן אלו עשרת הדברות. תורה זו מקרא והמצוה זו משנה כו' ובמגילה (דף י"ט) אמר רבי יוחנן מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים אשר דיבר ה' עמכם בהר מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים. היינו שכל דקדוקי תורה וסופרים היו מרומזים בלוחות הראשונות. ובלוחות השניות היו כתובים רק עשרת הדברים ולא היו מרומזים כל הני דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים. משום דלוחות הראשונות היו כתובים אשורית דבציורן ורמזיהם הי' מרומזים הכל. ובלוחות השניות שהי' כתובים בכתב עברי לא היו מרומזים כל אלה דקדוקי תורה וסופרים:
ובזה יש לתרץ קושית התוס' בשבת (דף ק"ד). אמר רב חסדא כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ נבוב בובן בהר רהב. סרו ורם וכתבו התוס' תימא למה נקט להו הני כיון דלא הוי בלוחות וכ"כ רש"י שלא היו בלוחות אלא תיבה בעלמא נקט. ולהירושלמי דשקלים א"ש דכל אותיות ודקדוקם הי' כתוב בין דיבור לדיבור א"כ היו הני תיבות ג"כ בלוחות]. וא"כ כיון דלוחות הראשונים היו כתובים אשורית ושם היו כתובים כל פרשיות שבתורה ואותיותיה. גם הס"ת שכתב משה ליתן בארון ה' הי' ג"כ אשורית. אלא הס"ת שנכתב לכל שבט, והלוחות השניות היו כתובין בכתב עברי להני תנאי ואמוראי דבכתב עברי נתנה להם התורה, א"כ והיו דכתיב בתפילין ומזוזות שפיר אמרינן בהווייתן יהיו כמו דכתיב בלוחות הראשונים וס"ת שנתן משה בארון דהיו נכתבים אשורית. והא דכתיב (דברים יו"ד י"ג). ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון משמע דגם כתב לוחות שניות הוי ככתב לוחות הראשונים ע"כ צריך לומר לרבי לוי בירושלמי דאמר למ"ד ברעץ נתנה תורה עין מעשה ניסים א"כ היו לוחות שניות בכתב עברי ע"כ כמכתב הראשון לא קאי אכתב לוחות ראשונות. אלא מכתב הראשון עשרת הדברים אבל הכתב הי' בכתב עברי:
והנה בשבת (דף ק"ג) אמרינן וכתבתם שיהיו כריבה חמה שלא יכתוב אלפין עיינין. עיינין אלפין ביתין כפין. כפין ביתין גמין צדין צדין גמין כו' חיחין היהין מימין סמכין כו' סתומין פתוחין. פתותים סתומין כו' הרי אלו יגנזו. ורב חסדא מס סתום שעשאו פתות כשר הוא דאמר כהאי תנא ריב"ב אומר נאמר בשני ונסכיהם כו' מי דמי פתות ועשאו סתום עלוי מעלי לי כו' ואנן קיי"ל כברייתא דהרי אלו יגנזו. והנה במנחות (דף כ"ט) אמר רב אשי חזינא לספרי דוקנא דבי רב. דחטרי לגגו דחית ותלי לכרעיה דהי כלומר חי הוא ברומו של עילם. וכתב רש"י חטרי' לגגו דתית עושין למעלה כמין חוטר שעושה רגל של שמאל של חית כעין מקל כזה 'ח' ור"ח מפרש דאמצע גג של חית גבוה מעט כמו חטרתא דגמלא באמצע והוא כמין שני זיינין וחטוטרות למעלה כזה 'ח' והקשו על רש"י דלא יתיישב כ"כ הא דשבת (דף ק"ד) דאמר רב ששת כגון שנטלו לגגו של חית ועשאו שני זיינין. ונראה דאפשר לומר לרש"י דהתם אמרינן דהגיה אות אחת בשבת חייב מוקי לה רב ששת בנטלו לגגו של חית ועשאו שני זיינין. דמיירי שעשאו הגג רחב אע"ג דלכתחילה יש לעשות רגל השמאל של חית בסוף הגג. מכל מקום אם עשאו כזה 'ח' ויוצא זוית מכאן ומכאן כשר לרש"י. ע"כ אם נטלו לאמצעי של הגג נשאר כשני זיינין:
ומזה נראה דלרש"י אם עשאו גגו של חית רחב הרבה כזה 'ח' דרגל שמאל אינו עומד בסוף הגג נמי כשר ודמי למה שכתב המג"א (בסי' ל"ב ס"ק ל"ג) בצורת הי שעשאו כזה 'ה' דרגל שמאל דהי אינו עומד בסוף הגג כשר:
גם הא דקאמר חזינא לספרי דוקנא דבי רב דתליא לכרעיה דהי משמע דשארי ספרי לא תליא לכרעי' דהי. קשה דא"כ היינו שלא יעשה היהין חיתין דקאמר בשבת (דף ק"ד). ומאי הפרש יש בהן להי לחית. ואפשר לומר לר"ת הי' הפרש דבהי היה הגג רחב בשוה אלא שהי' דבוק כרעיה לגגו. ובחיתין הי' עליו הטוטורות. ולרש"י דחית הי' מקל בראשו שהגביה רגל שמאל של חית למעלה מעט, בהי לא הי' מקל בראשו של גג וע"כ אמרינן בגיטין (דף פ"ה) לא לכתב למהך דמשמע כחוכא. דקשה פשיטא דלא לכתוב דא"כ הוי חית. וע"כ דשארי ספרי לא הוי מבדילין רגל ההי מהגג. והוא כשר ג"כ כה"ג. ע"כ דלא לכתוב כזה בגט אע"ג דלא יעשה חטוטרות או מקל לרש"י אפ"ה משמט כי חוכא. וכן אמרינן בירושלמי דמגילה (פ"א ה' ט') רבי חייא בר בא ורבי סימן תריהן אמרין תורתן של ראשונים לא הי שלהם סתום ולא מם שלהם סתום. הא סמך סתום ע"כ אמרו ספרי דוקנא דבי רב תליא לכרעי דהי אבל שארי ספרי לא היו תליא לכרעי' דהי:
שוב מצאתי בחידושי רשב"א על מנחות שנדפס מחדש. וזה לשונו ויש להקשות פשיטא דצריך למתלי לכרעיה דהי דאם יהי' דבוק לגגו. א"כ מה יהי' בין הי לחית. ומאי ספרי דוקנא דנקט דמשמע אבל שאר ספרי לא והרי אם לא יעשה כן לא תהיה הי כי אם חית ויש לומר אע"פ שיעתיקוהו לגגו מ"מ לא יעשו אותו רגל שמאלי שראוי תלוי ארוך אלא קצר ויהיו מחובר לגג. וזה יהי' הבדל בין חית להי. שהחית שני רגליה ארוכין זה כזה כעין זה 'ח' וזה יהי' רגל אחד ארוך ואחד קצר כזה 'ח' אי נמי אעפ"י שיעשה רגליה שוין זה כזה כמו רגל החית וידביקהו לגנו אפ"ה יש הבדל בין חית להי. שרגל החית יהיו בסיף הגג. מזה אחד ומזה אחד. ורגל ההי' השמאלי יהי' באמצע הגג. וזה צורת החית ח וזה ההי' צורת ההי 'ח' עכ"ל ומכאן ראי' למ"ש המג"א (בסי' ל"ב ס"ק ל"ג) דאי רגל ההי השמאלי באמצע הגג כשר:
אך הריב"ש בתשו' (בסי' ק"כ) כתב שמעתי שיש מי שהורה שאפילו אות הי אם נתחבר לגג של מעלה לא פסל בדיעבד. והביא ראי' מהא דמנחות (דף כ"ט) אמר רבה חזינא לספרי דוקנא דבי רב. דתליא לכרעיה דהי ומדקאמר לספרי דוקנא נראה שאינו לעיכובא אלא למצוה מן המובחר. ואין זה נכון בעיני שהרי נזכר בברייתא דשבת שלא יעשה ההין חיתין ולא חיתין היהין. ויש לומר דאע"ג דהי' חטריה לגגו של חית דזהו למצוה. אפ"ה לא היו מקילין ברגל ההי לומר שאפילו תגע בגגו שלא תדמה לחית שהרי אין חוטרין אותה כמו שחוטרין לחית כו' עוד אפשר לומר שגם התליה דכרעי דהי שהסופרין דייקנים עושים למצוה כי לא הי' די להם להפריד כרעיה דהי מן הגג כחוט השערה. אלא היו תולין אותה הרבה כדרך שעושין בכתיבת הגט. ההי דלמהך להרחיק כרעי' דהי מן הגג הרבה כדי שלא תדמה לחית כדאיתא בגיטין עכ"ל. וכ"כ בשו"ע או"ח (סי' ל"ו סעי' ב').
אך מירושלמי דמגילה משמע כהרשב"א דקאמר תורתן של ראשונים לא היה הי שלהם סתום. משמע דלאחרונים הי' סתום הי שלהן. רק הראשונים עבדי כספרי דוקנא דבי רב. וליכא למימר בירושלמי דתורתן של ראשונים לא היה הי שלהן סתום. היינו דהיה רגל השמאלי של הי רחוק הרבה מהגג כמו בכתיבת הגט כמ"ש הריב"ש ובתורתן של אחרונים הי' סומכין רגל השמאלי סמוך להגג רק הפרש כחוט השערה. דהא קאמר בתורתן של ראשונים לא היה הי שלהם סתום ולא מם שלהם סתום הא סמך סתום. משמע דומיא דמ"ם דהי שלהם לא הוי סתום ובתורתן של אחרונים הי' הי שלהם ומ"ם שלהן סתום משמע לגמרי ההי סתום:
א"כ נתבאר דיש כמה שינוים בצורות אותיות בכתב אשורית ויש להם מקור בתלמוד רק לעכובא הוי כמו דאמרינן בשבת (דף ק"ד) בברייתא שלא יעשה ביתין כפין כפין ביתין יודין ווין ווין יודין. וכמ"ש הרמב"ם (בפ"א מה' תפילין ה' י"ז) כל אות שאינו לא חכים ולא טפש יכול לקרותה פסול לפיכך צריך להזהר בצורת האותיות שלא תדעה היוד לואו ולא ואו ליוד ולא כף לבית ולא בית לכף ולא דלת לריש ולא ריש לדלת וכן כל כיוצא בזה עד שירוץ הקורא בהן. אבל צורות מהמונת האותיות לא מצינו לפסול. וכ"כ הרמב"ם (בה' ס"ת פ"ז ה' ט') כל אלו למצוה מן המובחר ואם שינה כו' הואיל ולא הדביקו אות באות ולא חיסר ולא הותיר ולא הפסיד צורת אות אחת כו' הרי זה ספר כשר. וכ"כ (בפ' יו"ד מה' ס"ת ה' א') בדברים הפוסלין (אות ט"ו) שנפסדה צורת אות אחת עד שלא תקרא כל עיקר או תדמה לאות אחרת. וכן הרא"ש בתשו' הובא בטור יורה דעה (סי' רע"ד) צורות האותיות משתנות במדינות ואינם שוות בכל המדינות והרבה משונה כתב ארצינו מכתב הארץ הזאת ואין פסול בשנוי הזאת רק שלא יעשה היהין חיתין כפין ביתין. וכ"כ הרמ"א באו"ח (סי' ל"ו) אם שינה צורת הכתב אינו פסול. וכ"כ המג"א (סי' ל"ב ס"ק כ"ו) בשם מוהר"ם גלאנטי כף פשוטה שעשה למעלה כעין ד' דהב"י בשם רא"מ פוסל כיון דהרבה קהילות וסופרין מובהקין כותבין כעין ד' נהרא נהרא ופשטא דכל דבר שאין לו שורש בתלמוד כשר בדיעבד כיון שניכר צורת האות אם עשאו בתמונה זו או בתמונה אחרת כשר. אבל למצוה היא לכתוב תמונת האותיות כמו ספרא דוקנא דבי רב:
והנה הב"י באו"ח (סי' ל"ו) כתב תמונת המ"ם כף ויו. ובזה ניחא לי לפרש הא דברכות (דף נ"ו) גבי בר הדיא ויו דפטר גהיט מתפילך וכתב רש"י אע"ג דחמור חסר וא"ו. בתפילין של רבא הכותב כתב מלא ואח"כ מחקו והיינו גהיט דמחוק. והוא דחוק דא"כ ליתא השתא לו או מהו דקאמר ויו דפטר חמור ודאי גהיט כיון דהאמת א"צ לויו בחמור. ועוד דהכותב ראה דכתב חמור מלא ואח"כ מחק הויו דביתירות ליכא חשש דכסדרן אם מחק אח"כ ונתרחק הריש מהמ"ם א"כ הי' להעבה הריש דיהיו סמוך להמ"ם דכשר כה"ג כמ"ש המג"א באו"מ (סי' ל"ב ס"ק ל"ג). ואם עשה כן אינו ניכר שהי' ויו ונראה הא דקאמר ויו דפטר חמור גהיט מתפילך הוא על המ"ס דתמונתו כ"ף ויו ומחובר הויו אל הכ"ף. והכא הוי גהיט ונמחק החיבור לכ"ף והי' קאי הויו של המ"ם כזה כך דאינו מחובר אל הכ"ף]:
א"כ לענין שאלתו מבואר אם נמצא כתב אותיות של וועליש בתוך כתיבת אשכנזית בתפילין אין לפסול מחמת זה. וגם מוהר"מ בן חביב יש לומר דקאי על דלכתחילה בעינן כתיבה מאושרה ולא יהי' מעורב תמונת אותיות מכתב אחר דמחזי כמנומר. ועי' בגיטין (דף נ"ד) ועי' באע"ז (סי' קכ"ו ס"ק ב') מ"ש הב"ש בשם הלבוש:
והנה ראיתי להעתיק כאן דברי הר"ן בחידושי שבת שנדפס מחדש שלא הביאו הב"י ונפקותא לענין כתיבה וז"ל צדין גמין שלא יפרוש העוקץ שאחורי הצדי שנראית כיוד גימל כזה 'צ' ומכאן נראה דירך הצדי למטה עקום מעט כלפי מטה ונראה בה כעין עוקץ כזה 'צ' ואינו ישרה כזה 'צ' ועוד נראה שהירך השני שבצדי הוא ישר לפיכך כשיפריש זה מזה נראה כיוד גימל. ולא עקום שאלו כן אין כאן דמיון כלל לגימל, חיתון היהין. פי' שלא יהא ירך החית באמצע ואעפ"י שהוא דבוק כזה דו אלא בסופה כזה 'ח' (ומזה ג"כ ראי' להמג"א בסי' ל"ב ס"ק ל"ג) יודין ואוין מהכא גמרינן דצורת היוד כמין ויו כזה 'י' ולא כמין זיין כזה 'ז' טיתין פיפין. מכאן נראה שהטית הוא ישרה כזה 'ט' ולא עגולה כזה 'ט' דא"כ לא דמי לפא עכ"ל:
[גם כאשר ראיתי אשר מעלתו הדפיס ספרו ש"י לבאר כל הדינים הנחוצים למלאכת שמים כתיבת ס"ת וקיבץ כעמיר גורנה מספרים חדשים גם ישנים הנני להודיע אשר זה שנים רבות שאלני סופר מומחה בנמצא תיבה יתירה בתפילין דכשר למוחקו. וכדי שלא יהיו הרחק פרשה מג' אותיות לר"ת או ט' אותיות. אם רשאי להעבה אות שלפניו כמו אות ה' או חית וכיוצא בזה היינו שהעבה קצת רגל השמאל של אות חית 'ח' בדיו ואח"כ גרר מבפנים ולא נפסל האות כלל ואח"כ חזר והעבה רגל השמאלי קצת וגרר מבפנים עד שהמשיך האות חית או אות ה"א שנשאר פחות משיעור פרשה שהי' רגל השמאלי של אות חית או ה"א לסוף הגג. והשבתי בזה כי התפילין פסולין משום דכל הרגל השמאלי של אות ה"א או אות חית שהי' נכתב מקודם נמחק. והשתא פנים חדשות באו לכאן אע"ג שלא הי' ומן מועט לחודי שיהי' חסר רגל הה"א או רגל החית. אעפ"כ הוי שלא כסדרן. דהשתא הוי רגל הה"א והחית נכתב מחדש אחר הכתיבה שלפניו א"כ הוי שלא כסדרן וראי' מהא דשבת (דף קי"ב) ובעירובין (דף כ"ד) כל כלי בעלי בתים שיעורן כרימונים. בעי חזקי' ניקב כמוציא זית וסתמו וחזר וניקב כמוציא זית וסתמו עד שהשלימו למוציא רימון מהו. אמר לי' רבי יוחנן רבי שנית לנו סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותקנה טמא מדרס נפסקה שניה ותיקנה טהורה מן המדרס אבל טמאה מגע מדרס ואמרת לן מאי שנא ראשונה דקיימא שניה שניה נמי קיימא ראשונה ואמרת לן פנים חדשות באו לכאן ה"נ פנים חדשות באו לכאן. א"כ אפי' לקולא אמרינן כיון דנתבטל טומאה ראשונה אע"ג שלא היו זמן מועט דלא לטמי עד שנפסקה אזנו שני'. וכן גבי כלי בע"ב דלעולם הי' מקבל טומאה כיון שסתמו אפ"ה כיון דאח"כ נתגלה דנקובה כמוציא רימון טהורה. ה"נ כיון דהשתא פנים חדשות באו לכאן ואינו אותו הרגל שכתב קודם שנכתב לפניו הוי שלא כסדרן ופסול:
אך לכאורה אפשר לומר בזה דקמא קמא מה שהעבה קצת האות נתבטל הוספה זו לגוף האות דמתבטל ברוב הרגל שהי' נכתב מקודם דכל פורתא שהוסיף והעבה קצת מתבטל מעט מעט והוי כמו שנכתב הרגל מתחילה כך והוי כסדרן אע"ג דגרר מה שבפנים מעט והשתא הוי רגל חדש שלא הי' מעיקרא מ"מ דכיון דקמא קמא בטיל הוי כסדרן. ואין לומר שעומד בפני עצמו וניכר מה שנכתב מתחילה לא שייך בזה ביטול. דהא בנדרים (דף נ"ז) איתא אמר רבי ינאי בצל של תרומה שנטעו ורבו גידולין על עיקרו מותר דגידולי היתר מעלין את העיקר אע"ג שידוע וניכר הבצל שזרעו אפ"ה כיון שנעשה השתא גולם אחד ואיכא בהיתר שיכול הבצל לעלות באחד ומאה של הגידולין מותר כמ"ש הרא"ש בפי'. וכ"כ הרמב"ם (בפי"מ מה' תרומות ה' כ"ב) גבי גידולי גידולין אם רבו הגידולין על העיקר אעפ"י שאין זרעו כלה מותר כדאמרינן בנדרים (דף נ"ז).
אמנם לפי דאמרינן ביבמות (דף פ"ב) גבי מקוה דהי' ארבעים סאה מכוונות נתן סאה ונטל סאה כשר ואמר רבי יוחנן עד רובו. ואפילו בדרבנן בעינן שם רובה. וכ"כ הרמב"ם בה' מקוואות (פ"ד ה' ז') א"כ היכי דהוי רובו אינו מועיל מה דנתבטל קמא קמא. כמ"ש התוס' שם דהא דאמרינן בע"ז (דף ע"ג) במערה י"נ לתוך הבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל היינו עד ששים אכל היכי דנתרבו דליכא ששים מהיתר נגד האיסור אסור ועי' ביו"ד (סי' קל"ד סעי' א'). וא"כ ה"נ היכי דאח"כ נתרבה ההוספה שהעבה הרגל על שהי' מתחילה לא אמרינן בזה קמא קמא בטיל. וא"כ מה שגרר אח"כ לא מהני דהוי ככתיבה חדשה והוי שלא כסדרן:
ולפ"ז יש לפקפק בהא שכתב המג"א (בסי' ל"ב ס"ק ל"ג) אם נמצא תיבה יתירה ומחקו להמשיך הגג הה"א אעפ"י שלא יהי' רגל השמאלי בסוף הגב כשר. לפמ"ש אפשר כה"ג דימשוך הגג הה"א יותר מכפי שהי' נכתב מתחילה מבטל הגג הראשון שנכתב מתחילה מה שהוסיף להמשיך הגג. והוי ככתיבה חדשה דהוי שלא כסדרן]. והנני דו"ש ברוך מרדכי ליבשיץ חופ"ק גאוורהראק יע"א.