אור ברסלב
ברית יעקב חלק א יורה דעה › סימן סב

ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ

יורה דעה · סימן סב

סימן סא

הר"ן בשבועות (דף כ"ה) בפרק שבועות שתים. כתב בהא דאמר רבי יוחנן האומר שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן לאלתר דהוי שבועות שוא. דדבר שאי אפשר הוא. ומשנשבע יצאתה לשקר. מיבעיא לי האומר שבועה שלא אטעום כלום חודש ימים. מהו דינו אם נדמהו לשבועה שלא אישן ג' ימים ונימא שיאכל לאלתר. שזה ג"כ אי אפשר לו לעמוד בשבועתו או לא. אלא יעמוד בשבועתו עד שיסתכן ואחר יאכל. ונראה לי דלא דמי לשלא אישן ג' ימים. דהתם היינו טעמא דישן לאלתר מפני שהוא דבר שאי אפשר. דבעל כרחו ישן בתוך ג' והלכך לא חיילא שבועה כלל. אבל זה יכול לעמוד בשבועתו. מאי אמרת ימות לכשיסתכן תדחה שבועתו מפני סכנת נפשות מכל מקום לא יאכל אלא שיעור שיהא יכול לעמוד עליו. אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב (בפ"א מה' שבועות) ששבועת שוא היא כגון שנשבע שלא יישן ג' ימים לילה ויום רצופים. שלא יטעום כלום זיין ימים רצופים. וכ"כ (בפ"ה) שמלקין אותו משום שבועות שוא ויישן או יאכל בכל עת שירצה. וזה מן התימה שאין לדמותם כמו שכתבתי. אבל נראה לי שהדין אמת ולאו מטעמא אלא משום דהוי ליה נשבע לעבור על דברי תורה שנשבע להמית את עצמו. הלכך הוי ליה שבועת שוא. אע"ג דהנשבע לחבול את עצמו חיילא עליה שבועה משום דנא אתי אלא מדרשא כמו שכתבתי בחידושי. אפ"ה נשבע להמית את עצמו נשבע הוא לעבור על דברי תורה ממש דמקרא מלא דיבר הכתוב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. וכדאמרינן פרק החובל (דף צ"א) ודלמא קטלא שאני. אי נמי מהשמר לך ושמור נפשך מאוד כדאמרינן במקלל עצמו לקמן בפ' שבועות העדות (דף ל"ו) הלכך מלקין אותו ואוכל לאלתר עכ"ל:

ולכאורה איכא נפקותא לדינא בין טעמא דהרמב"ם דהוי שבועות שוא משום דהוי דבר שאי אפשר לעמוד עליו שלא יאכל זיין ימים רצופים. ובין טעמא דהר"ן משום דהוי ש"ש דנשבע לעבור על דברי תורה. אם נשבע בפרטא לזיין ימים. כגון דנשבע שלא יאכל יום אחד ולא יום ב' ולא יום ג' ויום ד' ויום ה' ויום ו' ויום זיין דהוי שבועה בפני עצמו לכל יום ויום וחייב על כל אחת ואחת. כמו בנשבע שלא יאכל פת חיטין וכוסמין ופת שעורים. או דנשבע שלא ישתה יין ושמן ודבש. דחייב על כל אחת ואחת כדאיתא בשבועות (דף כ"ג). א"כ כה"ג לטעם הרמב"ם הנשבע שלא יאכל שבעה ימים דהוי שבועת שוא דהוא דבר שאין כח לעמוד בזה ואוכל לאלתר, א"כ בזה דנשבע בפרט לכל יום ויום עד זיין ימים כמ"ש לא חיילא השבועה על יום השביעי. דהוא דבר שאי אפשר לעשות דיסתכן אם לא יאכל זיין ימים רצופים. ושרי לאכול מיד ביום השביעי. אבל על ששה ימים חיילא השבועה על כל יום ויום. דהוי שבועה לכל יום ויום. אבל לטעם הר"ן בנשבע על שבעה ימים דאוכל לאלתר משום דנשבע לעבור על דברי תורה והוא נשבע לבטל המצוה. א"כ כה"ג דנשבע על כל יום ויום עד זיין ימים אפשר לומר דחיילא השבועה בכולל. כמו בנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה בליל פסח. ואם נשבע בסתם שלא יאכל מצה אסור לאכול מצה ג"כ בליל פסח. משום דחיילא בכולל מגו דחייל אמצה דרשות של שארי ימים חייל נמי על ליל פסח כדאיתא בירושלמי דשבועות הביאו הרי"ף והרא"ש. א"כ חזינן דבכולל מהני בנשבע לבטל המצוה. א"כ ה"נ בנשבע בפרטא על כל יום ויום רצופים עד זמן ימים. מגו דחיילא השבועה לששה ימים הראשונים חייל נמי על יום השביעי ואסור לאכול ביום השביעי וכשיסתכן ביום השביעי תדחה שבועתו מפני סכנות נפשות מכל מקום לא יאכל רק כשיעור שיכול לעמוד עליו כמ"ש הר"ן. בשלמא בנשבע סתם שלא יאכל שבעה ימים לא הוי כולל מפני הימים שיכול לעמוד שלא לאכול דמיד שנשבע יצאת שבועתו לשקר דנשבע לבטל המצוה דאסור להמית עצמו דע"כ צריך לאכול בתוך שבעה ימים. ולא משכחת השבועה רווחא דחיילא. דלא הי' השבועה על דבר היתר:

תדע דהא בנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח דלא חיילא השבועה דהוי נשבע לבטל את המצוה. ולא אמרינן דהוי שבועה בכולל. דחיוב מצה בליל פסח לא הוי רק בכזית. א"כ מגו דחייל השבועה אכזית שאינו של מצוה חייל נמי אכזית של מצוה. וע"כ כיון דהוא נשבע בכלל שלא יאכל מצה בליל פסח. דלא הי' השבועה בהדיא על דבר היתר לא חיילא לבטל המצוה. (שוב ראיתי בפר"ח באו"ח (סי' תפ"ה ס"ק א') שהקשה כן אמאי בנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח נימא דליחול בכולל מגו דחייל אטפי מכזית חל נמי אכזית דמצוה. וכתב משום דכיון דאי אפשר לכזית בתרא בלי כזית קמא. וכזית קמא הוי חיובא דמצוה אין כאן חיוב שבועה ע"ש. וזה אינו נראה כלל דהא אם מכווין בפירוש שלא לצאת בכזית קמא חיובא דמצוה דמצה דאינו יוצא בזה אכתי הוא אסור לאכול משום שבועתו כזית קמא. א"כ שפיר הוי מגו דחל אכזית דלאו מצוה חייל נמי אכזית דמצוה]. אבל בכה"ג בנשבע שלא לאכול יום א' ויום ב' עד יום השביעי דחייל השבועה אימים הראשונים חייל נמי על יום הזיין. ודמי לנשבע שלא יאכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל ענבים ותאנים מגו דחייל השבועה אענבים חייל נמי אתאנים כדאמרינן בשבועות (דף כ"ד). ובנשבע כה"ג שלא יישן יום א' ויום ב' ויום ג' בזה כ"ע שווין דעל יום הג' אינו חייל השבועה. דזהו דבר שאי אפשר דאינו בידו וע"כ יישן ע"כ מותר לישן מיד ביום הג'. אבל שני ימים הראשונים חייל השבועה. אבל באכילה ז' ימים דהטעם משום דהוי נשבע לבטל המצוה לעבור על דברי תורה להמית את עצמו. א"כ בכולל שנשבע על כל יום ויום אפשר דחיילא בכולל וביום השביעי לכשיסתכן תדחה שבועתו מפני פיקוח נפש ויאכל רק כשיעור שיכול לעמוד עליו:

ואין לומר גם לטעמא דהר"ן בנשבע שלא יאכל זיין ימים משום דהוי נשבע לבעל המצוה אפי' בכולל ג"כ לא חיילא. דהתוס' בשבועות (דף כ"ד) ד"ה אלא הן היכי משכחת לה. הקשו דהכא קאמר דלא משכחת לה לבטל המצוה. ובירושלמי קאמר נשבע סתם שלא יאכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח מגו דחייל אשארי ימים חל בכולל על ליל פסח. ותי' בשם ר"י בנשבע שלא לאכול מצה דהוי בשב ואל תעשה חיילא השבועה בכולל. אבל הכא בנשבע שיאכל נבלות ושחוטות דהוי בקום ועשה לא חייל בכולל. וכ"כ הר"ן תי' זה בשבועות ובסוף פסחים דדוקא בשב ואל תעשה חיילא בכולל לבטל המצוה אבל בקום ועשה לא חיילא בכולל. דאין אומרים לאדם עמוד וחטא בידים כדי לקיים שבועתך ע"ש. א"כ אפשר לומר אפילו בכה"ג דנשבע שלא יאכל זיין ימים לא יום א' ויום ב' עד יום הז' לא חיילא שבועה על יום השביעי. דהך איסורא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. והשמר לנפשך הוי כקום ועשה שמסתכן בעצמו בזה שלא יאכל שבעת ימים ודומה לחובל בעצמו והורג את עצמו לא חיילא שבועה בכולל לעבור על איסורא דהשמר לנפשך. ודומה לנשבע שיאכל נבלות ושחוטות דאין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי לקיים שבועתך. א"כ אינו חל כלל על יום השביעי ומותר לאכול מיד. רק על הששה ימים שיכול לעמוד חיילא השבועה. דוה אינו דהא בסנהדרין (דף ע"ז) איתא אמר רבא כפתו ומת ברעב פטור. כפתו בחמה וצינה ומת חייב. סוף חמה לבוא סוף צינה לבוא פטור. וכתבו בתוס' ד"ה כפתו ברעב דאפילו אם הי' כבר רעב בשעה שכפתו כיון דאם לא הי' מתחזק הרעב עליו לא הי' מת הוי לי' סוף רעב לבוא ולא דמי לכפתו בחמה שכבר נפלה עליו חמה שראוי למות בה, א"כ ה"נ אע"ג שכבר רעב מששה ימים הראשונים אפ"ה אינו מתחייב אם הי' כופתו כיום הז'. א"כ לא הוי כקום ועשה רק גרמא והוי כשב ואל תעשה דחייל בכולל] אך אפשר לומר דהא דכתבו התוס' והר"ן דוקא בשב ואל תעשה חייל בכולל. דומיא דנשבע שלא לאכול מצה אבל בקום ועשה לא חיילא. לאו דוקא הוא דה"ה בשב ואל תעשה דאיסור לא תעשה לא חיילא בכולל. ודוקא במצות עשה דנקט הירושלמי שלא לאכול מצה או שלא לישב בצל סוכה חיילא בכולל. אבל על איסור ל"ת לא חיילא אפילו בכולל. כגון דנשבע מתחילה שיאכל תאנים ואח"כ נשבע שלא יאכל ענבים ותאנים לא אמרינן מגו דחייל אענבים חיילא נמי אתאנים דלא מהני שבועה בכולל לעשות איסור לעבור על שבועה ראשונה. אע"ג דעל שבועה ראשונה יעבור בשב ואל תעשה אם לא יאכל אפ"ה אינו מועיל שבועה בכולל לבטל ל"ת לעשות איסור לא חיילא ע"ז השבועה כלל. ואע"ג דהאיסור הוא ל"ת דמחוייב לעשות ואסור להיות בשב ואל תעשה. ודומה למצות עשה. מכל מקום חמירא ל"ת אפילו ל"ת שאין בו מעשה ממצות עשה. ואף באיסור דליכא רק לאו הבא מכלל עשה ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא. מכל מקום לא מהני שבועה בכולל לבטל איסורין. וגם כה"ג לא אמרינן לחטוא וקיים שבועתך. דחילוק יש בין ביטול מצות עשה לאיסור ל"ת אפילו היכי דהל"ת הוא דמחוייב לעשות ולא להיות בשב ואל תעשה. וראי' דעוסק במצוה פטור מן המצוה לא מהני רק גבי מצות עשה. אבל גבי איסור אפי' היכי דהאיסור הוא בשב ואל תעשה כגון היכי שנשבע לילך למקום פלוני ואח"כ קרה לו טרדה דמצוה לא אמרינן כיון דעוסק במצוה פטור מן המצוה אינו מחוייב לקיים שבועתו ולהיות בשב ואל תעשה. והתוס' והר"ן קושטא דמלתא נקטי דהכא בנשבע שיאכל נבילות ושחוטות דהוי קום ועשה לעבור בידים על ל"ת דנבילה. אך לדינא מודו לחלק דהירושלמי מיירי רק ממצות עשה. והכא דמיירי בל"ת לא חיילא בכולל א"כ לפ"ז כה"ג בנשבע שלא יאכל שבעת ימים דהוי איסור ל"ת דהשמר לנפשך דכל מקום שנאמר השמר פן ואל הוי איסור ל"ת כדאמר רבי אבין אמר אילעי בעירובין (דף צ"ו). א"כ לא חיילא אפי' בכולל היכי דנשבע בפרטא על שבעת ימים לכל יום ויום דלא מהני כולל לבטל איסורין:

ובזה א"ש דברי הרמ"א ביו"ד (סי' רצ"ו סעי' ה') שכתב והא דשבועות חלין על דבר מצוה היינו דוקא במצות עשה אבל מצות ל"ת לא. וכתב הש"ך לשון הרמ"א אינו מדוקדק דמשמע הכל תלוי במצות עשה ול"ת וזה אינו דהא הרמב"ם (פ"ה מה' שבועות ה' יוד) כתב אם אמר שבועה שלא אוכל תמרים ונבילות וטריפות ואכל כזית נבילה חייב אף משום שבועת ביטוי דכלל דברים המותרים עם דברים האסורים. א"כ חיילא שבועה בכולל אף על מצות ל"ת. והפוסקים לא כתבו רק היכי דבקום ועשה אינו חלה כגון שיאכל נבילות ושחוטות דאין אומרין לאדם חטא כדי לקיים שבועתך ע"ש. ולפמ"ש א"ש דמזה שהקשה הש"ך מדברי הרמב"ם דחיילא השבועה על נבילה בכולל. לא קשה כלל דשאני התם דהשבועה באה לקיים הל"ת. אע"ג דעל נבילה לחודי לא חיילא שבועה דמושבע ועומד מהר סיני אפ"ה בכולל נבילות ושחוטות חיילא השבועה גם על הנבילה דהוי איסור ל"ת משום שבועת ביטוי. אבל היכי דל"ת נגד השבועה דהשבועה באה לבטל הל"ת כגון מתחילה נשבע שיאכל תאנים ואח"כ נשבע שלא יאכל תאנים וענבים אע"ג דהוי בשב ואל תעשה אפ"ה אינו חייל בכולל לבטל איסור ל"ת. א"כ דברי הרמ"א מכוונים היטב דמיירי הכא בדברי המחבר נשבע שלא יאכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח. ובדבר נלמד מענינו. דמיירי המצוה נגד השבועה כה"ג חלין בכולל במצ"ע. אבל בל"ת דהוי נגד השבועה בין בקום ועשה ובין בשב ואל תעשה כגון שנשבע שיאכל ככר זה ואח"כ נשבע בכולל אינו חיילא שבועה בכולל לבטל האיסור. ולא מיירי הרמ"א כלל היכי דהשבועה באה לקיים הל"ת כמו בנשבע שלא יאכל נבילות ושחוטות דחיילא בכולל על הנבילה לחייבו משום שבועת ביטוי:

[אמנם בתשו' הר"ן הביאו הב"י ביו"ד (סי' רל"ח) מי שנשבע לקדש. אשה כל זמן שיבקשנו פלוני לקדשה מכאן ועד הפסח ואח"כ נשבע שלא יקדשנה. וכתב הר"ן דשבועה שניה חלה בכולל לבטל שבועה ראשונה שמכח שבועה ראשונה אינו מחוייב לקדשה רק כשיבקשנו אותו פלוני. וגם זה אינו מחוייב בשבועה רק מכאן עד הפסח. ובשבועה שניה חלה עליו לעולם אף לאחר הפסח וגם קודם הפסח כל זמן שלא יבוקש מאותו פלוני. א"כ מתוך שחלה השבועה באותו זמן שאינו מושבע לקדשה חלה ג"כ אזמן קודם פסח שמושבע לקדשה דהוי ליה כנשבע שלא יאכל מצה דאסור לאכול מצה בליל פסח. והביאו הרמ"א (בסי' רל"ח סעי' ו'). א"כ מבואר דגם באיסור ל"ת דשבועה חיילא בכולל אח"כ לבטל האיסור בשב ואל תעשה. ועדיפא הי' להש"ך להקשות על הרמ"א (בסי' רל"ו) דכתב על מצות ל"ת לא חיילא בכולל. דהא כתב בעצמו (סי' רל"ח) דנשבע מתחילה לקדשה ואח"כ נשבע שבועה שניה שלא לקדשה דחיילא בכולל לבטל איסור ל"ת דשבועה:

ולענ"ד צ"ע בזה לדינא דמאין ידעינן ללמוד זה דחיילא כולל אפי' בל"ת בשוא"ת. דהא הבעל המאור דחה הירושלמי מהלכה מסוגיא דשבועות דאמרינן דלא משכחת הן בכולל דברים מותרים עם דברים איסורים. ואף אם נימא לקיים דברי הירושלמי עם ש"ס דידן סגי בזה לקיים דברי הירושלמי לחלק בין מצות עשה ובין מצות ל"ת:

ואפשר דהר"ן בתשו' אזיל בשיטת הרמב"ן והריטב"א דלעולם חיילא שבועה בכולל אפי' באיסור קום ועשה רק קרבן לא מחייב רק בדבר הרשות. הלכך אמרינן דליתא בלא אניח תפילין. וע"כ קאמר הש"ס דליתא בהן בכולל דברים המותרים עם האיסורים דאע"ג דעבר ועשה אינו חייב קרבן. אבל איסור שבועה חיילא. וע"כ אמרינן דמוטב לעבור בשוא"ת מלעבור בקום ועשה. אבל להפוסקים שכתבו לחלק דוקא במצות עשה חיילא בכולל. אבל בנשבע שיאכל נבילות ושחוטות לא חיילא השבועה כלל. אפשר דגם באיסור ל"ת לא חיילא השבועה כלל. ואם נשבע שיאכל תאנים ואח"כ נשבע שלא יאכל ענבים ותאנים לא חיילא בכולל לבטל איסור ל"ת דשבועה. ודברי הרמ"א שהביא בסי' רל"ח (סעי' ו') הא דתשו' הר"ן להלכה ובסי' רל"ו (סעי' ה') דבמצות ל"ת לא חיילא בכולל אינו מדוקדק כמ"ש הש"ך דבשב ואל תעשה חיילא]:

ונראה להביא ראי' מסוגיא דנזיר (דף ד') תניא רבי שמעון אומר אינו חייב עד שיזיר מכולן. ורבנן אמרי אפי' נזר בחד מנהון הוי נזיר. מאי טעמא דרבנן דכתיב מיין ושכר יזיר. ומאי טעמא דרבי שמעון דכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל. ופריך ור"ש נמי הא כתיב מיין ושכר יזיר ההוא מיבעיא ליה לאסור יין מצוה כיין הרשות. ופריך מאי היא קידושא ואבדלתא הרי מושבע ועומד מהר סיני אלא כהא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא על שבועה. ופריך ורבנן נמי הא מיבעי ליה לאסור יין מצוה כיין הרשות. ולכאורה קשה טובא דמאי פריך ולרבנן מבעי לי' לאסור יין מצוה כיין הרשות. דהא נזירות על שבועה שאשתה הוי שבועה בכולל. דנזירות כולל כל היוצא מן הגפן חרצנים וזג ותגלחת וטומאה. דנזיר שטימא עצמו במזיד לוקה נמי על לא יחל דברו. כמ"ש הרמב"ם (בפ"ה מה' נזירות ה' כ"א). א"כ לא צריכא קרא לרבויי לרבנן דנזירות חל על שבועה שאשתה דממילא חיילא בכולל נזירות על שבועה שאשתה. ואין לומר דזה הוי מתרי שמות דלא חייל בכולל כמ"ש התוס' ביבמות (דף ל"ג) ד"ה איסור כולל הוא. דזה אינו דהתם שארי קרובות הוי משם אחד ואיסור חמותו הוי משם אחר. אבל הכא חרצנין וזג ותגלחת וטומאה הכל מחד איסורא דנזירות. בשלמא לר"ש דמוקי קרא מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות דנזירות חל על שבועה שאשתה לא קשה דהא בלא"ה חייל בכולל ולא מבעי קרא להכי. דר"ש לטעמי' דלית לי' איסור כולל כדאיתא בשבועות (דף כ"ג). אבל לרבנן דר"ש דס"ל דשבועה חייל בכולל קשה מאי מבעי קרא להכי לרבויי דנזירות חל על שבועה שאשתה דבלא"ה חייל נזירות בכולל על שבועה שאשתה. כמו דחייל שבועה שלא אוכל מצה דאסור גם בליל פסח. ולפמ"ש א"ש דלא מהני שבועה בכולל לבטל איסור ל"ת אע"ג דהוי בשוא"ת. א"כ לא הוי חייל נזירות על שבועה שאשתה ע"כ בעינן קרא לרבויי דנזירות חל על שבועה שאשתה:

אך אפשר לומר דצריכא קרא לרבויי בנשבע לשתות יין ולאכול חרצנים וזג ולגלח ולטמא למתים כל שלשים יום ואח"כ אמר הריני נזיר דחיילא נזירות על שבועתו. דהשתא לא הוי נזירות כולל דברים אחרים דהא על כל הני נשבע נאסור לעבור משום שבועתו. א"כ ה"א דאין נזירות חיילא על השבועה בעינן קרא לרבויי דנזירות חלה על שבועה דהני. וא"ל דאכתי גם כה"ג הוי כולל. דמשום שבועתו אם שתה פ"א בכל יום או עשה פ"א מכל הני יצא ידי שבועתו ואח"כ כשאמר הריני נזיר אסור בכל הני לעולם כל שלשים יום. דזה אינו דכבר כתבנו למעלה דכה"ג לא הוי כולל דכיון דע"כ צריך לקיומי שבועתו ולא משכחת רווחא דחיילא. דלא היה השבועה ע"ד היתר כמו בנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח. דלא אמרינן דהוי כולל דמשום חיוב מצוה סגי בכזית ומשום שבועתו אסור בכל זיתים דלאו מצוה נינהו:

אלא דפשטא דשמעתתא לא משמע הכי רק על שבועה שאשתה לחודי בעי קרא לרבויי דנזירות חלה עליו. גם מדקאמר הגמ' ואיבעית אימא רבי שמעון לית ליה איסור חל על איסור. ואתי קרא מיין ושכר יזיר היכי דנשבע שלא לשתות כוס זה ואח"כ אמר הריני נזיר דבלאו קרא לא הוי חייל איסור נזירות על איסור שבועה קמ"ל קרא דעובר ג"כ בל יחל דנזירות כפי' התוס' שם. ולא קאמר בתי' קמא דגמ'. לאסור יין מצוה כיין הרשות כגון שאומר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר. דר"ש לית לי' איסור כולל. ע"כ בעי קרא לרבויי דנזירות חל על שבועה שאשתה. וע"כ משום דבתי' קמא דגמ' אע"ג דנימא דאיסור כולל חיילא על שבועה אפ"ה מבעי קרא. וע"כ משום דכולל לא מהני לבטל איסורין אפילו בשב ואל תעשה לא חיילא שבועה בכולל. (שוב מצאתי בתשו' ש"א (סי' ס"א). כתב להוכיח מסוגיא זו דנזיר דש"ס דידן פליג על הירושלמי וס"ל אפילו בכולל לא חיילא לבטל מצות עי"ש. ולפמ"ש א"ש דיש לחלק בין מצ"ע. דלעבור על איסור ל"ח אינו חיילא בכולל אע"ג דחייל בכולל לבטל מצ"ע]:

אך אכתי יש לדחות ראי' זו אע"ג דכה"ג חיילא ג"כ בכולל על איסור שבועה בשב ואל תעשה. מכל מקום בנזירות ה"א דלא חיילא ומותר לשתות יין שנשבע לשתות. משום דה"א דילפינן ק"ו מטומאה כמו דאמרינן לקמן בנזיר (דף מ"ד). דפריך הש"ס ויין מותר מכללו. ק"ו מטומאה מה טומאה שהיא סותרת הותרה מכללה. יין שאינו סותר אינו דין שמותר מכללו. היכי שנשבע מתתילה לשתות כפי' התוס' שם והמפרש. ומשני אמר קרא מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות. א"כ שפיר בעי קרא לרבויי דה"א דיין מותר מכללו ק"ו מטומאה:

תוכן העניינים

ברית יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה