אור ברסלב
ברית יעקב חלק א יורה דעה › סימן ס

ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ

יורה דעה · סימן ס

סימן נט

והנה הרמב"ם (פ"א מה' כלי המקדש ה' ב') במעשה שמן המשחה וקטורת דסמנים דנעשים מהן המור. כתב המור הוא דם החי הצרור בחי' שבהודו הידוע לכל שמתבשמין בהם בני אדם בכל מקים. והראב"ד כתב אין דעתו מקובלת שיכנסו במעשי הקודש דם שום חי' וכל שכן דם חי' טמאה. וכתב ע"ז הכ"מ דיש לומר כיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא והוא בושם מריח ריח טוב ביותר למה יגרע. ודעת הרמב"ם הוא כדעת רבינו יונה דמור הוא מוסק המתקבץ בגרון החיה ומתייבש ונעשה ממנו המור ומותר לאוכלו. דאל"כ הא בעינן ממשקה ישראל דמותר לישראל. ואסור לגבוה:

אך מכל מקום קשה דאע"ג דנשתנית צורתו ונעשה כעפר כמ"ש הכ"מ. הא לא הותרה למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה דבעינן מן המותר בפיך כמ"ש בשבת (דף כ"ט). למאי הלכתא לכורכן בשערן דבעינן שער בהמה טהורה. א"כ לא גרע המור משער בהמה טמאה שאין בו טעם כלל אפ"ה בעינן מן המותר בפיך. ואפשר לומר דשאני שער בהמה טמאה דלא נשתנה כלל ואכתי איכא שמו עליו דלאו מן המותר בפיך. אבל גבי מור אע"ג דאתי מדם חי' טמאה כיון דנשתנה צורתו לצורה אחרת ונתייבש דהוי כעפר בעלמא והוא מותר לאכלו הוי כמו דלא אתי מן הטמאה. והראב"ד דאוסר ליתן מור מדם חיה בשמן המשחה וקטורת ס"ל כדעת הרא"ש והרמ"ה דאסרי המוסק לאכלו. א"כ א"א ליתן בשמן המשחה משום משקה ישראל ומותר בפיך:

עוד נראה לי ראי' דנייר אע"ג דאתי מפשתן מסחבי בלאות אינו מקבל טומאה. מהא דשבת (דף י"ו) דכלי זכוכית גזרו רבנן טומאה משום דתחילת ברייתן מן החול שווינה' לה 35 (ח"א) רבנן ככלי חרס ופשוטיהן טהורין. ומדאורייתא כלי זכוכית אינו מקבל טומאה אע"ג דאתי מחול כמו כלי חרס שצרפן בכבשן טמא מן התורה. וע"כ הטעם כיון דנשתנה צורתן ואינו ניכר כלל דאתי מחול לא דמי לכלי חרס דאתי מחול שצרפן דעמא מן התורה. ה"נ בנייר אע"ג דאתי מפשתן כיון שנשתנה צורתן ואינו ניכר כלל דאתי מפשתן אינו מקבל טומאה אפילו מדרבנן קודם שנעשה כלי או בגד שנגמר מלאכתו כמו שיבואר לקמן:

גם יש להביא ראי' מהא דב"ב (דף כ'). דמלח אינו מקבל טומאה דלאו אוכל הוא באנפי נפשיה. ע"כ אינו ממעט בחלון. ומשמע אפילו מלח דאתא ממים דלא תני מלח אסתרוקנית כמו במנחות (דף כ"א). א"כ אפי' מלח דאתי ממים דמקבל טומאה. דהוי ראוי לקבל טומאה בתלוש אפ"ה אזלינן בתר השתא ואינו מקבל טומאה וע"כ הטעם כיון דנשתנית צורתן לענין אחר אזלינן בתר השתא:

אך יש לדחות זה דשאני הכא. כיון דהשתא לאו אוכל הוא בפני עצמו ואינו עשוי רק להטעים האוכל. וכיון דלא הוי אוכל רק לטעמא אינו מטמא טומאת אוכלין כדאיתא בנדה (דף מ"ז). ע"כ אע"ג דאתי ממים דמקבל טומאה. אפ"ה אינו מקבל טומאה כיון דלאו אוכל הוא השתא:

עוד נראה לי ראיה מדברי הרא"ש (פ"ג דטהרות מ' א') הרוטב והגריסין בזמן שהן משקה טופח הרי אלו תחילה קרשו הרי אלו שניים. חזר ונמוחו כביצה מכוון טהור. וכתב הרא"ש שם. חזרו ונימוחו כביצה מכוון טהור. משום דנפקע מהם שם אוכל וחזר להיות משקה. ואין למשקה זה במה יטמא. דמכי יצא טיפה ראשונה אימעוט מכביצה ואין פחות מכביצה מטמא אחרים. והקשה רבינו שמשון טומאה שבהן להיכן הלכה. דה"ל מקשה בפסחים (דף ל"ג) דאמר רבי יוחנן ענבים שנטמאו דורכן פחות מכביצה ויינו כשר לנסכים ופריך עלה טומאה שבהן להיכן הלכה. ומשני, דמשקין שבהן מפקד פקידי אימת מטמאי לכי סחיט להו ולכי סחיט ליתא לשיעורא. ולמ"ד משקין מבלעי בליעי אטמי ליה אוכל אטמי ליה משקה ולא מטהרי בסחיטה. ה"נ גבי רוטב וגריסין דלא שייך מפקד פקידי אמאי טהור. וכתב הרא"ש ונראה לי דלא קשיא מההיא דפסחים. דלמ"ד משקין מבלעי בליעי. נטמא המשקין עם האוכל ושוב אין לו טהרה אע"ג דמבלעי בליעי שם משקין עליו. אלא שאינו נפקד בתוך האוכל אלא בלוע הוא באוכל. כמו מיא בעיבא מבלעי בליעי וקיבל המשקה טומאה עם האוכל. אבל הכא כשנקרשו נתבטל שם משקה מהם דאל"כ לא חזרו להיות שניים. הלכך כשחזרו ונימוחו הוי לי' כמשקה חדש וטהור לגמרי עכ"ל. והוא משום דפנים חדשות באו לכאן והוא כדברינו:

וראיתי לבעל ח"א שכתב ראי' דנייר הוי שם לבדין מהא דבכורות (דף ו'). דדם נעכר ונעשה חלב. וחלב חידוש הוא דשרי רחמנא. ואי נימא דפנים חדשות באו לכאן תו אין כאן חידוש. וע"כ אע"ג דנשתנה שמו עליו עכ"ד. אשתמיט ליה הא פלוגתא דרבוותי רבינו יונה והרא"ש גבי מוסק ודבש. וכבר הקשה זה המג"א (סי' רט"ו ס"ק ג') מהא דבכורות על רבינו יונה. וכבר כתבנו ליישב זה כמ"ש לעיל גם לפמ"ש הח"י (סי' תס"ז ס"ק י"ו) לחלק בהא דדם נעכר ונעשה חלב דאמרינן חידוש הוא. משום דהתם לא נשתנה לדבר המותר משא"כ בדבש נשתנה לדבר המותר דהדבש היתר היא דרחמנא שריא. ואיכא ג"כ דבש תמרים עי"ש. א"כ ה"נ גבי נייר מעשבים והוי דבר המותר א"כ נשתנה לדבר המותר דאיכא נייר מעשבים:

עוד כתב ראיה מהא דנזיר (דף נ"א). מת שטחנו אין לו רקב (משום דרקב בעינן והא לא אירקיב רק טחנו דק דק). אבעי' להו טחנו וחזר והרקיב מהו. מידי הוא טעמא אלא דאיכא בשר וגידין ועצמות והא איכא או דלמא כברייתו בעינן והא ליכא ולא אמרינן דפנים חדשות באו לכאן עכ"ל דבריו תמוהין מאוד. דהתם אע"ג דנימא דמת שטחנו אינו מטמא כלל דהוי כמת שנתבלבלה צורתו. כדאיתא בנדה (דף כ"ז) וע' בתוס' ד"ה מת שנתבטלה צורתו. אפ"ה כיון דהשתא נתהוה רקב מהאי דנטחן ואית ביה מבשר וגידין ועצמות. הוי רקב ומטמא דהא אתי מכולו מת שלו דנטחן. א"כ אע"ג דמעיקרא הוי פנים חדשות שנטחן. מכל מקום השתא הוי רקב דמטמא. א"כ אין זה ענין כלל להא דנייר שנימוח הפשתן ואשתני. דכיון דפנים חדשות הוי לאו שם פשתן עליו ולא אסרה תורה. אדרבה דמי להא דמת שנטחן דאינו מטמא כיון דאשתני. א"כ בנייר דלא' צורת פשתן עליו אינו מטמא. משא"כ מת שנטחן והדר היה רקב דהאי רקב לא גרע מכל רקב דמת. ע"כ איבעי' להו כיון דאתי האי רקב ממת דלא אתי ממת כברייתו לא הוי דין רקב:

גם מש"כ הח"א ראיה מהא דב"ק (דף צ"ו). האי מאן דגזל לבינתא ועבדינהו עפרא קני. מאי אמרת הדר עביד לבינתא פנים חדשות באו לכאן. וכן בגזל זוזי ועבדינה נסכא קני. מאי אמרת הדר עביד ליה זוזי פנים חדשות באו לכאן. ובודאי לבינתא וזוזי הוא העפר וכסף שהי' מעיקרא. אלא שהצורה פנים חדשות. א"כ ה"נ כיון דהוי מעיקרא פשתן מקבל טומאה. ועוד דחיטין שנטחנו דינן כחיטין לכל דבר עכ"ד. תמה אני עליו כי דמי כאכלא לדנא. דמי אינו מודה דנייר בא מפשתן רק אנן הכי קאמרינן. כיון שנשתנה הפשתן מברייתו ואינו חוזר לברייתו הפשתן שנימוח ולבש צורה אחרת ונהפך לענין אחר ליכא שם פשתן עליו. ולא זהו האיסור שאסרה תורה. אבל התם דהלבינה וזוזי יכול להתיכן ולפררן כמה פעמים לעשות מעפר לבינה ומלבינה עפר. וכן מנסכא זוזי ומזוזי נסכא הוי אמינא דלא הוי שינוי לקנות הגזילה. קמ"ל אפ"ה הוי שינוי דלא הוי שינוי החוזר לברייתו דפנים חדשות הוי ולא הוי כמו שגזל:

והא דהוכיח מהא דחיטין שנטחנו דינו כחיטין לכל דבר תמוה. דשאני התם דהוי איסור אכילה דתלי בטעמא וכדאמרינן בכריתות (דף ד'). דגלי קרא לחם וקלי כמ"ש לעיל. משא"כ בבגד פשתן שטחנו והמחה הפשתן ועשאן נייר דאשתני מברייתו ולא הדרא לברייתו לא הוי שם פשתן עליו. והיכי דלא תלי בטעם דטעים טעמא דאיסורא. כמו גבי אתנן ובעכו"ם כמ"ש התוס' בע"ז שהבאתי לעיל דחטין ועשאן קמח הוי שינוי דמותר לגבוה:

עוד כתב הח"א לדמות להא דחולין (דף ק"כ). רוטב של נבילה מטמאה טומאת אוכלין ולא טומאת נבילות. ואמרינן התם מאי רוטב חלא דקריש ופרש"י ליחה היוצא מן הבשר שקורין גליירא. וידוע כשמבשלין בשר הרבה הרוטב נקפה כרוטב של דגים. וע"כ מטעם דפנים חדשות הוי ע"כ אינה מטמאה טומאת נבילות. א"כ הוי לכאורה ראיה דנייר שנעשה מפשתן לא הוי דינו כלבדים. ושוב דחה זה דהרי כזית נצל מן המת מטמא. ונצל הוי ליחה סרוחה וע"כ דוקא גבי נבילה מיעט קרא דבנבילה ולא ברוטב. גם בזה דבריו תמוהים הרכיב שני דברים נפרדים דכזית נצל הוא בשר המת ממש שנימוח כדאיתא בנזיר (דף נ'). והתם בעי אביי מרבה אם יש כזית נצל לבהמה או אין נצל לבהמה. למ"ד דמטמאה טומאה חמורה עד לכלב. ולא איפשט התם ממתניתין דחולין רוטב של נבילה אינו מטמאה טומאת נבילות. וע"כ דרוטב של נבילה ענין אחר דלאו אוכל מבשר נינהו. ולא מנבלתה ממעטינן ועי' רע"ב בפי' המשנה דחולין. וכ"כ הרמב"ם (פ"א מה' אבות הטומאה ה' ז'). מרק של נבילה אינו מטמא טומאת נבילות. ובה' י"ג כתב כזית נצל לבהמה הוי ספק אי מטמאה בכזית ואינו ענין כלל להא דנייר דנשתנה מברייתו. ולא הוי עוד שם פשתן. ורוטב של נבלה טעמא דלאו מין נבלה ולאו אוכל ובשר נינהו לטמא טומאה חמורה:

גם כתב לדמות להא דכתב הרמב"ם בה' סוכה (פ"ה ה' ד'). ובאו"ח (סי' תרכ"ט סעי' ה') סככה בחבלים של פשתן פסולה וכתב המגיד משנה טעמו משום שנשתנה צורתו. תמה אני עליו דלאו ראי' כלל. דשאני התם דנשתנית צורתו והוי כאלו אינו מגידולי קרקע כמ"ש הרמב"ם בהדיא סככה בפשתי עץ שלא דק אותן ולא נפצן כשרה שעדיין עץ הוא. ואם דק ונפץ אותן אין מסככין בו. מפני שנשתנית צורתו וכאלו אינן מגידולי קרקע. ומסככין בחבלים של סיב ושל חלף כיוצא בהן שהרי צורתן עומדת. אבל בפשתן בחבלים שאין צורתן עומדת אינו ניכר שהן גידולי קרקע אבל לכל דבר הוי שם פשתן עליו וטעם הרמב"ם נ"ל מוכרח (לא כהראב"ד בהשגות שכתב טעם אחר בפשתן מנופץ) מהא גופא דאמרו בירושלמי דסוכה (פ"א ה' ה') סיככה בחבלים אית תנא תני כשרה ואית תנא תני פסולה מאן דאמר כשרה בחבלים של סיב. ומ"ד פסולה בחבלים של פשתן. ואמאי חבלים של פשתן פסול הא חבלים אינן מקבלין טומאה כדאיתא בשבת (דף ס"ד). וכ"כ הרמב"ם (פ"א מה' כלים ה' י"ב) החבלים והמשיחות השזורים בין מן השיער בין מצמר ופשתים אינן מקבלין טומאה בפני עצמן. וא"כ ע"כ הא דפסולה לסוכה משום שנשתנית צורתן ודומה כמו שאינו גידולי קרקע:

אך לפמ"ש התוס' בשבת (דף כ"ו). ד"ה מה לנגעים שכן שתי וערב טמא בהן אבל בשרצים לא. כדאמר בפרק במה אשה (דף ס"ד). יכול שאני מרבה את החבלים ואת המשיחות תלמוד לומר שק. מה שק טווי וארוג אף כל טווי וארוג עכ"ל. משמע דחבלים מטמאה בנגעים א"כ יש לומר דע"כ סיככה בחבלים פסולה משום דמקבל טומאות נגעים. גם באניצי פשתן כתבו התוס' בסוכה (דף י"ב) הטעם דהוא קרוב למטוה ע"כ פסלו רבנן משום דקרוב לטומאה עי"ש. וע"כ צ"ל דהרמב"ם ס"ל דחבלים אפי' בנגעים אינו מטמאה או כמ"ש התוס' בסוכה (שם) דלרבנן דסומכוס סברי סככה בטוי כשרה אפי' היכי דמטמאה בנגעים דקסברי דלא שייך למילף מפסולת גורן ויקב לפסול דבר המטמא בנגעים מאחר דאינו מטמאין בשארי טומאות עי"ש:

ומה שתמה הח"א אי נימא דבגדי סחבות פשתן שטחנן ברחיים ונשרן במים ואח"כ מקבץ הנימוח נשתנה לקרא שם חדש. וכי אם יקח פשתן ויטחן היטב עד אשר דק לעפר ויחזור ויטווה מהם בגד נימא שאין זה כלאים. זה אינו דשאני היכי שאפשר לחזור לברייתו. דאח"כ שיטוה הדרא לברייתו ולא נשתנה צורתו. משא"כ היכי שטחנן ובשלן במים עד שנימוח ועשאן נייר שא"א לחזור לברייתו. ונהפך לענין אחר ונשתנית צורתו נתבטל שם פשתן בזה ליכא איסור כלאים דפשתן:

תוכן העניינים

ברית יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה