ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
יורה דעה · סימן נא
יש לחקור אם מותר מן התורה ללות בריבית קצוצה מן הקטן (או שלא נולדו בו סימני סריס ולא הביא שתי שערות דהוי כקטן עד רוב שנותיו). לכאורה אפשר לומר כיון דקטן לאו בר מצוה ואזהורי מאיסורא ואינו עובר מן התורה על לא תקח מאתו נשך כסף א"כ כיון דהמלוה אינו מוזהר א"כ גם הלוה אינו עובר כמ"ש הפוסקים. משום האי טעמא מותר להלות למומר מן התורה. דאינו עובר המלוה בלפני עור דלוה המומר עובר בלא תשיך כיון דהמלוה אינו מוזהר עליו גם הלוה אינו עובר כמ"ש בעל התרומות הביאו הט"ז ביו"ד (סי' קנ"ט ס"ק ג'). והא דקיי"ל דמעות יתומים אסור להלות בריבית קצוצה רק בריבית דרבנן כמבואר ביו"ד (סי' ק"ס סעי' י"ח) זהו רק מדרבנן אסור להלות בריבית קצוצה וכן נראה מדברי התוס' בב"מ (דף ע') ד"ה מעות יתומים מותר להלות בריבית, שכתבו הא דלא פריך תיפוק משום לוה דעבר בלא תשיך דקסבר דלא מחייב לוה אלא כשהמלוה מוזהר עכ"ל. והוא כדברי בעה"ת. שמתיר מטעם זה להלות למומר. אלא דיש לומר הא דפריך בגמ' (שם) אמר לי' רב נחמן משום דיתמי נינהו ספינן לי' אסורא כו' הוי מדאורייתא משום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים כדאמרינן ביבמות (דף קי"ד) דהוי איסורא דאורייתא דלא לספי לי' איסורא בידים:
אך אכתי אפשר לומר דמותר ללות בריבית קצוצה מן הקטן מן התורה. דהא מעשה קטן לאו כלום אפילו במטלטלין עד שיגדל רק תקנתא דרבנן שיהי' ממכרו ומתנתו קיימת כדאיתא בחו"מ (סי' רל"ה) א"כ הלוואה שעשה הקטן לא הוי הלואה רק כפקדון דמי דהיינו אם אתנים ביד הלוה אחר שמשכו והגביה אינו חייב כלום כמ"ש הטור בשם הרמ"ה בחו"מ (סי' צ"ו). כיון דקי"ל אין נתינת קטן כלום אשתכח דליכא נתינה הראוי' לחייב עלי' דאינו בא לידו לא בתורת שמירה ולא בתורת הלואה אלא כל כמה דאתנייהו הני זוזי דאוזיף קטן לאחריני ואיתא ברשותי' מחייב לי' לאהדורי ואי אתניס ברשותי' דמארי' איתנס עי"ש. א"כ לא הוי ריבית כלל מה דנותן לו הלוה. ואפשר לומר דאפילו ע"י אפוטרופוס דמעשיו קיימים והוי הלוואתו הלואה. אפ"ה כיון דגוף המעות הוי של הקטן וגבי יתומים קטנים ליכא איסור תורה ללות מהם בריבית כיון דהמלוה אינו מוזהר גם הלוה אינו עובר. וכיון דנתינת קטן לאו כלום ולא מחשב להלואה רק לפקדון מדמינן א"כ לא הוי ריבית כלל. א"כ אפי' ע"י אפוטרופוס לא הוי איסור תורה דדמי לעכו"ם שעשה לישראל אפיטרופוס על נכסיו דמותר ללות ממנו בריבית כמבואר ביו"ד (סי' קס"ט סעי' כ"ד). והא דקאמר בגמרא ב"מ (דף ע') משום דיתמי נינהו ספינן לי' איסורא. הוא איסור מדרבנן דמדרבנן הלוואתו הלואה וממכרו ומתנתו קיימת דמהני מעשה הקטן. א"כ מחשב כריבית מה שנותן לו הלוה ואסור ללות ממנו משום דלא לספי לי' אסורא דאפילו איסור דרבנן אסור להאכיל לקטן כמבואר באו"ח (סי' שמ"ג):
ועוד אפילו ע"י אפוטרופוס דמעשיו קיימים זהו הוי רק מתקנתא דרבנן. אבל מדאורייתא אינו יכול האפוטרופוס למכור. דשום אדם אינו יכול למכור את שאינו שלו. ואע"ג שאביהם מינהו אפוטרופוס על נכסיו ועשאו למכור ולהתעסק בנכסיו. מ"מ כיון דמת אביהם בטלה שליחותו ונפלו נכסי קמי יתמי דהוי ממונא דידהו. והוי רק תקנת חכמים דע"י אפוטרופוס דיתמי מעשיו קיימים ובלא אפוטרופוס דידהו אין מעשיהם של קטנים כלום ואם רצה האפוטרופוס לקיים מקחן ומתנתן קיים כמבואר בחו"מ (סי' רל"ה סעי' ב'). א"כ כיון מדאורייתא לא מהני מעשה אפוטרופוס ולא הוי הלואתו הלואה מדאורייתא לא הוי ריבית קצוצה א"כ לא הוי רק איסורא דרבנן ולא מחשב כריבית קצוצה דיוצאה בדיינים:
אך מדברי הרשב"א בתשו' שהביא הב"י ביו"ד (סי' ק"ס) שכתב היכי דעבר האפוטרופוס והלוה מעות יתומים בריבית קצוצה והאכיל היתומים פטורים מלשלם אפי' כשיגדלו מכמה טעמים חדא שהם עצמם לא הלוו בריבית ולא עוד אלא אפילו הן עצמן שהלוו ואכלו פטורים דאכילת קטנים לאו כלום היא והגוזל ומניח לבניו קטנים פטורים כדאי' בפרק הגוזל ומאכיל וכ"ש בריבית דמדעתא דלא כגזל הוא עכ"ל. משמע דאם הריבית בעין חייבים להחזיר ויוצאה בדיינים. ועוד הב"י בשם הגהות מרדכי כתב היכי דהלוה אפוטרופוס בריבית קצוצה חייב להחזיר. וכ"כ בשם הבעה"ת שאם גבה האפוטרופוס הריבית ונתן להם הלוה מוציא מיד האפוטרופוס והוא מוציא מן היתומים עי"ש. גם מהריב"ש בתשו' (סי' תס"ה) הביאו הב"י שם. שכתב דלכתחילה אסור להלות מעות יתומים בריבית קצוצה ונראה דריבית קצוצה אינה יוצאה מהן בדיינים. דלא אמרו בב"מ (דף ס"א) דריבית קצוצה יוצאה בדיינים אלא משום וחי אחיך עמך וב"ד כופין אותו ככל מצ"ע. ולא שב"ד יורדין לנכסי מלוה דשעבוד נכסי ליכא כלל. וכן מצאתי כתוב לקצת אחרונים. וא"כ ביתמי דלאו בני מעבד מצוה נינהו. ואעפ"י שראיתי כתוב בתשו' להרשב"א. דאפילו במעות יתומים ריבית קצוצה יוצאה בדיינים. מה שכתבתי נראה לי יותר נכון עכ"ל. א"כ מבואר מכל הני פוסקים דהוי דאורייתא ריבית קצוצה ביתומים ולא כמ"ש לב (ח") דהוי רק ריבית דרבנן. דא"כ לכ"ע לא הוי היתומים מחוייבים להחזיר כמו דקיי"ל בכל ריבית דרבנן אינו יוצאה בדיינים:
אבל אין הכרח כלל דהוי איסור תורה. דיש לומר דוקא היכי שגוף הריבית הוי רק מדרבנן כמו אבק ריבית דמדאורייתא לא הוי כה"ג ריבית כלל בזה אמרו דאינו יוצאה בדיינים. אבל הכא שגוף הריבית הוי ריבית קצוצה דזה הוי ריבית דאורייתא רק מחמת שהם קטנים ואין הלוואתם הלואה ודומה לפקדון ע"כ לא מקרי ריבית דאורייתא וכיון שחכמים עשו מתקנתן דהלואתם הלואה והי' ע"י קציצה. א"כ דומה לריבית דאורייתא ע"כ החמירו דכה"ג יוצא בדיינים כמו כל ריבית קצוצה אבל לא הוי בזה איסור תורה. (ונפקא מינה אם הוי בזה איסור תורה דהוי ריבית דאורייתא או דהוי מדרבנן אע"ג שגם בזה נימא דרבנן עשו בזה כריבית קצוצה. באפוטרופוס שהלוה מעות יתומים בריבית קצוצה אע"ג בחו"מ (סי' ל"ד סעי' י"א) מבואר דלא נפסל לעדות משום דסבר מצוה קעבידנא להרויח נכסי יתומים. מ"מ אם התרו באפוטרופוס והודיעו שעבירה דאורייתא היא ואעפ"כ הלווה בריבית קצוצה ודאי מפסל לעדות כיון דהודיעו מתחילה דעבירה דאורייתא להלוות מעות יתומים בריבית קצוצה א"כ ליכא האי טעמא דסבר מצוה קעביד. אבל אי אמרינן אפילו בריבית קצוצה לא הוי בזה עבירה דאורייתא ואיסור תורה רק מדרבנן החמירו בהלוה בריבית קצוצה יוצא בדיינים כמ"ש. א"כ לא מפסל האפוטרופוס דהוי רק עבירה דרבנן רק מדרבנן. ונ"מ לעדי קידושין כמבואר באע"ז (סי' מ"ב סעי' ה'). וזה לדעת המחבר בחו"מ (סי' ל"ד סעי' ג') ולדעת הרמ"א דבעבירה דרבנן בעינן שעבר משום חימוד ממון. א"כ הכא דעשה הלוואה רק בשביל יתומים ולא לדידיה ליכא חימוד ממון א"כ כשר לעדות]. רק הריב"ש בתשו' חידש דביתומים לא שייך לומר כלל ריבית קצוצה יוצא בדיינים כיון דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו. כיון דלא הוי רק מצות עשה אפילו בגדול דהלוה בריבית קצוצה דכופין אותו ככל מצ"ע אבל לא הוי שעבוד נכסי:
ולענ"ד נראה ליתן טעם לדברי הרשב"א והפוסקים דס"ל אפילו ביתומים ריבית קצוצה שלקחו יוצא בדיינים כי לכאורה שפיר קאמר הריב"ש דהא לא הוי רק מצ"ע דחי אחיך עמך. א"כ יתמי דלאו בני מעבד מצוה נינהו אין כופין אותם להחזיר לפמ"ש במ"א. הנה רש"י בכתובות (דף פ"ו) ד"ה פריעת בעל חוב מצוה. מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו. דכתיב הין צדק שתהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק כדאיתא בב"מ (דף מ"ט). וקשה לי דאמרינן בב"ב (דף קע"ד) ובערכין (דף כ"ב) פריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו. ואי לא הוי פריעת ב"ח רק משום מצ"ע דהן שלך צדק. הא אמרינן בגיטין (דף נ"ב) דעושין אפוטרופוס ליתומים על כל מצות עשה ואפי' מצ"ע של דבריהם כל שיש להם קצבה עושין מנכסי יתומים כדי לחנכם במצות. והוא מבואר בחו"מ (סי' ר"צ סעי' ט"ו) גם בצדקה דהוי עשה דוחי אחיך עמך אם הי' קצבה להקרובים מאביהם בכל שנה כופין אותם לעשות מנכסי יתומים כמבואר ביו"ד (סי' רמ"ח סעי' ג') ע"ש ובש"ך (ס"ק ע'). א"כ פריעת ב"ח מאביהם דהוי דבר שיש להן קצבה והיא מצ"ע לפרש"י אמאי אין עושין מנכסי אביהם. וגם מחוייבים לעשות להם כמו בכל מצ"ע ואפי' במצוה דדבריהם. ולזה נראה דהא דאמרינן פריעת ב"ח מצוה הוא משום דעובר על בל תעשוק את רעך כמ"ש הרמב"ם (בפ"א מה' גזילה ה' ד') איזהו עושק זה שבא ממון לתוך ידו ברצון הבעלים וכיון שתבעוהו כבש הממון בחזקה ולא החזירו כגון שהי' לו ביד חברו הלוואה או שכירות והוא תובעו ואינו יכול להוציא כו' ע"ז נאמר לא תעשוק את רעך והוא בחו"מ (סי' שנ"ט סעי' ח'). והא דאמרינן בכתובות (שם) אמר לי' רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי אמר ליה תנינא בד"א במצות נא תעשה (לוקין ארבעים) אבל במצות עשה כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. היינו כיון דבמצות עשה מכין עד שתצא נפשו דכופין אותו עד שיקיים א"כ היכי דרוצה לעשות עבירה לעבור על מצות לא תעשה שיש בידו בלי לעבור כייפינן לי' לאפרושי מאיסורא ומכין אותו עד שתצא נפשו. דוקא היכי דכבר עבר על הל"ת אינו לוקה רק ארבעים. אבל היכי דרוצה לעבור מכין אותו בלא מספר עד שמפרישין אותו מאיסורא או עד שיקבל שלא לעשות כמו על מצות עשה:
וא"כ כיון דפריעת בעל חוב הוי משום איסור ל"ת דלא תעשוק ע״כ אמרו יתמי דלאו בני מעבד מצוה נינהו ואינן נזקקין לנכסי יתומים קטנים בערכין (דף כ"ב). וכן בב"ב דההוא ערבא דפרע למלוה מקמי' דלודעינהו ליתמי דפריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו. משום דקי"ל קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו כדאמרינן ביבמות (דף קי"ד) ובגיטין (דף נ"ה) כמבואר באו"ח (סי' שמ"ג) ע"כ לא מצינן לירד לנכסי יתומים לגבות מהן. אבל ריבית קצוצה דהוי מצות עשה וחי אחיך עמך והוא דבר שיש לו קצבה ע"כ אפי' ביתומים כופין אותן להחזיר והאפוטרופוס מחוייב להחזיר כדאמרינן בגיטין (דף נ"ב) דכל מצות עשה עושין להן מנכסי יתומים ואפילו מצוה של דבריהם כמו מגילה כדי לחנכן.
ועי' תוס' בנזיר (דף כ"ח) ד"ה בנו אין בתו לא. דחינוך לא שייך אלא להזהירו לעשות ולקיים המצוה. אבל להזהיר מלעבור אין זה חינוך ע"כ אמרינן קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו. והא דאמרינן ביומא (דף פ"ב) דמחנכין הקטנים ביו"כ הוא משום מצ"ע דועניתם ע״ש. וכ״כ הנימוקי יוסף ביבמות (דף קי"ד) דלא אמרו מחנכין אלא למצות עשה אבל למצות ל״ת לא ע"ש. א"כ א"ש דעת הרשב"א והפוסקים דס״ל אפילו ביתומים שלקחו ריבית קצוצה יוצא בדיינים. כיון דהוי מצוה עוברת דהלוה תובע הריבית מחוייב להחזיר דכל שעתא ושעתא קאי בעשה, ע״כ מחוייבים היתומים להחזיר הריבית כיון מדרבנן הלוואתן הלוואה והוי ריבית קצוצה דכה"ג הוי איסור דאורייתא ע״כ החמירו חכמים אפילו אם כבר נתן הריבית יוצא בדיינים כמו בגדול שלקח ריבית קצוצה. אבל אכתי אפשר לומר דמן התורה מותר ללוות מהקטן בריבית קצוצה וליכא איסור תורה כמ"ש:
אך אפשר לומר כיון דהשתא תקינו רבנן בקטנים דהוי ממכרן ממכר ומתנתם מתנה. א״כ הוי הלוואתן הלואה מהני לומר אפילו מדאורייתא הוי ריבית קצוצה כיון דהלוואתם מהני מדרבנן. וכה"ג מצינו טובי דמהני מידי דרבנן לדאורייתא וכן כתב הר"ן בסוכה (דף מ"ו) בהא דאמר רבי זירא לא לקני אינש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא מאי טעמא דינוקא מקני קני אקנויי לא מקני ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו. דמיירי בתינוק שלא הגיע לעונות הפעוטות דזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים דאי בשהגיע לעונות הפעוטות כבן שש או כבן שבע אקנויי נמי מקנה. דהא קיי"ל הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ומסקינן נמי בגיטין (דף נ"ט) דמתנתן מתנה עכ"ל.
ואע״ג דהא דמצי להקנות הוא רק מתקנתא דרבנן ומדאורייתא אינו יכול להקנות שאינו יכול למכור וליתן עד שיגדל א״כ היאך יוצא בלולב ביו״ט ראשון דבעינן מן התורה שלכם. וע״כ כיון דתקינו רבנן דממכרן ממכר ומתנתן מתנה הוי כקנין דאורייתא ויוצא בו אפי' מן התורה ביו"ט א' בלולב כזה. וכה"ג כתבו התוס' בסוכה (דף ל'א) דסוכה גזולה פסולה מדאורייתא ואפ"ה אם גזל עצים וסיכן בהן דהוי שינוי החוזר לברייתו דמדאורייתא לא קני רק מדרבנן קני משום תקנת מירש אם נזל מירש ובנאו דא'צ לסתור רק יחזיר הדמים יוצא בזה ידי סוכה עי' שם ברש"י ותוס'. א"כ מהני תקנת חכמים לדאורייתא. וכן כתב הבית יוסף באהע"ז (סי' כ"ח) במה שכתב רבינו ירוחם אם קדשה במעמד שלשתן מקודשת היינו מדרבנן כיון דמעמד שלשתן תקנתא דרבנן היא עכ"ל. ואינו מוכרח דהא איכא למימר כיון דתקינו רבנן דנקנה לה המעות וכיון שנקנה לה הוי כאלו נתן לה כסף והוי מקודשת דאורייתא.
ועי' בב"ש באהע"ז (סי' כ"ח ס"ק ל"ה) א"כ ה"נ כיון דרבנן תקינו דהלוואת קטן הוי הלוואה א״כ מה שנותן לו הלוה ריבית הוי ריבית קצוצה דאורייתא ועובר הלוה משום לא תאכילום דמוזהרים גדולים על הקטנים דלא לספי ליה איסורא: אבל צ"ע ביסוד זה כי מהרבה מקומות בש"ס ומדברי התוס' נראה דלא מהני מידי דרבנן לדאורייתא. וכן כתבו התוס' בסוכה (דף ל') ד"ה שינוי החוזר לברייתו לא שמיה שינוי. אע"ג דקני מדרבנן כדאיתא בב"ק (דף צ"ג) בגוזל עצים משופין כגון נסרים ועשאן כלים כיון מדאורייתא לא קני לא נפיק הכא.
ומיהו מההיא סבתא (לקמן דף ל"א) משמע גבי סוכה דנפיק אע"ג דלא קני מטעם מריש. אלא יש לתרץ התם משום תקנת השבים והכא באגודת לולב בעלמא לא שייך תקנת השבים דנקל להתירו אגודו עכ"ל. וכן נראה מדברי תוס' ב"ק (דף ק"ד) ד"ה אגב אסיפא דביתא. שכתבו דמהני אודיתא אע"ג שידוע שאין לו קרקע יכול להקנות בהודאתו מעות אגב קרקנע והקשו מב'מ (דף מ"ו) גבי הי' עומד בגורן דפריך ולקני ליה אגב ארעא ומשני דלית לי' ארעא. דקשה הי' יכול להקנות באודיתא דיש לו קרקע ולהקנות המעות אגב ארעא. ותי' משום דהתם מדאורייתא בעינן דאית לי' ארעא. דאי לית ליה ארעא לא הוי קרוי מעותיו מדאורייתא שיוכל לפדות בהן פירות מעשר שני ע"ש. א"כ ס"ל דקנין אודיתא אע"ג דמהני מדרבנן לא מהני לדאורייתא לפדות בהן פירות מעשר שני. ועי' מס' ב"ק (דף ע"ו) ד"ה אומר הי' רבי שמעון. שכתבו דזה דוחק לומר אע"ג מדאורייתא בת פדיה היא כיון מדרבנן לאו בת פדיה היא לא חשיב אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ע"ש. ובתוס' פסחים (דף ל"ח) ד"ה אבל חלתו. אי נמי כיון מדרבנן אינו נפדה לא חשיב נאכל בכל מושבות. ובתוס' סוכה (דף נ') ד"ה דאמר לן מני ב"ש דהיכי דפסול בסוכה מדרבנן אפי' מדאורייתא לא יצא ע"ש.
א"כ תמצא מילי דרבנן דלא מהני לדאורייתא אפי' מן התורה אינו יוצא, [ועי' בסוכה (דף כ"ג) בעושה סוכה ע"ג בהמה. ובשבועות (דף ל"א) אי קרבן שבועות העדות נוהג בפסולי דרבנן ועי' בתשו' חכ"צ (סי' ק"נ) ועי' בחולין (דף קל"ה) דאמר קרא צאנך ולא של הקדש. ומוקי לה בקדשי ב"ה סד"א כיון מדאורייתא בני גיזה נינהו היכי דגזיז ליתב לי' ע"ש. ובמנחות (דף ע"ב) דקוצרין לפני העומר מפני בית האבל ומפני ביטול בית המדרש מאי טעמא קצירכם ולא קציר מצוה. ועי' בסנהדרין (דן ע') אכל דבר שהוא מצוה ודבר עבירה דבר מצוה תנחומי אביליסם דברר עבירה תענית ציבור. וטעמא אמר קרא איננו שומע בקולנו ולא בקולו של מקום. ועי' סוטה (דף מ"ד) שח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה כמאן כרבי יוסי הגלילי הירא ורך הלבב זה המתיירא מן העברות שבידו. (וצ"ע לי שם דקאמר לרבי יוסי וריה"ג איכא בינייהו עבירה דרבנן דלרבי יוסי בעי דוקא איסור תורה א"כ אמאי נקט רבי יוסי חלוצה לכהן הדיוט דהא חלוצה הוי רק איסור מדרבנן) ועי' ברמב"ם (פ"א מה' נערה ה' ה') גבי אנוסה אפי' היא שני' דרבנן לא ישאנה ועי' שם בכ"מ. ועי' במס' פרה (פ"ו מ' ד') דנתן האפר ע'ג אוכלין ומשקין וכתבי הקודש חכמים מטמאין ועי' ברמב"ם (פי"ד מה' פרה אדומה ה' א').
ועי' ברמב"ם ה' סוטה (פ"ב ה' ח') אפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שאסור מדברי סופרים אין המים בודקין את אשתו שנאמ' ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון האשה תשא את עונה. ועי' במל"מ (פ״ז מה' תרומות) דכהן טמא שאכל תרומה טמאה רק טומאה מדרבנן ממעטינן לה מקרא ומתו בו כי יחללוהו פרט לזה שמחוללת ועומדת ע״ש. ועי' פר"ח ביו"ד (סי' ס"א ס"ק י"א) שכתב אפי' בהמה שמטריפין מחמת חומרות האחרונים דמדאורייתא כשרה אעפ"כ מפטר ממתנות משום דבעינן מאת זובחי הזבח הראוי לאכילה לכהן ע"ש. ועי' בתוס' ע"ז (דף ס"ג) ד"ה והא מחסרא משיכה. כתבו אפילו לרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות הכא גבי אתנן לא קנו כיון שהפקיעו חכמים דאין קניית מעות קונה ואוקמי אמשיכה גם ממנה הפקיעו ואין כאן אתנן כלל.
משמע מכל הני דמהני מילי דרבנן למילי דאורייתא. ועי' בנדה (דף מ"ו) אלא אי אמרת מופלא סמוך לאיש דאורייתא אתי נישואין דרבנן ומבטלי נדרא דאורייתא. וכן (דף מ"ז) אלא אי אמרת חלה דאורייתא אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה דאורייתא. ובב"מ (דף צ') פרות הדשות בתרומה ומעשר אינו עובר משום בל תחסום. ופריך מהא דתניא הדשות בתרומה ומעשר עובר משום בל תחסום. לא קשי' כאן בתרומה וכאן בגידולי תרומה וגידולי תרומה הוי רק מדרבנן ע"כ עובר בבל תחסום. משמע דלא מהני מידי דרבנן לדאורייתא. ועי' בר"ן בגיטין (דף ס"ה) וקצת יש לחלק באיזה מקומות. והדברים ארוכים וצ"ע]: