אור ברסלב
ברית יעקב חלק א חושן משפט › סימן קט

ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ

חושן משפט · סימן קט

סימן קח

גם נראה דאיכא חילוק בדין בין יאוש להפקר. דהפקר לא מהני לדבר שלא בא לעולם או לדבר שאין בו ממש דדמי למכירה ומתנה דקיי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם או דבר שאין בו ממש. כמבואר בחו"מ (סי' ר"ט וסי' רי"ב). דהמקנה לחברו מה שיוציא משדה זו או אכילת דקל זה או דירת בית זה לא קני. ה"ה בהפקר ג"כ לא מהני כיון דהפקר הוא מה דמסלק גוף החפץ ממנו ומפקירו לכל כמ"ש לעיל. א"כ כיון דהוי דבר שלא בא לעולם או דבר שאין בו ממש אינו בידו להפקירו כמו דאינו יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו כמ"ש לעיל. אבל ביאוש נראה דמועיל יאוש אם התייאש מדבר שאין בו ממש מאכילת פירות דקל או מדירת בית כמו דמהני יאוש לפירות קרקע שגדלו אח"כ כמ"ש רש"י בסוכה (דף למ"ד) דהבעלים נתייאשו כבר מכל הפירות והוי יאוש. אע"ג דלהקרקע לא מהני יאוש. דדוקא בעודו מחובר התולשו הוא גזלן. אבל אם העכו"ם גזזו הוי יאוש ואח"כ דהוי שינוי רשות מועיל ע"ש. והטעם לסלק נפשיה מגוף החפץ דזה עיקר היאוש מהני אפי' בדבר שלא בא לעולם או אין בו ממש. ואין לומר אע"ג מתורת הפקר לא מהני בדבר שלא בא לעולם או בדבר שאין בו ממש. מכל מקום כיון שהפקיר ממילא מתייאש ג"כ מזה. א"כ יועיל מטעם יאוש. דזה אינו דהא הפקר מדעתו ורצונו ויאוש הוא רק בדבר שיש בו הכרח ושלא מדעתו שנאבד ממנו שאינו יודע היכן הוא ע"כ מתייאש מזה. וכיון שלא קני ההפקר בדבר שלא בא לעולם או בדבר שאין בו ממש מה דהפקיר מדעתו ורצונו. א"כ גם יאוש לא הוי כיון דהוי מדעת ורצון ויאוש הוא רק מהכרח ואונס. ע"כ לא הוי יאוש כלל כיון דההפקר לא חל בשעה שהפקירו, [והא דלא מהני יאוש בחוב אע"ג דמהני יאוש אפי' בדבר שלא בא לעולם או אין בו ממש. א"כ ה"נ אע"ג דמלוה להוצאה וחיובא דרמי' עליו לשלם אמאי לא מהני יאוש י"ל דאע"ג דבהתירא אתי לידי' מ"מ כיון דחיובא איכא לשלם לו והוא בכלל לא תעשוק את רעך. א"כ דמי לגזילה דלא מהני היאוש דיאוש בכדי לא קני ומחוייב לשלם הדמים. א"כ ה"נ כיון דמעיקרא רמיא עלי' חיובא לשלם ועובר בלא תעשוק לא מהני היאוש להפקיע החוב]:

אך לפמ"ש הרמב"ם (בפ"ב מה' נדרים ה' י"ד) ההפקר אע"פ שאינו נדר הרי הוא כמו נדר ואסור לחזור בו. וכן הוא בחו"מ (סי' רע"ג סעי' ב'). והטעם בזה כיון דהפקר בין לעניים ולעשירים. א"כ איכא זכות לעניים ודמי לצדקה ואסור לחזור בו דהוי כנדר. יש לומר דהפקר ג"כ מהני לדבר שלא בא לעולם או לדבר שאין בו ממש דהוי כנדר. וכ"כ בתשו' הב"ח הישנות (סי' קכ"ד) משום דהפקר הוי מטעם נדר מהני אפי' לדבר שאינו ברשותו או לדבר שלא בא לעולם ע"ש. וכמו דבהקדש מהני אפילו לדבר שאינו ברשותו או לא בא לעולם. אע"ג שאינו מתקדש השתא לפי שאינו בעולם ה"ז חייב לקיים נדרו דהוי עליו דין נדר וככל היוצא מפיו יעשה כמבואר בחו"מ (סי' רי"ב סעי' ז' וסעי' ח'). וכן הוא ביו"ד (סי' רנ"ח סעי' ח') ולדעת הרמב"ם דוקא באומר יהי' הקדש או צדקה אבל אם אמר הרי הוא הקדש לא חל ההקדש ולדעת הרא"ש אפי' באומר יהי' הקדש ג"כ לא מהני לדבר שאינו ברשותו או לא בא לעולם. אלא אם אומר חוב שיש לי על פלוני כשיבוא לידי אקדישנו או אתננו לצדקה. וכן הוא בהפקר דאם מפקיר מהשתא דבר שאינו ברשותו או לא בא לעולם אינו חל ההפקר כדמוכח מהא דב"ק (דף ס"ט) דפריך מצנועין ורבי דוסא אמר דבר אחד דכל הנלקט יהי' הפקר. אלא מדין נדר הוא דהוי:

ונראה דזהו שכתב הרמב"ם דהפקר הוי כמו נדר שאסור לחזור בו. דמשמע מן הדין לא מהני ההפקר והי' יכול לחזור בו ורק איסורא איכא לחזור. הא היכי דהפקיר מה שבידו ורשותו הוי הפקר מן הדין דהפקר עושה קנין שיצאה מרשותו ואח"כ המפקיר בעצמו צריך לעשות זכים וקנין בהפקירו כמו אחר. דהא קיי"ל באו"ח (סי' רמ"ו סעי' ג') אם השאיל או השכיר בהמתו לעכו"ם והעכו"ם עיכבה בשבת אם ישראל הפקירה לבהמתו שוב אינו עובר הישראל על שביתת בהמתו ולא הוי בהמתו שלו. ואי הפקר רק מטעם נדר הא שבועה אינו עושה קנין ואכתי שלו מקרי א"כ עדיין הישראל עובר על שביתת בהמתו. ועוד אם הפקר הוי רק מטעם נדר א"כ מועיל התרה ושאלה בהפקר. כמו דמהני שאלה בנדר היכי דנשאל על הפקירו ממילא יחזור הדבר דהוי שלו ולא לבעי לעשות זכיה במה שהפקיר. או היכי דאינו יכול לזכות בהפקירו מתורת זכי' כגון שאינו במקום ההפקר לזכות בו יכול לשאול לחכם על הפקירו כמו דמהני שאלה בהקדש ונדר. וכבר כתב הר"ן בנדרים (דף פ"ה) הא דאמרינן כהנים ולוים נהנים לי יטלו בעל כרחו. ואמר רבא משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים. וכיון דמתסרה עלייהו שויא עפרא בעלמא. ואפקריה לטובת הנאה. וכתב הרשב"א מהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול אותן בעל כרחו ואינו יכול לעכב אע"פ שיכול לשאל על נדרו. כיון דהשתא מיהא הא לא אתשיל. מיהו היכי דאתשיל חייבין לשלם. דכיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו כיון דאתשיל הוויין להו הנך פירי כאלו לא אתסרו עליה מעולם. והר"ן כתב ע"ז ואני מסתפק בזה לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו. וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר ואעפ"י שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל שאינו מוצא שאלה בהפקר עכ"ל. וליכא למימר הא דכתב הר"ן שאינו מוצא שאלה בהפקר הוא דוקא היכי שכבר זכה בו אחר. ע"כ אי אפשר להפקיע ממון של זה הוא שאינו מוצא שאלה בהפקר. דהא אפילו בתרומה שיש בו שאלה לא מהני שאלה היכי דבא ליד כהן כמבואר בנדרים (דף נ"ט) אמרי בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי למתשיל עלה. וכתב הר"ן שם כיון דזכה בה כהן שוב אינו יכול לשאול עלה. וכ"כ התוס' בפסחים (דף מ"ו) בד"ה אי בעי מיתשיל עלה דהקדש היכי דבא ליד הגזבר שוב לא מצי למתשיל עלה וכן קיי"ל ביו"ד (סי' רנ"ח סעי' ו') הנודר צדקה יכול לשאול עלה ואם הגיע ליד הגזבר אינו יכול לשאול עלה (דלא כרבי אליעזר ממיץ שהביא הרא"ש בפי' לנדרים שם). א"כ מה זה שכתב הר"ן שאינו מוצא שאלה בהפקר כיון דזכה בו אחר מן ההפקר דהא אפילו היכי דמצאנו בו שאלה כמו בתרומה והקדש היכי דזכה בקנין הכהן או שבא ליד הגזבר שוב אינו יכול למתשיל עלה כמ"ש הרשב"א שביאר הש"ך בחו"מ (סי' רנ"ה ס"ק ו') טעמו של הרשב"א משום דאמירה לגבוה נהי דהוי כמסירה היינו דאמירה גומר בהקדש כמסירה שקונה בהדיוט שגומר הקנין וזהו דוקא היכי דלא בא ליד הגזבר כיון דגלי קרא בנדרים דלא יחל דברו הוא אינו מוחל ואחרים מוחלין דיש שאלה אמרינן דאתי דיבור ומבטל דיבור אבל היכי דבא ליד הגזבר דל אמירה מהכא לא יהא כח הקדש גרע מכח הדיוט דנקנה במסירה ומשיכה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה ע"ש. א"כ ה"נ בהפקר כיון דזכה בו אחר בקנין מן הפקר אפי' הי' מוצא שאלה בהפקר לא מהני דלא אתי דיבור ומבטל מעשה הקנין. וע"כ מה שכתב הר"ן דאינו מוצא שאלה בהפקר כוונתו אפילו היכי דלא זכה בו אחר דאם ישאל על הפקירו יחזור הדבר מעצמו. דלא בעי לעשות בו זכיה וקנין בהפקר אלא דבעי אח"כ לעשות זכי' מן ההפקר. א"כ כ"ש היכי שזכה בו אחר לא מהני דאי הי' משכחת שאלה בהפקר הוי אמרינן היכי דלא זכה בו אחר רק הוא כששואל על הפקירו יחזור הדבר בעצמותו לבעלים כמו בשואל על תרומתו בלא קנין וזכיה מן ההפקר. אבל כיון דלא מצאנו שאלה בהפקר אפי' היכי דלא זכה בה אחר לא מהני בו שאלה ובעי לעשות זכיה מן הפקירו. א"כ הוי הפקר גמור וכיון דזכה אחר אעפ"י שאיסור בא ע"י שאלה לא נפקע קנין ממונו של זה שזכה בו:

א"כ ע"כ הפקר לאו עיקרו משום נדר דהיכי דהפקיר מה שבידו ורשותו הוי הפקר מן הדין ועושה הפקר קנין מה שיצאה מרשותו ואינו יכול לחזור בו מהדין ולאו משום איסורא לחודי. וע"כ מה שכתב הרמב"ם דהפקר משום נדר שאסור לחזור בו. הוא משום היכי דהפקיר דבר שאינו ברשותו או דבר שלא בא לעולם או שאין בו ממש. דמדינא לא חל עלייהו שם הפקר כלל אפ"ה אסור לחזור בו משום נדר דהוי רק איסורא לחודי ואם חזר מהפקירו אע"ג דעביד איסורא אינו יכול אחר לזכות בו בעל כרחו כיון דכבר חזר מנדרו דנדר אינו עושה קנין ודמי לנשבע ליתן חפץ לחברו ובא חברו וחטף בעל כרחו החפץ דאסור חברו להשתמש בהחפץ דהוי גזל בידו. דשבועה אינו עושה קנין רק דכופין אותו לקיים שבועתו. ועי' בחו"מ (סי' ר"ז סעי' י"ט) בסמ"ע שם ובט"ז:

וראיתי להב"ח בחו"מ (סי' רע"ג) שפי' דברי הרמב"ם דהפקר הרי הוא כנדר ואסור לחזור בו. פי' שיחזור ויאמר אני חוזר בי מדיבורי כיון שלא עשיתי קנין אלא הרי הוא כנדר דכתיב בו לא יחל דברו. ואעפ"י שהוא עצמו יכול לזכות בהן זהו מדין הפקר אבל לא מתורת חזרה. ועי' בסמ"ע שם (ס"ק ג') מה שפי' בזה ועי' פרישה. ועי' בב"י באו"ח (סי' חל"ד) שכתב בהא שכתב הר"ן בפ"ק דפסחים דשליח אינו יכול לבטל חמצו. כיון דביטול מתורת הפקר הוא. ואם יאמר אדם לחברו הפקר אתה נכסי אין בכך כלום. וטעמא דמלתא משום דהפקר הוי משום נדר. כדמוכח בפ"ק דנדרים וכ"כ הרמב"ם בה' נדרים. וכיון שדין נדר הוא משום הכי לא מהני בשליחות. דהאומר לחברו קבל נדר זה בשליחותי שאהי' אסור בזה אינו כלום ע"ש. משמע מדבריהם דלעולם הוי הפקר מתורת נדר אפילו היכי דהפקיר דבר שבידו ורשותו. וא"כ אינו מדוקדק יפה מש"כ הרמב"ם דהפקר הוי כמו נדר שאסור לחזור בו משמע דרק איסורא הוי לחזור בו ולאו מהדין. דכיון דהפקיר דבר שבידו ורשותו מדינא לא מצי לחזור ובעי אח"כ זכי' אם רוצה לזכות. דוקא בקרקע ג' ימים ראשונים תקנו חכמים דמצי לחזור מפני הרמאין. אלא דהא דכתב הרמב"ם שאסור לחזור בו דנפקא מינה אפילו היכי דהפקיר דבר שלא בא לעולם או שאינו ברשותו דלא חל ההפקר רק איסורא איכא. וטעמא דמלתא שלמד הרמב"ם דינו כמ"ש הב"י מפ"ב דנדרים. היינו מדקאמר שם (דף ז') מדקבעי תחילה יש יד לצדקה או אין יד לצדקה היכי דמי אלימא דאמר הדין זוזא לצדקה והדין נמי ההוא צדקה עצמה הוא. אלא כגון דאמר הדין ולא אמר נמי כו'. ואח"כ בעי יש יד להפקר או דלמא אין יד להפקר. ופריך היינו צדקה ומשני אם תמצא לומר קאמר. אח"ל יש יד לצדקה הפקר מי אמרינן היינו צדקה או דלמא שאני צדקה דלא הוי אלא לעניים אבל הפקר בין לעניים ובין לעשירים. משמע דלא בעי אלא אם יד להפקר היינו כגון דאמר והדין ולא אמר נמי. אבל הפקר בעצמו הוי צדקה כיון דיש בו זכות לעניים מדפריך בפשיטות היינו צדקה:

ולפמ"ש גם בטובת הנאה דלא הוי ממון כמבואר בחו"מ (סי' רע"ו סעי' ו') כמ"ש בש"ך שם (ס"ק ד') בשם תשו' מוהר"מ שאם הוא ביד אחרים אינו יכול להוציא מידם. אבל היכי דהוי בידו דהוי הטובת הנאה שלו. מ"מ אינו יכול להקדיש טובת הנאה זו דהוי דבר שאין בו ממש. היינו להרשות לאחרים שיתנו לכל מי שירצו. ולא חל ההקדש ע"ז. והא דאיתא בערכין (דף כ"ט) מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים אם נדר נותן דמיהן ואם נדבה נותן את טובתן. וכן איתא בתמורה (דף ל"ב) דקדשים מקדישין אותן הקדש עילוי ומחרימין אותן ועי' שם ברש"י ותוס'. משמע דחל הקדש על טובת הנאה. יש לומר דהוי משום נדר כמ"ש הרמב"ם אע"פ שלא תל ההקדש על דבר שאין בו ממש מכל מקום הוי כנדר ע"כ נותן טו"ה לבדק הבית (וגם מסיק שם בתמורה כדעולא המתפיס עולה לב"ה אין בה אלא עיכוב גזברין בלבד והא הוי רק מדרבנן ועי' שם בתוס'). וא"כ גם הפקר אינו חל על טובת הנאה אלא הוי איסור מטעם נדר. והא דכתב הר"ן בנדרים (דף פ"ה) בהא כיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דמתסרה עלייהו שוויא כעפרא בעלמא. ואפקריה לטובת הנאה הוא לאו מטעם הפקר דאינו חל על דבר שאין בו ממש. אלא מטעם יאוש הוא דסליק נפשי' מזה כיון שאסרו עליהם בקונם אסוחי מסח דעתיה מטובת הנאה זו (ועי' מש"כ לעיל):

ולכאורה קשה לפמ"ש הא דכתב הר"ן בנדרים (דף פ"ה) דאינו מוצא שאלה בהפקר הוי אפילו היכי דאכתי דלא זכה בו אחר בהפקר אפ"ה לא מהני שאלה. הא החכם שעוקר הנדר ע"י שאלה משויא לנדר טעות. וכן הא דמהני שאלה בהקדש הוא משום דעל ידי שאלה הוי כהקדש טעות מעיקרא דלא הוי הקדש. כדאיתא בב"ב (דף ק"כ) מה להלן ראשי המעות אף כאן ראשי המטות למאי הלכתא שיש שאלה בהקדש. ולבית שמאי דאמרי אין שאלה בהקדש דתנן בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש ובית הילל אומרים אינו הקדש. וכתב רשב"ם התם דכיון דס"ל לב"ש דהקדש אפילו בטעות הוא כ"ש דס"ל דכל הקדש שהוקדש שלא במעות כגון שור זה הקדש דלא יוכל החכם לעשותו חולין ע"י שום חרטה דחכם נמי הקדש טעות משוי ליה. וא"כ כיון דהפקר בטעות לא הוי הפקר כמ"ש התוס' בגיטין (דף מ"ז) ובמנחות (דף ע"א) א"כ אמאי לא יועיל שאלה בהפקר דשאלה משוי ליה דהוי טעות ואתי דיבור ומבטל דיבור אם לא זכה בו אחר. ולפמ"ש הרמב"ם גם הפקר הוא משום נדר:

ונראה לי הטעם בזה משום דבשעה שהפקירו וחל ההפקר ויצא מרשותו לרשות הפקר ואינו יכול לחזור בו רק דבעי קנין וזכיה מן ההפקר כמו אחר א"כ ממילא הוי ג"כ יאוש דסליק נפשי' ואסוחי מסחי דעתי'. דגם הוא בעי לעשות זכי' בהפקר. כמו היכי דהוי יאוש דסליק נפשי' מהחפץ דאין לו בעלים הוי הפקר. כמו כן היכי דחל ההפקר ויצא מרשותו א"כ גם התייאש וסליק נפשי'. וגם כתבנו דיאוש אפי' בטעות מהני היאוש דהטעות מחזקי להיאוש שגורם להתייאש מזה. א"כ א"ש דלא מהני שאלה בהפקר דשאלה משוי ליה טעות אע"ג דהפקר בטעות לא הוי הפקר היינו היכי דהוי מתחילה ההפקר בטעות דלא חל כלל ההפקר אבל הכא דחל ההפקר א"כ ממילא הוי מהפקר ג"כ יאוש דסליק נפשי' מזה. ע"כ לא מהני שאלה דמשוי לטעות מ"מ היאוש דמהני אפילו בטעות הוי. א"כ הוי הפקר מחמת יאוש ובעי אח"כ זכי' וקנין מן ההפקר ע"כ לא מצינו שאלה בהפקר:

ובזה יש ליישב מה שתמה הרשב"א בתוס' פסחים (דף מ"ו) ד"ה אי בעי מתשיל עלה ממונא הוא. דהא אמרינן לעיל (דף ה') שלך אי אתה רואה ואתה רואה של אחרים ושל גבוה הא של גבוה נמי חשיב שלו הואיל אי בעי מתשיל עלה. (ומש"כ התוס' יו"ט בזה דמעיקרא לא קשה מידי דהא רבי אליעזר ס"ל דאין שאלה בהקדש והקדש טעות הוי הקדש כדאיתא בערכין (דף כ"ג) ודוקא בחלה קאמר רבי אליעזר הואיל ואי בעי מתשיל עלה הוי כשלו דחלה לא הוי הקדש ע"ש. נראה לי דהתוס' הקשו לדידן דקאמרינן (דף מ"ח) דרבי אימר הלכה כרבי אליעזר וכן קיי"ל כר"א. ואנן קיי"ל כבית הילל דיש שאלה בהקדש דהקדש טעות לא הוי הקדש. א"כ היאך אמרינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה). ולפמ"ש אפשר לומר דהיינו טעמא דהא היכי שהקדיש נכסיו ונאסר על כל העולם ממילא הפקיר הבעלים ממונו בשעה שהקדישו כדאמרינן בכריתות שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו משום משעה שנגמר דינו לקטלא הפקירו בעליו. וכן כמ"ש הר"ן בנדרים משעה שאסרו הנאת הפירות עציו דהוי הפקר משעה שאסרו א"כ ה"נ משעה שהקדישו הפקיר ממונו רק דהוי אסור בהנאה משום הקדש. וא"כ ממילא הוי יאוש ג"כ דסליק נפשי' מזה ואסוחי מיסת דעתו מממונו. וא"כ אף דע"י שאלה הלך האיסור מ"מ הפקעת ממון דהוי הפקר שהתייאש משעה שהקדיש שסילק נפשי' מזה לא נפקע ובעי אח"כ לעשות זכי' בזה בקנין. דאע"ג דע"י שאלה משוי כטעות היינו שהלך האיסור ע"י זה מ"מ כיון שחל ההקדש והתייאש ג"כ מזה ויאוש מהני אפילו בטעות אע"ג דשאל ע"י הקדישו נשאר הפקר קודם שזכה בו הוא או אחר. א"כ א"ש דוקא בחלה שיש לישראל טובת הנאה דיכול ליתן למי שירצה אע"ג דטו"ה אינו ממון דיהי' מחמת זה כשלו לעבור בבל יראה מ"מ משום אי בעי מתשיל עלה הוי שלו. דהא לא הוי הפקר בשעה שקרא עלה שם חלה דאיכא גבי' טובת הנאה. ע"כ ס"ל לרבי אליעזר הואיל אי בעי מתשיל עלה הוי שלו עובר בבל יראה. דאחר השאלה נשאר ממילא שלו בלא קנין וזכי' כלל. משא"כ בהקדש אע"ג דמצי מתשיל עלה מכל מקום קודם שעשה קנין וזכי' תשאר הפקר כיון שהקדישו נפקע ממונו להתייאש מזה וסילק נפשי' וכיון כל כמה דלא זכה הוי הפקר משום יאוש א"כ הוי שפיר אינו שלו ושלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של, אחרים ושל גבוה ולא מהני מאי דאי בעי מתשיל עלה דמ"מ הוי הפקר משום יאוש דמהני אפי' בטעות. והתוס' לעיל בפסחים (דף ד') ד"ה מדאורייתא בביטול בעלמא סגי משום מאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר כדאמרינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. והוא נכון בעזה"י:

עוד נראה לענ"ד דאיכא חילוק דין בין יאוש להפקר לפמ"ש רש"י והנימוקי יוסף בב"מ (דף י"ב) דהפקר דמי לדעת אחרת מקנה. והיכי שהפקיר חברו צבי שבור וגוזלות שלא פרחו ומתגלגלין בתוך שדהו אע"פ שרץ אחריהן ואינו מגיען קנה דדמי למתנה. וכן הוא ברא"ש דגרס באיבעיא דזרק ארנקי בפתח זה ואפקרי'. אבל ביאוש באבידה כה"ג דהי' צבי שבור וגוזלות שלא פרחו מתגלגלים בתוך שדהו ואם רץ אחריהם ואינו מגיען לא קנתה שדהו דזהו הוי. כמציאה. אע"ג דיאוש הוי ג"כ כהפקר לא הוי כדעת אחרת מקנה. והטעם בזה לפמ"ש לעיל דהפקר הוא דמסלק גוף החפץ ממנו ועוקר החפץ מרשותו להוציא לרשות הפקר. ועיקר ההפקר פעולתו בחפץ דעושה הפקר דמי לנותן מתנה לחברו ה"נ מפקיר החפץ לכל מי שרוצה שיזכה בו ע"כ הוי כדעת אחרת מקנה. אבל יאוש דאינו עושה ההפקר בגוף החפץ רק דמסלק עצמו ונפשיה מהחפץ ממילא הוי החפץ הפקר בלי בעלים כמו גר שמת דאין לו יורשים דהוי נכסיו הפקר ממילא דנשאר בלי בעלים. ע"כ לא הוי כדעת אחרת מקנה. דהוא אינו מקנה כלל לאחרים דההפקר הוי ממילא ואינו דומה למתנה. ע"כ לא מהני בזה אם רץ אחריהן ואינו מגיען. דיאוש הוי כמו נכסי הגר שמת דהוי כהפקר ממילא ולא הוי כדעת אחרת מקנה כמ"ש הרב המגיד (בפ"ב מה' זכיה ה' א'). ועי' בחו"מ (סי' רס"ח סעי' ד') בסמ"ע וש"ך שם:

והנה מכל הדברים שנתבארו מוכח דגם ביאוש דהוי כהפקר דמשעה שהתייאש הוי הפקר כמו בשור הנסקל שהוזמו עדיו דכל המחזיק בו זכה בו. וכן במי שאסר פירותיו על עצמו דהוי יאוש משעה שאסרו על עצמו כדמוכח מדברי הר"ן בנדרים כמ"ש. גם הוא אי בעי לזכות בעי קנין וזכי' אח"כ מההפקר. אע"ג דנודע לבעלים קודם שזכה בו אחר לא אמרינן דכלה היאוש. ובעי דוקא זכי' בקנין אפילו הבעל שהתייאש מזה. וא"כ באבידה דהתייאשו בעלים ממנו וקודם דאתי ליד זוכה נודע לבעלים היכן האבידה מונחת אפ"ה כל כמה דלא זכה בו בעל החפץ מצי אחר להקדים ולזכות באבידה. וכן במציל מפי הארי והדוב דהרי אלו שלו מפני שנתייאשו הבעלים אפילו הבעלים כאן ובא אחר והרג את הארי ורוצה לזכות בו והבעלים עומד וצווח כמבואר בחו"מ (סי' רנ"ט סעי' ז'). לא מהני מפני שהאחר קדם וזכה אע"ג דכלה היאוש וראה שניצל בהמתו מפני הארי קודם שזכה בו אחר:

וראיתי בקצוה"ח (סי' ת"ו) שכתב דיאוש לא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה ואינו כהפקר. וראיה מהא דאמרינן בב"ק (דף ס"ו) איתיביה רב יוסף לרבה גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך. והאי כיון דמטא עידן איסורא ודאי מייאש. ואס"ד יאוש קונה אמאי אומר לו הרי שלך לפניך דמי מעליא בעי שלומי ליה. אמר לי' כי קאמינא אנא זה מתייאש וזה רוצה לקנות. האי זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות. ואי נימא דביאוש יצא מרשות בעלים. נהי דאינו רוצה לקנות אכתי היכי מצי אמר ליה הרי שלך לפניך בתר דמייאש מרה מיני' כיון דתו לאו דמרה עי"ש. איני רואה בזה שום ראי' כלל דשאני התם דמאי אכפת לגזלן דהוא מתייאש מזה ויצא מרשותו. כיון דהגזלן לא קנה שאינו רוצה לקנות א"כ ממילא יוכל לומר הרי שלך לפניך. והוי כמו דמונח ברשותו דנגזל במטא עידן איסורא דהתייאש מזה. וכי משום דאי הוי ברשותו דנגזל הוי מוכר מקודם החמץ או הוי אכלו. והשתא מחמת הגזלן לא מכר והתייאש מהחמץ כי מטא זמן איסורו ע"ז אינו חייב הגזלן. כיון דאכתי הוי בעין והוא היזק שאינו ניכר ע"כ יכול לומר הרי שלך לפניך:

ולכאורה היה נראה להוכיח מדברי התוס' בב"ק (דף כ'). דאבעי' הדר בחצר חברו דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר מאי מצי אמר לי' מאי חסרתיך. או דלמא מצי אמר ליה הא אתהנית ואמר רמב"ח הא מתניתין היא ברה"ר פטור ואם נהנית משלמת מה שנהנית כו' ופריך האי זה נהנה וזה חסר האי זה נהנה וזה לא חסר ורמי בר חמא סתם פירות בר"ה אפקורי מפקר לה. וכתבו התוס' ד"ה אפקורי מפקר לה. לא לגמרי דא"כ אפילו מה שנהנית לא משלם. אלא מתייאש מהם שסבור שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם עד שלא יבואו לדמי מה שנהנית. והוא תמוה דא"כ כיון דמתייאש מהם שלא יבואו כלל לדמי מה שנהנית א"כ אכתי קשה דאפילו מה שנהנית לא משלם כיון דהתייאש מהם. ועי' במהרמ"ל שדחק עצמו בזה ודבריו תמוהים עי"ש. וע"כ דהתוס' סברי דביאוש אם לא אתי לרשות זוכה לא יצאה מרשות בעלים א"כ אע"ג דהתייאש מהפירות מחמת שרבים דורסים עליהם שלא יבואו אה לדמי מה שנהנית מכל מקום כיון דלא אתי לרשות זוכה רק הבהמה אכלתן מקרי זה נהנה וזה לא חסר. כיון דהתייאש מזה ואפ"ה משלמת מה שנהנית כיון דלא בא ליד זוכה אך אפשר לומר דהתוס' ס"ל כרמב"ם (פי"א מה' גזילה ואבידה ה' י"א) השליך כיסו בר"ה והלך לו וכל כיוצא בזה הרי זה אבד ממונו לדעתו. ואע"פ שאסור לרואה ליטול לעצמו אינו זקוק להחזיר. א"כ בהניח בר"ה לא הוי הפקר גמור כמ"ש הכ"מ שבשביל זה שאינו חושש לפקח בנכסיו לא נאמר שהפקירם. ע"כ אם נהנית משלמת מה שנהנית וגם מקרי זה נהנה וזה לא חסר ועי' בחו"מ (סי' רס"א סעי' ד') דהטור חולק בזה על הרמב"ם והביאו הרמ"א שם ועי' בש"ך וצ"ע:

אך יש להביא ראי' מהא דב"ב (דף פ"ז) דיאוש מהני אפי' היכי דלא אתי ליד זוכה שכיון שהתייאש יצאה מרשותו. הרכינה ומיצית הרי הוא של מוכר. ופריך בגמרא הרכינה ומיצה הרי זה תרומה א"ל הא אתמר עלה אמר רבי אבוהו משום יאוש בעלים נגעו בה. וכן אמרינן בירושלמי דתרומות (פי"א ה' ד') אמר רבי יצחק בן אלעזר משום יאוש בעלים. ומשמע אפילו מדד המוכר לכליו של לוקח בר"ה דלא קני ליה כליו. לעולם הוי המיצה למוכר א"כ לא אתי ליד זוכה דכלי לא קני בר"ה. או דמדד המוכר מכליו לכליו של לוקח ברשות לוקח דלא קני לי' הכלי של מוכר ברשות לוקח המיצה מאי דהוי בכליו של מוכר. כדאיתא בב"ב (דף פ"ה) וכן הוא בחו"מ (סי' ר' סעי' ג'). אפ"ה לא מצי הלוקח לתבוע המיצה מהמוכר משום דהתייאש ממנו. וכן משמע נמי מירושלמי דיבמות (פ"ד ה"א). גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ונודע שיש לו בן במד"ה או שהיתה אשתו מעוברת הכל חייבין להחזיר. החזירו הכל ואח"כ מת הבן או שהפילה. כל הקודם באחרונה זכה בראשונה לא זכה. ופריך מזה אפילו לשמואל דס"ל דזכין לעוברין אפילו בראשונה יזכה לא כן אמר רבי יוסא אע"ג דשמואל אמר זכין לעוברין מודי והוא שיצא ראשו ורובו מחיים הרי אינו בן קיימא. אמר רבי יצחק ב"ר אלעזר משום יאוש. (פי' מהראשונים ששמעו שיש לו בן או אשתו מעוברת והחזירו הכל אייאושי מייאשי מיניה כשהחזירו. ומשמע אפילו אם הראשונים נודע להם שהפילה או מת הבן קודם שהחזיקו האחרונים דכבר כלה היאוש שלהם מה שהחזירו. אפ"ה לא מהני חזקתן של ראשונים. והאחרונים שהחזיקו בנכסיו קנו. א"כ מוכח דיאוש מהני אפי' לא אתי לרשות זוכה. כיון דהתייאש יצאה מרשותו. ובעי אח"כ המתייאש לזכות בקנין ממה שהתייאש אע"ג דנודע לו קודם שזכה בו אחר מכל מקום כל הקודם זכה בו [ועי' במפרש פ"מ שפי' האי שינויא דריב"א כשינויא דרבא בש"ס דילן בב"ב (דף קיב) שאני התם דרפויי מרפיאין בידייהו מעיקרא ואינו נראה כלל פירושו ועי' ק"ע וש"ק עי"ש ולמ"ש א"ש. ועי' בירושלמי (פ"י ה' ה') ועי' במפרש פ"מ שם. ועוד כבר בארנו דמוכח מהא דר"ן בנדרים ומשור הנסקל שהוזמו עדיו דהוי רק מטעם יאוש דאע"ג דלא אתי ליד זוכה בעי המתייאש לעשות קנין וזכי' ממה דהתייאש וכל כמה דלא זכה בהיאוש כל הקודם זכה. למדתי זה. פה וואלקאוויסק יע"א שנת תקצ"ח לפ"ק:

תוכן העניינים

ברית יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה