אור ברסלב

ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ

השמטות

מפתחות

השמטה לסימן א

ד"ה אך עדיין יש לחלק בסופו. [שוב ראיתי בבאה"ט (סי' ר"י ס"ק א') העתיק מספר גן המלך. דבר שהיה בו כזית ונצטמק ונתמעט משיעורו אין לברך אחריו. ואם אח"כ חזר ונתפח שפיר מברכין עליו לאחריו עכ"ל. והנה דין זה אם מעיקרא הי' בו כזית ונתמעט משיעורו דאין מברכין עליו לאחריו. ואם אח"כ חזר ונתפח דהוי בו כזית מברכין עליו לאחריו. הוא שפיר כמ"ש דמוכח מסוגיא דמנחות (דף נד) דלמ"ד דס"ל דיש דיחוי באיסורין איתותב. וכה"ג חייב משום פיגול ונותר וטמא. אבל אם מעיקרא לא היה בו כזית ונתפח ועמד על כזית דהוי רק כזית מדרבנן אפשר לומר דלא דמי להא דמנחות (דף נד) כיון הא דמברכין על כזית הוי רק מדרבנן א"כ היכי מעיקרא לא הוי כזית רק נתפח ועמד על כזית לא חייבו רבנן לברך כמ"ש:

והנה שלחו לי העתק מס' גן המלך אשר הביאו הבאה"ט. (כי איננו ת"י ולא ראיתיו). שכתב מקודם לענין ברכה אחרונה אם היה בו כזית ונצטמק אין לברך אחריו בנ"ר ואם אח"כ נתפח מברכין עליו. אמנם יש להסתפק לענין ברכה. דאמרו במנחות (דף נד) היכי דמעיקרא לא הוי בה והשתא אית בה מדרבנן. והשתא לענין ברכה כה"ג דלא הוי בי' שיעור ואתפח ועמד על שיעור כיצד נידון עליו. ולכאורה נראה לומר כיון דלא תשיב דאית ביה שיעור אלא מחומרא דרבנן. אין ראוי להחמיר חומרא זו במלתא דעיקרו דרבנן. והוי כתרי חומרא אהדדי ותקנתא לתקנתא. שיעור ברכה הוי תקנתא דרבנן. ועוד נתקן להחשיב שיעור לזה:

אמנם כד דייקת שפיר נראה דיש לברך. כי מעיקרו דמלתא הוי שנויה במחלוקת שהרי בתוס' ברכות (דף לט) ד"ה בצר לי' שיעורא. כתבו והר"י היה אומר בבורא נפשות. כיון דלא ברכה חשובה היא. אפי' בציר משיעורא מברכינן בורא נפשות. ולא נראה כיון דבורא נפשות תקנוה כנגד על הגפן. כי היכי דעל הגפן בעי שיעורא. בבורא נפשות רבות נמי בעי שיעורא. והרא"ש ג"כ מסתפק בדבר. א"כ יש לומר דע"כ לא פליגי ומצרכי שיעורא לבנ"ר אלא כשבא הדבר בלא שיעור. אבל אם נתפח ועמד על כשיעור אף הם מודים דחשיב שיעור לזה וראוי לעשות כן. כיון דבלא"ה אפילו פחות מכשיעור מברכין עליו בנ"ר עכ"ל. ודבריו אינן נראין לי. כי לפ"ז אמאי פשיטא לי' מעיקרא היכי דאית ביה כזית ואח"כ נצטמק ולית בי' כזית דאין מברכין עליו. דגם בזה יש לומר כיון דהר"י רצה לומר דמברכין בנ"ר על פחות מכשיעור. והרא"ש נסתפק בזה. א"כ יש לומר' אף להרמב"ם והרי"ף דפליגי ע"ז כה"ג דהוי מתחילה כזית והשתא נצטמק מודים דמברכין עליו בנ"ר. ומדברי הרמב"ם משמע דלעולם אין מברכין היכי דלא הוי כזית. אלא דיש לחלק כמ"ש בתשו' דשאני טומאה היכי דלא הוי מעיקרא כזית והשתא הוי בה מדרבנן לענין ברכה):

השמטה לסימן ד

[ד"ה ואין לומר בזה עד מדעשה על עצמו כחיוב תורה דאין בו משום ח"ש]. אך גוף דברי הט"ז אינן מוסכמים כי בתשו' הרדב"ז (ח"ד סי' ס') הביא בשם הרא"ה. מי שנשבע לפרוע לחברו סך ידוע ואינו יכול לפרוע ויכול לפרוע מקצת. חייב הוא לפרוע אותו מקצת. דעל כולה ועל מקצתה משתבע כיון דאיכא הנאה במקצתה. ולאפוקי נשבע ללכת למקום פלוני מסויים שאם אינו יכול להגיע שם. שאין לו ללכת למקום שיכול דהא ליכא הנאה באותו מקצת עכ"ד ודברים ברורים הם עכ"ל. שוב ראיתי במל"מ (ה' שבועות ה' כ') שמסתפק בדין זה והביא מש"כ הרדב"ז עי"ש:

השמטה לסימן ה

[ד"ה ולכאורה הי' אפשר לומר בזה עד ולפמ"ש א"ש]. ואיני יכול לומר דסוגיא דערובין ס"ל דמפיסין בבגדי קודש. וסוגיא דזבחים ס"ל דמפיסין בבגדי חול דאז חייבין ג"כ בתפילין של יד וע"כ דכהנים בעבודתן פטורין מן התפילין הוא בשעת עבודה דעוסק במצוה. דהא לא מצינו דתנאי פליגי בזה אי מפיסין בבגדי חול או בבגדי קודש:

השמטה לסימן ו

[ד"ה ומה שתמה על פרש"י בע"ז עד משום דהוי כטהורין דלא משוי אוכלא נינהו כו' או משום דלא שכיח]. דאי יפדו כשהן טמאין יפדו נמי כשהן טהורין אי טהורין נפדין ולבונה וכלי שרת לא שכיחי. משא"כ כה"ג ששימשו לעכו"ם דהוי נעבד שאסור לגבוה יש להם פדיון:

השמטה לסימן יב

(ד"ה אך הרמב"ם (פ"ט מה' גניבה ה' יג) עד הואיל על מעשה אחד בא]. ומתוס' ב"ק (דף ע') ד"ה כמאן כר"ע דאמר קלוטה כמי שהונחה דמי וא"ת לר"ע נמי כיון דמטא לאויר חצרו חייב לענין שבת דרה"י עולה עד לרקיע ולענין קנין לא קני באויר עד דמטי לתוך המחיצות כדמוכח בגיטין (דף ע"ט) כו'. הוא ג"כ דלא כמ"ש התוס' דהא על מעשה אחד בא:

שם [אבל בלא"ה הוי אמרינן דעל מה שחסם חייב מלקות ומכאן ואילך בתשלומין]. וכן הוא בירושלמי ב"ק (פ"ב ה' ה') אם אומר את שאין כזורק החץ ממקום למקום על שיבולת הראשון נתחייב מיתה ומכאן ואילך בתשלומין ועי' בפ"מ שם:

השמטה לסימן טו

(ד"ה אך מדכתב הרמב"ם זהו הכלל כל שמברכין עליו כו' עד סופו. וע"כ הוי מטעמא דהוי מצוה הבאה בעבירה. וע"כ נראה כמ"ש מתחילה בישוב דברי הרמב"ם]. והרמב"ם מיירי הכא ג"כ שבלע המצה. מדכתב או שגזלה ואם לעסי' קניא כמ"ש הה"מ בפ"ו מה' מצה וכן הוא בשו"ע או"ח (סי' תנ"ד סעי' ד') הא דכתב הרמב"ם או שגזלה הוא דגזל מצה. אבל גזל חטים ועשאו קמח. או קמח ועשאו פת ודאי יוצא שקנאן בשינוי. ודמים לבד הוא חייב כמ"ש לעיל דס"ל כמ"ש התוס' והרשב"א דהיכי דהוי הקנין מעיקרא לא הוי מצוה הבאה בעבירה וע"כ עירב הרמב"ם הכא מצה האסורה משום טבל או שגזלה להורות דמיירי בבלע מצה דלא קניא כלל:

השמטה לסימן טז

[ד"ה עוד אפשר לומר עד והא דאמרינן בירושלמי גם לחמי תודה מתבערין משהגיע זמן ביעורו. י"ל דהוי דק מדרבנן אבל מדאורייתא יכולין לומר שניתן לאכילה כה"ג שעשה דוחה ל"ת]. ועי' לעיל (סי' ד') מש"כ בזה ד"ה ולפמ"ש יש ליישב עי"ש:

השמטה לסימן יט

[ד"ה ומש"כ להביא סמך לדברי הצל"מ עד לפמ"ש הרמב"ם (פ"י מה' מלכים ה' ו') מפי הקבלה שב"נ אסורים בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן בלבד ואין נהרגין עליהן כו']. והנה הש"ך ביו"ד (סי' רצ"ז סעי' ד' ס"ק ג') אסור לישראל ליתן בהמתו לעכו"ם להרביעה בב"י ובעט"ז ובב"ח כתבו הטעם משום אמירה לעכו"ם שבות וכן עיקר כמו שיתבאר. אבל בדרישה כתב ואני אומר וכו'. שהטעם משום דבני נח מצווין על הרכבת אילן והרבעת בהמה. וכ"כ הרמב"ם פ"ו מה' מלכים כו' ולא אאמין שיצאו מפיו דברים אלו. דהא קיי"ל דז' מצות נצטוו בני נח ותו לא. ואמת כן הוא דעת רבי אליעזר בפ' ד' מיתות (דף נו) דנצטוו גם על הרבעת בהמה והרכבת אילן אבל אנן קיי"ל כרבנן. ומש"כ וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ו מה' מלכים כו' אין שם רמז ורמיזה ואדרבה מדברי הרמב"ם (פ"ט מה' מלכים) מבואר להדיא דלא נצטוו אלא בז' מצות ע"ז ג"ע ש"ד וגזל ודינין וברכת השם ואבר מן החי והוא פשוט עכ"ל. ודברי הש"ך תמוהים מה שהשיג על הדרישה בזה. כי ט"ס בדרישה מש"כ וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מה' מלכים. והוא בפרק י' מה' מלכים ברמב"ם מפי הקבלה שב"נ אסורים בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן בלבד ואין נהרגין עליהן עכ"ל. וכמ"ש הכ"מ שם דסובר רבינו דאע"ג דלית הלכתא כרבי אליעזר משים דא"כ הוי לי' ח' מצות בני נח שהוא נהרג עליהן ואנן על ז' מצות ב"נ נהרג אשכחן וכמ"ש בפרקים הקודמים אבל על ח' מצות נהרג לא אשכחן. מכל מקום דשמואל מפרש למילתא אלמא דס"ל דאסורין הן בכלאים אע"פ שאין נהרגין עליהן עכ"ל. שוב מצאתי בביאורי הגאון החסיד מוהרא"מ ז"ל (סי' רצז ס"ק ז') שכתב לא מבעי בהרבעה דב"נ מצוה עליה. כמ"ש הרמב"ם (פ"י מה' מלכים ה' ו) וכ"כ בדרישה וש"ך שגה בזה עכ"ל עי"ש:

השמטה לסימן כ

[ד"ה א"כ מהא דמפרכסת בלא"ה עד סופו. דמכשיל הב"נ כמ"ש]. שוב ראיתי במוהרי"ל (סי' קנז) שכתב השואל ואם מותר אדם להאכיל לבהמות חברו חמץ שאינו שלו אלא מצאה בפסח בתוך ביתו. אם אני קורא עליו לפני עור כו'. וראי' יש להתיר מן התוס' בפרק כל שעה בדבור ואבמ"ה לבני נח. מהא דמקשה כיון דאבמ"ה של א"י מיירי כו'. ואי הוי אסור בנידון דידן הוי לי' לפרש הספר מהא וכלבו. רוצה לומר לכלבו של א"י ואמאי נקט בני נח אם הוא אסור בהנאה אפילו לכלבו נמי אסור דמהנה לא"י ממה שאסור לו בהנאה וע"כ צ"ל אלא בדבר שאסור בהנאה בנידון זה מותר שא"צ למחות מה שנותן לכלבו. אע"ג דיש לדחות דלמא צ"ל דתוס' מקשה אמאי נקט הספר כו' ברייתא ת"ל לפני עור. יוכיח מן הרישא מדנקט לבני נח ולא נקט לכלבו. א"כ מבינים הספר ולכלבו שרי מדנקט ולפני עור ולכך מקשים התוס' שפיר. ודוחק לפרש התוס' כך או בדוחקים אחרים ויורנו מר בדברים אלו כי נפלה מחלוקת בין החכמים עכ"ל. והמוהרי"ל (בסי' קסא) כתב ושוב הבאתי ראי' להתיר מתוך כ"ש. דהא לכלבו שרי דפירושו לכלבו של א"י מטיבותא אמינא דאפילו לרבי אבוהו אין איסור הנאה באבמ"ה דמדאיצטרך גבי נבלה אותו על ישראל קיימא ולא אא"י דאי לא"י נמי מנא לן למשרי לא"י. דהיקש לדם לא נאמר לא"י דא"כ נימא איכא בינייהו אבמ"ה לא"י. וליכא למימר מכח דלישראל שרי ולא"י אסור כיון דלישראל אסור באכילה חשיב שפיר אסור לישראל. ולפי דבריך מכל מקום אין לפרש הגמרא מהנאת בני נח דמייתי תלמודא קרא דלא תאכל דאיירי בבני נח. ואי משום דלא נימא לישראל נאמרה ולא לבני נח כיון דלא נשנית מ"מ מהא קרא לחודי אין שום ראי' דכתב לשון אכילה בבני נח עכ"ל ולענ"ד יש לומר כמ"ש:

השמטה לסימן כו

[גם מש"כ דאנינות של תורה שלא לאכול קדשים עד סופו ביום מיתה דתופס לילה מדאורייתא עי"ש]. גם קשה דהא מירושלמי מבואר שאמר שדוד מת בעצרת והיו כונן אוננים והקריבו למחרת דהא יו"ט אינו חל אנינות. רק אם רוצה לקוברו ע"י עממין וע"כ דהא דקאמר היו אוננין היינו דאסור כהן לעבוד ולאכול בקדשים וזה נוהג אפי' ביו"ט:

אך לפמ"ש המל"מ יש לדחות שכתב אע"ג דאין אנינות חל בשבת מ"מ אסור בקדשים משום טרדה כמו דאמרינן ביומא (דף יד) נהי דאנינות לא חל אטרודי מי לא מיטרד ופרש"י שם ובקדשים בעינן שמחה דכתיב לך נתתים למשחה כדרך שהמלכים אוכלין א"כ למדנו אע"ג דלא הוי חיוב אנינות מ"מ אסור בקדשים משום טרדה אפי' שהוא שבת. וא"כ אפשר לומר דהפי' בירושלמי שהיו ישראל אוננים היינו לומר שהיו טרודים באבלו של דוד. וכל היום אסורים באכילת קדשים ולא רצו להקריב באותו יום ולאכול בערב שלא למעט זמן אכילתם לפיכך הניחו הכל למחרת יום ההוא זבחים ועולות עי"ש. ואינו נראין לי כי לפמ"ש התוס' בזבחים (דף עה) ד"ה בכור אינו נפדה תמורתו מהו. ואי לענין דנאכלת בצלי וחרדל כדדרשינן למשחה לגדולה. הא כיון דלאו מתנות כהונה הוא לא שייך בה למשחה א"כ שלמים שנאכלים לבעלים לזרים לא בעינן למשחה דנאכל בכל מאכל. וכיון דלא בעינן בהו למשחה גם טרדה אינה אוסרת בזה (ועי' מש"כ המל"מ פ"י מה' מעשה הקרבנות ה' י' ועי' מש"כ בסי' מא). ועוד דכבר כתבתי דמל"מ נמשך אחרי פי' רש"י. והתוס' ישנים ביומא השיגו על פרש"י ומפרשי פי' אחר בסוגיא שם. [אחר שנים רבות מצאתי בשעה"מ (פ"ג מה' מעשה הקרבנות שהשיג על מל"מ בכמה דברים שכתבנו עי"ש]:

השמטה לסימן ל

(ד"ה ולענ"ד א"א לומר כן עד א"כ הוי כבעלים ממש על ממון חבירו והוי כשלו דרחמנא אקניא לי']:

ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' בסוכה (דף ל"ה) ד"ה אתיא נחם לחם. תימה דבפ' כל שעה (דף ל"ה) דאין יוצאין במצה של טבל מדכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. יצא מי שאסור משום בל תאכל טבל. תיפוק לי' משום דבעינן מצה שלכם וטבל לא חשיב לכם כדמוכח הכא גבי אתרוג. דע"כ לא פליגי ב"ש וב"ה אלא בדמאי משום דאי מפקיר נכסי' והוי עני וחזי לי' אבל בטבל כולי מודה עכ"ל ולפמ"ש א"ש דנפקא מינה דאם הוי פיקוח נפש דמותר ליקח של חבירו והוי כשלו. אבל משום היקשא בל תאכל חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דאינו יוצא רק מה דהוי איסורא בל תאכל חמץ ולא בל תאכל טבל א"כ אפי' בפיקוח נפש אינו יוצא ידי חובתו במצה זו וצריך לאכול מצה אחרת (ועי' מש"כ לעיל סי' ט"ו). אלא לפמ"ש המג"א באו"ח (סי' תרל"ז) בשם ספר יראים אע"ג דגזל עכו"ם מותר מ"מ לאו שלו הוא. אפשר לומר דה"נ אינו יכול להפריש תרומה שלא מדעת חבירו. אע"ג דשרי ליקח ממון חבירו במקום פ"נ מ"מ לא הוי שלו להפריש תרומה (ועי' מש"כ לעיל סי' ט"ו) אך לא מסתברא לי במקום פ"נ דהכא רשאי ג"כ להפריש תרומה בלא הבעלים:

השמטה לסימן לד

[ד"ה עוד נראה לי לומר עד סופו ע"כ אמר משום דבעינן היתר אכילה דבעינן שיהא כל האתרוג לכם לכל צרכי הנאתו ויהא בו היתר אכילה]:

ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם (בה' לולב פ"ח ה' ב') אתרוג של תרומה טהורה ושל מעשר שני בירושלים לא יטול שמא יכשירו לטומאה ואם נטל כשר. א"כ פסק הרמב"ם כהאי מ"ד מפני שמכשירה. ובתשו' נודע ביהודא תנינא (ח' או"ח סי' קל"א) הקשה הגאון ר' ישעי' פיק אמאי פסק הרמב"ם כמ"ד מפני שמכשירה משום דהוי לחומרא דאפילו קרא שם חוץ מקליפתה החיצונה נמי אסור. הא התוס' ד"ה מפני שמכשירה. דהוי מצי למימר איכא בינייהו שכבר הוכשר. א"כ גם למ"ד מפני שמפסידה הוי לחומרא היכי שכבר הוכשר. עי"ש מה שהשיב לו הגאון נודע ביהודא בזה:

ולכאורה יש לומר הא דלא אמר הש"ס האי איכא בינייהו היכי שכבר הוכשר. למ"ד מפני שמפסידה איכא ולמ"ד מפני שמכשירה ליכא. דיש להבין במאי פליגי רבי אמי ורבי אסי דחד אמר מפני שמכשירה וחד אמר מפני שמפסידה. דאין לומר דפליגי בהא דאמרינן בחולין (דף קיח) אמר רב חייא בר אשי אמר רב יש יד לטומאה ואין יד להכשר. ורבי יוחנן אמר יש יד לטומאה ויש יד להכשר. ואיבעית אימא סברא. מר סבר הכשר תחילת טומאה. ומר סבר הכשר לאו תחילת טומאה. דזה אינו דהתוס' בפסחים (דף כ') ד"ה ובשעת שחיטה עדיין משקה טופח עלי' כתבו דבחולין (דף קיח) פליגי רק אם יש יד להכשר. אבל לכולי עלמא יש שומר להכשיר. א"כ הכא דקליפה החצונה הוי שומר להכשיר. א"כ גם למ"ד שמפסידה איכא משום שמכשירה. וע"כ צ"ל דהאי מ"ד מפני שמפסידה ס"ל דוקא לטמא את התרומה דהוי דאורייתא אסור אפילו ע"י גרמא כמבואר בפסחים (דף נ') ולטמא בידים אפילו בתלוי' אסור אבל גבי הכשר בתרומה הוי רק דרבנן ע"כ לא חיישינן שמא יכשירנה. ע"כ קאמר דהטעם שלא יטול תרומה טהורה מפני שמפסידה. אבל קשה למ"ד מפני שמכשירה אמאי לא קאמר מפני שמפסידה דהיכי קפליג על מ"ד מפני שמפסידה דלכ"ע אסור להפסיד תרומה. כמ"ש הרמב"ם (פ' י"ב מה' תרומות ה' א'). אסור לטמא את התרומה של א"י כשאר קדשים. ולא יביאנה לידי טומאה ולא יפסידנה אלא אוכל את הטהורה ומדליק הטמאה. וכן במעשר שני כתב הרמב"ם (פ"ג מה' מעשר שני ה' ט'), מעשר שני אסור לאבד אפילו מיעוטו בדרכים אלא מוליכו כל שהוא או מוליך דמיו לירושלים עי"ש:

לכן נראה דכ"ע ס"ל האי טעמא מפני שמפסידה. וגם הך מ"ד שאמר מפני שמכשירה אסור ג"כ משום שמפסידה אלא דס"ל כשם שאסור לגרום טומאה לתרומה. ה"ה יש לחוש שלא להכשירה דהוי גרם לטומאה. דע"י זה ראוי לקבל טומאה וכיון דהך מ"ד מפני שמכשירה ס"ל ג"כ מפני שמפסידה. א"כ אפילו היכי דכבר הוכשר האתרוג דליכא הטעם מפני שמכשירה מ"מ אכתי אסור מפני שמפסידה. וכ"ש היכי דקרא שם חוץ מקליפתה החיצונה דיש ג"כ חשש מפני שמכשירה. א"כ ע"כ פסק הרמב"ם לחומרא כהך מ"ד מפני שמכשירה כיון דס"ל גם כן איסור מפני שמפסידה:

אך אפשר לומר דרבי אמי ורבי אסי פליגי בזה והך מ"ד מפני שמכשירה לא ס"ל כלל האי טעמא מפני שמפסידה. כדאמרינן בפסחים (דף נה) דמר סבר להפסד מרובה חששו ולהפסד מועט לא חששו. ומר סבר להפסד מועט נמי חששו. ועי' פסחים (דף כ') וכ"ש הכא מה דנמאסת במישמוש יד מה שקרא שם תרומה חוץ מקליפתה חיצונה הוי הפסד מועט. א"כ אכתי תקשי אמאי פסק הרמב"ם כהך מ"ד מפני שמכשירה לחומרא. דהא גם למ"ד מפני שמפסידה איכא חומרא היכי שכבר הוכשר:

ולפמ"ש אפשר לומר טעמא דרמב"ם בזה שפסק כהאי מ"ד מפני שמכשירה משום דסוגיא דגמ' כוותי' אזלא דפריך מהא דתנן של תרומה טמאה פסול בשלמא למ"ד שאין בה היתר אכילה שפיר. אלא למ"ד לפי שאין בה דין ממון אמאי הרי מסיקה תחת תבשילו. דקשה דהא אסור משום כתית מכתת שיעורו. כיון דמצותה בשריפה כמ"ש התוס'. וע"כ כמ"ש היכי דקרא שם חוץ מקליפתה חיצונה רק לבשר האתרוג מבפנים ולא נשפכה כולה כקיתון דמשום מכתת כתית שיעורו כשר כה"ג אע"ג דליתא דמי כיון דלא נשפכה כולה כקיתון ואפ"ה פסול משום דלית בהו היתר אכילה דבעינן שיהא כל האתרוג לכם לכל צרכי הנאתו שיהא בו היתר אכילה. ובמתניתין תנן דשל תרומה טמאה לעולם פסול. וכה"ג מותר למ"ד שאין בו דין ממון אי לא בעי היתר אכילה. וא"כ כיון דשל תרומה טמאה מיירי אפי' היכי דקרא שם רק לבשר האתרוג מבפנים חוץ מקליפתה חיצונה. א"כ הא דתני אח"כ של תרומה טהורה לא יטול מיירי ג"כ דאפי' קרא שם תרומה לבשר אתרוג מבפנים חוץ מקליפתה חיצונה ג"כ לא יטול. וע"כ הוי טעמא משום מפני שמכשירה. דלמ"ד מפני שמפסידה מותר כה"ג ליטול לכתחילה היכי שקרא שם חוץ מקליפתה חיצונה וע"כ קאי הך סוגיא כמ"ד מפני שמכשירה ע"כ פסק הרמב"ם כהך מ"ד מפני שמכשירה:

שם ד"ה אך המג"א (סי' תרמ"ט ס"ק כ') הביא דעת הש"ג דערלת חוץ לארץ כשר באתרוג דהוי היתר אכילה שיכול להאכילו לחבירו שאינו מכיר בה. עד סופו. אך מגמרא דקידושין דאמר רבי יוחנן אבד ודאו לא משמע הכי דהא יכול ליתן לחבירו שאינו יודע בו. [ואפשר דר"י אע"ג דס"ל דערלה בחו"ל הללמ"ס וספיקו מותר לא קאמר אבד ודאו רק להני חריפי דפומבדיתא דסברי דאין ערלה בחו"ל כלל. ועי' בב"י ביו"ד (סי' רצ"ד) שכתב דהני רבנן רב אויא ורבה בר רב תנן דספוקי מספקי להדדי סברי כשמואל דערלה בחו"ל הוי מדרבנן הילכתא מדינה אבל לר"י דס"ל דערלה בחו"ל הללמ"ס אסור לספק לחבירו עי"ש ועי' במג"א שם באו"ח:

גם לפמ"ש לקמן דבאתרוג דכתיב לכם בעינן שיהי' לאחריני היתר אכילה. וגם לדידי' יהי' היתר אכילה משום מגו. והכא בערלה חו"ל אע"ג דיכול לספק לחבירו מ"מ לדידי' ליכא היתר אכילה אפי' ע"י מגו. ע"כ ערלת חו"ל לא הוי לכם]:

השמטה לסימן מא

[ד"ה עוד כתב השע"מ ראי' מזבחים (דף צ"ו) יקדש להיות כמוה עד סופו. אבל במצה וקרבן פסח דלא מתנות כהונה לא שייך בהו למשתה כמ"ש התוס' בזבחים (דף ע"ה) ד"ה בכור אינו נפדה יש לומר אפי' שלא כדרך אכילתן יובא ידי חובתו והוא נכון]:

והנה רש"י בפסחים (דף פ"ו) ד"ה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. כתב כשהגיע זמנו להפטר מן הסעודה דהיינו אחר הפסח שהוא נאכל באחרונה. שכן חובת כל הקרבנות כדקיי"ל למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין בחולין (דף קל"ב) אינן נפטרין ע"י אפיקומן. וכ"כ רשב"ם בפססים (דף קי"ט) ד"ה כגון ארדלאי לי כו'. ולפי שדינו לאכול בסוף על השובע וכן כל קרבנות כדכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין. א"כ מבואר דס"ל דלמשחה לגדולה קיימא אכל קרבנות קדשים. (וזה דלא כמ"ש התוס' בזבחים (דף ע"ה) שכתבו ואי לענין דנאכלת בצלי וחרדל כדדרשינן למשחה לגדולה הא כיון דלאו מתנות כהונה הוא לא שייך בזה למשחה. א"כ גבי פסח דנאכלת לבעלים ולא מתנות כהונה הוא לא שייך בזה למשחה]:

והא דכל הקרבנות קדשים נאכלות על השובע כמ"ש רש"י ורשב"ם הוא ממה שאמרו בתמורה (דף כ"ג) ובמנחות (דף כ"א) אם אכילה מועטת נאכל עמם חולין ותרומה. ובאכילה מרובה אין אוכלין עמה חולין ותרומה וכ"כ הרמב"ם (ה' מעשי הקרבנות פ"י ה' י"א) היתה להם אכילה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומות כדי שתהיה נאכלת על השובע היתה להם אכילה מרובה אין אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שלא תהי' נאכלת אכילה גסה וכן בשירי המנחות וכיון דבמנחה נמי אמרינן בתמורה דנאכל על השובע. וזהו ג"כ כמ"ש רש"י, משום דבעינן למשחה א"כ גם קרבן פסח בעינן למשחה דנאכל על השובע. ועי' בתוס' פסחים (דף ק"כ) ד"ה מפטירין ע"ש:

וקשה לי בתוס' בכורות (דף כ"ז) ד"ה ואתי למנהג בהו מנהג דחולין. שכתבו ובעינן למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלין בצלי וחרדל ובכל מתנות כתיב למשחה אפילו בזרוע ולחיים ובקיבה כדמשמע הכא. (זהו מפורש בחולין (דף קל"ב) גבי מתנות וכמ"ש רש"י הכא). וגבי תרומה לא מצינו שיצריך בשום אכילה בגדולה. ושמא לא שייך גדולה אלא בבשר עכ"ל. (והתוס' ע"כ ס"ל הא דקדשים נאכלין על השובע כדמוכח מתמורה (דף כ"ג) ומנחות (דף כ"א) לא מחמת משום דכתיב למשחה כדרך שהמלכים אוכלין וכמ"ש התוס' בפסחים (דף ק"כ) ד"ה מפטירין אחר מצה אפיקומן ע"ש]. והוא תמוה דהא בסוטה (דף ט"ו) אמרינן גבי מנחות ורשאין הכהנים ליתן לתוכו יין ושמן ודבש מאי טעמא אמר קרא למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ואין אסורין אלא מלחמץ דכתיב לא תאפה חמץ חלקם. א"כ אפילו במנחות שייך בהם למשחה. א"כ היאך כתבו הכא בבכורות דשמא לא שייך גדולה אלא בבשר. והא שכתבו בזבחים (דף ע"ה) כיון דלא מתנות כהונה לא בעינן למשחה. יש לומר דגם מנחה הוי מתנות כהונה]. וא"כ לרש"י ורשב"ם גם בקרבן פסח ושלמים הנאכלים לבעלים אינו יוצא בזה שלא כדרך אכילתן משום דבעינן למשחה:

השמטה לסימן ס

ד"ה גם כתב לדמות להא דכתב הרמב"ם עד אבל לכל דבר שם פשתן עליו:

ואין לדמות ג"כ להא שכתב הרמב"ם (פ"א מה' ציצית ה' י"א) המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית (והוא בעי' דרב פפא בע"ז (דף מ"ו). אבל המשתחוה לפשתן הנטוע הרי זה כשר שכבר נשתנה. וכן הוא באו"ח (סי' י"א סעי' ח') וכתב המ"א שם (ס"ק י"ב) דמשתחוה לבהמה צמר פסול לציצית ואע"ג דנשתנה דמעיקרא צמר והשתא חוטין מ"מ עדין חזותיה עליו ונראה שהוא צמר. משא"כ בפשתן נטוע דהוי כעץ בעלמא ונקרא עץ וכיון שעשאו חוטין מראהו הראשון חלף והלך לו עי"ש. אלמא אם נשתנה מותר. משום דשאני התם לענין נעבד למצות ציצית כיון דהוי שינוי מותר לציצית. אע"ג דאפשר לחזור לברייתה. משא"כ לענין כלאים כמ"ש לעיל (סי' נ"ט) אע"ג דנשתנה הפשתן בטויה ועשאו חוטין. דעיקר כלאים בכך בשוע וטוי ונוז דלא אזדא שם פשתן והדרא לברייתא. וגוף הפשתן והצמר לא נשתנה. משא"כ אם נשתנה גוף הפשתן שטען הפשתן ונימוח במים ולבש צורה אחרת ולא הדרא לברייתא לא מקרי עוד שם פשתן עליו]:

השמטה לסימן סב

[ד"ה אך יש לדחות דאינו ראי' כלל עד סופו. ואע"ג דאין לניזוק פועלים עכו"ם וכלבים. מ"מ כיון דאם היו לו פועלים שרי לקנות א"כ הוי מיטב דאי לא מצי מזדבני הכא מזדבני הכא כיון שמקבלו בשווי כדי להאכיל לפועלים ולכלבים]. תדע דאל"כ אינו יכול המזיק ליתן להניזוק ס"ת דאסור למוכרו ונימא דלא מיטב הוא. [ועי' בחו"מ (סי' רמ"ח סעי' י"א) דאם אמר נכסי לפלוני הוי ס"ת ספק אם הוא בכלל נכסי' כיון דאסור לזבוני לאו בכלל נכסי הוא. אבל בלא"ה הוי בכלל מטלטלין. ועי' בחו"מ (סי' צ"ז סעי' כ"ג) ובחו"מ (סי' תי"ט) בש"ך שם ס"ק ב'] וע"כ גם המזיק יכול ליתן לניזוק ס"ת. וע"כ משום דמצי למכרו ללמוד תורה ולישא אשה הוי בכלל מיטב אם מקבל בשווי. א"כ ה"נ כיון דאם היו לו פועלים עכו"ם הי' יכול להאכיל לפועלים בכלל מיטב הוא אע"ג דהשתא אין לו פועלים כיון דמקבל בשווי. [ועי' מש"כ בספרי מנחת בכורים בחלק יו"ד (סי' ר"ע) ע"ש]:

השמטה לסימן עב

[ד"ה שוב בשנת תרכ"ב לפ"ק נדפס מחדש ספר אור זרוע עד ועי' בר"ש פ"ב דתלה ועי' בתשו' שאג"א (סי' צ"ו)]:

והנה הא"ז כתב שם שנטפל לי רבי יצחק מפרובינצא בהיותו בפארוש ושאלתי לו זה וענני דכתיב בצידה אינו כדברי מורי רבינו יהודא אלא כתוב בצידה היינו צידה ממש כמו לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך דכתיב זה אצל זה. והקשיתי לו מפ"ק דביצה (דף ח') ודאי נמי הא עביד כתיתה אתי עשה ודחי ל"ת. ואמאי הא עשה דכסוי הדם אינו כתוב אצל ל"ת דיו"ט. אמנם עתה ידעתי כי דבריו אמיתים. כי מצאתי בירושלמי דביצה (פ"א ה' ג') שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. דמסיק הדא דתימא באפר שהוסק מערב יו"ט. אבל באפר שהוסק ביו"ט לא. בד"א שלא שחט. אבל אם שחט מוטב שיטול מאפר שהוסק ביו"ט ואל יחפור בדקר ויכסה. חבריא אמרינן שמצות עשה דוחה למצות ל"ת. על דעתי' דרבי יונה דאמר מצות עשה דוחה ל"ת אעפ"י שאינו כתובה בצידה ניחא כו'. הלכך אתברר לן פי' הירושלמי דבהא פליגי רבי יונה ורבי יוסי דרבי יונה סבר דעשה דוחה אע"פ שאינו כתוב אצלו. ורבי יוסי סבר דלא דחי אא"כ כתוב אצלו ממש כמו גדילים תעשה לך ולא תלבש שעטנז. הלכך לדידן דקיי"ל כרבי יונה מעתה מותר לאפות מצה של מצוה מן החדש ולאכול דאתי עשה דבערב תאכלו מצות ודחי לאו דחרש. מיהו מורי רבינו יעקב בר מאיר זצ"ל פירש לי דאין לומר כן שהרי אין מצות עשה אלא בכזית אחד דאכילה בכזית והיא גופיה יש לאסור טו זית שני כדאמרינן ביבמות (דף כ') ובסנהדרין (דף י"ט) גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. ורבי יונה ורבי יוסי בדאורייתא נחלקו עכ"ל. ובתשו' ש"א (סי' צ"ו) כתב על תוס' דקידושין (דף ל"ח) ד"ה אקריב עומר והדר אכול. אי נמי יש לומר דגזרה כזית ראשון אטו כזית שני ואיני יודע וכי לחלוק על גמרא ירושלמי אתי דלא מוקי הכי. והא דאמרינן ביבמות (דף כ') אין לדמות גזרת חכמים זה לזה ע"ש ולפמ"ש הא"ז בשם ר"ת ר' יעקב בר מאיר א"ש דקאמר דרבי יונה ורבי יוסי בדאורייתא נחלקו. אבל מדרבנן שפיר יש לאסור גזרה כזית ראשון אטו שני כדאמרינן ביבמות (דף כ') ועי' בזבחים (דף ל"ג) ג"כ כה"ג:

גם מש"כ (בפ"ב דחלה מ' א') ועוד יש לפרש קרי אין כתוב בצידו ממה שלא נצטוו יחד ממצה וחדש. דמצה במצרים וחדש בביאתן לא אבל קשה קצת ללישנא דגרסינן בפ' ר"א דמילה בשבת (דף קל"ב) ימול בשר ערלתו אעפ"י שיש שם בהרת ימול. דאתי עשה ודחי ל"ת. ועשה דמילה קדמה ללאו דקוצץ בהרתו עכ"ל. הנה הא"ז שהביא רבינו יהודא בר יצחק שכתב פי' זה בירושלמי דבצידה היינו שנאמרו שניהם יחד אחר מתן תורה. הרגיש בזה שהקשה הר"ש שכתב ואם תקשי לך הא דשבת (דף קל"ב) ימול בשר ערלתו אע"פ שיש בהרת ועתה יקשה הלא עשה דמילה נאמר קודם מתן תורה ול"ת דבהרת אחר מתן תורה א"כ היכי דחי לה. למדני מורי רבי יהודא דבירושלמי דנדרים (פ"ג ה' ט') פריך לה ומשני לה כיון דכתיב בשר כמו שהוא כתובה בצידה ע"ש דז"ל הירושלמי דנדרים מה אני מקיים ימול בשר ערלתו בזמן שאין שם בהרת ת"ל בשר אע"פ שיש שם בהרת. ע"ד דרבי יונה דאמר דמצות עשה דוחה מצות ל"ת אע"פ שאינו כתיבה בצידה ניחא. על דעתי' דרבי יוסי דאמר דאין מצות עשה דוחה למצות ל"ת אא"כ כתובה בצידה. מכיון דכתיב בשר ערלתו כמו שהיא כתובה בצידה. ועי' בתשו' ש"א (סי' צ"ו) שגם הוא לא הרגיש מירושלמי דנדרים ע"ש:

השמטה לסימן עז

ד"ה ולענ"ד אינו ראי' כלל מהא דשבועות (דף ל"ד) עד סופו. ובלא"ה יש לומר דהוי בכלל שבועה דקחשיב הש"ס. ועי' בב"י באו"ח (סי' תל"ד) שכתב בפשיטות בהא שכתב הר"ן בפ"ק דפסחים דשליח אינו יכול לבטל חמצו כיון דביטול מתורת הפקר הוא. ואם יאמר אדם לחברו הפקר את נכסי אין בכך כלום עכ"ל הר"ן. וכתב הב"י ע"ז טעמא דמצתא משום דהפקר הוי משום נדר וכיון שדין נדר משום הכי לא מהני בשליחות דהאומר לחברו קבל נדר זה בשליחותי שאהי' אסור בזה אינו כלום ע"ש. ועי' מש"כ לקמן בסי' ק"ט]:

השמטה לסימן פא

[ד"ה והנה בהני קנסות שקנסו חכמים כמו כתוקע או סטר לחברו דלא מגבינן בבבל רק היכי דתפס לא מפקינן מיני' אם מת המכה או התוקע לחברו אינו נגבה מהיתומים כיון דהוי קנסא דרבנן עד סופו. אבל בקנסות דאורייתא כמו חצי נזק ותשלומי כפל אפילו לברי' קנסוהו כדמשמע בגמ' דגיטין דלדידיה קנסוהו רבנן ולברי' לא קנסו רבנן אבל בקנס דתורה אפילו לברי' קנסה התורה]. מיהו אכתי צ"ע דאפשר לומר היכי דלא עמד בדין יכולים היורשים לומר דאבא היה מודי ומפטר אע"ג דהיורשים מודים דאביהם עוד לא היה מודה בב"ד. והשתא שמת אביהם ובאו עדים אפ"ה יכולים היורשים לומר דאבינו הי' מודי ומפטר. ודמי להא דאיתא בחו"מ (סי' ס"ט סעי' ו'). אם ראובן הוציא פסק על יורשי שמעון שאביהם נתחייב לו שבועה על עסק תביעת ממון והם אומרים שמא נשבע לך כו' פטורים אף בלא שבועה. וכתב הסמ"ע שם (ס"ק כ"א) עפ"ר שהוכחתי דאפילו אם ידוע שלא נשבע אביהן אפ"ה הן פטורין כיון דלא היה חייב אביהן ממון ודאי איכא למימר אם היה חי היה נשבע ע"ש. א"כ ה"נ יכולים היורשים לומר דאבינו אם הי' חי הוי מודי ומפטר. ואם אביהן עמד בדין א"כ לא הוי קנסא רק ממונא ודאי חייבים היורשים לשלם. כיון דעמד בדין לא הוי קנסא ועי' בב"ק (דף ע"א) וכתובות (דף י"ב) ועי' ש"ך בחו"מ (סי' שפ"ה ס"ק ג') ובחו"מ (סי' ק"ח ס"כ):

השמטה לסימן פג

ד"ה ולענ"ד נראה ליישב לפמ"ש הרב המגיד (בפ"ט מה' נזקין ה' י"א) עד משא"כ בפלגא נזקא קנסא דהוי פסידא לתובע. דהניזוק מפסיד פלגא ע"כ מהני תפיסה אע"ג שהודה המזיק. ע"כ לא הוי פיטר עצמו מכלום שהרי בהודאתו מתחייב אם יתפוס המזיק אין מוציאין מידו. [אמרי שנים רבות מצאתי בשעה"מ ה' עבדים (פ"ג ה' י"ז) סברא זו דיש לומר להראב"ד מקרי מתחייב בהודאתו כיון דמהני תפיסה רק לא הביא הכ"מ כמ"ש. גם העיר במקצת דברים אשר כתבנו ע"ש]:

השמטה לסימן קג

ד"ה אבל גם דבר ברור שצריך למדוד מדת החלון כפי שהי' בבית הישן מצד החצר. [ובב"ר (דף נ"ט) דאמר רבי זירא לחטה מד' אמות יש חזקה ויכיל למחות למעלה מד' אמות אין לו חזקה ואינו יכול למחות שכתב הרשב"ם למעלה מד' אחות מקרקע הבית ולמטה מד' אמות מקרקע הבית ולפמ"ש ע"כ האי למעלה הוי מקרקע החצר. ואפשר דהרשב"ם מיירי דקרקע הבית והחצר שוים ולאו דוקא נקט]:

השמטה לסימן קט

[ד"ה אך יש להביא ראי' מהא דה"ב (דף פ"ז) עד ועי' בירושלמי (פ"י ה' ה') ובמפרש פ"מ שם]. הוא דבירושלמי ב"ק (פ"י ה' ה') הניח שלו להציל של חברו ועלה שלו מאליו מהו דיימר לי' לא נתייאשתי נשמעינא מהדא שטף נהר חמורו והיה צווח ואמר לא נתייאשתי ריש לקיש אמר כל זמן שצוח לא נתייאש רבי יוחנן אמר חזקה מייאש ועי' בפ"מ שם כיון דהוי חזקה דהתיאש הוי כהפקר יכול אחר לזכות. משמע אע"ג שעלה שלו מאליו וכלה היאוש קודם שזכה בו אחר אפ"ה הוי יאוש. וכן יש להוכיח מתוס' חולין (דף קל"ט) ד"ה כיון דמרדו פקעה קדושתייהו שמעינן מהכא דאווזין ותרנגולין שמרדו בבעליהן והלכו להן הוי הפקר והמחזיק בהן זכה דהא הכא היינו טעמא כיון דמרדו הוי הפקר וחייבין בשילוח עכ"ל. והאי הפקר הוי יאוש (כמ"ש לעיל) ועי' שבת (דף ק"כ) ומג"א (סי' של"ד ס"ק י"ג) ובחו"מ (סי' רנ"ט סעי' ז' וסי' רס"ד סעי' ה') ואי יאוש לא הוי רק עד דאתי לרשות זוכה אכתי לא הוי הפקר דחייב בשילוח הקן:

השמטה לסימן קיג

ד"ה וראיתי בחידושי מוהרש"א בתוס' ריש פרק שור שנגח את הפרה (דף מ"ו) שכתב דין מחודש אע"ג דלא קיי"ל כרב אחא בגמל האוחר בין הגמלים עד סופו מכ"ש בעידי רדיפה לחודי אם המזיק מודה הוי מודה בקנס ע"כ בחידושי. [ואפשר לומר דמהרש"א ס"ל דווקא היכי דאיכא אומדנא כרבי אחא לא הוי מודה בקנס אפילו לדידן דלא קיי"ל כרב אחא. כיון דאיכא סהדי שהשור נגח את הפרה ונמצא העובר מת בצידה. והמזיק מודה לאו מודה בקנס הוא. וכן בס"פ המניח בשור שהי' רודף אחר שור כו' וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה כיון דאיכא סהדי שרדף אחריו והוא מודה לית לי' למתלי אלא בשור. הוא כמ"ש התוס' בב"ק (דף ל"ו) ד"ה ראוי ליעול ואין לו. ואחד תם ואחד מועד אשמועינן אפילו לרבי אחא דאמר בב"ב (דף צ"ג) גמל האוחר בין הגמלים בידוע שזה הרגו. מודה הכא דלא תלינן במועד כיון דשניהם רצין עכ"ל. וכ"כ התוס' בב"מ (דף צ"ג) בד"ה רבי אחא אומר גמל האוחר בין הגמלים עי"ש. וא"כ כיון שהשור רדף אחריו הוי אומדנא שהשור הרגו. ומה שזה אומר בסלע לקה לא הוי מודה בקנס. משא"כ בדף מ"ג. שהעדים יודעים שהשור רדף וקטל העבד רק שאינו יודעים אי השור הי' תם או מועד. ואפילו דהוי תם הוי אומדנא כיון דרדף מסתמא קטל העבד. כמו אם השור הי' מועד. דיוצא מחזקת שוורים שימור קיימא כיון דרדף אחריו. א"כ גם לרבי אחא ליכא אומדנא טפי שהי' השור מועד מאם הי' השור תם. ע"כ הוי מודה בקנס אם אמר מרי' דמועד הי'. אבל בלא"ה דהוי אומדנא דרבי אחא, אע"ג דהמזיק מודה לא הוי מודה בקנס וצ"ע לדינא]:

השמטה לסימן לו

ד"ה אולם הרשב"א דחה תירוץ זה עד סופו ועוד מיומא (דף ע"ז) לא משמע הכי עי"ש:

ואין להוכיח דקרובי אישות הוי מדרבנן מהא דיבמות (דף ג'). דפריך לרב דאמר צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות. ולרב אסי דאמר צרת איילונית אסורה ליתנינהו. ומשני לפי שאינו בצרת צרה. ולדעת רבינו אפרים ורב האי גאון שהוא במכות (דף ו') בשטר צוואה שאחד מן העדים קרוב לאחד מן היורשים. אע"ג דלקרוב הוא פסול וכמאן דליתא דמי מ"מ גבי אח הרחוק דיש לו שני עדים לגבי' הוי עדות מעליא ולא אמרינן מגו דנתבעל לגבי עדות הקרוב בטל נמי גבי העדות לגבי הרחוק כריש לקיש בירושלמי דמכות (פ"א ה' ז'). א"כ משכחת צרת צרה לרב בסוטה דעדי קינוי וסתירה היו קרובים לאח זה שפסולין להעיד. שנסתרה אחרי הקינוי של אח המת דהוי סוטה שלא יהי' רשאי אח זה לישא אותה וכשרין לגבי שארי האחין והלך האח הקרוב ויבם צרתה של אח המת. ומת ונפלה לפני האח הרחוק מן העדים דלדידי' הוי צרת סוטה דהוי כטומאה דעריות ופטורה מן היבום וגם צרת צרתה פטורה. וע"כ דקרובי אישות הוי רק פסולי דרבנן ומדאורייתא עדותן כשרה א"כ אפילו האח הקרוב להעדים אסור לישא צרת סוטה א"כ לא משכחת צרת צרה. דזה אינו כיון דעדים מעידין עליה שזינתה תחת בעלה ומהימני עליה אע"ג דלגבי אח הקרוב עם העדים נימא דלא מהימני עליו לאוסרה עליו. מכל מקום אינו יכול לישא אותה וגם צרתה משום לתא דידה דמהימני עליה העדים שזינתה תחת בעלה והוי כאשת אח שפטורה מן היבום דהוי כערוה א"כ אינו יכול האת הקרוב לישא אותה וגם צרתה. ולא דמי לעדות ממון דהוי קרובים לאחד ורחוקים מן האחד דמהימני לגבי רחוק דהכא כיון דמהימני עליה א"כ משום לתא דידה דאין מניחין להתייבם לו ועוד כיון דהעדים מהימני לגבי האח הרחוק ולדידי' הוי צרת סוטה דהוי כערוה וכאשת אח שיש לה בנים א"כ לגבי אח הרחוק דמהימן עליו העדים מה שיבמה צרתה האח הקרוב לעדים. לאו כלום דלא תפסי קידושין בה דהוי כערוה א"כ ממילא לא הוי כלל השני' צרת צרה כיון דלגבי' מחשב הצרת סוטה כערוה דלא מהני היבום מותרת צרת צרה להתייבם לאחין]:

השמטה לסימן מה

[ד"ה אך לפמ"ש הרשב"א בתשו' (סי' מ"א) דס"ס הוי כרוב עד סופו. ה"ה דמחמירין בהו למיחוש אפילו לספיק ספיקא עכ"ל]. ומזה קשה לי על כמה תשו' חכמי ספרדים להתיר בעגונה משום ספק ספיקא עי' קו"ע (אות שי"ז) ובב"ש באע"ז (סי' י"ז ס"ק פ"ד):

השמטה לסימן צג

(ד"ה אך מתוס' נדה (דף י"ת) ד"ה שליא בבית הבית טמא. שכתבו דפ"ה רוב יש להם ולד כו' עד מוכת דהתוס' לא ס"ל חילוק דהריב"ש דלא אמרינן סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות רק ברוב התלוי בטבע של עולם]. וכן מוכח מתוס' פסחים (דף ז') ד"ה לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר פ"ה אע"פ דאיכא למתלי במוכר כמו בלוקח מספיקא תלינן לחומרא. ואין נראה לר"י דסמוך מיעוטא דחולין דשארי מעות לפלגא דמוכר והוי לי' רובא להיתר עי"ש. דלא ס"ל חילוק דהריב"ש דהכא לא הוי רוב בטבע ואפשר שיהי' זה כמו זה:

סוף הספר

תוכן העניינים

ברית יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה