חלק ב · סימן: ס''ג - שאלה: האם החוט שבין הבתים בתפילין האם הוא מעכב ?
איתא בגמ' במס' מנחות דף (לד:) כיצד כותבן על ד' עורות ומניחן בד' בתים בעור אחד ואם כתבן בעור אחד והניחן בד' בתים יצא וצריך שיהא ריווח ביניהם דברי רבי וחכ''א אינו צריך ושווין שנותן חוט או משיחה בין כל אחת ואחת ע''כ ובמשנת הסופר מנה כמה ראשונים דס''ל דהעברת חוט בין בית לבית הוא הללמ''ס והם שימושא רבא האשכול או''ז בשם ר''י החסיד ספר התרומה נמוק''י ועוד והתוספות שם כתבו שיש נוהגים אפי' בד' עורות נפרדים שנותנים חוט או משיחה וכ''כ הא''ז שלהלן והטור וכ''כ הב''י (באורח חיים סימן ל''ב) שהרא''ש והמרדכי ורבינו שמשון והרמב''ם ספר תרומה בשם שימושא רבא וסמ''ג כתבו כן שגם בד' עורות נפרדים נוהגים להעביר חוט או משיחה וכ''כ הדרכי משה וכן פסק מרן בשו''ע (בסימן ל''ב סעיף נ''א) וכן כתב הגר''ז שמנהגם כן וכ''כ כף החיים והט''ז ועו''ת ופרמ''ג קס''ה וערוך השולחן כתב שצריך לשים חוט בכל התפילין אפילו בד' עורות .
נמצא מדבריהם כיוון שכתובים ד' פרשיות על ד' עורות אם לא העביר חוט התפירה בין כל בית ובית אינו מעכב כדפירושו של הט''ז (בסעיף נא) וכ''כ הברכ''י (בסימן לב) אלא שבמלא''ש נראה לו שהט''ז חזר בו מדכתב (בסעיף מז) כשהד' פרשיות על עור אחד חייב להעביר חוט או משיחה ואם לאו פסול ובסעיף נא שכתב על ד' עורות אם לא שם חוט או משיחה בדיעבד כשר (וכך כתבו כל האחרונים בשמו כדלעיל) ונראה לו שהט''ז חזר מפירושו שכתב שכשר בדיעבד ע''פ דברי הרמ''א ונשאר בצ''ע עיין בלשכת הסופר (סימן כב) והסמ''ק (בסימן קנג) ויש מחמירין להעביר חוט של התפירה בין הבתים ונראה שאין זה רק כשכתב על עור אחד והניחו בד' בתים וכן פירש שיטה מקובצת משמע שרק אם כתב את הפרשות על קלף אחת יש צורך להעביר חוט או משיחה בין כל פרשה ופרשה אבל בד' עורות לא צריך כלל ועליו סמכו העולם לא לשים חוט עיין ברכ'''י (סימן לב).
אלא שעדין לא ברור לנו היכן מיקומו של החוט או המשיחה ומדברי ספר התרומה בב''י (בסימן לב) על דברי שימושא רבא בר מדעייל ונפיק מסביר אלמא צריך ליתן חוט ומשיחה בין בית לבית לתפור עור עליון בין הבתים עם עור התחתון שהוא התיתורא כדי להבדיל זה מזה ע''כ ובספר תרומה כתב שם עוד בסעיף רי' ויש שמוליכין אותה תפירה שבין בית לבית וגם למטה ברחב התיתורא מצד זה לצד זה בשלשה מקומות באמצע התפירה שהוא מרובעת וכן נמצא בתקון התפילין הקדמונים שכתב בספר ר''ת שהתפירה מפסקת בין בית לבית בתחתית התפילין של רוחב התיתורא עכ''ל פירוש דבריו שיש להעביר חוט מכל חריץ (שהוא בין בית לבית ) לכוון התיתורא כעין תפירה וזה מתאים לדברי הרמב''ם שכתב שצריך להעביר בתוך כל חריץ וחריץ על גבי העור חוט או משיחה להבדיל בין בית לבית ע''כ וכן מפורש בדברי סמ''ג (בסימן כב) יעביר חוט התפירה מצד זה לצד זה דרך חריץ וכו'.
זאת אומרת שיש צורך להעביר את החוט בין הבתים בתוך החריץ על העור דווקא בכדי להבדיל בין בית לבית והחוט סובב את החריץ ונכנס לתוך התיתורא ויוצא מהעור התחתון של התיתורא ומשם סובב ועולה שוב לתוך התיתורא ויוצא לכוון החריץ השני וכך חוזר חלילה לג' החריצים נמצא שישנם ג' לולאות שכל לולאה מקפת את החריץ עם עור התחתון של התיתורא והפרשיות הנמצאות בתוך הבתים ותחתית הפרשיות (כאשר כתב על עור אחד)מוקפות מהחריץ סובב עד עור התחתון של התיתורא וכ''כ מחזור ויטרי (סימן תקיב) שלשה מקומות במקום הבדלת הבתים יתפור עור הבתים לעור שלמטה. והיינו דאמרי' פ' הקומץ. ושוין שנותן חוט ומשיחה בין כל אחת ואחת ע''ש.
ובספר אור זרוע (חלק א - הלכות תפילין סימן תקנז) כתב שפי' רבינו אליקים וצריך שיהא חלק ריוח בין הפרשיות כשהוא כותבן בעור אחד כדי שיהא יכול לקפל כל אחת בפני עצמה. ומורי הרב רבינו שמחה לא מסתבר לי' האי פי' דהא לא פליגי רבנן. דפשיטא שצריך ריוח בין הפרשיות שתהא כל פרשה מקופלת בבית שלו. ותו ושוין אהיכא קאי. דהא ושוין אבתים קאי ולא אריוח שבין הפרשיות. אלא פי' וצריך שיהא ריוח קצת בין בית לבית. וחכמי' אומרי' א''צ וכחכמים קיי''ל דאין הלכה כרבי מחביריו. ושוין שנותנין חוט או משיחה בין כל אחת ואחת. פי' ושוין שכשמניחין בד' בתים שצריך ליתן חוט או משיחה בין כל בית ובית משום הפרש ותוכף החוט או המשיחה בעור שתחת הבתים עכ''ל נמצא שלדעו יש להעביר את החוט בין הפרשות או תחת הבתים (ולא נקט בחריץ כדלעיל ) .
ומפירוש רש''י שכתב לאחר שכתבן בעור אחד יחתוך מהעור כמין ד' אצבעות (כפרוסות שמחוברות בתחתיתם) ויניחן בד' בתים ויהיה מדובק למטה עור אחד כדי שתהיה פרשה אחת בבית אחד בפני עצמה בתוך הד' בתים של עור האחד ונותן חוט או משיחה בין כל בית לבית וצריך שיהא ריוח בין הפרשיות ולא כתב שהחוט יעבור בחריץ (אומנם יש גירסא בחריץ) וכ''כ הרא''ש שצריך להעביר חוט או משיחה בין בית לבית וכ''כ המרדכי וכ''כ נימוקי יוסף ומעדני יום טוב זאת אומרת נראה שלדעתם שאין החוט נמצא בחריץ אלא החוט נמצא בין פרשה לפרשה (והוא גם בין בית לבית) ואולי מדיוק בגמ' שכתוב בלשון נקבה ''ושוין שנותן חוט או משיחה בין כל אחת ואחת'' (פרשה היא לשון נקבה) כי אם הכתוב היה חוזר על הבית היה צריך להיות כתוב ''בין כל אחד ואחד'' (בית לשון זכר) ואומנם כך כתוב בכגירסת הרי''ף ואולי זאת כוונת השיטה מקובצת במנחות (דף לד:) שכתב יש מפרשים על הקלף וכו' ויש מפרשים אחר שנתפרו מעביר חוט וכו' עכ''ל וכ''כ הט''ז (בסוף דבריו בסימן לב') וז''ל כוונת רש''י שלוקח עור גדול דהיינו שלמעלה מן הכתב יש חלק גדול ובאותו חלק הוא חותך וכל חתך הוא מכוון נגד הפסק שבין פרשה לחברתה ונותן אותו החלק שלמעלה מן הכתב לתוך בית דהיינו שיעור המפסיק בין בית לבית הוא מכוון להפסיק בין כל פרשה וכו' כיון שבין פ' לפ' יש הפסק בעור המפסיק בין בית לבית וההפסק מגיע עד הכתב של הפרשיות ובהא פליגי רבי וחכמים דרבי ס''ל כיון שהפרשיות כולם מחוברים צריך שיהיה ריוח ביניהם וחכ''א א''צ אלא חוט או משיחה סגי לעשות הפרש ביניהם וכו' עכ''ל ומדבריו נמצא שהפסק בן הפרשיות הוא הפסק בין בית לבית .
ואעפ''י שאין החוט נראה כלל מבחוץ לא חשוב כלל כי מיקומו על הקלף עצמו כאשר נכתבו כל ד' הפרשות על עור אחד והוא בתוך הקציצה בין המחיצות ואינו נכנס לתוך הבתים ואם לא שם את החוט פסול הנה מצאנו שני הסברים לצורת העברת החוט בין הפרשות
א. על הקלף עצמו בין פרשה לפרשה ואין החוט נראה כלל מבחוץ
ב. בין הבתים וסובב את תחתית התיתורא והחוט נראה לעין התחתית התפילין
וכתב הברכ''י (בסימן לב) זה אי אפשר כי אם בתפילין שחריציהם עד התפר וכו' ולפ''ז א''א להעביר חוט התפירה בין כל בית ובית שאם יעביר יהיה המרחק רב ביניהם ואין זה נוי לתפילין וכו' שהחריצים מתקלקל ריבוען והריבוע הל''מ ובפרט אם חוט התפירה עובר בינתים עיין שם ולרוב הפסקים אם כתב על ד' עורות אין החוט מעכב כדלעיל. וכ''כ שערי תשובה וכ''כ שו''ת דעת כהן (עניני יו''ד סימן קסט) באופן שלא יקלקל בה במשיכת חוט התפירה את רבועם של התפילין,
ולכן כאשר כתב על ד' עורות נפרדים את הפרשיות (שלחלק מהפוסקים אין צריך כלל חוט) ולפי הסבר א' נראה שניתן לשים חוט בסוף המחיצות (תחתית החריץ) בסוף הקציצה בתוך התיתורא כעין הדין שכתב על עור אחד ובכך יש היכר בין הפרשיות אך לא מספיק בתחתית התיתורא משום שהפרשיות צריכות להיות כולם בבתים כמו שכתב על עור א' והחיתוך בין הפרשיות מוכרח לומר שכל העור היה בקציצה עיין בשו''ת דברי יציב (חלק או''ח סימן כג) כשהפרשיות עודפות ונכנסות לתוך התיתורא, בכה''ג שגוף הכתב תוך התיתורא לאחר גמר המחיצות, יש לפסול. אבל בכה''ג שהפרשיות יורדות רק עד סוף המחיצות, נגד מקום העובי שמשמש גם להדופן וגם להתיתורא, נראה דלית קפידא ובכף החיים (על דברי סעיף מ''ה בסימן ל''ב) ועיין משנת הסופר שכתב כן ושפיר נקרא עובר בין בית לבית כפי ששמים את החוט בין פרשה לפרשה כשכתב על עור אחד כך דינו כשכתב על ד' עורות ובכך לא מתקלקל הריבוע שהוא הלכה למשה מסיני ושו''ת הרמ''ע מפאנו (סימן לח') כתב שמה שצריך להעביר בתוך כל חריץ וחריץ ע''ג העור חוט או משיחה להבדיל בין בית לבית, עצה טובה קמ''ל שינסה הסופר בחוט או משיחה אם יש בעומק החריץ כדי להכניס בו חוט כל שהוא, דייקא נמי דקאמר להעביר, ואותו הבדל יספיק להכשירן.
ודע אין חובה שהחוט זה יהיה מחוט התפירה עצמו כי הטעם שצריך להעביר חוט הוא רק להבדיל בין הבתים וכ''כ הרמב''ם (בהלכות תפילין) ומנהג פשוט להעביר גיד מגידי התפירה בכל חריץ וחריץ משלשתן וכ''כ משנת הסופר (בסימן כ''ב) וכתב שרק מצד המנהג נהגו כן ויתרה מזאת נראה שאין צריך חוט אחד שיעבור בין הבתים אלא אפילו יכול לשים מס' חתיכות וזאת משום שלא יהיה חמור יותר מחוט התפירה עצמו שהתפירה הלכה למשה מסיני ומרן מתיר מכמה חתיכות ידוע הכלל במרן סתם וי''א הלכה כסתם עיין שולחן ערוך (סימן ל''ב סעיף נ''א) אומנם אחרונים מחמירים שהחוט התפירה יהיה שלם ולפחות ע''י קשירה עיין ט''ז וכף החיים במקום וטעמם מהב''י בשם הר''י אכסנדרני וז''ל י''ב תפירות אלו צריך שיהיו כולן בחוט א' ולא יפסק החוט ואם נפסק פסולים עכ''ל וכתב עליו הב''י ואיני יודע מנין לו ודייק מינה שהדיון על חוט התפירה עצמו שדווקא חוט שתופרים בו י''ב תפירות יהיה שלם (כנגד יב' שבטים) ולא דובר כלל על חוט העובר בין הבתים שצריך להיות שלם ולכן שפיר יכול לעשותו ממס' חוטים איברא שראיתי במחזור ויטרי (סימן תקיב) שכתב שאם נפסקה תפירה בג' מקומות אין תקנה לחזור ולקשור אלא צריך תפירה חדשה. כדאי' בירושלמי דמגילה פ''ק
ומה שאמרנו לעיל כשכתב על עור אחד את כל ארבעת הפרשות שחייב להעביר חוט בין פרשה לפרשה מהטעם שיהיה הפרדה בין הפרשות ולא נאמר שצריך חוט אחד שלם כל שכן כאשר כתב על ד' קלפים שזהו רק לכתחילה שאין צריך לחוט שלם ומה שראיתי שנותנים כיום את החוט בתוך המחיצות כך שכמעט אינו נראה לעין שמחלק ומפריד בין הפרשיות או בין החריצים לא נראה בעיני משום שטעמו של החוט שיראה מפריד בין הד' פרשיות או בין החריצים כדברי הרמב''ם דלעיל ובדברי המ''ב (סימן לב ס''ק ריז) וז''ל נוהגין בין בית לבית כדי לתת היכר שהבתים מובדלים ע''כ אעפ''י שיכול להיות עוד טעמים נוספים אך זהו הטעם הנ''ל ברור ולכן טוב יותר שיראה כמובן שאין צורך שיראה מבחוץ אלא רק בזמן פתיחת התפילין.
ומי שבתפילין שלו אין לו חוט מפריד ורוצה לעשות כן לכתחילה כדעת מרן צריך לבקש שידביקו לתפילין שלו בסוף המחיצות לכוון התיתורא חוט תפירה לאורך כל מחיצה חוט אחד כך שבסך הכל יהיו ג' חוטים על ג' המחיצות.
לסיכום: צריך להעביר חוט בתוך התפילין על המחיצות ואין חובה שיהיה המשך חוט אחד מהתפירה רק מהיות טוב .
פירות הנושרים:
1. לכתחילה יש לכתוב בתפילין של ראש בארבע קלפים נפרדים.
2. טוב שחוט התפירה יהיה שלם.
3. הפרשיות צריכות להיות כולם בתוך הבתים.
4. אם אין בתפילין חוט מפריד בין הבתים או שנמצא בתוך המחיצות ולא נראה ניתן להדביק ג' חוטים בסוף המחיצות לאורכם וע''י זאת התפילין יהיו לכתחילה.
5. חוט המחלק בין הפרשיות עדיף שיהיה מגולה בזמן פתיחת התפילין.
סימן: ס''ד - שאלה: ישנו מנהג שאדם קונה עליה ובפסוק אחרון של קריאה קודמת יש ברכה חוזרים על הפסוק עבור העולה הבא האם הוא נכון והאם יש היתר באופן שמתחיל בפרשה פחות מג' פסוקים?
איתא בגמרא מסכת מגילה דף (כב.) אמר ריב''ל כשם שאין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים כך אין משיירין בפרשה פחות משלושה פסוקים וכ''כ מחזור ויטרי (סימן צג) שאין מתחילין בפרשת פחות מג' פסוקים והכלבו (בסימן כ) ותרומת הדשן (חלק א שו''ת סימן כב) ואין חילוק בענין זה בין פרשה פתוחה לסתומה ועיין בשו''ת חתם סופר (חלק א או''ח סימן קא) שהעלה ג' מחלוקות ת''ק דש''ס דילן ס''ל אין משיירין אבל מתחילין דמאן דעייל שאולי שייל, ות''ק דמס' סופרים ס''ל אין מתחילין אבל משיירין דלא שכיחי דנפקי ושבקי ס''ת, וי''א דכאן ודכאן חיישי לנכנסים וליוצאים והילכתא כוותייהו.
וכן פסקו מרן והרמ''א בשולחן ערוך (בסימן קלח סעיף א) וז''ל הקורא בתורה לא ישייר בפרשה פחות משלושה פסוקים מפני היוצאים אז מבית הכנסת שיאמרו העולה אחריו לא יקרא אלא שני פסוקים הנשארים וכן לא יתחיל בה פחות משלושה פסוקים מפני הנכנסים אז בבית הכנסת שיאמרו שלא קרא הראשון אלא שני פסוקים ע''כ וכתב בעל המשנה ברורה שם אין חילוק בכל זה בין קריאת השבעה או אותן שקורין להוספה (מוסיף) ובשער הציון (אות א) כתב דלכתחילה טוב להיזהר גם בחלוקת הפרשיות שני שלישי וכד' מאחר והעולם חושבין שזה ג''כ לפרשיות ויבואו לטעות לומר דמותר לסיים תמיד ב' פסוקים סמוך לפרשה אף היכא דהיה שם פתוחה או סתומה ע''ש.
אלא שהתוספות במגילה דלעיל כתבו קשה על מנהג שלנו שאנו קורין בפרשה ויחל בתעניות והראשון מתחיל שם והוא לסוף שני פסוקים מפרשה שלמעלה וכן המפטיר ביום טוב בחול המועד דפסח שמתחיל מוהקרבתם שהוא לסוף שני פסוקים מראש הפרשה (צריך לומר שאצלם היה שני פסוקים פסוק אחד עיין ערוך השולחן בסימן קל''ח ומ''א) ויש לומר דשני אלו הפרשיות שהרי ידועות הן לעולם וליכא למיטעי וכו' עכ''ל וכ''כ ספר המחכים שפ' ויחל והקרבתם ידועות ששם מתחילין לקרוא ואין לחוש שמא יאמרו הראשונים לא קרא אלא ב' פסוקים. וכ''כ ספר כלבו (סימן כ) הנה נמצאנו למדים שאם הדבר ידוע לעולם אזי מותר להתחיל בפחות משלושה פסוקים וכ''כ כנה''ג בפרשות ידועות ליכא למטעי ועיין בס' הלכות קטנות (סימן קפה) בענין קריאת חול המועד כתב מהטעם ששם רואין שחוזרים כמה פעמים דהיינו כשידוע כדלעיל עיין שם עוד ועיין בשו''ת שרידי אש (חלק ג סימן פז) ובשו''ת יהודה יעלה (חלק א או''ח סימן נב) שכתב שגוף דין זה דלא יקרא פחות מג' פסוקים עיקרו היא דרבנן מתקנת מרע''ה או מתקנת עזרא וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה לכן אף דחשו לנכנסין וכו' והמ''א (באו''ח סימן קלח) דייק מהתוספות הנ''ל שצריך עוד תנאי שהעולה הבא צריך לעלות למס' פסוקים כך שהעולה הקודם יכל לקרא בהם וזה שלא קרא משום שקרא קודם עיין שם ובכף החיים שם ולדוד אמת כאשר ידוע מותר כגון בפרשת פנחס מותר לסיים אפילו בפרשה הסמוך שידוע דאין מסיימין באמצע פסוק וכו' וכל זה משום דליכא למיגזר דידוע עכ''ל. וכ''כ בשלחן ערוך המקוצר לרב יצחק רצאבי (סימן כב אות נד) ע''ש.
ועיין עוד ברבינו יונה (בברכות בפרק ה) על הגמרא האומר מודים מודים שמע שמע משתקין אותו וקשה והא המנהג בסליחות לכפול פסוק שמע ישראל וכתב שכיון שמנהג אבותיהם בידיהם מכמה שנים ואומרים אותו כל הקהל מוכחא מילתא שאינם עושין לכוונת ב' רשויות וכו' והעולה מדבריו לענייננו שפיר לחזור פסוק לעולה הבא. וכן משמע משו''ת צדקה ומשפט (חלק או''ח סימן ד) שכתב שהרב בפר''ח בי''ד [סימן צ''ז] הסכים בזה עם הרב מוהרי''ט דכל דבר שנתפרסם בעיר לא חיישינן דלמא אתי לידי תקלה ע''ש.
וכן מוכח מהב''י (סימן קמא) כאשר ידוע הדבר אין חשש ואפי' שהידוע הוא רק מקומי בשם רבנו יואל בעניין שנשתתק בקריאה ליכא למיחש לנכנסים ויוצאים דקלא אית ליה עכ''ל ועיין במאירי מגילה (כ''ב.) שהתיר מטעם שעת הדחק אין מקפידין בכך אם ביוצאין משום יוצאין לא שכיחי ואם בנכנסין משום דשיולי משיילי ועיין בכנה''ג (סימן קלח) שאם נשתייר ב' פסוקים והוחלף הס''ת אין חוששים. וכ''כ המהרי''ץ בשו''ת פעולת צדיק (חלק ג סימן נח) וז''ל בהא דקי''ל דלא ישייר בפרשה פחות מג' פסוקים וכן לא יתחיל בה פחות מג''פ כדאי' /בשו''ע או''ח/ בסי' קל''ח אם נמצא בס''ת טעות ומוציאין אחרת אין לחוש לזה ואפי' לא נשתייר אלא פסוק א' קורין מה שנשאר.
ולכן כאשר עלה העולה חמישי בפרשת וישלח ובפסוק האחרון של הפרשה יש ברכה ''ויאמר לו אלוקים אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גויים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו שהוא פסוק שלישי מתחילת פרשה היה נראה לאסור לעולה שישי לחזור על הפסוק אחור מגזירת חכמים משום הנכנסים אלא משום שמנהג המקום כן יש להם על מי לסמוך מהטעם דליכא למיגזר דידוע הדבר ואף דמאן דעייל שיולי שייל כפי שכתב הב''י (בסימן תכ''ג) בשם שבלי הלקט בקריאת ר''ח וז''ל מה טעם דולג וחוזר הלוי בקריאת הכהן ואינו דולג הישראלי בקריאת הלוי שהוא אחריו בפרשה זהו הטעם שמה שאין משיירין בפרשת פחות מ ג' פסוקים גזירה משום הנכנסים והיוצאים והכא דלא אפשר לפיכך דולג האמצעי דמשום היוצאים ליכא למיחש ומשום נכנסים מאן דעייל שיולי שייל עכ''ל וכ''כ המג''א (בסימן תכ''ג) שהנכנסים ישאלו ויאמרו להם משא''כ היוצאים עיין שם שכאשר יש סיבה לשאול אמרינן הכי.
נמצא לפירוש דברינו שכאשר ידוע ואית ליה קלא (ע''י מכירת העליות מפורסם הדבר מי זכה בברכות ) והעולים נקראים עפ''י שמותם לדעת מרן כמדוייק מדבריו (בסימן קלה סעיף יא) ולכן הש''צ רשאי לחזור פסוק (על הברכה) לקיים את המנהג ולחזור על הברכה לעולה הבא אך נראה שמאחר ויכול לחזור עוד שני פסוקים לאחור ולקיים את גזירת חז''ל משום הנכנסים והיוצאים עדיף טפי וזאת בתנאי שהקהל ימחלו על כבודם ובל נשכח שתרומתו של העולה היא לטובת הקהל ואם לאו יש לו על מי לסמוך. עיין עוד בהלכות קטנות (סימן רנ''ג) ובדברי המשנה ברורה (סימן קלח ס''ק ג) דאין להחמיר בדיעבד משום חשש נכנסין ויוצאין.
ועל חזרת הפסוק ישנה מחלוקת בין הספרדים לאחינו האשכנזים שדעת הב''י (בסימן רפב) כתב בשם הריב''ש שמותר לקרות עולים הרבה אעפ''י שקורא זה מה שקרא זה וחוזר ומברך אין בכך כלום שהרי חנוכה ובחולו של מועד דסוכות קורא זה מה שקרא זה וכתב עוד שם הריב''ש (בסימן פד) אעפ''י שיש מפרשים שמותר להוסיף רק בשבת אבל רש''י פי' להכל מותר להוסיף וכתב וכן עיקר וציין לרמב''ם (פרק יב) וכ''כ בשולחן ערוך וכ''כ שו''ת גינת ורדים (חלק א''ח כלל ב סימן כג).
אלא שד''מ כתב כדעת המרדכי והתשב''ץ שאין אנו נוהגים אלא בשמחת תורה כן פסק בהגה וכ''כ המ''א ואף אין בזה טורח ציבור מדאיתא אין המפטיר מתחיל עד שיגמרו מלגלול אעפ''י שזה מדינא מנהג ישראל דינא הוא ואנו הספרדים בתר מרן גרירן ואין לחוש כלל לחזור על פסוקים שנקראו ואחינו אשכנזים יחמירו ולא יחזרו על פסוק שנקרא כבר. עיין עוד בשו''ת צדקה ומשפט (חלק או''ח סימן ד) שציין ללהקת נביאים שכולם מתנבאים בסגנון זה דשרי לקרות בחזרה ודאי דלהם שומעין שאמרו כהלכה ומי יכול לסתור ולחלוק על דבריהם אשר לבם הי' פתוח כפתחו של אולם ודעתם רחבה מדעתינו וטובה צפרנן של ראשונים מכריסן של אחרונים וקטנם עבה ממתנינו ונהירן להו שבילי דתלמודא כשבילי דמתא ופוק חזי מה שכתב הרב בכה''ג בשם כתבי מהר''ר ישראל שכתב שאין כח ביד הרבנים של עכשיו לחלוק על החיבורים שנתפשטו בכל ישראל עכ''ד.
ולכאורה לא מובן מה החשיבות לעלות לקריאת ס''ת בפרשה שיש בה ברכה וכי יעלה על הדעת שמי שיעלה לס''ת מתברך ושאר הקהל שלא עלו לא יתברכו ואף שחיפשתי מקור למנהג ולא עלה בידי ומצאתי רק בשולחן ערוך אורח חיים (סימן קלז) שכתב אין קורין עם כל אחד פחות מג' פסוקים, שנים קורין ג' ג', ואחד קורא ד' ואיזה מהם שקורא ד' ה''ז משובח. דהיינו מי שעולה למס' פסוקים גדול יותר הוא המשובח ומשמע שלא קשור בתוכן הפסוקים אם יש ברכה או לאו וכ''כ רמב''ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יב הלכה ד) ובמחזור ויטרי (סימן קכא) והטור שם ובעל המשנה ברורה (סימן קלז ס''ק ד) ועוד עיין עוד בתוספות מסכת מנחות (דף צח:) וגם בשו''ת חתם סופר (חלק א או''ח סימן קע) שכתב שמשמע שיש שבח למי שקורא יותר מ''מ לא קפדי אנשי בהכי בזמן הזה.
ונראה לי אולי שיש לדמות לעניין קריאת ס''ת בפרשת התוכחה שמצאנו שהעם חוששים לעלות לס''ת מחשש הקללות שמא ח''ו העולה מתקלל ויחולו עליו עיין בזה בביאור הלכה (סימן תכח ד''ה בפסוקים שלפניהם) לענין קריאת התוכחה והנה ראיתי שערוריה בענין זה בין ההמון שיש מקומות מן הישובים שבהגיעם לסדר בחקותי וכי תבא אין קוראין בתורה בשבת זו וכמה רעות עושין אחד שאין מקיימין קריאת התורה שהיא תקנה קדומה מימות מרע''ה וגם על מה שאמר הכתוב מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו וגם הוא טעות מעקרו דכי מפני שאין קוראין בתורה ואין רוצין להביט בתוכחה בטוחים הם שלא יחול עליהם התוכחה ואדרבה ח''ו עיין עוד שם במשנ''ב ובמ''א ובאגרות משה (חלק ב סימן לה) וביביע אומר (חלק ז סימן יט) ובלקט יושר (חלק א עמוד נה.) זאת ועוד כתב המג''א ומשנה ברורה (סימן קלח ס''ק ה) בשם ספר חסידים שאין לחזן לחשוב לברך אחד בשעת ברכות או לקלל בשעה שקורא הקללות והטעם שצריך שיהיה כונתו לקרות בתורה לשמה ולא לשם מחשבה זרה. ושו''ר בספר חיים לרבנו חיים פאלאג'י (סימן יא סעיף כה) שכתב כשקורא הס''ת ובא פסוק של ברכה לא יכוין על העולה השרוי אצלו אלא קורא בתורה לפניו יתברך במאמר ה' אשר ציוהו בלתי שום פניה וכונה. אבל הצבור או העולה יכול לכוין על מה שרוצה כאילו מתפלל יחיד על הדבר. ע''ש.
לסיכום: אם מנהג המקום ידוע שחוזרים פסוק לאחור כשיש פסוק של ברכה אעפ''י שאין שלושה פסוקים מתחילת הפרשה לעולה הבא יש להם על מי לסמוך וטוב יותר אם יחזרו בצורה שלא יכנסו לתוך שלושה פסוקים מהפרשה.
פירות הנושרים:
1. מותר לחזור על אותם פסוקים שנקראו למעט אחינו אשכנזים שרק בשמחת תורה מתירים משום כבוד תורה.
2. אין לסיים לעולה את הקריאה בתוך שלוש פסוקים לפני סוף פרשה.
3. אין להתחיל לעולה את הקריאה בתוך שלושה פסוקים מתחילת הפרשה.
4. תקנה זו בין בפרשה פתוחה או סתומה אין חילוק בכל זה בין קריאת השבעה או אותן שקורין להוספה.
5. לכתחילה טוב להיזהר גם בחלוקת הפרשיות שני שלישי וכד' מאחר והעולם חושבין שזה ג''כ לפרשיות ויבואו לטעות לומר דמותר לסיים תמיד ב' פסוקים סמוך לפרשה אף היכא דהיה שם פתוחה או סתומה.
6. דעת מרן שהעולים נקראים בשמם.
7. אין המפטיר רשאי לקרא עד לאחר שגמרו לגלול ואין בכך טורח ציבור.
8. אין לכפול את הפסוק שמע ישראל בסליחות ובמקום שנהגו ואינם רוצים לשנות אין למחות בידם שיש להם על מי לסמוך.
9. מי שקורא מס' פסוקים גדול יותר מאחרים הוא המשובח.
10. בדיעבד אין להחמיר משום חשש נכנסין ויוצאין.
11. אין לחזן לחשוב לברך אחד בשעת ברכות או לקלל בשעה שקורא הקללות והטעם שצריך שיהיה כונתו לקרות בתורה לשמה ולא לשם מחשבה זרה.