חלק ב
סימן: מ''ט - שאלה : דיבוק באות ה''א כחוט השערה בין הירך לגג ונראה מצואת זבוב האם יש אפשרות להכשירו ?
בשו''ת תשב''ץ (חלק א סימן נ) מדאמרי' בב''ב בפרק גט פשוט (דף קסו:) בעי ר''פ קפל מלמעלה וספל מלמטה מאי חיישי' לזבוב או לא תיקו. ופירשוה הראשונים ז''ל כך מי חיישינן שלמטה היה כתוב קפל כמו מלמעלה אלא שהזבוב ישב על רגל הקו''ף ומחקו ונשאר ספל אבל אין לחוש בקפל הכתוב למעלה שספל היה אלא שהזבוב דרך הלוכו האריך רגל הסמ''ך ועשאו קו''ף שאין דרך הזבוב להוסיף דרך הלוכו ולהאריך האות אלא לחסר כן פירשוה לזו ע''כ. וכן משמע מעירובין (דף יג.) שאפילו מיחש לזבוב נמי דילמא אתי ויתיב אתגיה דדל''ת ומחיק ליה ומשוי ליה רי''ש דהיינו שחש למחיקה ולא חש לכתיבה וכן פירש שם רש''י והרי''ף ונמוקי יוסף משום מחיקה .
אלא שבבית יוסף (אורח חיים סימן לו) ציין לב''ב דלעיל ופירש קפל מלמעלה וספל מלמטה מהו מי חיישינן לזבוב או לא כלומר שמא היה למטה כתוב גם קפל וזבוב משכה רגל הקצר נגד רגל הארוך עד שנראה כמו ספל אלמא שדרך לעקם רגל וכו' משמע לדעת הב''י דרך הזבוב להוסיף דרך הילוכו.
בין להא ובין להא מוכח שחששו שמא שינוי הכתב ע''י הילוכו של הזבוב או לחסר (חלק האות) וכל זה דווקא בדיו שכל טיפת דיו בחלל חי''ת או בי''ת או אות אחרת. ועתה אין שמה הראשון עליה. או ירך שמאל של מ''ם פתוחה נגע לשל תחתון ונעשה בכך סתומה. או רי''ש עשה דל''ת כל כי האי גוונא לא יועיל תיקון למחוק הטיפה ולגרור בתער דהוי כחק תוכות. ופסיל בין בספר תורה תפילין ומזוזה ובגט. ולא חששו שמא התוספת היא מצואת הזבוב נראה שצריך לומר שאם היה ע''י צואת הזבוב היה נראה הפרש גוונים והיו מזהים מה האמת ואעפ''י שהתחלפה האות אין בכך כלום שאין הדיון שם בדיני סת''ם אלא בשטרות והתם אין נפ''מ רק לדעת מה נכתב נכון בין בעלי הדין(כי בסת''ם כל שינוי מצבע שחור פסול עיין בשו''ת חיים ביד (סימן פא) ובשו''ת רב פעלים (חלק ג-יו''ד סימן כב) ובשו''ת אבני נזר (חלק או''ח סימן יח) ובשנ''ב (סימן לב) ובשו''ת הר צבי (או''ח א סימן כד) לכולם אם כתב אפילו אות אחת בדיו לא שחור (דיו פסול) הס''ת פסולה. ועוד אחרונים רבים כתבו כן ע''ש).
נמצאנו למדים שזבוב יכול לכתוב או לחסר וצריך לומר שזהו דווקא כאשר הדיו לח ובכך נמרח הדיו ומתקשר לאות שמשם נמשך הדיו אבל לא שייך שעל ידי הזבוב יהיה נקודת דיו בנפרד מהאות אלא אם נאמר שהנקודה היא ע''י צואת זבוב ואעפ''י שאינו דיו עצם היותו שחור ומתקיים לדעת הרמב''ם נחשב כתב כשר לסת''ם כפי שכתב בהלכות תפילין ומזוזה וס''ת (פרק א) שנאמר למשה מסיני שיהיו כתובים בדיו, למעט שאר מיני צבעונין כגון האדום והירוק וכיוצא בהן, שאם כתב בספרים או בתפילין או במזוזות אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונין או בזהב הרי אלו פסולין. משמע דבכל דבר שיעשה ממנו מראה שחור כדיו כשר ורק שיהיה מתקיים ובבית יוסף (אורח חיים סימן לב) כתבו שם ההגהות (אות ג) בשם התוספות ורבינו שמחה שהעיקר נראה שבכל דבר שיעשה אדם דיו בדבר שיתקיים ויהא ניכר על הקלף דיו הוא עש''ב שדעת הב''י כהרמב''ם עיין עוד בשו''ת הר צבי (או''ח א סימן כד) וביאור הלכה (סימן לב) והרמ''א כתב בשו''ע (יו''ד סימן רעא סעיף ו) ויש אומרים דלא בעינן דיו רק בס''ת וציין למרדכי ועיין עוד שם נמצא שכל דבר המשחיר ומתקיים (עיין בדברינו בעניין השרטוט ודיו המתקיים) נחשב דיו ולא דווקא מחומרים מסוימים עיין עוד בזה בספר יריעות שלמה (פרק ג).
ואעפ''י שיש הפרש גוון בחלקי האות בדיני סתם אין בכך כלום ונחשב כאות כשרה (עיין עוד בספרינו בדיני מנומר דיו על גבי דיו) וכ''כ משנה ברורה (סימן לב סק''סא) וכן ראיתי בשו''ת אבני נזר (חלק או''ח סימן ז) שכתב נקודות שחורות מצואת הזבובים בתוך האותיות. הדבר ברור שהם פסולין שדומה לנפל טיפת דיו בתוך האות שפסול אף לדעת הסמ''ק וציין לט''ז אהע''ז (סימן קכה סקט) וטיפין אלו שמתקיימים וכיון ששחורים הם חשובים דיו ממש כמ''ש הרמב''ם דדיו היינו שחור וכל שחור הוי דיו ועיין עוד בזה בילקוט הסופר (סימן ח סעיף ה). ואף אין אפשרות למחוק את הנקודה אם השתנה האות ומה שצואת הזבוב או טיפת דיו שנפלה לתוך האות ואינה ניכרת האות אינו יכול להעביר הדיו ולתקן האות דהוי ליה חק תוכות וכן כתב ביריעות שלמה (פרק יב סעיף ז) עיין עוד בבית יוסף (סימן לב).
איברא שיש שוב להתבונן טוב טוב בחיבור הנ''ל שהוא כחוט השערה שלעתים באמת הוא חוט שערה עצמו שנדבקה בצד אחד לגג ומצד שני לירך וללא ספק שבזה לכולי עלמא אין שום חשש לשינוי האות ויכול לגרור (לנתק)את השערה ממקורה שאין לה דין כתב כלל וכ''ש שאין לה דין של דיו כצואת הזבוב דלעיל אלא השערה היא כעין כיסוי (ואילו צואת הזבוב היא כדיו ממש) כפי שכתב מרן בשולחן ערוך (אורח חיים סימן לב סעיף ג) אם זרק עפרות זהב על האותיות מעביר הזהב וישאר כתב התחתון וכשר. ועיין עוד שכתבו כך כל האחרונים שאם הכתב התחתון נשאר כשר וכעין זאת כתבו אחרונים בכיסוי השעווה שמותר להוציא ''המכסה'' ואין חשש כלל ביום חול ועיין במשנה ברורה (סימן לב ס''ק סא) שכתב נטף שעווה על האות אף שמכסה להאות ואינה ניכרת אעפ''כ מותר לסלק דשעווה אין מבטל הכתב עיין עוד בזה בשו''ת שבות יעקב (חלק ב סימן ד) ובהל' קטנות (סי' נה ובסימן צט) שציין לבאה''ט (או''ח סי' קמג ס''ק ט''ו) ושו''ת רעק''א מהדו''ת (סי' יא עקרי הד''ט סי' ז אות ג) ובשו''ת הר צבי (יו''ד סימן רכט) ובקיצור שולחן ערוך (סימן כד סעיף יב).
והדבר ברור שכל אות שתדמה לאות אחרת ע''י הנק' השחורות פסולה שאין שיעור לעובי האותיות, ואין התיקון ע''י מחיקת הנק' מועיל דהוי חק תוכות כדברי מרן בשולחן ערוך בב''י (סימן לו) שכתב שלא תשתנה צורת שום אחת מהן ולא תדמה לאחרת ואף בדיבוק דק כחוט השערה אם אינו יכול לתקן (בשם השם או בתפילין ומזוזות) יגנוז עיין בב''י בשם אכסנדרני והרמ''א (בסימן רעו) והט''ז (סק''י) והש''ך (ס''ק טו) ורע''ק שם וכן נראה בשו''ת גינת ורדים (חלק א''ח כלל ב סימן יג וסימן ל) שם והמשנה ברורה (סימן לב ס''ק פג) ובשו''ת הרמ''ע מפאנו (סימן לו) אף אם נכתבו האזכרות כהוגן ואח''כ נפסלו בדבוק הדיו מן הרגל לגג שהוא דבוק האות בעצמה אחרי שכבר נקרא שם ה''א עליה בכל אופן שיהיה אין לנו אלא דברי הר''י אכסנדרני הובאו בית יוסף בטור (יו''ד סימן רע''ו) שאמר יגנזו כי חויבנו להיזהר מאד באותיות השם מנגוע בקצהו ואין זה דומה לדבוק אות באות כלל.
ונראה שהספק (כשהאות ה''א ניכרת שהדיבוק הוא דק כחוט השערה) במחיקת הדיבוק וכל שכן מחיקת הרגל הפנימית שמא מוחק משם השם לא לצורך עובר בל''ת דא''ר ישמעאל לכך נאמר ואבדתם את שמם לא תעשון כן ליי' אלהיכם. או ששם השם פסול הוא וודאי שמותר למחוק בכדי לתקן כפי שנראה להלן. וספוקי מספקא להם כיון דאיכא מרבוותא דסברי דכשרה דס''ל דהיינו דאיכא בין ה''א לחי''ת דחי''ת דבוקה לגמרי וה''א אינה דבוקה רק מעט כחוט השערה והואיל ואיכא מרבוותא דסברי להדיא דכשר' היא בודאי דאין לנו להקל ולעשות מעשה להתיר הגרירה בשם השם מילתא דלדידהו נופל באיסור מחיקת השם והכא אפשר לגנוז היריעה מי לא יחוש לנפשו. עיין עוד בזה בשו''ת מכתם לדוד (חלק יו''ד סימן לו) וכ''כ בשו''ת גינת ורדים (חלק א''ח כלל ב סימן ל) במחיקת קצת אות מסיק דאסור כל שכן למחוק אות שלימה.
ועיין בשו''ת התשב''ץ (חלק ב סימן עג) שכתב שלא לפסול ס''ת מפני דבקו' רגל הה''א כל שאינה דומה לחי''ת ממש מדאמרינן התם (מנחות שם) דספרי דוקנאי תלו לכרעא דה''א משמע מהאי לישנא דלמצוה מן המובחר בלבד אתמר לא לעכובי וא''כ ההי''ן אלו נכתבו כהלכתן והמוחק רגליהם הוא מוחק את השם שנכתב כהלכתו. וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי הניחהו כמות שהוא ולא תגע בו שום יד בשום תקון ויהיו קורין בו כמנהגן עד היום.
אלא שהפ''ת שם העלה בשם אחרונים שמותר למחוק את כל הרגל ולתקן אף בדיבוק דק כחוט השערה ולכאורה לפ''ז בתפילין ומזוזות אין תקנה (ובשם השם המחיקה צריכה להיות מלמטה ללמעלה ) ועיין עוד בזה במג''א (סימן לב) וכ''כ בשו''ת רדב''ז (חלק ב סימן תקצו) ובגליון מהרש''א (סימן רעו).
והמעיין בדברי הרדב''ז יראה שיש חילוק אם הדיבוק נוצר יחד עם הכתיבה או לאחר הכתיבה כמו בשאלתנו שהזבוב גרם להדבקה לאחר הכתיבה עדיף יותר למחוק את הדיבוק מאשר למחוק את כל הרגל ולכן בשם השם או במזוזה ותפילין (משום כסדרן) יכול למחוק את הדיבוק וז''ל כללא דמלתא איני רואה טעם מספיק לחלק בין נדבק בעוקץ דק ובין נדבק בעוקץ עב הילכך אם נתברר שהאות נכתבה כתקנה ואח''כ נפסלה כגון שנתפשט הדיו ונדבק א''נ כגון כשבא לעשות התג שעל גג הה''א נמשך למטה וחבר רגל הה''א עם גגה בזה רואה אני לסמוך על האומרים שמפריד הרגל מהגג כל שהוא ואין זה חק תוכות כיון שהאות נכתבה כתקנה בהכשר כאשר כתבו בעלי סברא זו וזה יותר טוב ממה שיגרור כל רגל הה''א שנכתב בהכשר אבל אם נכתבה האות בפיסול או שהדבר ספק יגרור כל רגל הה''א ויחזור ויכתבנו לשם קדושת השם ובביאור הלכה (סימן לב ד''ה רגלי הה''א) נשאר בצ''ע כאשר ידוע שנעשה נגיעה דקה זה אחר שנגמר האות בהכשר אפשר דיש לצרף לזה דעת הסמ''ק [המובא בטור בדין נפלה טיפת דיו ע''ש] דסובר להקל בזה ע''י גרירה.
ואעפ''י שנראה שהרדב''ז חולק על הב''י שציין לאכסנדרני ראיתי בשו''ת שואל ומשיב (מהדורה א ח''ג סימן רה) שתירץ את קושיותיו וכתב שמצא דבר נפלא בהרדב''ז (ח''א סי' ע''ז) שחידש שם הא דאמרינן דמותר לכתוב ע''מ לתקן הוא דווקא היכא שמתקן השם מעצמו כגון שנפל דיו על השם ונתקלקל השם אבל כל שהשם כשר רק שכאן לא היה צריך לכתוב תיבת השם הקדוש רק תיבה אחרת והוא צריך למחוק כאן השם ע''מ לתקן הספר בזה אסור דהא גוף השם הוא קדוש וא''צ תיקון רק הס''ת צריך תיקון והס''ת יכול לתקן שיכתוב על יריעה אחרת והוא מרגליות יקרה יוצא מפי אדם גדול. פירוש דבריו שרק אם שם השם בעצמו נתקלקל מותר לתקנו אף ע''י מחיקת האות .
וכתב עוד ומעתה הן הן דברי הר''י אכסנדרי דאם נדבק בעובי באופן שהשם בעצמו פסול פשיטא דמותר לתקן דהוה מוחק ע''מ לתקן אבל בניכר לכל שהיא ה''א וא''כ השם בעצמותו קדוש רק שלהס''ת שצריך כתיבה תמה כל שנדבק בדקות אינו כתיבה תמה פשיטא דאסור למחוק דהוה מוחק ע''מ לתקן הס''ת ולא להשם והמעיין בר''י אכסנדרני שהובא ביתה יוסף ימצא שכל דבריו סובבים הולכים על כוונה זו נמצא לדעתו שגם ר''י אכסנדרני ודעימי' יתירו האות ה''א (שלא משם השם) לתקנה גם בתפילין ומזוזות וכן ראיתי שהעלה כדרכו בקודש בשם רבים ועצומים מורינו ורבינו הגאון הרב עובדיה יוסף שליט''א בשו''ת יביע אומר (חלק ז-יו''ד סימן כו) ועיין עוד בשו''ת תשב''ץ (חלק א סימן נא) שהתיר אם לא הדביקה בעובי אלא בדקיקות אינה נפסלת בכך דשפיר מינכרא ה''א ועיין עוד בדברינו (בסימן סא) שגם כן דעת המאירי ואף הסמ''ק דלעיל מתיר לגרור הדיבוק שנוצר אחר כתיבת האות וכן ראיתי שכתב כן ספר יריעות שלמה (פרק יב סעיף יט) שציין לגאון הרב משה לוי זצ''ל.
וברור הדבר שאין לדמות דיבוק דק כחוט השערה באות ה''א וקו''ף לבין דיבוק דק באות מ''ם פתוחה שבאותיות ה''א וקו''ף מוכח מהגמ' (לכמה ראשונים)בדיבוק דק לא פוסל מה שאין כן אות מ''ם וכן ראיתי שכתב ביאור הלכה (סימן לב ד''ה מ''ם פתוחה) בדין נדבק כחוט השערה דתלוי בדין ה''א ויותר נלענ''ד לומר דאפילו המקילין בדין ה' כמבואר בב''י (לקמן בסימן ל''ו) מודים בזה דהרי עכ''פ מ''ם סתום הוא ומה לי אם הסתימה דקה או עבה ושם ראייתם הוא מדאמר הגמרא חזינא לספרי דוקני דתלו לכרעיה דה''א משמע דהוא רק למצוה בעלמא אבל עצם תמונת ה''א אין צריך לתלות הכרעא ואעפ''כ לא דמי לחי''ת כמש''כ הגר''א לקמן בביאורו או כמש''כ הרשב''א הנדפס מחדש על מנחות עי''ש משא''כ במ''ם דאין לנו שום ראיה לקראו מ''ם פתוח ע''י שהסתימה היא דקה .
איברא שראיתי ביריעות שלמה (פרק יב הערה מס' 35) שציין לגאון הנאמ''ן שליט''א שהתיר גם בדיבוק דק באות מ''ם אך נשאר בצ''ע וקשה לי קצת על דבריו שכתב שלא גרע מדיבוק בין שתי אותיות שהרי צורתה ניכרת והלא הפיסול בדיבוק מטעם צורה ניכרת אלא מטעם שאינו מוקף גויל ודיבוק באות מ''ם פתוחה השתנתה הצורה למ''ם סתומה עיין לגאון רבינו זלמן (או''ח סימן לב) ועיין עוד בדברינו (בסימן סא) שחילקנו בזה ובשו''ת הרד''ך (סימן א) שציין לרא''ש בתשובה מ''ם פתוחה שנדבק פתיחתה ולא חלק בין דבוק עב לדבוק דק וכן נמי הרשב''א בתשובותיו לא חלק ואפילו בדבוק האות לחברתה וכן נמי בעל התרומות והסמ''ג לא חלקו וכתבו בדבריהם לשון נגיעה בענין מ''ם פתוחה שנסתמה דמשמע בין בדבוק עב בין בדבוק דק ואף על גב שכתבו ונעשית סתומה נראה שסוברים שכל דבוק בין עב בין דק משנה צורתה ועושה אותה סתומה ונראה דאפילו לדעת רבינו מנחם שחלק בין נדבקה לחברתה בין דבוק עב בין דבוק דק לפי מה שאפרש דבריו בעזרת ה' שגם הוא סובר שבדבוק האות לעצמה פסולה דוודאי נפסדה צורתה נראה דדווקא בדבוק אות לאות הוא דסבור דבדיבוק דק כעין ת''ג כשר אבל בדבוק האות לעצמה גם הוא מודה שאפילו בדבוק דק נפסדה צורתה.
ומה שאמרנו שניתן לגרור דיבוק דק שנעשה אחר הכתיבה ע''י צואת זבוב לאו דווקא דיבוק דק אלא אף בדיבוק עבה מטעם ספק ספיקא שמא צואת זבוב אינו דיו (עיין לעיל ובביאור הלכה סימן לב ד''ה בין שלא מחלוקת ממה צריך להיות דיו) ושמא מותר לגרור דיבוק שנעשה אחר כתיבה כדעת הסמ''ק והרשב''א ואע''פ שאין לעשות ס''ס נגד סברת מרן כבר כתבו חלק מהאחרונים שנוהגים לעשות ס''ס כשאחד מהספיקות הוא נגד מרן אבל כששני הספיקות נגד מרן לא עבדינן אלא שראיתי שאף אם שני הספקות נגד מרן נכון לעשות ספק ספיקא עיין בשו''ת יביע אומר (חלק ח-או''ח סימן כט) ובשו''ת יביע אומר (חלק ח-יו''ד סימן ח) ובשו''ת יחווה דעת (חלק ה סימן נג) שכתב בהצטרפות שניהם אף מרן יודה להתיר והגרי''ח עצמו בשו''ת רב פעלים ח''ד (חיו''ד ס''ס ה) העיר ע''פ דברי הגאון הראש''ל רבי דוד חזן בשו''ת נדיב לב (חלק חו''מ סימן סג) שאפילו אם שני הספקות נגד מרן מצטרפים לספק ספקא להקל. ע''ש. וכן כתב הגאון מהרש''א אלפנדארי בשו''ת הסבא קדישא (חיו''ד סימן טז עמוד מד) להוכיח כן מהנדיב לב הנ''ל. ושכן דעת הרבה אחרונים ע''ש. ובשו''ת חיים ביד (סימן מט) ושו''ת שואל ונשאל (חלק ה-יו''ד סימן קמא) וכן שמעתי שדעת הגאון הרב מאיר מאזוז שליט''א כך הובא ביריעות שלמה (פרק יב הערה 43) .
ולכן הדין להתיר גם בנקודה שחורה מצואת הזבוב בתוך אות דל''ת או רי''ש שנראה כאות ה''א וכל שכן אם הנקודה הפנימית אין לה כמלא אות קטנה דאינה אות ה''א עיין עוד בדברינו (בסימן נג) זאת ועוד שכאן יש ספק אחד נגד מרן והשני לא ברור האם מרן מכשיר כל דיו שחור (עיין לעיל כדברי הרמב''ם וב''י בשם רבינו שמחה)או רק דיו שלפחות במי עפצים וקנקנתום יחד שכתב בשו''ע (סי' תרצא) עיין עוד (בסימן לב) בביאור הלכה ובמשנ''ב שם ולכן ודאי יכולים אנו לסמוך על הספק ספיקא ולמחוק כל צואת דיו אף ששינתה את צורת האות ולאו דווקא צואת זבוב אלא כל דיו שאינו כשר כגון עפרון שחור ודיו מחומרים כימים וכד' שאם נעשה אחר כתיבה מותר לגרור אך עפרון מעופרת (הרגיל) אין לו דין כדיו לכו''ע שאינו בכלל צבע שחור ומתקיים.
ולולי דמסתפינא הייתי אומר שלא רק בסוגי הדיו הנ''ל ניתן לעשות ס''ס אלא אף בדיו שאינו עשוי מן העץ כדעת ר''ת שפוסלו עיין תוספות מגילה (דף יט.) שדעת ר''ת דיו של עפצים לא הוי דיו ופסול ובטור (יורה דעה סימן רעא) פר''ת שאינו נקרא דיו אלא אותו שעושין ממיני עצים ידועים שמבשלים אותם ועושין אותן ממימיהן אבל לא אותו שעושין מעפצים ופסול לס''ת ולא רק ר''ת בחד שיטא עיין בפתחי תשובה (יורה דעה סימן רעא ס''ק יז) שדעת ר''ת ז''ל וסמ''ג וסה''ת לפסול דיו עפצים. והרא''ש והריב''ן והרמב''ן ומרדכי והא''ז אין מכשירין רק ע''י שרף שקורין גומא ולדעת הרמב''ן עצמו דוקא ע''י בישול. עיין עוד בשו''ת מהרי''ל (סימן קיט) ובלקט יושר חלק ב (יו''ד עמוד נג) ובשו''ת חתם סופר חלק ב (יו''ד סימן רנו) ובשו''ת עין יצחק (חלק א-או''ח סימן א) וביאור הלכה (סימן לב) והגר''א בביאורו (בסימן זה) (ובסימן תרצ''א) פוסק דממי עפצים בלבד או מקנקנתום בלבד פסול אפילו דיעבד דלא מיקרי דיו כ''א משני מינים ביחד מי עפצים וגומא או מי עפצים וקנקנתום.
וכן נראה להתיר בקו דיו דק שנכנס לחלל אות רי''ש באלכסון או בצורת קשקוש אחרת ע''י זקנו של הסופר (דבר זה מצוי בסופרים בעלי זקן ארוך) וקצת נראה כאות ה''א שספק אם נכתב משמאל לימין ואזלינן בתר תחילת הכתיבה (עיין בזה ספרינו סימן נג) ואם לאו שמא הלכה כדעת הסמ''ק והרשב''א שכניסת אות לתוך אות אחר כתיבה מותר לגרור ואינו חק תוכות עיין לעיל.
לסיכום: כל נקודה שחורה מצואת זבוב ששינתה את צורת האות שאין אפשרות לתקנה משום חק תוכות יכול להקל ולמחוק את צואת הזבוב .
פירות הנושרים:
1. כל נקודה שחורה שעומדת בצבעה לאורך זמן נחשבת כתב לחומרא
2. נקודת דיו שנפלה בתוך האות והשתנתה אין למחוק (את הנק') מטעם חק תוכות.
3. כל כיסוי אם לאחר גירודו נשאר הכתב תחתיו כשר.
4. חיבור ע''י שערה עצמה אינו נחשב כתב ומותר להוציאו.
5. אות בשחור ממס' גוונים כשרה .
6. אות ה''א שנתחברה בדקות לגגה (אף בדיו)לאחר כתיבה נראה שמותר לגרור הדיבוק אף בשם השם ותפילין ומזוזות וכן הדין אם ע''י צואת זבוב נתחבר האות ה''א.
7. שם השם שנכתב שלא במקומו נתקדש ואין למוחקו אף אם צריך לגנוז את היריעה.
8. אות שנתקלקלה בשם השם מותר למחוק לתקנה בהתאם לצורך.
9. אות מ''ם פתוחה שנדבקה בדקות אין לגרור כמו באות ה''א הנ''ל.
10. אות שיש עליה צואת זבוב אף דיבוק עב ושינתה את צורתה מותר לגרור.
11. כל דיו שעשוי מחומרים כימים או עפרון שחור ניתן לגוררו כצואת הדיו דלעיל.
12. כתב ע''י עפרון עופרת אין לו דין דיו כלל ויכול למחוק ולתקן.
13. כניסת קו דק מדיו לחלל אות כגון ע''י זקנו של הסופר מותר לגוררו .
סימן : נ' - שאלה : האם צריך לברך שהחיינו בתחילת כתיבת ס''ת ?
איתא במנחות (דף מב:) דשלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דר' יוחנן על תפילין של יד אומר ברוך אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להניח תפילין, על תפילין של ראש, אומר: ברוך אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על מצות תפילין, ואילו לעשות תפילין לא מברך אלא לאו היינו טעמא, כל מצווה דעשייתה גמר מצוה, כגון מילה, אע''ג דכשירה בעובד כוכבים בישראל צריך לברך, וכל מצווה דעשייתה לאו גמר מצווה, כגון תפילין, אע''ג דפסולות בעובד כוכבים בישראל אינו צריך לברך ובתוספות שם כתבו שהירושלמי מצריך לברך אעשיית ציצית סוכה ותפילין ובערוך הביאו בערך צץ ג' שחולק על הש''ס שלנו ובתוספתא דברכות (פ''ו) תני העושה ציצית לעצמו מברך שהחיינו (ובפ' הרואה ברכות (דף נד.) נמי אמר דאכלים חדשים מברך שהחיינו) וכ''כ רב שרירא גאון. נמצא שהש''ס דילן סובר שאין לברך על עשיית המצווה אלא אם היא גמר מצווה וכ''כ בספר היראים (סימן ת) [דפוס ישן - יח] ובשעת עשייתה א''צ לברך דמסקינן במנחות פ' התכלת [מ''ב ב'] כל מצווה דעשייתה לא הוי גמר מצווה וכו' וכ''כ בספר כלבו (סימן עב) שנביא להלן.
וכן איתא ברמב''ם (הלכות ברכות פרק יא) כל מצווה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייה, וכל מצווה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון, כיצד העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לעשות סוכה או לולב או לכתוב תפילין מפני שיש אחר עשייתו צווי אחר, ואימתי מברך בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או כשישמע קול השופר או כשיתעטף בציצית ובשעת לבישת תפילין ובשעת קביעת מזוזה ע''כ ולכן נראה פשוט שגם כאן אין לברך על כתיבת ס''ת אלא רק בזמן שעולה לתורה .
וכ''כ בשו''ת באר שבע (סימן מט) כתב טעם שאין החתן מברך ברכות אירוסין משום שאירוסין הם הכשר למצוות פריה ורביה ואין מברכים על הכשר מצווה וציין לטעם זה לתוספ' הר''ן והרא''ש וכ''כ בשו''ת הרמב''ם.
וכ''כ בספר חיים לרבנו חיים פאלאג'י (סימן מד סעיף טוב) וכתב טעם נוסף דהאידנא לא בקיאין בחסרות ויתרות איך נברך וספק ברכות להקל ועוד דיש סוברים דיותר מצוה היא בתורה שבע''פ ע''ש.
ובדין ברכת שהחיינו כתב שם הרמב''ם שהבאנו לעיל כל מצווה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה, וכן כל מצוה ומצוה שהיא קניין לו כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה, וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצוייה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן, כגון מילת בנו ופדיון הבן מברך עליה בשעת עשייתה שהחיינו, ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהם שהחיינו בשעת עשייה מברך עליהן שהחיינו בשעה שיצא ידי חובתו בהן וכן כל כיוצא בהן.
וכיום נוהגים לברך שהחיינו בשעת ''קיום המצווה'' ועיין בספר כל-בו (סימן עב) שלא נהגו עכשיו לברך שהחיינו בשעת העשיה אלא בשעת קיום המצוה כרב כהנא דאמרינן בגמרא דהוה מסדר לה אכסא דקדושא וכן עמא דבר לברך לישב בסוכה וזמן על כוס של קדוש וכפי שכתב מרן בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רכה) שהרואה פרי חדש מתחדש משנה לשנה מברך שהחיינו ואפילו רואהו ביד חבירו או על האילן ונהגו שלא לברך עד שעת אכילה. וכ''כ בשו''ת מהר''י בי רב (סימן סב) כתב שהרשב''א ז''ל כתב שאין אומרים שהחיינו על דבר שהוא עגמת נפש וכו' עכ''ל ועיין בספר המצוות לרמב''ם (מצות עשה יח) שיהיה לכל איש ממנו ספר תורה לעצמו. ואם כתבו בידו הוא משובח מאד והוא יותר טוב כמו שאמרו (מנחו' ל א) כתבו בידו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני, ואם אי אפשר לו לכתבו צריך שיקנהו או ישכור מי שיכתבהו לו. ועיין עוד בדברינו לעיל שיש בימנו דעות בזה.
למדנו מדבריו ז''ל שכתיבת הספר תורה שהיא גם כן הכנה למצות הלמוד שאין צריך לברך שהחיינו ולא שום ברכה אחרת אלא בשעה שקורא בה שהוא גמר המצווה העיקרית כמו שכתב הרב ז''ל וכתב בסוף דבריו וצריך שיברך בשעה שעולה לקרות בו בפעם הראשונה ועולה לכאן ולכאן וכשעולה לקרות יברך ברכת התורה ואחר כך יברך שהחיינו וכתב עוד שברכת שהחיינו גבי ספר תורה מטעם עשית המצווה אתינן עלה ולא מדין קנה כלים חדשים .
וכ''כ בשו''ת אורח משפט (או''ח סימן מז) ראוי לברך שהחיינו, דמברכין ג''כ על שמחה של מצוה הבאה מזמן לזמן או שבאה בקנין. וכ''כ בשו''ת יהודה יעלה (חלק א יו''ד סימן רפב) (ובסימן רפג) שכתב שם שהסכימו לדעת אחת הלכה זו למעשה שצריך לברך ברכת שהחיינו ודווקא בשעת הקריאה היינו כשעולה הוא לקרות בו יברך ברכת התורה תחילה ואחר כך יברך שהחיינו בקול ברוב עם הדרת מלך אח''כ קורא ומברך לאחריה וכמו בקריאת מגילה ע''ש שציין לעוד פוסקים. ועיין בשו''ת בית יהודה (חלק יו''ד סימן כג) שכתב שכבר נהגו העם לברך שהחיינו כל הקונה ס''ת והברכה היא בשעת סידורו לפני ההיכל ובשו''ת הרא''ש (כלל כה) דאנן לא מברכים זמן בשעת עשייה וכו' עיין שם שו''ת חתם סופר (חלק א או''ח סימן נג) יחיד הקונה ס''ת (ובסימן נד) ובשו''ת מנחת יצחק (חלק א' סימן א) שכתב דיש לברך שהחיינו על כתיבת ספר כמו בס''ת. וכ''כ שו''ת ציץ אליעזר (חלק י''ד סימן סז) וז''ל הרי לנו דעת הגאון הנצי''ב ז''ל דפשיטא ליה בדעתו הגדולה דאין ספק בדבר שראוי לברך ברכת שהחיינו מי שזכה לגמור ספר כי יש בזה הנאה המורגשת, ושאין לך שמחה גדולה שראוי לברך עליה שהחיינו גדולה מזו, וכן כי כן היא גם דעתם דעת תורה של הגאון בעל דרכי תשובה ובנו הגאון בעל מנח''א ז''ל ועשו כן מעשה רב בעצמם ע''כ. ושו''ת הר צבי (או''ח א סימן כא) נשאר בצ''ע.
ובברכי יוסף (החיד''א סי' ער אות ח) כתב וז''ל במקומנו המברך שהחיינו לובש בגד חדש בעת ההיא לפי שיש חולקין וכ''כ ילקוט יוסף (בסימן רכג סעיף ו) בשם החיד''א ועיין עוד בשו''ת יביע אומר (חלק ד-או''ח סימן יט) ועיין עוד בשו''ת ציץ אליעזר (חלק י''ח סימן מא) לגבי ברכת שהחיינו לס''ת בימי הספירה וכ''כ הגאון הרב משה לוי זצ''ל בספר ברכת ה' (חלק ד פ' ב סעיף סה) ועיין עוד בדברינו (סימן ח) כשבעל הספר אינו יכול לברך והוא נמצא במקום יכול אחר לברך עבורו.
לסיכום: בזמן שעולה לתורה הכותב ס''ת מברך שהחיינו .
פירות הנושרים:
1. אין לברך שום ברכה בתחילת כתיבת ס''ת או קניה אלא כשעולה לתורה.
2. יש לברך ברכת שהחיינו לאחר ברכת התורה.
3. יש נוהגים קודם ללבוש בגד חדש בעת שמברך שהחיינו בכדי לפטור את הס''ת החדש.
4. אם בעל הספר תורה נמצא אך אינו יכול לברך יכול אחר לברך ולפטור אותו .
5. גם בקניית ס''ת יברך שהחיינו לאחר ברכת התורה.
סימן: נ''א - שאלה: האם צריך לקבוע מזוזה בבית כנסת או תלמוד תורה ?
איתא ביומא (דף יא:) דתניא בית הכנסת שיש בה בית דירה לחזן הכנסת חייב במזוזה, ושאין בה בית דירה רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרין. נמצא מחלוקת האם צריך לקבוע מזוזה בבית הכנסת שאין בית דירה שלדעת רבי מאיר חייב ולחכמים פטור ובבית כנסת עם בית דירה גם חכמים מחייבים ובתוספות שם כתבו משמע מכאן דבית הכנסת ובית המדרש שאין בו בית דירה דלא בעי מזוזה דמסתמא הילכתא כרבנן וכ''כ הבית יוסף (יו''ד סימן רפו) ועיין עוד בשו''ת בעלי התוספות (סימן קז) ועיין עוד בספר יראים (סימן ת) [דפוס ישן - יח] ת''ל ביתך מה ביתך העשוי לכבוד יצאו אלו שאינם עשויים לכבוד יכול שאני מרבה אף הר הבית והלשכות והעזרות ת''ל ביתך מה ביתך שהוא חול אף כל שהוא חול יצאו אלו שהם קודש ובית הכנסת היכא דלית ביה בית דירה או נעשה משל הקדש פטור מן המזוזה דתניא ביומא (דף יא:) בית הכנסת שיש בו בית דירה לחזן הכנסת חייב במזוזה ושאין לה בית דירה ר''מ מחייב וחכמים פוטרין והלכה כחכמים ואין לומר הלכה כר' מאיר בגזירותיו.
ובמסכת ברכות (דף מז.) רבין ואביי הוו קא אזלי באורחא, קדמיה חמריה דרבין לדאביי, ולא אמר ליה ניזיל מר. אמר: מדסליק האי מרבנן ממערבא גס ליה דעתיה. כי מטא לפתחא דבי כנישתא, אמר ליה: ניעל מר. אמר ליה: ועד השתא לאו מר אנא? - אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן: אין מכבדין אלא בפתח שיש בה מזוזה. דאית בה מזוזה אין, דלית בה מזוזה - לא? אלא מעתה, בית הכנסת ובית המדרש דלית בהו מזוזה, הכי נמי דאין מכבדין? אלא אימא: בפתח הראוי למזוזה נמצא שבית הכנסת פטור ממזוזה וגם לא היו נוהגים כלל לקבוע בו מזוזה וכ''כ התוספות מסכת יומא (דף יא:) והתוספות מסכת מנחות (דף לג.) משמע דפתח בית הכנסת פטור וכ''כ הבית יוסף (בי''ד סימן רפו) והטעם ראיתי ברמב''ם (בהלכות תפילין ומזוזה וס''ת פרק ו הלכה א) עשרה תנאין יש בבית ואחר כך יתחייב הדר בו לעשות לו מזוזה, ואם חסר תנאי אחד מהן פטור מן המזוזה ואלו הן: שיהיה בן ארבע אמות על ארבע אמות או יתר, ושתהיינה לו שתי מזוזות, ויהיה לו משקוף, ותהיה לו תקרה, ויהיו לו דלתות, ויהיה השער גבוה עשרה טפחים או יותר, ויהיה הבית חול, ויהיה עשוי לדירת אדם, ועשוי לדירת כבוד, ועשוי לדירת קבע. וכ''כ המאירי ביומא שם.
נמצא שבית כנסת או בית מדרש או תלמוד תורה או כל מבנה ציבורי וכד' שאינו דירת חול וגם שאינו עשוי לדירת קבע פטור ממזוזה ובמיוחד בית הכנסת בהיותו מקום קודש אזי אינו צריך למזוזה כפי שכתב ספר החינוך (מצווה תכג) יכול שאני מרבה הר הבית והלשכות והעזרות, תלמוד לומר בית, מה בית שהוא חול אף כל שהוא חול, יצאו אלו שהן קודש, ובית הכנסת בכלל בתי קודש הוא כל זמן שאין בה דירה, אבל אם יש בה דירה כגון בית הכנסת דכפרים דדיירי בה אורחין חייבת. וכן כתב הרמב''ם להדיא (בהלכה ו) בתי כנסיות ובתי מדרשות שאין בהן בית דירה פטורין לפי שהן קודש, בית הכנסת של כפרים שהאורחין דרין בו חייב במזוזה, וכן בית הכנסת של כרכין אם היה בו בית דירה חייב נמצא שבית הכנסת ללא דיור (כפי שהם כיום) פטור ממזוזה וכל שכן שאסור לברך על קביעתה וכן משמע מיומא (דף יא:) עיין שם זאת ועוד שאף דאכלו ושתו עראי שם לא חשיבא לחיוב מזוזה ועיין הריטב''א שכתב (ביומא שם ע''ב ד''ה הא ר''מ) לענין בית הכנסת דדוקא אם יש שם בית דירה לחזן חייב במזוזה, אע''ג דבלא''ה תיפוק לי', דאית בית דירה לאורחים, דאכלו ושתו בבי כנישתא, למ''ד דבבי כנישתא ממש קאמר, י''ל כיון דההיא תשמיש לאו קבוע, וזמנין דאיתי' וזמנין דליתי', לא חשיבא דירה, לחיובי' במזוזה, כי האוכלים שם אינם אלא כאכסניא בעלמא עכ''ל, הרי דפשיטא לי', דהיכא דהוי רק אכסניא בעלמא, אף אם יהי' עושים שם כל תשמישי דירה, מ''מ פטור ממזוזה וכ''כ המאירי שם וכתב עוד שחייב אם יש בית לחזן או לשומר עיין עוד בשו''ת מנחת יצחק (חלק ד סימן פט).
וכן ראיתי בשו''ת שאילת דוד (חלק יו''ד סימן ח) ורבנן סברי כיון שענין תשמישו הוא תשמיש הנצרך לקדושת התפילה לא לצורך שימוש חול לא נכנס בכלל בית ולכן העיקר תלוי אם יש בהם איזה בית דירה או לחזן הכנסת או לאורחין וכ''כ בשו''ת הר צבי (או''ח א סימן פה) שציין לשו''ת החת''ס (יו''ד סימן רפא) שנשאל ע''ז שכתב הרמב''ם שביהכ''נ פטור ממזוזה מפני שהוא קודש ובגמרא יומא ליתא האי טעמא, ועוד הרי ביהכ''נ קדושתו מדרבנן ואיך יפטור מזוזה מפני קדושתו והשיב שם החת''ס ותוכן תירוצו הוא שאפילו להסוברים שאין קדושת ביהכ''נ מן התורה מ''מ דירת גבוה היא שד' אלקי בא בו ושוכן בתוכו. ובמזוזה כתיב ביתך היינו דירת חול ולא דירת גבוה, ולכן אם יש בה בית דירה גם להדיוט מקרי ביתך, אבל כל שהשכינה שרויה בתוכה ולא הדיוט כמו ביהכ''נ שאמרו חז''ל במס' מגילה ואהיה להם מקדש מעט אלו בתי כנסיות, הרי היא דירת גבוה ולא הדיוט. וכן ציין הפתחי תשובה לח''ס .
ולכאורה נראה שאין לקבוע שם מזוזה כלל כבזמן הגמ' כדלעיל זאת ועוד שבתוספות מסכת סוטה (דף יז:) שציינו לירושלמי בפרק במה מדליקין כל הפטור בדבר ועושהו נקרא הדיוט ואם הפתח פטור ממזוזה אין לקבוע שם מזוזה שמא חס ושלום נקרא כל הפטור בדבר וכו' וכן ראיתי בשו''ת פסקי עזיאל (בשאלות הזמן סימן ל) שלאסירים וודאי שהם פטורים ממזוזה וכיון שכן אינם רשאים מעתה לקבוע מזוזה דזהו בגדר כל הפטור מן הדבר ועושהו וכו' וכ''כ שו''ת פעולת צדיק (חלק ב סימן קצז) ואין לאסיר להחמיר לעשות לו סוכה בבית האסורים דכל הפטור מן הדבר ועשהו נק' הדיוט כדאי' וברכה שעושה פשיטא דברכה לבטלה הויא (כיון) דלא מחייב לעשות סוכה מהדין ואיך יאמר וציונו לישב בסוכה וכמ''ש הט''ז (סי' תרל''ט ס''ק י''ט) ובשו''ת מהרש''ם (חלק ו סימן קטז) ציין לברכ''י (סי' רפ''ו אות ד') דבית האסורים יש לפטור ממזוזה משום דמיקרי דירת ארעי וכ''כ המאירי (מהראשונים) להדיא שפטור אלא אם כן יש בית לשומר האסורים ועיין עוד בשו''ת פנים מאירות (חלק ב סימן ו) ושו''ת תשובה מאהבה (חלק א סימן צו) ושו''ת משיב דבר (חלק א סימן מז) ושו''ת מנחת יצחק (חלק ו' סימן ז) ובשו''ת יביע אומר (חלק ג-יו''ד סימן כז) שציין לחיד''א בס' פתח עינים ב''מ (ל:) דדווקא במצוות שבין אדם למקום כגון ק''ש ותפלה וסוכה וכיו''ב אמרו כל הפטור ועושהו נק' הדיוט. ברם במצוות שבין אדם לחבירו אי עביד טפי מחיוביה לאו הדיוט הוא כיון שמצווה לעשות לפנים משורת הדין ע''ש.
(אמנם ברע''ק (סימן רפו סעיף א) שציין לשער אפרים שבית אסורים חייב במזוזה אך ציין גם לבית הלל שפטר)
איברא שמהב''י (או''ח סימן לב) בענין שרטוט משמע שמותר שלא אמרו בירושלמי הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט אלא כשעושה אותו בדרך חומרא אבל הכא שאינו מכווין לכך שהרי אינו דבר איסור דשייך ביה חומרא וכל קביעת המזוזה למנהג בעלמא וגם אין בזה בל תוסיף [שאינו מוסיף במצווה עצמה כגון שמוסיף בית חמישי בתפילין או מין על ארבעת המינים וכד' שזהו משום בל תוסיף] ואולי זה יתרץ את שו''ת באר שבע (סימן כא) שכתב שלא אמרו כל הפטור מן הדבר כו' אלא דווקא על דבר שלא יכול לבוא לידי איסור דאז לא שייך ביה חומרא או פרישות. שוב עיינתי בירושלמי במקום מוצא הדין ומצאתי שם דליתא ונשאר בצ''ע ע''ש זאת אומרת לפי הב''י שכל מעשה שלא נעשה בדרך חומרא אלא שמכווין לנוי או סתם כך שפיר ולא מקרי כל הפטור מן הדבר וכו'.
אלא שאין צריך לכל זאת שאין קביעת המזוזה כנוי בעלמא שאם עושה לחומרא נאמר עליו כל הפטור וכו' אלא ודאי שיש לחוש ולהחמיר ולקבוע מזוזה משום סגולתה לשמירת בני המקום ולא נאמר עליו חס ושלום כל הפטור כפי המעשה שהביא הב''י בסימן רפו מהר''מ ז''ל כשהיה ישן שנת הצהרים בבית מדרשו היתה רוח רעה מבעתו עד שתיקן מזוזה בפתח ועוד שלדעת רבי מאיר דפליג על רבנן יש לקבוע מזוזה בבית הכנסת אף שאין בה דירה לחזן עיין עוד בתוספות מסכת מנחות (דף לג.) ובספר יראים (סימן ת) [דפוס ישן - יח] ובשו''ת שאילת דוד (חלק יו''ד סימן ח) טעם מחלוקתם של רבי מאיר ורבנן ולכן גם אם יקבע מזוזה בבית הכנסת הלוא הוא עושה כדעת רבי מאיר ואעפ''י שאין הלכה כדבריו. וראיתי בשו''ת יביע אומר (חלק ג-יו''ד סימן כז) שכתב כן בשם הפמ''ג (סי' לב א''א סק''ח) שבמקום מחלוקת הפו' אע''פ שהלכה לקולא העושה להחמיר לא הוי הדיוט כיון שיש פלוגתא עיין עוד שם.
ובשולחן ערוך (יורה דעה סימן רפו סעיף ג) בית הכנסת אם יש בו דירה לשום אדם חייב במזוזה ובסעיף י' כתב שבית המדרש פטור מהמזוזה. ואם יש בו פתח שרגיל לצאת בו לביתו, חייב במזוזה באותו פתח וי''א שבית המדרש חייב במזוזה ונכון לחוש לדבריהם אבל לא יברך עליה. הנה מרן כתב להדיא שנכון לחוש לדבריהם וכל זה משמע דווקא בבית מדרש ועיין בש''ך שם (ס''ק יט) דלא דמי לבהכ''נ לעיל (סעיף ג) דאינו חייב במזוזה אא''כ יש בו בית דירה דבית המדרש כיון שהתלמידים יושבים בו מהבקר ועד ערב דומה לדירה .
משמע שדווקא בבית מדרש יש לחוש לי''א משום שדמי לבית, אבל בית כנסת אין לקבוע כלל משום שפטור לגמרי. ואם כן כיצד נוהגים כיום לקבוע מזוזה בבית הכנסת, אפשר לומר שכיום בתי הכנסת משמשים גם כבתי מדרש ולכן נראה שיש לחוש ולקבוע את המזוזה ללא ברכה כבית מדרש. וכ''כ בביאור הלכה (סימן עט ד''ה אבל הלול אסור לברך). ואף אם הפתח חייב מזוזה וגרים בבית ורק שעדיין לא הגיע הזמן אין לברך כפי שכתב בשו''ת יוסף אומץ (סימן ל) שנשאל על פסיקתו שהקובע מזוזה בחו''ל תוך ל' לא יברך כתב שלענין מזוזה נראה לחוש שלא יברך ספק ברכה לבטלה וכן ראוי להורות וכתב עוד שמצא בחי' הריטב''א דקדושין שכתב משם הרמב''ן דאפילו לדעת ר''ת דמי שפטור מהמצווה יכול לברך זהו כשהפטור הוא לאישים מיוחדים אבל כשהפטור כולל לכל אפילו ר''ת יודה דאין ראוי לברך והוא החילוק שכתבו התוס' וכתב הרמב''ן שזהו דעת הירושלמי שאמר שכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ולזה הסכימו הרא''ה והריטב''א גם בהגמי''י וכו' וגם כאן הפטור כולל לכל בתי הכנסת בעולם ואינו פרטי נמצא מכל האמור שאין לברך כלל על קביעת מזוזה בבית כנסת או בית מדרש או תלמוד תורה משרדים וכד' ואף בישיבה אין לתלמידים לקבועה מזוזה בברכה שאינה עשוי לדירת קבע ומקומו יכול להשתנות ע''י הנהלה בכל רגע ועיין עוד בשו''ת רב פעלים (חלק ב-יו''ד סימן לו) שיש פירושים שונים בכוונת הטור ושו''ע בחניות שבשווקים עש''ב ובספר חובת הדר (פ' ג סעיף ח) שיש פוטרים ויש מחייבים.
ואין הדבר דומה למקום שחייב במזוזה ויש ספק אם לברך שצריך לברך כפי שהעלה בשו''ת יביע אומר (חלק ח-יו''ד סימן כז) ונודע מ''ש התבואות שור (סי' יט ס''ק יז, וס''ק כז), שיותר נכון לגרום ברכה בברכת המצוות, מלהמנע מספק מלברך על עשיית המצווה. והובא בשו''ת רב פעלים (ח''ב חאו''ח סי' ז) (וח''ד חיו''ד סי' לו). וכיו''ב כתב הגאון הנצי''ב בספר העמק שאלה (סי' כו אות ב), שאסור לעשות המצווה בלא ברכה.
לסיכום: נהגו לקבוע מזוזה בבית הכנסת לפי שמשמש כבית מדרש אך אין לברך על קביעת מזוזה .
פירות הנושרים:
1. נהגו לקבוע מזוזה בבית כנסת ולא נחשב כל הפטור וכו'.
2. בבהכ''נ שיש בית לחזן או לשומר חייב במזוזה בברכה.
3. דירה לשומר במפעל או בית אסורים וכד' חייבת במזוזה.
4. כל מקום קודש אין לברך על המזוזה.
5. אסיר אעפ''י שיכול לקבוע מזוזה או לעשות סוכה לא יעשה וכל שכן שלא יברך.
6. אדם שמרגיש פחדים זהו סימן שהמזוזה לא כשרה או שנמצא בחדר שאינו חייב וטוב לקבוע שם מזוזה.
7. תלמידים בישיבתם אין להם לקבוע מזוזה בברכה.
8. במצוות שבין אדם למקום אמרו כל הפטור ועושהו נק' הדיוט.
9. במצוות שבין אדם לחבירו אי עביד טפי מחיוביה לאו הדיוט הוא .
10. כל מחלוקת בפו' אע''פ שההלכה לקולא העושה להחמיר לא נקרא הדיוט .
סימן : נ''ב - שאלה: האם מושב ישר באות שי''ן פוסל ?
במסכת שבת דף (קד.) שי''ן שקר, תי''ו אמת. מאי טעמא שקר מקרבן מיליה, אמת מרחקא מיליה שיקרא שכיח, קושטא לא שכיח, ומאי טעמא שיקרא אחדא כרעיה קאי, ואמת מלבן לבוניה קושטא קאי שיקרא לא קאי פירש רש''י שם אחד כרעא - כל אות ואות שבו עומדת על רגל אחד אמת מלבן לבוני - מושכבין תחתיה אותיותיה כמין לבינה, דאל''ף הרי יש לה שתי רגלים ומושבה טוב, ורגל השני רחב ע''כ.
דהיינו כל אות מאותיות ''שקר'' עומד על רגל אחת ואותיות ''אמת'' שתי רגלים נמצא שאות שי''ן צריכה לעמוד על רגל אחת וכ''כ הר''ן שם וציין שלא לעשותה רחב וכ''כ הרשב''א והריטב''א ובשו''ת מהרש''ם (חלק ב סימן קכ) ציין לחי' הרמב''ן לשבת (דף ק''ג ע''ב) גבי שי''ן אחד כרעא כתב דכל מה שנזכר בפ' הבונה פסול וכן להר''ן שאף בדיעבד מעכב ע''כ וכ''כ דעת קדושים ומקדש מעט ובס' לבוש התכלת שכתב יעשה חד למטה ולא עגולה ולא רחב ופרי מגדים נשאר בצ''ע אם עשה רחב ומשנת סופרים ציין לפרי מגדים שנשאר בצ''ע (אם עשה רחב) וכ''כ בס' חכמה בינה ובשו''ת דברי חיים (סימן קלג) פסל וכן בספר קול סופרים (באות ש) כתב לכל הדעות אם עשה רחב פסול וכ''כ בשו''ת דובב מישרים (סימן סד) וכ''כ שו''ת מנחת יצחק (חלק ב' סימן יב) ועיין עוד בשו''ת חתם סופר (חלק ב יו''ד סימן רסא).
ועיין בב''י (סימן לו) שכתב בשם הרוקח לדבק ראש האמצעי לצד שמאל למטה ואז יהיו השלשה ראשים מחוברים למטה במקום אחד ועומדים על רגל אחד ושמה יהיה חד למטה דאמרינן בפרק הבונה (שם) מאי טעמא אמת מלבן לבוני ושקר לא מלבן לבוני ומשני קושטא קאי שקרא לא קאי ושקר אין לו רגלים מכל שכן שאין לו מושב אלא חד יהיה ויעמוד השי''ן על רגל אחד כמו הקו''ף והרי''ש (ז''א שצריך שהאות שי''ן שתעמוד על רגל אחת) וציין גם להר''ן בפרק הבונה (לז: ד''ה ואמרינן) אהא דאמרינן שקר אחד כרעא וזה לשונו ומכאן צריך לעשות השי''ן חד ולא לעשותו רחב וכן כתב מנהיג שם ועיין עוד בב''י (בסימן לו) שלדעתו שינוי במקצת האות פוסל מדכתב באות כ''ף פשוטה בזוית כמו דל''ת פסול וכן האות אל''ף שנדבק היו''ד לגוף האות פסול וכן כתב בש''ע והרמ''א (בסימן לב) ומ''א שם וכ''כ אשל אברהם (בסימן לב) כהפמ''ג ובאליה רבה (בסימן לו) שי''ן חד למטה משום דשקר אין לו רגלים ועיין עוד בשו''ת מנחת יצחק (חלק ו סימן קי) שכאשר כותבין השי''ן כדברי הפמ''ג, י''ל דשפיר יוצאין בזה הכוונה במה שעושין כתמונת כ''ף למטה בפנים השי''ן אם כי עושין למטה בחוץ מחודד הכרעא ועיין עוד במהרי''ל (בסימן קכג) והט''ז (בסק''ט טז) וחת''ס (ס' רסא) ומג''א (בסימן לב) ומשנה ברורה שם שפוסלים אף בשינוי במקצת האות .
נראה מכל המורם שאות שי''ן צריכה להיות בעלת מושב חד ולא רחב ואולי אף מעכב אף בדיעבד משום שאינה כתובה כהלכתה ששינוי מקצת האות פוסל ואף בשי''ן הספרדית שהיה בעלת בסיס רחב על הבסיס להיות קצת בשיפוע כפי שכתבו כל הפוסקים לעיל שאות שי''ן צריכה לעמוד על חד כרעא ועיין עוד בשו''ת הר צבי (או''ח א סימן לב) שכתב להליץ על הספרדים שאין כותבים את השי''ן במושב מחודד בכמה אנפין. וכתב עוד שגם לדעת הגאון החיד''א כשרוחב בתחתיתו לא כשיעור הרחב למעלה בג' הראשים נחשב חד כרעא שהעיקר שיהיה צר בתחתיתו יותר מעליונו.
איברא שראיתי בקסת הסופר (סימן ה) שכתב שאם עשה מושבה רחב בדיעבד כשר וכ''כ הגר''ז (בסימן לו) בדיעבד כשר מהטעם שכתב בתחילת הסימן שאם שינה לא פסל אא''כ הפסיד צורת האות וכ''כ האור לציון (פרק מב סעיף מו) ואף אולי גם למדו כפירוש המהרש''א שאחד כרעא אין הכוונה על כל אות אלא על התיבה עצמה עיין שם והמאירי כתב שם שאין אות נפסלת אלא כשנפסלה צורתה לגמרי לאות אחרת וכ''כ הרמב''ם (בהלכות ס''ת) וכ''כ מרן (ביו''ד סימן רע''ד) וכ''כ בספר קרית ספר (בהלכות תפילין) עיין שם ובשו''ת עין יצחק (חלק א-יו''ד סימן כח) ציין לרמב''ן שכתב שם בשבת בסופו בזה''ל לפיכך כתבתי דברים הללו שכל הטועה בציור האותיות פסול והפסיל הכל עכ''ל. וזהו נגד כל הראשונים שכתבו דשינה צורת אותיות אינו פסול כמו שכתב הרא''ש בתשובה והובא בשלטי גבורים (ה' ספר תורה). ומה''ט לא הובא הגמ' דשבת (דף ק''ד) ברי''ף וברמב''ם וכו' ע''כ.
דהיינו ששינוי חלקי באות שאינו גורם לשינוי כל האות לא פוסל ולכן שי''ן בעלת מושב רחב אינו משנה את צורת האות בדיעבד כשר וכ''כ בשו''ת ציץ אליעזר (חלק י''ז סימן לח) שנשאל הנצי''ב ז''ל בס''ת שנמצא כמה שיני''ן שיו''ד האמצעי עבה ממטה למעלה מהו, והשיב שאמנם הפרמ''ג כתב שפסול, וכן נמצא בספר שיצא לאור בדיני סת''ם, אבל לדעתו נראה שכשר, כי מה שמצינו בגמ' וברמב''ם שפסול בזה, הוא כל שאינו ניכר האות מצד עצמו או שנדמה לאות אחרת, אבל בשי''ן שצורתו ניכרת שפיר שהוא שי''ן ולא אות אחרת כשר, והא דבעינן שלשה יודי''ן אינו אלא מתארי האותיות ודקדוקן ולא לעיכובא .
וכתב בסוף דבריו הגם שדעת הרא''ש פסול, מכיון שלדעת הרמב''ם והשו''ע זה כשר יש להכשיר את הספר תורה עיין שם וכ''כ בשו''ת משיב דבר (חלק א סימן ה) שנראה דתליא במחלוקת הרא''ש בהל' סת''ם דכל שנשתנה צורת האות פסול ולא כן דעת הרמב''ם ושו''ע כמש''כ ועיין בשו''ת יביע אומר (חלק ב-יו''ד סימן כ) שכתב שלפע''ד תמוה לומר דהרא''ש חולק ע''ז ופוסל. שהרי אדרבה מבואר בתשו' הרא''ש להכשיר. וכ''כ האחרונים בדעת הרא''ש ע''כ. וכ''כ הגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן בספרו שמחת הכהן (בסימן יד) שאם הקו (באותיות ד' ש' ע' פ' )דק וארוך ותינוק דלא חכים ולא טיפש קורא אותה כתקונה אין לפסול אלא אם כן שהוא קו קטן ועב שמשתנה צורת האות לגמרי .
נמצא לדעתם שאף חסר היו''ד באות שי''ן וכד' כשר שאין זה נחשב הפסד צורת האות וכ''ש נראה שיכשירו באות שי''ן במושב רחב וכ''כ בשו''ת פעולת צדיק (חלק א סימן קא) שציין לרב הגדול מהר''ר חיים אלפנדרי בס' מגיד מראשית סי' ב' (א) כתב סברת הר''י אסכנדרי גבי כ''ף פשוטה לפסול. וכ' דהרי''קש דחה דבריו והוכיח מגדולי הפוס' דס''ל דאין פיסול אלא כשדומה האות לאות אחרת כגון רי''ש נראית דל''ת או דל''ת נראית רי''ש אבל אם שינה במקצת האות ושמה עליה אין קפידא. וכ''כ בשו''ת מהרש''ם (חלק ב סימן קכ) ציין לפר''ח בליקוטיו (לסי' ל''ב אות כ''ה) בשם תשו' הריק''ש בשם גדולי הפוסקים דאפי' בנדמה קצת לאות אחרת כל שאין כולה דומה לאות אחרת כשר ודלא כהרי''א ע''ש.
ולכן באות שי''ן ללא יו''ד כשר או מושב ישר כשר בדיעבד וכן ראיתי בספר אמת לדוד בהסכמתו של מרן הגאון הרב עובדיה יוסף שליט''א אמנם השיג עליו שם הגאון הרב מאיר מאזוז שליט''א ראש ישיבת כסא רחמים (בהקדמה) וכן חלק עליו שם בעל ספר יריעות שלמה ועיין עוד בספר ילקוט כתרי אותיות שציין לגאון רפאל אלעזר זצ''ל מח''ס פקודת אלעזר שנשאל על ס''ת שיש בו אותיות ארוכות מאוד והתיר מהטעם דשינוי מקצת לא מפסיל ולא קפדינן אלא שלא תדמה כולה לאות אחרת ולא מקצתה וכתב להלכה ולמעשה והסכימו עימו כל חכמי הישיבה ולית דין צריך בושש ועיין עוד בדברינו (בסימן סה).
נמצא שברגל ישרה ללא היכר ראש היו''ד כשר בדיעבד ולכן לכאורה נראה כל אות שיש לה הפסק (שבורה) אף בהפסק שניכר להדיא ליד היו''ד ויש שיעור לירך עד למקום השבר כשר בדיעבד(כי אין חשיבות לראש היו''ד כפי שראינו לעיל וכידוע שכל רגל שיש לו שיעור אות קטנה כשר כגון אות דל''ת או רי''ש שרגלם באורך אות קטנה כשר) ואף אין צריך ש''ת כלל שכל צורתה עליה כשר בדיעבד ואולי אין לדמות וצריך שאלת תינוק משום שיש כאן תרתי לרעותא א. ללא ראש ב. ירך קצר
ואם אין שיעור אות קטנה לגודל הירך עד לראש היו''ד ויש שם הפסק שניכר להדיא צריך הבחנת תינוק לצרפו לאות ואם מצרפו אזי מועיל תינוק לתקנו (מה שאין כן אם ההפסק כדלעיל כשר כך) ועיין עוד בשו''ת יביע אומר (חלק ז-או''ח סימן ב) יודי אלפי''ן ושיני''ן ועייני''ן שאינם נוגעים בגוף האותיות, ותינוק מכירם וקוראם כהוגן, אפילו היתה פרידתן ניכרת להדיא, כל שצורת האות ניכרת, שהתינוק קורא אותה כהוגן, רשאי לחזור ולתקנה ואין בזה חשש משום שלא כסדרן.
אלא שהמעיין להלן יראה מדלא חילקו הפוסקים כלל במקום ההפסק ופסלו משמע שחייב ראש היו''ד להיות מחובר ואם לאו פסול ואף אם יש שיעור לירך ללא הראש או שאין ראש כלל פסול עיין בשו''ת הריב''ש (סימן קכ) שאין אומרין בכיוצא בזה להראות לתינוק לא חכם ולא טפש שהרי אפילו טפש שבטפשים יקראנה מ''ם, שהרי אין פסלותה מפני שדומה לאות אחרת, אלא שאינה כתובה כהלכתה. ולא אמרו להראותה לתינוק, אלא בו' הדומה ליו''ד ע''כ .
משמע מדבריו להדיא שכל אות שאינה כתובה כהלכתה פסולה ואעפ''י שצורתה ניכרת ויש שינוי במקצת צורתה פסול ולא מועיל שאלת תינוק כלל ורק בספק בשיעור וצורתה עליה שואלים תינוק וכן בשו''ת תשב''ץ (חלק א סימן נ) שאם האות לא נעשית כתקנה אע''פ שהתינוק קורא אותה אינה כשרה וכן משמע מתרומת הדשן (חלק א שו''ת סימן רלו) דמסיק מהר''ם דבעינא כתיבה תמה ושלימה ולא פסוקה ושבורה כדכתיב וכתבתם ועיין עוד בדבריו (חלק ב פסקים וכתבים סימן מה) וכן בשו''ת מהרי''ק (סימן סט) אבל היכא דפשיטא לי שאין האות כצורתה מה תועיל בראיית התינוק ועינינו הרואות שאין האות כצורתה. וכן בשו''ת הרד''ך (סימן א) שציין לרשב''א ז''ל דהיכא דנשתנית צורת גוף האות מצורתה בלוחות דפסול וכו' וכן בשו''ת מהרלב''ח (סימן א) בענין דבוק יו''ד האלף אם נדבקה כולה ודאי שנפסדה צורתה וציין לר''ן בהלכות ס''ת וכ''כ מקדש מעט באות א' שאות אל''ף ללא היכר ראש פסול (ולדעתו מועיל תיקון גם לשיטת הפמ''ג ביו''ד תחתונה של האל''ף) .
ועיין בהוספות של משמרת סת''ם על מקדש מעט שציינו שלא רק דעת הפרמ''ג והמ''ב ובמשנ''ס דהוי התיקון שלא כסדרן אלא גם שבט הלוי הגהת הרמ''פ רבצ''ו סוברים כהפמ''ג וכן ראיתי לספר קול סופרים (באות א) שכתב כן וציין לא''ר וכן נראה דעת שו''ת אבני נזר חלק (או''ח סימן ד) שכתב שאות שי''ן בראשו יש יודין. ולכן בקו הנכנס (נו''ן פשוטה) לתוך טי''ת אין לו דין אות שי''ן שאין יו''ד בראשו ולכן אינו פסול משום שלאות שי''ן צריך היכר ראש לג' ראשים ואומנם בשו''ת מים עמוקים (חלק א סימן יח) העלה ששבר מועיל להכשיר כך את האות (ולא כתב מהטעם שעד השבר יש גדל אות קטנה) ובסוף דבריו כתב אמרתי תבטל דעתי מפני דעתם כי דעתם רחבה מדעתי ובשו''ת מנחת יצחק (חלק ב' סימן יב) כתב שאין לזוז מהדבר הלכה המוסכם לכתוב השי''ן על חד כרעא וציין לעוד מרבותינו שפסלו אך בסוף דבריו כתב אבל מ''מ כ''ז חזי לאצטרופי להתיר הקריאה בכעין נד''ד כנ''ל עיין שם עוד בדבריו. ובשו''ת זבחי צדק (חלק א''ח סימן א).
מכל המורם נמצאנו למדים שיש מחלוקת כללית האם שינוי בחלק מהאות פוסל או לאו לכתחילה ודאי שלכו''ע צריך לכתוב כתיבה תמה כהלכתה ודקדוקה ובדיעבד הרוצה להכשיר ולסמוך על המקילים שפיר וכ''ש ולתקן נראה שמותר מדאמרינן אינהו מיכל אכלי לדידן מסתם לא סתים עיין מקדש מעט (אות ג) וכ''כ אשל אברהם (בסימן לב) שאף בתפילין ומזוזות מהני וכתב עוד (בסימן לו) שכ''ף פשוטה שמרובעת בפינה שאעפ''י שפסל הב''י (בסימן לו) זהו ע''י גירוד אבל ע''י תוספת דיו לעגלה שפיר שכל שעדיין לא נעשתה אות אחרת לא שייך בזה שלא כסדרן ומהני תיקון וכ''כ בשו''ת יביע אומר (חלק ז-או''ח סימן ג) וציין לשו''ת שבט הלוי (ח''א סי' ז אות ה) שהסכים ג''כ להקל בתפלין ע''י תיקון, ושאין בזה משום שלא כסדרן. ע''ש. וכ''כ ספר מסורת האותיות (באות ש) .
ואולי אפשר לומר שמה שנלמד ממרן לעיל שפסל מקצת האות כגון יוד''י אל''ף וזוית בכ''ף פשוטה שפסול כך הוא דווקא בתפילין או מזוזות ומשום כך כתבם בהלכות תפילין ומה שכתב (בסימן רעד) שאין פיסול באות אלא אם הפסיד צורתה הכוונה דווקא בס''ת ולכן כתב זאת דווקא בהס''ת וז''ל שם צריך שלא תפסל צורת שום אות עד שאינה נקראת או דומה לאות אחרת ואילו באו''ח (סימן לו) כתב בלשון צריך לדקדק בכתיבת האותיות שלא תשתנה צורת שום אחת מהן ולא תדמה לאחרת. עיין במשנה ברורה (סימן לו ס''ק ב) שכתב אפי' אם שינוי הצורה היה רק במקצת האות כגון שחסר הראש של האל''ף או קוץ היו''ד או שנגעו יוד''י האל''ף בגג האל''ף וכדומה ואפילו אם התינוק יקראהו לאות לא מהני כיון שאנו יודעין שאין צורתה עליה כראוי.
והרמב''ם מה שכתב שהפסיד צורתה וכו' הוא בהלכות ס''ת ועיין בגינת ורדים (סימן יח) שכתב שיש חילוק בין ס''ת למזוזות ותפילין שאין קיום ס''ת כשר לכן ניתן להקל ובשו''ת הר צבי (או''ח א סימן לב) שציין לספר אשי ישראל, שבת (דף קד ע''א), דשינוי הכתבים הוא רק בתפלין ומזוזות, אבל בספר תורה לכולי עלמא כולם כשרים. ובזה י''ל דברי הפמ''ג דפוסל בשין שאינו מחודד בתחתיתו, דזה בתפלין ומזוזות וכן הגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן בספר שמחת כהן (סימן יד) בדין באות למ''ד ללא ראש רק קו פשוט שבספר תורה שאינו רק תקנת עזרא נראה להקל להמשיך ולקרא ולברך עליו ולא להוציא ס''ת אחר ובתפילין שהיא מצווה עשה דאוריתא יש לפסול ואין לברך עליו ובשו''ת חיי הלוי (חלק א סימן לט).
ועיין עוד בשו''ת הריב''ש (סימן רפ''ד) שציין למסכת סופרים שיש מחלוקת בספרי תורה והיה ספק לחכמים והוצרכו ללכת אחר הרוב ועיין בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רעד) שפסק שם הרמ''א את הריב''ש שאם הניח אויר בין הפסוקים, כל שאין בו שיעור פרשה, כשרה (תשובת ריב''ש) נראה מהטעם הנ''ל וכתב עוד להדיא שספר תורה שעירב בו האותיות, כמו בגט, אינה פסולה. אבל לכתחילה אין לעשות כן ע''כ משמע שיש חילוק בין ספר תורה לתפילין ומזוזות ומה שכתב בשולחן ערוך (אורח חיים סימן לו) (בהלכות תפילין)שאם שינה בצורת הכתב אינו פסול אין הכוונה שאף בשינוי חלק מהאות וז''ל המשנה ברורה (בס''ק ה) איזה פרט יש לו שורש והוא מעיקר תמונת האותיות שיהיה זה לעיכובא אפילו בדיעבד וכ''כ בשו''ת עין יצחק (חלק א-יו''ד סימן כח) שמה שפסק הרמ''א דשינה בצורת הכתב אינו פסול. וגם הרמב''ן מודה בזה. כידוע שהרמב''ן פוסל עיין לעיל ועיין עוד בדברינו (בסימן נג) מה שכתבנו בזה.
ואף בג' ראשים (באות שי''ן) הדין כן ששינוי מקצת האות פוסל לחלק מרבותינו שידוע שצריך שיהיו מחוברים למטה במקום אחד כדאמרינן לעיל בב''י וכ''כ הלבוש ופמ''ג ומשנת סופרים תורת הבית חכמה בינה קסת הסופר באור הסופר הנ''ל ועוד אלא כאשר שינוי זה הוא רק חלק מהאות ואינו משנה את עיקר הצורה ובדיעבד כשר ומקדש מעט כתב שאם רגל אמצעי מחובר על הבסיס פסול לדעת ד''ק.
וכאשר באות שי''ן גם הבסיס רחב וגם ג' הראשים לא מחוברים במקום אחד (תרתי לריעותא) אם השינוי הוא גדול עד שאין האות נקראת פסול לכו''ע (ללא שאלת תינוק) אך אם היא נקראת ע''י שאלת תינוק ולא נפסדה צורתה הסומך על המקילים גם בזה יש לו על מי לסמוך כדאמרינן לעיל ועיין עוד בספר מסורת אותיות (באות שי''ן) שפסל בזה בתרתי לריעותא וציין לאור לציון שהתיר.
לסיכום: אות שי''ן בעלת מושב ישר כשרה בדיעבד.
פירות הנושרים:
1. אות שי''ן שכתובה עם בסיס רחב (לא חד) כשר בדיעבד וכל שכן אם הבסיס צר יותר מהמרחק הראשים וגם יכול לתקנה.
2. אות שי''ן או עי''ן או צדי''ק שהיו''ד אינו ניכר כשר בדיעבד.
3. כאשר צורת האות ניכרת ניתן לתקנה כגון להוסיף לה ראש כגון אל''ף שי''ן למ''ד וכד'.
4. אות שי''ן בעלת מושב רחב וגם אין הרגלים יוצאים ממקום אחד עדיף לפסול והמיקל יש לו על מי לסמוך.
5. בכל מצב שיש מכשירים את האות כך מותר לאחרים לתקן כגון להוסיף ראש באות אל''ף או שי''ן .
6. לכתחילה יש לכתוב כתיבה תמה וכהלכתה כגון באות שי''ן שכל שלוש הרגלים יצאו ממקום אחד ואם לאו כשר בדיעבד ומותר לעבות ולתקן בכדי למרכז את הרגל האמצעית.
7. רגל של אות דל''ת או רי''ש וכדומה אם יש לירך שיעור אות קטנה כשר .
8. אות שי''ן או עי''ן או צדי''ק שיש הפסק (נתק)בירך ויש שיעור של אות קטנה לירך המחובר לבסיס כשר בדיעבד (כאילו שאין ראש).
9. בתפילין ומזוזות עדיף להחמיר אף בשינוי מקצת האות.
סימן : נ''ג - שאלה : כניסת כל שהוא מראש אות למ''ד לתוך אות דל''ת האם פוסל את הסת''ם?
כתב הב''י (בסימן לב) בשם הריב''ש בתשובה (סי' קמו) שלדעת הרמב''ן (בפרק ב דגטין) בס''ת תפילין ומזוזות אם נכנס ראש הלמ''ד באוויר הה''א או החי''ת אפילו בלא נגיעה פסול ודברי הרמב''ן כתב הר''ן בפירוש ההלכות בפרק הנזכר וכ''כ הרמ''א בשולחן ערוך אבן העזר (סימן קכה) ויזהר שלא ימשוך ראש אות שלמטה לתוך חלל אות שלמעלה, או להיפך, (הר''ן פ''ב דגיטין בשי''א), ואם עשה כך ונשתנה צורת האות כגון שמשך ראש למ''ד לחלל ד' שאז נראה כה''א, פסול. משמע לדעת הב''י והרמ''א שכניסה לחלל אות אחרת פסול וכ''כ הגר''א וכ''כ הב''ח שם שאף לדעת התוס' והרא''ש בתפילין ומזוזות פסול דהיינו כאשר נכנס אות לחלל אות אחרת ובכך נפסדה צורת האות נפסלה אך אם ע''י כניסתה לא נפסדה צורתה לא נפסלה האות וכ''כ הב''ח בשם הר''ן שהטעם הוא מפני שמבטל צורת האות ושערי תשובה בשם שו''ת מקום שמואל והט''ז (בס''ק כב) ועיין במחצית השקל שכתב אליבא דהט''ז אף אם אינו מפסיד את צורת האות פסול שעצם כניסה לחלל אות אחרת פסול וכן משמע בתשובת מעיל שמואל .
ועיין בחידושי רעק''א על דברי המ''א שכתב שלדעת כנה''ג מותר לגמרי, אינו כן שרבו מהרי''ט כתב שאם נכנס כל שהוא כשר אבל אם נכנס שמפסיד את צורת האות פסולה וכ''ש אם נכנס למ''ד לתוך רי''ש שנראה כאות קו''ף לכו''ע פסול וכ''כ יד אהרון ועיין בפמ''ג (סימן לב) באשל אברהם שציין לחלקת מחוקק ובית שמואל שאף באות בי''ת או חי''ת אם השתנה ע''י הבחנה של תינוק פסול וכן במשנת הסופר (סימן ז) כתב כדעת פמ''ג וכ''כ באשל אברהם שאם רק קוץ נכנס לחלל אות אחרת אין חשש ע''כ משמע שאם הקוץ גדול פסול וכ''כ ביאור הסופר לדעת המק''מ ובית שמואל עיין שם ועיין במחזור ויטרי הלכות שחיטה מספר התרומה (עמ' 755-782) (סימן קלד) שכתב שצריך ליזהר שלא יפול כלל מן הדיו טיפה קטנה בתוך האות. דאינו מועיל מה שימחוק אחרי כן טיפה של דיו שבתוך חלל האות. דהוה ליה חק תוכות ופסול. משמע שאף בטיפת דיו קטנה בתוך האות פסול (בכל אות).
נמצא מכל האמור לעיל שאם נכנס אות לחלל אות אחרת ובכך נפסדה צורת האות בשל זאת לכו''ע פסול ועיין עוד בשו''ת גינת ורדים (חלק או''ח כלל ב סימן יח) שכתב מנין לנו להקל הרבה ולומר שיעשה העירוי גדול שיכנס הרבה לחלל האות והאומר כן עליו להביא ראיה ברורה וכתב עוד בשם הרשב''א (בחדושי גטין) דמערי בגט האותיות יתפרש בסגנון זה שיעשה באופן שיכנס מעט לתוך תחום חברתה שבזה ניצול הגט משמע שאם נכנס יותר פסול וכתב דאפי' לר''י דמפרש עירוי שנכנס לתוך חלל האות היינו דווקא כשנכנס כל שהוא אבל נכנס בתוך חללה בענין שיפסיד צורת האות פסול גם לדעת ר''י.
אלא שמרן בשולחן ערוך שם (בסעיף כח) כתב בלשון יש להזהר משמע בדיעבד כשר ולא חילק מעט או הרבה ואפילו אם נכנס ושינה את צורת האות כשר בדיעבד עיין ב''ח ט''ז וכן פסק מג''א שכשר בדיעבד ועיין בפמ''ג שכתב עליו שדווקא באות דל''ת פוסל המג''א אבל באות ה''ה או חי''ת יש להזהר לכתחילה וכ''כ בשו''ת אבני נזר (ח''א חאו''ח סי' ג אות ג) דאנן בתר המג''א גרירין שפשט דברי מרן המחבר כוותיה שכ' רק אזהרה לכתחלה. וכ''כ בשו''ת בית דוד (חיו''ד סי' קלה) דלמרן כשר בדיעבד. ע''ש. וכן העלה בשו''ת מקום שמואל (סי' נג) ועיין בזה בשו''ת יביע אומר (חלק ד-או''ח סימן ו).
נמצא לפירוש זה שיש חילוק בין אותיות שע''י כניסה לחללם נפסדה צורתם לבין אותיות שע''י כניסה לחללם נהפכו לאות אחרת שני עניינים שונים (כעין דיבוק באות עצמה או דיבוק בין שני אותיות עיין סימן סא בדברינו) ועולה לדעת מרן שאם נפסדה האות בשל כניסת אות אחרת לחללה אינה פסולה אך אם הפך לאות אחרת פסולה כגון כניסה לאות דל''ת הופך לאות ה''א.
ולכאורה קשה והלא ראינו לעיל שדעת הב''י שכתב בשם הריב''ש הרמב''ן הר''ן וכן דעת גינת ורדים והב''ח וכל האחרונים הנ''ל שאם נכנס לחלל אות אחרת אעפ''י שלא נפסדה פסול וכל שכן אם נפסדה צורת האות ע''י כניסה לחללה פסול ואעפ''י שלא הפך לאות אחרת עצם זאת שנכנס לחללה פסול .
ונראה לתרץ שמה שמרן כתב בלשון יש להזהר בשו''ע הכוונה היא להחמיר שאף בכניסת אות כל שהוא לחלל אות אחרת יש להיזהר ואעפ''י שלא נפסדה צורתה כלל בשל זאת אבל בנפסדה צורת האות ודאי פסול נמצא לדעת מרן שאם בכניסה לאות אחרת יש להיזהר אפילו כל שהו ואעפ''י שלא נפסדה צורתה ובכניסה שהפסיד את צורתה פסול כל שכן אם ע''י כניסת כל שהו לחלל אות אחרת וע''י כך נהפכה לאות אחרת שיפסל (ואפילו כל שהוא יכול לשנות את האות כגון כניסת חלק מראש אות למ''ד לאות רי''ש או דל''ת יכול לשנותו לאות ה''א) וכ''כ משנה ברורה (סימן לב ס''ק קלב) וז''ל וכ''ש אם נכנס ראש הלמ''ד בתוך חלל אות דל''ת או רי''ש ונראית כה''א דפסול ואינו מועיל בזה קריאת התינוק כהוגן שהרי עינינו רואות שנשתנה עי''ז לאות אחרת וכ''כ בשו''ת מהרי''ט (חלק ב-יו''ד סימן לב) ק''ו אם כשנכנס לתוך החלל פסול אע''פ שאין צורת האות משתנ' לאות אחרת זו שנכנסה לתוך חללה ועשאה כקוף לא כ''ש שהוא פסול מוסכם. וכ''כ באליה רבה (סימן לב סעיף כח) שלדעת מרן פסול (כניסת ל' באות ח') וכ''ש בכניסה לאות דל''ת שפסול לכו''ע וכתב עליו החיד''א בלדוד אמת (סימן יב) בכי האי גוונא דפליגי בדעת מרן וגם יש פוסלין בהדיא אין נראה להכשיר כ''א בתינוק ועיין עוד באשל אברהם (סימן לב) ועיקרי דינים בהס''ת (אות ה') ובהלכות מזוזה (אות ז') ובשו''ת אבני נזר חלק (או''ח סימן ג) ובשו''ת שיבת ציון (סימן צא).
וראיתי עוד ברמב''ם הלכות ספר תורה שמנה בעשרים הפיסולים אם נפסדה צורת האות עד שלא תקרא כל עיקר או תדמה לאות אחרת (שני סוגי פיסול יש כאן) נמצא שאין הפרש בדברי הרמב''ם בין דימוי לאות אחרת או שנפסדה צורתה עיין שם אמת שניתן לומר שכוונתו שנפסדה לא ע''י אות אחרת אלא בצורתה גופה וכן משמע בספר אור זרוע (חלק א סימן תשטו) שאם נפלה לו טיפת דיו מן הקולמוס בתוך חלל האות כגון בתוך חלל האות בית ונעשית פ' או באות אחרת כיוצא בה שאין עתה שמה עליה ומחק הטיפה מתוך האות זהו חק תוכות ועיין עוד במשנה ברורה (בסימן לב) שכתב כן לדעת מרן שאם נפסל צורתה פסול וציין לכנה''ג בשם מהרי''ט ודה''ח וא''ר ושער אפרים וכ''כ בשו''ת דברי יציב (חלק או''ח סימן כ) בצורת הלמ''ד הנכנסת, שרק חלק דק מראש גגית הלמ''ד נכנסת, ומה שבתוך הרי''ש שלמעלה נראית כמו ה''א אשר רגל השמאלי שלה רחב ונמוך, שע''ז כתב בדעת קדושים דרק בדיעבד כשר, וגם לכתחלה צריך לעשות ה''א בצורת דל''ת יו''ד ולא עגולה כצורת רי''ש שרק בדיעבד כשרה עיין בדע''ק שם, וא''כ י''ל שאין זה צורת ה''א כלל ולא חשיב נשתנה צורת הרי''ש. ועיין עוד בשו''ת גינת ורדים שכתב שהכלל העולה דהיכא דמעורות האותיות קצת אין לחוש כלל והיכא שהעירוי מרובה אז הדבר ניתן להשערה ולאובנתא דלבא ומי יערב לבו להקל ולהתיר אם לא יהיה צד בירור ביותר וכל זה בתפילין אבל בס''ת יכול לסמוך להקל על השערתו ואומדנותו דבזמן הזה כמעט שאין לנו ס''ת כשר.
ועיין עוד בקול יעקב (סימן לב אות קמד ואות קמה) וגם ציין לקסת הסופר (חקירה ג') כשמראין לתינוק צריך לכסות חלק התחתון עיי''ש וכ''כ אשל אברהם (בסימן לב) וברור הדבר הוא רק כאשר אנו מסופקים אם ''כל שהוא'' שנכנס לאות אחרת ונראה ספק האם שינה אותה לאות אחרת אז מראים לתינוק הא אם ברור לנו שהשתנתה האות לאות אחרת פסול ולא מועיל תינוק ועיין בשו''ת דרכי נועם (חלק א''ע סימן ג) שאין מועיל קריאת תינוק להקל אדרבה להחמיר. ובשו''ת מהרי''ט (חלק ב-יו''ד סימן לב וסימן לג) היכא דפשיטא לן שאין האות כצורתה מה תועיל ראיית התינוק ועינינו הרואות שאין האות כצורתה וציין לר''ן (ועיין שם שחשש בזה מברכות לבטלה) ולשו''ת הריב''ש (סימן קמו) שכתב שאם נכנס ראש הלמ''ד באויר הה''א או החי''ת אפי' בלא נגיעה, פסול שאע''פ שלא תתחלף בזה אות אחרת, אלא שמפסיד צורת האות. וציין לארחות חיים (בהלכות תפלין) ועיין בשו''ת שיבת ציון (סימן צא) ושו''ת מהרש''ם (חלק ג סימן כט) ובשו''ת אבני נזר (חלק או''ח סימן ד) ושו''ת מהרלב''ח (סימן א) ובשו''ת יביע אומר (חלק ד-או''ח סימן ו) ובשו''ת שיבת ציון (סימן צא) בשו''ת אגרות משה (חלק יו''ד א' סימן קסו) שפסל רק בנכנס לפנים מהאלכסון ע''ש.
ועיין במשנה ברורה (סימן לב ס''ק קיב) שאף באות הסמוכה לתוכה כגון פני או ארצי כשר כיון דבתיבה אחת נכתבו ומ''מ לכתחילה אין נכון לעשות כן להבליע אות בתוך אות כי יש מחמירין בזה. ולכאורה מדוע לא נאמר שבכניסת אות יו''ד באות נו''ן כמו פני יוצא ה''א הפוכה ואולי אפשר לומר שראש הנו''ן מציל ועיין עוד בשו''ת אבני נזר (חלק או''ח סימן ג) שיו''ד שבתוך הנו''ן או צ' שפסל הראנ''ח מבואר בב''י (סימן לו) שעושין כן לכתחילה. וכן פסק הרב בשו''ע.
ועדיין קשה בכניסת אות כגון למ''ד לתוך אות רי''ש אנו רואים להדיא שני אותיות ברורות ולא רואים שנפסדה צורת האות ואף לא נהפכה לאות אחרת (לאחר שהאותיות כתובות) וראיתי בשו''ת אבני נזר (חלק או''ח סימן ג) שכתב שראש למ''ד שנכנס בדל''ת כשנתבטל דל''ת בתחילת כתיבת ראש הלמ''ד ונעשה ה''א. כיון שנשתנה מדל''ת לה''א כשחזר ונעשה דל''ת לא חשיב דל''ת ראשון. וכן ראיתי בלשכת הסופר (בחקירה ג) שכתב דמתחילה כשעשה הראש של הלמ''ד בחלל הרי''ש נוצר אות ה''א ואף שלאחר זמן משך וסיים לאות למ''ד ונראה שמה שנכנס לחלל האות רי''ש נגרר לאות למ''ד מ''מ כיון שלא חזרה לצורתה אלא מחמת כתיבה אחרת ולא מחמת כתיבת בגופה הו''ל כמו חק תוכות וכ''כ בשו''ת יביע אומר (חלק ד-או''ח סימן ו) בשם שו''ת אבני נזר שטעם הפיסול בכניסת ראש הלמ''ד לחלל דל''ת משום שדרך הסופרים להתחיל בו מלמעלה למטה וכו' וכ''כ ספר יריעות שלמה (בפ' יב) וציין לדעת קדושים ומקדש מעט ואור לציון ושכ''ד הגאון הנאמ''ן שליט''א ודע שאף אם נכנס ראש הלמ''ד לאות דל''ת בגג רחב בקצה השמאלי אף שיוכל לגרוד מהגג וישאר עדיין צורת דל''ת הו''ל ח''ת ופסול מהטעם הנ''ל שתחילת כתיבת האות למ''ד היה כך שראשה עדיין אינו מחובר לגוף האות כך שהפכה את האות דל''ת לאות ה''א (ואע''פ שבהמשך נראה שזהו אות למ''ד) שונה הדבר בכניסת ראש למ''ד לאות כ''ף פשוטה שרגלה ארוכה שאילו היה גורר חלק ממנה היה עדיין אות כ''ף פשוטה כשר נראה מהטעם הנ''ל שהאות כ''ף היה כתובה כהלכתה ומה שהמשיך בירך זהו תוספת לאות אבל אינו חלק שלכתחילה מחויבת בצורת האות (והתוספת נכתבה בסוף האות בניגוד לתוספת הנ''ל באות דל''ת) ובכניסת ראש הלמ''ד בחלק הנ''ל אינו פוסל גם כך עיין בדברינו (בסימן סא) כדר' זירא (מנחות קג:) כל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו ועיין ביד מלאכי בכלל שכב שכתב שכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ל''ש לאמרו רק בענין עיכוב שאם לא עשאו בדיעבד לא עכב אבל לא שנסמוך ע''ז לכתחילה במילתא דאית ביה ריעותא וסמיה בידן לתקוני וכן העלה מרן הגאון רבי עובדיה יוסף שליט''א ביביע אומר (או''ח חלק ד סימן ו).
ועיין שם שמה שפסלו זה בדווקא שנכנס ראש הלמ''ד כדלעיל אך כאשר נכנס עקב אות בי''ת לתוך הרי''ש אינו נפסל משום שקדם לכניסת האות רי''ש אות בי''ת ועיין עוד בלשכת הסופר שכתב בשם לוחות העדות שנשאל באות אל''ף שנכנסה לתוך אות רי''ש ונראה קצת כמו ה''א והעלה להיתרא משום שלא נכנס הקו לתוך הרי''ש אלא בסופו א''כ מעולם לא היתה בזה צורת ה''א ועיין עוד שם חילוקים בזה ודע שגם בכניסת אות גימ''ל לאות דל''ת או רי''ש יש להתיר (כגון בתיבה דגנך) ולא כפי שראיתי שרצו לפסול ובשו''ת רב פעלים (חלק ב-או''ח סימן י) כתב בשם הגאון מהרש''ק ז''ל והעלה שכל כניסה לאות שהפכה לאות אחרת פסול אך בתנאי שנכנס במקום הנכון אך אם נכנס במקום אחר שע''י זאת לא יהיה עליה שם אות אינה נפסלת כגון אם נכנס למ''ד לתוך רי''ש בצד ימין דהיינו קרוב לרגל מאחר ואין עליה שם אות ה''א אינה נפסלה וכ''כ בשו''ת האלף לך שלמה (חלק או''ח סימן יט) שראש למ''ד בשורה התחתונה נכנסת מעט לתוך כ' פשוטה משורה עליונה והנה עתה שהרגיש הסופר ראה שמעט עובי הלמ''ד נכנס בחלל ומעט עובי הראש הוי חוץ מהחלל והתגין נוטין לצד שמאל לגמרי חוץ לחלל יותר ויותר גם עשה בחינה ואמרו שהוא כ' פשוטה הנה בזה ודאי התפילין כשרים דבזה ניכר שהוא כ' פשוטה ולא נשתנה צורת האות כיון שקצת העיבוי הוי חוץ לחלל וגם התגין חוץ לחלל וודאי כשרים התפילין ועיין עוד בדבריו (בסימן כז וסימן כח).
ולכן נראה לומר שגם בכניסת אות למ''ד לאות רי''ש אף בשיעור גדול מכל שהו אינו פסול מדכתב הרמ''א (בסימן לב סעיף טו) שרוב הפוסקים מצריכין כמלא אות קטנה והכי הלכתא נמצא שאות ה''א ללא שיעור אות קטנה בתוכה אינה אות ה''א ופסולה אומנם מרן בשולחן ערוך שם שכתב שאם ניקב רגל פנימי של ה''א אפילו לא נשאר ממנו אלא כל שהוא כשר צריך לומר דהיינו רק לדעת הרא''ש כפי שהוא כתב בסוף וז''ל כשר להרא''ש דהיינו כמו סתם ויש דהלכה כסתם ואף שמרן ז''ל לא כתב הכא בסתם לפסול מ''מ הכי מוכח מדבריו בב''י שאינו פוסק כהרא''ש שכתב להדיא דאמר אשיאן ניקב תוכו של ה''א כשר וכתב הרא''ש שהוא עיקר ואשמועינן דאין שיעור לרגל הפנימי רק כשנשאר בו כל דהו ואע''פ שכל שאר הפוסקים כתבו שלשון שני עיקר רבינו כתב דעת הרא''ש לפסק הלכה משום דרביה הוא ומיהו אנן לענין הלכה לא דחינן כל הני רבוותא מקמי הרא''ש ז''ל .
נמצא בין לרמ''א ובין למרן חייב להיות לנק' הקטנה באות ה''א מלא אות קטנה ואם לאו אינה אות ה''א ופסולה וכ''כ החיד''א בלדוד אמת (בסימן יג אות ה) ובעל המשנ''ב שם ולעיכובא וכ''כ משנת סופר וכ''כ מקדש מעט שאעפ''י שבעובי אין שיעור באורך יש לו שיעור וכ''כ אליה רבה (בסימן לב סעיף יג) וכ''כ בשו''ת מנחת יצחק (חלק ו' סימן ג) וציין למשנה ברורה שם שכתב דמדבריו אלו משמע דלא להחמיר בלבד פסק כדעת שאר פוסקים אלא דפשיטא לי' דהילכתא כוותייהו, וכ''כ בביאור הלכה שם, וכתב וכן משמע בב''י וכ''כ קול יעקב (בסימן לב) וציין לעוד אחרונים דבעינן אות קטנה. ועיין עוד בשו''ת מנחת יצחק (חלק ז' סימן ב) שציין לרמב''ם וסה''ת ומרדכי ונמו''י ומאירי והגמי''י וסמ''ג הסכימו כולם דגם ברגל השמאלי אם לא נשתייר מלא או''ק פסול וכ''פ הב''י וגם בש''ע מוכח מכמה הוכחות דס''ל כן להלכה.
מכל המורם בכניסת ראש הלמ''ד לאות דל''ת אין האות דל''ת הופכת לה''א אלא אם כן יכנס ראש הלמ''ד בשיעור אות קטנה ובפחות מזאת אינה אות ה''א או צריך שיפסד צורתה עד שלא תיקרא כלל ועיין עוד במאירי שבת (דף קד) שכתב שאין אות נפסלת אלא כשנפסלה צורתה לגמרי עד שדומה לאות אחרת וכ''כ הרמב''ם (בהלכות ס''ת) ומרן (ביו''ד סימן רעד) ועיין בשו''ת מנחת יצחק (חלק ו' סימן ג) שכתב על זה כנראה דזה טעמו של הס' חי' בן יאיר המובא שם במלכה''מ (אותיות אות ד' או''ק ו'), שכתב להכשיר בנפל נקודה קטנה פחות מאות קטנה לתוך הדל''ת והתינוק קורא כהלכתו עיי''ש ועיין בדברינו (סימן סה) בכעין זאת באות ה''א שהנקודה הקטנה עומדת סמוך לצד הרגל הימיני בחצי הימני שאין לה שם אות ה''א והתינוק קורא דל''ת דהקיל בזה בתשו' קנאת סופרים שם, וגם במק''מ ועוד.