חלק א · סימן: ל''ט - שאלה : נמצא בעוף בוקא דאטמא ללא סחוס [בראשו] האם טרף ?
בחולין (דף נד:) אמר רב מתנא האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה, ורבא אמר כשרה, ואי איפסיק ניביה טרפה. והלכתא איפסיק נמי כשרה, עד דמתעכלא אתעכולי. פירש''י גיד שבראשו שמחובר בחור וקטן הוא מאד מתעכל נרקב. בוקא ראש הקוליא התחובה בחור עצם האליה שקורין הנק''א. ובדף (מב:) פירש כמו בוכנא עגול ראשו ותחוב בחור כעלי זה התחוב בחור המכתשת. וכן פסקו התוספות כרש''י שם דף (נז.) הלכה רווחת בישראל שמוטת ירך בעוף טרפה וה''ה בבהמה כדפירשי' ולעיל (דף נד:) פסקי' הלכה דאפילו אפסיק כשרה עד דאיעכול איעכולי ולכך נראה דכולה שמעתין איירי דאיעכול ניביה. וכן משמע מהרמב''ם בהלכות שחיטה (פרק י הלכה ג) אלא שלא פירש כרש''י שניבים הוא הגיד שבראש הבוקא אלא הן היתדות שבעצם הכף שיוצאת על העצם הזכר ואוחזת אותו הרי זו טרפה וכ''פ מרן שלהלן ומקור חיים וערוך השולחן שם ועיין עוד בכף החיים (בסימן נה אות חי) שציין לפוסקים רבים דיש להחמיר כשני הפירושים וגם בספר שיחת חולין (דף שסא) ציין לפרמ''ג ועוד וכן בספר בית דוד (שם בעמודי הבית סעיף ו) נמצא שבהמה או העוף שנתעכלו הגידים המחברים את הבוקא דאטמא לעצם האליה וגם הבוקא דאטמא יצא ממקומו (מעצם האליה) טרף עיין עוד בהסבר השיטות בספר ניקור המעשי (דף קסב).
וכ''כ הב''י (ביו''ד סימן נה) שאין חילוק בין עוף לבהמה וציין גם לרשב''א (נד. ד''ה גופא, נז. ד''ה אמר רב יהודה, תוה''א ב''ב ש''ג מב: מג.) וסמ''ג (עשין סג קמג. ד''ה שמוטת יד) וספר התרומה (סי' כ - כא) ורבינו ירוחם (נט''ו אות יח קל.) וכן נראה שהוא דעת הרמב''ם וכן פסק מרן בשולחן ערוך (שם סעיף ב) עצם הקולית שניתק ממקומו במקום חיבורו בגוף והיינו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה, טרפה בין בבהמה בין בעוף והוא דאיעכול (פי' שנרקבו) ניביה וכ''כ הגאון הרב יצחק טייב בספר ערך השלחן (סימן נה אות ה) ובעוף דילן שהסחוס והעצם נרקב וממילא גם הניבים נתעכלו הלא הם מחוברים בעצם בסחוס וצרכים לאחוז את הבוקא דאטמא לגוף העוף וגם שם מחוברים בסחוס (וגם הוא רקוב) הנה אף שנתעכלו הניבים עדיין לא ידוע אם שף מדוכתיה ובכדי להטריף צריך עיכול ניבה וגם שף מדוכתיה.
ודע דאם הניבים נפסקו ולא נתעכלו אעפ''י שיצא ממקומו אינה טריפה וכן אם נתעכלו הניבים והבוקא דאטמא לא יצא ממקומו גם אינה טריפה ועיין עוד בשו''ת בריב''ש (סימן שמ) ובשו''ת רדב''ז (חלק ו סימן ב אלפים ריח) שאין לנו להוסיף בטרפיות על מה שמנו חכמים ולא אמרו אלא בוקא דאטמא דשף מדוכתיה והוא דאיעכול ניביה עיקר הטרפות משום בוקא דאטמא דשף מדוכתיה אלא דלא מטרפינן לה עד דאיעכול ניביה וטעמא דכיון דלא שף מדוכתיה הדרא וברייא אע''ג דאיעכול ניביה ודבר פשוט הוא וכן העלה במחזיק ברכה (סימן נה אות טז) בשו''ת נודע ביהודה (מהדורה תנינא-יו''ד סימן יב) נמצא לכאורה שאין להטריף את העוף שלנו בשל עיכול ניביה בלבד שמא לא שף מדוכתיה ואף אם אנו רואים ששף שמא שף לאחר השחיטה דכל שנשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך שנטרפה (חולין ט.).
אלא נראה שאינו כן כי מה שהכשירו דווקא שוודאי לא שף כגון שראו בהליכתו של הבעל חי ואע''פ שעיכול ניבי אבל כשספק לנו אם שף או לאו ואין ספק שנעכלו הניבים יש להטריף מספק דאיכא ריעותא דרגלים לדבר שמא שף מדוכתיה וכדברי הרשב''א שכתב (בחי' לחולין) והביאו שו''ת מנחת יצחק (חלק ז סימן נב) דהיכא דכבר התחיל מעשה הטורף, רק שאנו מסופקים בגמר המעשה טריפה מספק וכ''כ במחזור ויטרי הלכות שחיטה מספר התרומה (עמ' 782-755 סימן כה) וז''ל כל ספק טריפה שבא לחכם ולא נתברר לו. כגון נשבר העצם ויצא לחוץ ואינו יודע אם מחיים או לאחר שחיטה או ספק סירכא. או בוקא דאטמא דשף מדוכתיה. ולא ידע אי איעכל ניביה או שאר ספק איסור בכולן פסק בהלכות גדולות לאיסור. ולא דמי לנשחטה הותרה ע''כ וכ''כ בשו''ת מהרי''ק (סימן לה) אפי' היה הספק בטרפות אחר שאין תלוי בשחיטה עצמה כגון הגף שבורה ואין יודע אם קודם שחיט' אם לאו לא היה לתלות לקולא בכיוצא בזה ואע''ג דתלינן בזאב ובמשמוש ידא דטבחא שאני התם דאיכא רגלים לדבר וכמו שפסקו ה''ג ומביאו הסמ''ק לפסק הלכה דכל ספק טריפה לחומרא כגון ספק נשבר העצם כולי ספק לפני שחיטה ספק לאחר שחיטה וכן בוקא דאטמא כו' ולא אמרינן כה''ג נשחטה הותרה כדאיתא התם. ועיין עוד בשו''ת מהר''י בן לב (חלק ב סימן עח) וכ''כ שו''ת דברי ריבות (סימן שי) כל היכא דאיכא ריעותא אזלינן לחומר' משום דהוי ספיקא דאוריית' וכן כתב הר''ן (פרק קמא דחולין) בשם הרב רבי יונה ז''ל דהוא הדין בכל הטרפיות דכל היכא דאתיליד ריעותא אזלינן לחומרא ושו''ת פנים מאירות (חלק א סימן טו) ובש''ך (יו''ד סימן נ ס''ק ג) שספיקות שלא ידע אם הם קודם שחיטה או לאחר שחיטה וכן בוקא דאטמא דשף מדוכתיה פסק לאיסור ורמ''א שם ושו''ת מנחת יצחק (חלק ז' סימן נב) ועיין עוד בזה בב''י שם ובכנסת הגדולה שם וכף החיים שם ולכן בוודאי שאין להכשיר את העוף דעיכול ניביה ויש חשש ששף מדוכתיה ומקור חיים שם ובשו''ת שבות יעקב (חלק ב סימן נט) כתב כיון דאיכא ריעותא לפנינו שהיא חיגרת ונתקלה איכא רגלים לדבר דרגל שנתקלה נעשה שמוטת ירך וצריך בדיקה בירך זו וכן יבוקש הדבר וימצא שהיתה שמוטת ירך ואיפסיק ניביה והטרפתי הבהמה ע''כ.
ומה שהובא לפני מס' פעמים עופות עם השגחת הבד''ץ כל הבוקא דאטמא היה בצבע אדום חום ולא רואים שם שום ממשות של גידים ונשתנה המראה מהעצם ובשר ואינה דומה כלל למראה הירך השניה וניכר ונראה לעין הריקבון בעצם ובסחוס שעל הבוקא ובתוך המכתש (והניבים נעכלו דהיינו לא נראים כלל) ואין ספק שזאת מחלה שבגינה נתעכלו הניבים ואין לתלות שדבר זה נעשה אחר השחיטה ע''י המכונות שמורטות את הנוצות מפני שהעצם והסחוס רקוב ואם איתא ע''י המכונות היה צריך לראות את הסחוס ואפילו מרוסק וכל שכן שגם הסחוס שבמכתש וכפי שאמרנו גם אין זכר לניבים לא של רש''י ולא של הרמב''ם כי לפחות היה צריך לראות אותם קרועים לכן אין זה יכול להיות ע''י משיכה בכוח עיין עוד בשו''ת הר צבי (יו''ד סימן מד) שיש לחשוש דהוי עיכול, מכיון שהבשר שמסביב לא היה לו מראה בשר בריא. ובערוך השולחן (שם סעיף ח) כתב שאם הם לבנים ויפים הרי לא נתעכלו ואם סרה לבנוניתם והם כבשר בלוי וכמראה דם אדום יש בהם הרי נתעכלו הניבים כלומר שנרקבו וטרפה.
ואף כשמחזירים את הבוקא דאטמא למקומה יש שם רווח גדול בין החלקים בשל ריקבון הסחוס והעצם וזהו שף מדוכתיה דהיינו שזז ממקמו כפרש''י באיוב (פרק לג פסוק כא) ושופו עצמותיו - מתנתקין ממקומו, ושופו כמו דשף מדוכתיה וכן ראיתי שכתב באר היטב (בסימן נה אות ב) בשם מש''א (דף קמד) כשיש חלל בין בוכנא ואסיתא נקרא שף מדוכתיה ע''ש ובספר שיחת חולין (דף שסב) ציין לעוד ודחה מי שחילק בגדרי השף וכ''כ בערוך השולחן (שם סעיף י) בין שנישף לגמרי מהאסיתא ועומד חוץ מהאסיתא ובין שעומד תוך האסיתא שלא שמנדנד את עצמו שם וציין לכנה''ג ועיין עוד בזה בספר בית דוד (שם סעיף ב) ומזה פשוט שיש לבדוק כל עוף תחילה אם שבור או שמוט מפני המכשלות והתקלות שאירעו וזהו המנהג בג'רבא כפי שכתב הגאון רבי כלפון משה הכהן בספר ברית כהונה (מערכת בי''ת אות יג) ובמיוחד שכיום העופות נמצאים בלולים וכמעט ללא תנועה וכידוע שבשל זאת יש קרעים בצומת הגידים ואולי בשל זאת יש ריבוי בעיות בבוקא דאטמא דשף מדוכתיה כנ''ל.
ועיין עוד בשו''ת הרשב''א (חלק א סימן פט) שנשאל כשאבר נשמט במקום שאינו עושה טרפה. אי בעינן שיהא עור ובשר חופה את רובו דומיא דנשבר וכתב שחיפוי עור ובשר דווקא בנשבר העצם הא בשמוטה לא שמענו. שאם כן בבוקא דאטמא דשף מדוכתיה דפלגינן בין איפסיק ניביה לדלא איפסיק ובין איעכול דלא איעכול היכי לא פליגי (ר''ל מחלקים) בין עור ובשר חופה את הרוב לאין חופה. וכ''כ כנסת הגדולה (בסימן נה).
לסיכום: עוף אשר בוקא דאטמא שלו רקוב ואין זכר לגידים טרף.
פירות הנושרים:
1. נתעכלו הניבים ולא יצא העצם ממקומו כשר.
2. יצא העצם ממקומו ולא נתעכלו הניבים כשר.
3. נחתכו הניבים והעצם (הבוקא דאטמא)יצא ממקומו כשר וכל שכן אם הוא במקומו.
4. יש להחמיר ולהטריף בעיכול ניבי לשיטת רש''י ולשיטת הרמב''ם.
5. הגדרה של שף מדוכתיה שיש מרווח בין הבוקא דאטמא לעצם הקולית.
6. בעיכול ניביה ויש חשש ששף מדוכתיה יש להטריף.
7. כאשר אין זכר לניבים ויש חשש מדלקת או ריקבון במקום אין לתלות במכונת המריטה (כי היה צריך להיות סימנים).
8. כד איכא ריעותא לפנינו שהיא חגרת איכא רגלים לדבר דרגל שנתקלה נעשה שמוטת ירך וצריך בדיקה בירך זו.
9. דבספק איסור' לא מהני חזקה ואזלינן לחומרא .
10. ולא אמרינן נשחטה הותרה אלא כשיש קצת רגלי' לדבר שנעשה לאחר שחיטה.
סימן: מ' - שאלה: שחט כבש ומצא שלא שחט רוב סימנים וחזר ושחט האם השוחט עשה נכון ?
המשנה בחולין (דף לב.) נפלה סכין והגביהה נפלו כליו והגביהן השחיז את הסכין ועף ובא חבירו ושחט אם שהה כדי שחיטה פסולה וכו' ובגמ' שם אתמר, אמר רב כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף, ושמואל אמר: אפילו בהמה לעוף. וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו בהמה לעוף. רבי חנינא אמר: כדי שיביא בהמה אחרת וישחוט. יביא אפילו מעלמא נתת דבריך לשיעורין! אמר רב פפא עומדת להטיל איכא בינייהו. אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי ברבי חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט, דקה לדקה וגסה לגסה ופירש רש''י שם שרבי יוחנן משער בשחיטה לחודה ורבי חנינא בעי הטלה ושחיטה והלכה כרבי יוחנן כיון דקים ליה רבי יוסי בר רבי חנינא בשיטתיה דרב דאמר דקה לדקה וגסה לגסה ממילא שמעינן ועוף לעוף ועבדינן לחומרא נמצא שלא קי''ל כר' יוסי בר רבי חנינא בכדי שיגבהנה וירביצנה ובעינן עוף לעוף דקה לדקה גסה לגסה ובשחיטה בלבד וכן נראה דעת התוס' שם שציינו לבה''ג והמרדכי בפרק שני שם והב''ח והמאור הגדול ושלטי הגבורים שם ועיין עוד בדברי חמודות על הרא''ש (אות כח) וכ''כ ספר יראים (סימן תנו) [דפוס ישן - קלז] וכן פירש ספר הכלבו (בסימן קז) בדעת רש''י ומחזור ויטרי (סימן תקלד) וז''ל וכן עוף לעוף כמותו בינוני. ודוקא כדי לשחוט. וזהו שיעור קטן מאוד. והזהיר יזהר בכך ולא יחוס על ממונו. וכ''כ ספר תשב''ץ קטן (סימן שכד) ושו''ת מהרשד''ם (חלק יו''ד סימן א) וכן משמע בספר מהרי''ל (מנהגים) הלכות שחיטה מכל הלין נמצאו כדעת רב והוא שחיטה בלבד ללא הגבהה והרבצה וכל שכן נראה להחמיר כמותם ששהייה הלכה למשה מסיני וראה עוד לקמן בזה .
אלא שהרא''ש שם כתב שאין גירסת רש''י נכונה דרב פפא לא בא אלא לתרץ מה שהקשה נתת דבריך לשיעורין ולכן גירסתו אמר רב פפא בעומדת להטיל (ללא איכא בינייהו)וא''כ רבי חנינא לא פליג ארבי יוחנן וכ''כ הרשב''א בחידושיו שם דהיינו שהבהמה כאן ומחוסרת הטלה וכדברי רבי יוחנן. ובטור יורה דעה סימן כג כתב וז''ל שהייה כיצד הרי שהתחיל לשחוט והגביה ידו קודם שגמר השחיטה ושהה בין במזיד בין בשוגג בין באונס בין ברצון וחזר הוא או אחר וגמר שחיטתו השחיטה פסולה אם שהה שיעור שהייה וכמה שיעור שהייה כדי שחיטה אחרת ופסק רש''י כדי שחיטת בהמה גסה לשהיית גסה וכדי שחיטת בהמה דקה לשהיית דקה וכדי עוף לעוף והך שחיטה דמשערינן בה י''א דהיינו ברבוצה ועומדת לשחוט שאין משערין אלא בכדי חתיכת הסימנים לבד וי''א שמשערין בכדי שיגביהנה וירביצנה וישחטנה וכן עיקר ומיהו אין משערין בכדי שחיטת כל הסימנים אלא לכדי שחיטת רוב שהוא הכשר שחיטה וכ''כ הרמב''ם אלא שחילק בעוף שכתב בדקה כדי הגבהה והרבצה ושחיטת דקה ובגסה כדי הגבהה והרבצה ושחיטת גסה ובעוף כדי שיגביה בהמה דקה וישחט ולרב אלפס אפילו לדקה ולעוף משערינן כדי שחיטת גסה והגבהתה והרבצתה ולזה הסכים א''א ז''ל וכו' נמצא שיש רוב בנין ומנין ששיעור לבהמה דקה הוא גם בכדי שיגביהנה וירביצנה וכ''כ בשו''ת הרשב''א (חלק א סימן קטז) ובחידושיו למס' חולין שם והמאירי שם לענין דינא רק שראוי לחוש.
אלא שהב''י שם כתב דלענין מעשה יש להחמיר ולעשות כדעת רש''י, בה''ג , הסמ''ג , הסמ''ק , והמרדכי, ורק במקום הפסד מרובה יש לסמוך על דברי הרמב''ם והרי''ף. נמצא שלמעשה יש להחמיר בשיעור שהייה כדי שחיטת גסה לגסה דקה לדקה עוף לעוף ללא שיעור הגבהה והרבצה כדעת רש''י וסיעתו אך בשו''ע (סימן כג סעיף ב) כתב מרן אם שהה כדי שיגביה הבהמה וירביצנה וישחוט רוב הסימנים שהוא הכשר שחיטה שחיטתו פסולה היתה בהמה דקה, שיעור שהייתה כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט. ואם היתה גסה, כדי שיגביה בהמה גסה וירביצנה וישחוט ובעוף, כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט ויש אומרים דשיעור וכו' נמצא שדעת מרן כדעה הראשונה (רי''ף רמב''ם והרא''ש רשב''א ולא כרש''י וסיעתו) וכידוע הכלל סתם ויש הלכה כסתם עיין בילקוט יוסף (חלק ט') שהעלה כן שזהו פסק גמור ומוחלט לפי סברתו.
ואף מה שכתב מרן בי''א אפשר לומר שאין הכוונה לדעת רש''י דלשיטת רש''י בבהמה דקה וגסה לא בעינן שיגביהנה וירביצנה וכאן משמע שבבהמה ששיעור שהייה כולל הגבהה והרבצה מדכתב מרן י''א רק לעוף ואולי הכוונה לדעת הרא''ש שבעוף לא בעינן שיעור יגביהנה וירביצנה אלא שחיטה בלבד אבל בבהמה דקה או גסה בעינן שיעור שיגבינה וירביצנה עיין ערוך השולחן (סימן כג) אמנם גם אם נאמר שהי''א הוא הרא''ש קשה שהרי לדעת הרא''ש שיעור שהייה לעוף כדי שחיטת בהמה ואילו מדברי מרן משמע שחיטת עוף לעוף ולכן צריך לומר שדעת מרן בי''א הוא דעת רש''י כפי שכתב באר הגולה ורבינו זלמן ושמלה חדשה ועוד ועיין עוד בגר''א שם ומרן כתב רק חלק מדברי רש''י.
או שאפשר לומר שמרן סובר בדעת רש''י ששיעור שהייה כולל הגבהה והרבצה בבהמה גסה ודקה למעט עוף שהוא כדי שחיטת עוף אחר וכן נראה מחידושי הרשב''א במס' חולין שאחר שכתב את דעת הרי''ף כתב אבל רש''י ז''ל מחמיר בכדי שחיטת עוף לעוף ובמשבצות זהב (סימן כג' אות א') שכתב כן להדיא בדעת המחבר והטור ועיין עוד בשמלה חדשה (יסוד הבית אות ב') ובספר אור זרוע (חלק א - הלכות שחיטה סימן שעז) שכתב שרבינו אלפס פסק כשמואל ור' יוחנן וכן פי' בערוך כדבריהם. ולא נתפרש אליבייהו אם רב ושמואל ור' יוחנן אית להו דר' יוסי בר חנינא דלא הוה שהייה עד שישהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דהיינו קולא א''ד כדי שחיטה לבד הוי שהייה אליבייהו ולפי' רש''י משמע דמודו כלהו בהא דלא הוה שהייה לבהמה אלא עד שישהה כדי שיעור שיגביהנה וירביצנה וישחוט ותימה דמנא לי' לפרש כך ולקולא או שמא על פי הקבלה פי' כך. ע''כ ודע שהב''י לעיל כרך את רש''י יחד עם בה''ג בחדא שיטת' קיימי ובהג''ה בספר שמלה חדשה (סימן כג') שכתב שצ''ע דבה''ג שלפנינו כתוב להדיא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה ועוף לעוף וכו' ע''כ נראה שהב''י כתב כן כי בסמ''ג (מ''ע סג') כתב להדיא שדעת בה''ג כרש''י בלא שיעור שיגביהנה וירביצנה.
נמצאנו למדים שלדעת הרי''ף הרמב''ם הרא''ש שלושת עמודי ההוראה והרשב''א ורש''י לשיטת מרן ולגירסא השניה של בה''ג ופסיקתו של מרן בש''ע ששיעור שהייה לבהמה דקה הוא לפחות בכדי שיגביהנה וירביצנה וישחטנה רוב סימנים וכל שלא עבר הזמן הזה אינו נחשב איסור שהייה ואין חילוק כלל אם שהה מעט או זמן ארוך כל שלא עבר את זמן השהייה ואף אינו מוריד מהידור השחיטה כלל (חלק למהדרין) כמו ששחיטה שכמעט מוגרמת לא חשיבא מוגרמת ואינה יורדת בהידור השחיטה כל עוד שלא הגרים. כך כל עוד שלא עבר את זמן השהייה שכתבו חכמינו והוא הגבהה הרבצה ושחיטה אינו נחשב כלל כשהייה. ועיין בשו''ת מהרלב''ח (סימן סז) ואף יכול לכתחילה לשחוט מעט ולהמתין ושוב לשחוט מעט וכו' כל עוד שלא עבר את זמן השהייה השחיטה כשרה למהדרין ואף לכתחילה מותר לשהות עד זמן השהייה כפי שכתבו רבותינו לעיל וז''ל ושהה בין במזיד בין בשוגג בין באונס בין ברצון וכ''כ מרן שולחן ערוך (יורה דעה סימן כג סעיף ב) דהיינו אף ברצון וכ''כ הפרישה וס' אורה שלהלן (והראני ידידי הרב יואל ביטון הי''ו שהב''ח אינו מעמיד ברצון את דעת הטור והרמב''ם).
ועיין בשו''ת הרשב''א (חלק א סימן קטז) דאנן קיימא לן כמאן דאמר אפילו בהמה לעוף. בב''י שם שכתב וז''ל בדין שהייה נראה דלענין מעשה וכו' שזהו רק בעוף לא בעינן הגבהה והרבצה עיין בפמ''ג (סימן כג') עוד בזה ובשו''ת מהרלב''ח (סימן סז) וכ''כ שו''ת הרדב''ז (חלק א סימן רנד) משניקב הוושט יש כאן מעשה טרפה וכי גמר שחיטתו מתכשרא אם לא שהה שיעור שהייה וכ''כ ספר האורה חלק א' [קטז] הלכות שחיטה וספר העיטור (שער שני - הלכות שחיטה דף כה:) וכן בשו''ת הר''י מיגאש (סימן מא) ובשו''ת מבי''ט (חלק א סימן לו) ובשו''ת מהרש''ם (חלק ז סימן לה) שכתב בספק אם שהה פחות מכשיעור הגבהה והרבצה הבאתי שם סק''ז בשם הרב התניא להתיר בהפ''מ וכ''כ הלבוש להתיר בהפ''מ ועיין עוד בשמלה חדשה ביסוד הבית (אות ב) שציין לעוד אחרונים שמתירים בהפ''מ ועיין בשו''ת מהרי''ק (סימן לד) שמשמע בסמ''ק שלא אסר אלא ביוצא דם ונראה שדווקא בעוף יש להחמיר שהרי כתב הסמ''ק וז''ל וכן יש ליזהר כשאדם התחיל לשחוט בעוף וחתך מעט עד שהדם יוצא והגביה ידו מן הצואר שלא יגמור שחיטתו וכו' עד ושהייה דעוף מועטת מאוד עכ''ל. משמע שבבהמה יש להקל.
וראיתי בספר תשב''ץ קטן (סימן שכד) הטעם למה שהייה אסורה משום שהדם נבלע באברים אי נמי משום דבעינן שחיטה אחת ולא שתי שחיטות וכן משמע מרש''י בחולין לב. כיון דשהה אזיל ליה מעשה קמא וכו'.
מכל המורם נראה פשוט שאם השוחט שלנו בדק בתוך זמן שיעור שהייה ומצא שלא נשחטו רוב הסימנין יכול לחזור ולהמשיך ולשחוט ועיין עוד בב''י בשם רבינו ירוחם והרשב''א בפירוש דברי הרמב''ם דשהה במיעוט הסימנים וכתב בסוף דבריו שרק אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה ולא שהה כדי שישחוט שחיטתו כשרה אבל אם שהה כדי שישחוט כמו מיעוט הסימנים כיון שהדבר משוער באומד הדעת אפשר שיסבור שלא שהה ולכן ספק נבילה אך אם ודאי לו ששהה רק זמן הגבהה והרבצה שפיר וכל הספק הוא רק על הזמן המועט בין שחיטת רוב סימנים למיעוט סימנים ולכן רק כאשר ע''י שהייה היא רבה ובתוספת מועטת יכול להטריף כי יש את החשש שיסבור שלא שהה וכיון שהדבר באומד הדעת אין להכשיר אך שהייה מועטת אין חשש כלל לאיסור שהייה שאדם יכול לשער בודאות וכפי שכתב בשו''ת פנים מאירות (חלק ב סימן מב) גבי פרה דאם נחתכה דלעת עמה דברי הכל כשירה בפ' השוחט (דף ל''ב.) ולא פסלינן מטעם שהייה ואף די''ל דווקא לדידהו דס''ל דשהיות בהמה כדי שיגביה הבהמה וירבצינו ולכן בשיעור שהייה מועט כגון זה לדידן אין חשש כלל. ועי' בשו''ת רבי עקיבא איגר (סימן קסב) שמה דהקשה הרשב''א אהאי דינא דבודק סכין הא קיי''ל דהטבח צריך שיבדוק בסימנים אם שחט רובו. ואם לא בדק אסור, א''כ ניחוש דלמא לא נשחטו הסימנים, ותירץ דאמרינן דמסתמא בודק מיד, וכשרואה דלא נשחטו רובן גומר השחיטה קודם שיעור שהייה .
ושיעור שיגביהנה וירביצנה שהוא שיעור שהייה כתב רבינו גרשון שיעור להפילה ולשוחטה זהו שיעור גדול וכדי שירבצינה ויגביהנה וישחוט כלומר ויגביה צוארה לשחוט משמע שהשיעור הזה קטן יחסית וזהו שיעור שהייה אלא שבספר שיחת חולין כתב ששיעור להפילה שווה ליגביהנה וירביצנה שציין לרש''י והמאירי ועיין עוד בספר כלבו (סימן קז) כתב בשם הראב''ד לפי שדרך הטבחים להגביה הבהמה כשרוצין להרביצה לשחיטה נקט כדי שיגביהנה וכו' כלומר שיעשה כל צרכי השחיטה ומה שנהוג לעשות בה, וראיתי בספר מקור חיים (בסימן יז') פירש הקרבן תודה שיגביהנה וכו' שרואין אותו כאלו הוא עוג מלך הבשן שיכול להגביה הבהמה וירביצנה.
ובהלכות שחיטה למהר''י ווייל שהייה היכי דמי כגון שהתחיל לשחוט ושהה וחזר וגמר השחיטה שחיטתו פסולה ושיעור שהייה כדי שחיטה אחרת בהמה לבהמה ועוף לעוף גסה לגסה ודקה לדקה. ושהיו' מצטרפו'. אלא שכתב עוד ואנן נהגינן להטריף כל שהיות דאין אנו בקיאין בשיעור שהיות. וכ''כ רבו מהרי''ל בספר (מנהגים) הלכות שחיטה ואנו נוהגין להטריף כל שהיות דאין אנו בקיאין בשיעור שהייה. וכ''כ הב''ח וד''מ בטור אף בהפסד מרובה והרמ''א בשולחן ערוך (יורה דעה סימן כג סעיף ב) וז''ל והמנהג פשוט במדינות אלו להטריף כל שהייה אפי' משהו בין בעוף בין בבהמה (מרדכי ומהרי''ו בהל' שחיטה) ואין לשנות. נמצא בדבריו של הרמ''א שאף שהייה בכל שהוא בכבש טרף ואף בשוגג וכ''כ הש''ך (שם ס''ק ז) דאפילו בהפסד מרובה וכה''ג המנהג להטריף וכן משמע בד''מ ושאר אחרונים וכ''כ הט''ז הפמ''ג והב''ח וכ''כ דברי חמודות (אות כח') ובשו''ת מהרשד''ם (חלק יו''ד סימן א) ובשו''ת משיב דבר (חלק ב סימן קט) ושו''ת פנים מאירות (חלק ב סימן מב) שכתבו דנהגין להטריף בכל שהוא ובערוך השולחן (סימן כג' סעיף יג') ובשו''ת שבות יעקב (חלק ב סימן סא) שכתב בכביות הנר מבעית השוחט תוך השחיטה ועושה שהייה טריפה ולא חילק בין בהמה או עוף אעפ''י שהשהייה מועטת ועיין עוד בחילוקים וסוגי שהייה בפתחי תשובה (יורה דעה סימן כג ס''ק ג) וכ''כ שמלה חדשה (בסימן כג') ותקוני הזבח שם ובית דוד ובשו''ת שאילת יעבץ (חלק ב סימן קמד).
ומה שכתב הרמ''א בהמשך דבריו ואם נמצא לאחר שחיטה גמי או כיוצא בו מונח בוושט או בקנה ונשחט עמו טריפה דודאי הוצרך להשהות מעט בחתיכת הדבר ההוא לאחר ששחט הסימן והוי שהייה במשהו וטרפה (תה''ד סימן קפ''ה).משמע בין עוף בין בהמה כפי שכתב לעיל וציין לתרומת הדשן והמעיין בדבריו של תה''ד (בחלק א (שו''ת) סימן קפה) נראה שמטריף בשהייה מעט הוא רק בעוף ולא בבהמה וז''ל שחט אווזא אחת ומצא אחר שחיטה קנה של גמי רך ועגול תחוב אורכו לאורך הוושט וכו' ותשובתו יראה דאין להכשיר שחיטה זה כלל משום דקי''ל שהיית העוף במשהו כמו שחיטתה וכו' ע''כ מדכתב דקי''ל שהיית עוף וכו' נראה שלדעת תה''ד בבהמה דקה שהייה מועטת יכשיר וכן ראיתי שכתב בספר ערך השולחן (יו''ד סימן כג') לגאון הגדול הרב יצחק טייב שציין לתבואות שור.
דע דמדינא דגמרא וכל הראשונים כולי עלמא לא פליגי שאם שחט בהמה והיה בוושט או בקנה גמי וכד' כשר מדאמרינן בחולין (דף לב.) נחתכה דלעת עמה דברי הכל כשרה וכ''כ רש''י שם והרמב''ם הלכות פרה אדומה (פרק ד הלכה יח) מזה נלמד ששחט יחד עם דבר קשה שנחתך כגון ענפים חוטים חבלים ואעפ''י שמתעכב בשחיטה זו כשר לכ''ע שלא נתנו דבריהם לשיעורים בין דלעת קשה לדלעת רכה אמנם אחינו אשכנזים מטריפים אף בעשב רך זהו רק ממנהג ולא מדינא. ושו''ר בשו''ת עולת יצחק (חלק א יו''ד סימן צב) שהגרי''ש אלישיב שליט''א והגר''ש ואזנר שליט''א וגם הגר''י סופר שליט''א ורוב ארונים הסכימו הלכה למעשה עם הב''ח בנמצא עשב חתוך תוך הסימן ומזה התירו לשחוט עופות ללא תלישת נוצות אפילו כשברור שנחתכה הנוצה אחר חיתוך הסימן אף דאזלי בתר הרמ''א וכל שכן לדידן ע''ש.
נמצא מכל המורם שיש מחלוקת בין הספרדים שהולכים בתר מרן שמותר אף לכתחילה לעשות שהייה שאינה עוברת את זמן שהייה וכל שכן להכשיר שהייה בדיעבד או אנוס ועוד כל שכן ששהה רק כל שהוא ולכן נראה שאם ראה שלא שחט כראוי את הסימנים ולא עבר את זמן השהייה יכול לחזור ולשחוט את רוב הסימנים ולהכשיר את הבהמה כי כאן בארץ ישראל הוא אתריה דמרן שפסק את ההלכה דלעיל ואנו אין לנו אלא הוראת מרן שנתקבלו הוראותיו על כל אחינו הספרדים וכפי שכתב בשו''ת פסקי עוזיאל (בשאלות הזמן סימן ל) בענין מזוזה וז''ל הלכך לדידן תושבי א''י שהיא אתריה דמרן ז''ל אין לנו אלא להורות הלכה למעשה וכן ראיתי בספר מקור חיים בהלכות שחיטה עם הסכמת הגאון הראשון לציון מוהר''ר יש''א ברכה שכתב להדיא כדעת מרן בדיני שהייה הנ''ל ע''ש.
ואם ידוע מקום שקיבלו עליהם לנהוג את חומרת הרמ''א וסיעתו שכל שהייה אף בכל שהוא מטריפים יש להחמיר ועיין עוד בס' מערכת השולחן שציין לשמ''ח ובת''ש שבהפסד מרובה יש לשער ולהקל נמצא שהמחמירים בדבר ראוי לחוש לדבריהם לעניין מעשה ומיהו במקום הפסד מרובה או שעת הדחק כגון שהוא ערב שבת או ערב יום טוב כדי הם הנך רבוותא דשרו לסמוך עליהם כל שכן שהסכימו כל הני רבוותא להתיר אף בלא הפסד מרובה ואף בשהייה לכתחילה כדאי הוא מרן וכל הלין לסמוך עליהם וכל שכן בשעת הדחק שיש בו הפסד מרובה עיין בשו''ת הרשב''א (חלק א סימן רנג).
ולדעת אחינו אשכנזים שיוצאים ביד רמ''א מטריפים בשהייה בכל שהוא ואף בשוגג אין להקל אלא שראיתי בכף החיים (בסימן כג' אות יג') שכתב שנהגו גם הספרדים כמנהג הרמ''א ולפסול כל שהייה אפי' במשהו וכן ראוי לנהוג בכל תפוצות ישראל ואסור לפרוץ גדר וכ''כ הגאון רבי כלפון משה הכהן בשו''ת שואל ונשאל (חלק ה-יו''ד סימן ד) ובספר ברית כהונה (במערכת שי''ן אות ג) דלדידן נהיגנן כדעת מור''ם ז''ל בשהייה וכ''כ בילקוט יוסף (איסור והיתר חלק א סימן כג') וכן העלה בספר מערכת השלחן (בסימן כג') לדעת הספרדים וכן נראה מספר ערך השולחן לגאון הרב יצחק טייב (שם אות ז) ומהגאון החיד''א בספריו ברכי יוסף ומחזיק ברכה (סימן כג') אך כפי שכתבו לעיל שלספרדים ההולכים אחר מרן כ''ש שאין לחוש בשהייה כל שהוא ועיין במקור חיים (שם סעיף ו) שבהמה שיש לה גרעין בושט שלה ושחט ופגע בגרעין מגביה הסכין ושוחט לאלתר וכו'.
ונראה לי מה שפסק כף החיים שנהגו הספרדים כמנהג הרמ''א משום שלדעתו שבכל דוכתא שמרן כתב סתם ויש לכתחילה יש להורות כסברת היש אומרים וכן דעת הזבחי צדק ולכן פסקו את הי''א כדעת רש''י ששהייה כדי שחיטה בלבד (ללא הגבהה והרבצה)ובשיעור קטן לא ניתן לסמוך על אומד הדעת של כל אדם ולכן החמירו בכל שהייה אפילו בכל שהוא אבל אנו שפוסקים סתם ויש אומרים כסתם ממש עיין בשו''ת יביע אומר (חלק ו') ובשו''ת יחווה דעת בכללי הפסיקה של מורינו ורבינו פוסק הדור הגאון הרב עובדיה יוסף שליט''א ועיין עוד בזה בספר ברית כהונה (מערכת מי''ם אות א) לכן אין לנו להחמיר את חומרת הי''א וגם לאלו שנהגו כי''א שחשבו בטעות שזאת ההלכה יכולים לשנות לנהוג כדעת הסתם שזאת ההלכה וכפי שהעלה הגאון הרב יצחק יוסף שליט''א בילקוט יוסף (חלק ט) בשיטת מרן זאת ועוד מדברי כף החיים שכתב שראוי לנהוג בכל תפוצות ישראל משמע שלא נהגו כן כל תפוצות ישראל.
ומה שאמרנו שלחלק מהפוסקים אשכנזים להתיר בהפסד מרובה בשהייה מועטת וכל שכן לספרדים ועוד יש ללמוד מהוא שיעור של הפסד מרובה וראיתי בשו''ת פעולת צדיק (חלק ב סימן רכח) דהפסד מועט הוא כבד של תרנגולת או של יונה וכל מה שהוא יותר מזה הפסד מרובה וראיה מגמ' פסחי' (דף נ''ה:) דקרי לביצה דמפסדא הפסד מרוב'. עיין שם עוד ובפתחי תשובה (יורה דעה סימן לא ס''ק ב) שהעלה דאין לזה דבר קצוב כלל והכל לפי ראות עיני המורה עש''ב ובשו''ת מים עמוקים (חלק א סימן לט) ובשו''ת חוות יאיר (סימן קמב) ובשו''ת הרמ''ע מפאנו (סימן קכט) כתב שעופות של היתר שנמלחו עם האיסור נ''ל דחשיב הפסד מרובה אפילו בבית עשירים. וכתב עוד שיש מחמירים ואנו דוחין את החומרא במקום הפסד או דוחק שעה וכיוצא, וכשאמרנו שהמחמיר לעצמו תבא עליו ברכה מכלל שהמורה לאחרים ילמוד מבית הלל שמחמירין לעצמן ומקילין לכל ישראל, אבל במקום הפסד מרובה אפילו לעצמו אין להחמיר שלא לעבור על בל תשחית והתורה חסה על ממונן של ישראל. ועיין עוד בזה בספר הישר (חלק התשובות סימן מב) ובשו''ת מהרי''ק החדשים (סימן מב) ובשו''ת רבי אליהו מזרחי (הרא''ם) (סימן נו) ובשו''ת בנימין זאב (סימן שכג) ובשו''ת רדב''ז (חלק ג סימן תקכז) ובשו''ת ב''ח (ישנות) (סימן קנה) ובשו''ת פנים מאירות (חלק ב סימן קיב) ובשו''ת נודע ביהודה (מהדורה קמא-יו''ד סימן א) ובשו''ת קול מבשר (חלק א' סימן יא) ובשו''ת יביע אומר (חלק ו-יו''ד סימן ד) ע''ש ועיין עוד פרי חדש (ביו''ד סימן לט סעיף יא) בזה.
ומדברי מרן (שם בסוף סעיף א') שכתב על דעת הי''א ולענין מעשה יש להחמיר כסברא זו אלא א''כ הוא שעת הדחק או הפסד מרובה וכו' נמצאנו למדים מדכתב ''א''כ הוא וכו' '' שלדעת מרן אין השיעור קצוב ומוחלט שגם עוף נחשב הפסד מרובה אך לא תמיד דהיינו לפי האדם או התקופה ולאו דווקא עוף נראה שיכול להיות גם פחות מכן וכן הדין בערב שבת ואי אפשר להכין אחר כפי שכתב הב''י (בסימן סט) וזהו כוונת הפוסקים דלעיל הכל לפי האדם והחפץ ועיין עוד בזה בש''ך פלפול בהנהגת הוראות באיסור והיתר (בסוף סי' רמב).
ועוד ראיתי בענין זה בילקוט יוסף (חלק ח') שהעלה בשם אחרונים ובשם מרן הגאון הרב עובדיה יוסף שליט''א כדעת הרמ''א בדרכי משה שאם תלש הנוצות מן העוף ויצא דם וכו' יש להטריף דחיישינן לנקיבת הושט וכתב עוד אך בדיעבד כשר אף למרוט נוצות אם אינו יכול לשחוט בלא זה שפיר זאת ועוד כתב בשו''ת ציץ אליעזר (חלק י''ח סימן מד) להוציא אזהרה חמורה לשוחטי העופות שבל יהינו להמשיך במנהג קלוקל זה שחדר אצלם בלי משים הפוגע בשלחן היהודי הטהור הנקי מכל בשר פיגול.
ועיין בב''ח (בסימן כג) שציין למהרש''ל שדחה את החומרה בשתי ידים ואמר אל תשגיח בזה כי חומרה שאין לה טעם כלל וסיים בהפסד מרובה וכן לכבוד שבת אי נמי לעני שפיר. ונראה לי שמה שהעלה בילקוט יוסף בשם אחרונים שלכתחילה אין למרוט נוצות אינו נראה דהלא משמע ממרן בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תצח) ובב''י (יו''ד סימן כג) שכתב א''ח בשם הרשב''א שאין לחוש כלל אף שהעוף מתבוסס בדם ויתירה מזאת כתב שם הב''י שאף אם נקרע העור אין לחוש לנקיבת הושט ומי לנו גדול כהרשב''א שכתב עליו הבית יוסף (ביורה דעה סימן קה) שהוא אורו של עולם. זאת ועוד שנראה מהבית יוסף (ביורה דעה סימן כד) בשם המרדכי שטוב יותר למרוט בכדי לא להטריף מטעם החלדה שכתב וז''ל נהגו העם (למלוג) [למרוט] הצוואר בעופות שלא יחלידו תחת הנוצה ואף על פי דאיכא צער בעלי חיים וכן כתב ספר מקור חיים (בהלכות שחיטה סימן יח) שבדווקא יש להזהר ולמרוט הנוצות מחשש החלדה וגם ספר ברית כהונה (ביו''ד מערכת וא''ו אות א) לא חש לזאת אף אם יצא דם דמנהגנו להתיר כדעת מרן.
וכן משמע מהרמב''ם (בהלכות יום טוב פרק ג) שכתב בעוף לא ימרוט מפני שהוא דרכו ונמצא תולש ביום טוב. מדאמר שהוא דרכו ואסור ביו''ט משמע שנהוג היה למרוט בחול לפני השחיטה ועיין עוד בשו''ת אבני נזר (חלק או''ח סימן קלא) שכתב על זה שהרי רגילות לתולשם עוד קודם השחיטה בהסבר הרמב''ם וכן בספר אור זרוע (חלק א - הלכות בכורות סימן תצד) ובביאור הלכה (סימן שמ) ובמשנה ברורה (סימן תצח סק' סח) שכתב שביו''ט נהגו עכשיו השוחטים למרוט מפני שאומרים שא''א לשחוט בלא זה וסומכין על דעת הרמב''ן וכ''כ בשו''ת יביע אומר (חלק ד-או''ח סימן מד) שאף ביו''ט נראה שאם א''א לשחוט בלא זה כדאים הם כל הני אשלי רברבי חבל נביאים המתירים בשו''ת שואל ונשאל (חלק ה-או''ח סימן פב) שציין לעוד רבים ושלמים שמתירים למרוט נוצות לפני שחיטה ואף הש''ך (בסימן כד ס''ק ט) שכל מי שאינו יוכל לשחוט בלא זה ימרוט מחשש החלדה וציין לעט''ז מכל המורם נמצא לשוחטים הספרדים שנוהגים כך אין להם לחוש כלל ואף ביו''ט אם חושש יכול למרוט אך רק מהיות טוב אל תקרא רע אם ניתן לשחוט ללא מריטה עדיף.
ועיין תרומת הדשן (חלק ב (פסקים וכתבים) סימן קה) שדן למרוט נוצות לאווזות חיים, אי דומה לגיזת כבשים או אי הוו צער בעלי חיים גם לחתוך לשון העוף כדי שידבר, ואזנים וזנב מכלב כדי ליפותו, נראין הדברים דאין אסור משום צער בעלי חיים אם הוא עושה לצורכיו ולתשמישיו. דלא נבראו כל הבריות רק לשמש את האדם וכ''כ בהגה בשולחן ערוך (אבן העזר סימן ה סעיף יד) כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית ביה משום איסור צער בעלי חיים (איסור והיתר הארוך סימן נט). ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות, וליכא למיחש משום צער בעלי חיים ועין עוד בב''ח (סימן כג) ועיין עוד בשו''ת רב פעלים (חלק א-יו''ד סימן א) ובבית יוסף (יורה דעה סימן כד) שציין למרדכי (סי' תרד) שכתב תחת צמר מסובך מהו וצריך ליזהר בצמר דכבשים ולכך נהגו העם (למלוג) [למרוט] הצואר בעופות שלא יחלידו תחת הנוצה ואף על פי דאיכא צער בעלי חיים: איברא שראיתי בהלכות שחיטה (הג''ה) למהר''י ווייל שהרמב''ם אסר אפילו בחול משום צער בעלי חיים למי שאפשר לשחוט בלא תלישה. ע''כ ולא ידעתי מנין מקורו ואולי כוונתו למי שיכול ללא שום חשש שיפגם הסכין או השחיטה ואין לו צורך למרוט נוצות אזי אסור לו למרוט משום צער מיותר ללא צורך לחינם לא הותר הלא רוב הפוסקים סברי שצער בעלי חיים דאורייתא ועיין עוד בספר החינוך (מצווה תנא) שעוד נאמר בטעם השחיטה מן הצואר ובסכין בדוק, כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי, כי התורה התירתן לאדם למעלתו ליזון מהם ולכל צרכיו, לא לצערן חינם, וכבר דברו חכמים הרבה באיסור צער בעלי חיים בבבא מציעא [ל''ב:] ובשבת [קכ''ח.] אם הוא אסור דאורייתא, והעלו לפי הדומה שאסור מדאורייתא ע''כ.
לסיכום: מקום שלא קיבלו את חומרת הרמ''א יכולים לנהוג כדעת מרן ששיעור שהייה לכבש הוא בכדי שיגביהנה וירביצנה וישחטנה וכל שכן בשעת הדחק ובהפסד מרובה .
פירות הנושרים:
1. לכתחילה יש לדאוג שהשחיטה תהיה ללא שום שהייה ואף כל שהוא.
2. לדעת המחמירים בשהייה יש להחמיר בשיעור שהייה כל שהוא.
3. למחמירים בשהייה, אף בשוגג או אונס יש להחמיר.
4. המחמירים בכל שהוא להטריף אין חילוק בין עוף לבהמה.
5. לדעת מרן כל עוד שלא עבר זמן שהייה אין איסור כלל והשחיטה למהדרין.
6. לדעת מרן ניתן לשהות לכתחילה אף ברצון זמן שהוא פחות משיעור שהייה.
7. שיעור שהייה בהמה גסה בכדי שיגביהנה וירביצנה וישחטינה שהוא בערך כ 4-5 דקות.
8. שיעור שהייה בהמה דקה בכדי שיגביהנה וירביצנה וישחטינה שהוא בערך כ 1-2 דקות.
9. בהפסד מרובה או למצווה ניתן להכשיר עוף בשהייה של בהמה דקה.
10. יש מאחינו הספרדים שקיבלו עליהם את חומרת הרמ''א ואין להם לשנות .
11. ספרדי ששהה שיעור פחות משהייה אין לו להאכיל לאשכנזי.
12. טוב להשקות את הבהמה בכדי שלא יהיו עשבים בגרונה ויהיה שהייה של כל שהוא.
13. השוחטים הספרדים יכולים להמשיך במנהגם ולמרוט את הנוצות לפני שחיטה.
14. לאחינו אשכנזים המחמירים ולא מורטים נוצות בהפסד מרובה יש להתיר וכיום פסקו גאוני אשכנז שעדיף לשחוט ללא מריטה.
15. שוחט שאינו יכול לשחוט ביו''ט ללא מריטת נוצות רשאי למרוט.
16. כל דבר הצריך לשחיטה לית ביה משום איסור צער בעלי חיים ולכן מותר למרוט נוצות.
17. אין לצער בעל חי לחינם אף אם הוא מיועד לשחיטה.
18. הפסד מרובה תלוי באדם ובחפץ (אין לדבר ערך קצוב וקבוע לכל האנשים).
סימן : מ''א - שאלה: האם קיים חשש להעביר בשר לצלייה מעל גבי בשרים אחרים הצלויים על האש?
איתא בחולין (דף קיא.) דרש מרימר הלכתא בין כבדא בין כחלא, תותי בשרא - שרי, עילוי בשרא - דיעבד אין, לכתחלה לא. וטעם לזה כתבו התוס' שם וגם במחזור ויטרי הלכות שחיטה מספר התרומה (סימן נב) משום דכבדא אעפ''י שיש בו רוב דם מ''מ משרק שריק. ובכחלא אע''ג שהחלב נוטף ממנו סריך קצת על הבשר. כיון דחלב שחיטה דרבנן הוא מותר. ע''ש. ש''מ דאינה נאסרת דכל זמן שזו פולטת זו פולטת וכשזו נחה זו נחה וכל זמן שהבשר פולט הדם הכחל פולט החלב וכשנח הבשר נח הכחל. וא''ת דם משריק שריק ונופל מעל החתיכה ואין אוסר אבל חלב מיסרך סריך ונדבקת ואוסרת הא פסק הלכתא עילוי בשרא בדיעבד שרי אע''פ שהדם והחלב זב על הבשר שתחתיו דדם משרק שריק ונופל וחלב שחוטה דרבנן. עיין עוד בזה בשו''ת מהר''ם מרוטנברג (חלק ד דפוס פראג סימן שכח). והרמב''ם (הלכות מאכלות אסורות פרק ו הלכה ח) ושו''ע (יו''ד סימן עג סעיף ד) והש''ך שם (ס''ק יב) והשיג שם על העט''ז ע''ש. משמע שאין חשש להעביר בשר לצלי על גבי בשר הנמצא ע''ג האש שאף אם ינטף דם עליו שרי דהא כבדא וכחלא שרי בדיעבד.
וטעם דעילוי בשרא לכתחילה לא, משום רבוי דם הכבד לא נכון לצלותו עילוי בשרא שלא יזוב דם הכבד על הבשר וכן כחלא מטעם שלא יזוב החלב על הבשר ועיין בתוספות חולין (דף קיא.) ובשו''ת רדב''ז (חלק ב סימן תרפט) שכתבו דם של בשר הוא דמשרק שריק אבל דם הכבד עב הוא ולא שריק כולי האי ע''ש. והא דאסרינן לכתחילה הוא בשעה ששניהם חמים והדם הנפלט מבושל ואיסורו מדרבנן ראה בתוספות שם דם דאורייתא ואע''ג דאמר בהקומץ רבה (מנחות דף כא.) דם שבשלו אינו עובר עליו מ''מ תחלה כשנפלט עד שלא נתבשל היה דאורייתא וכו' ע''ש. וע''ע בריטב''א חולין (קט.) ובשו''ת גינת ורדים (חלק או''ח כלל ג סימן ה) והט''ז (ס' סט ס''ק יא) וערוך השולחן (יו''ד ס' סז אות ה) וכנה''ג שם וביד אפרים שם ובס' ערך השלחן (סימן סט אות א) ומשמרת שלום שם ובשו''ת יביע אומר (חלק א - יו''ד סימן ג) העיקר לדינא דעת רוב רבותינו ראשונים ואחרונים דם שנמלח או שבשלו אין בזה רק איסור דרבנן. וכתב בשו''ת האלף לך שלמה (חלק יו''ד סימן קל) שכח הבישול משנה גוף הדבר מקדמותו והוי כשינוי בגוף הדם דנשתנה ולכך הוי דרבנן.
אלא שהרא''ש מסכת חולין (פרק ח סימן מח) כתב דוקא דם הנפלט ונוטף עם ציר ע''י צלייה או מליחה הוא דאמרינן לעיל דשריק אבל בעיניה לא אשכחן דשריק. וכ''כ התוספות בחולין (דף קיג.) והגהות אשרי שם בשם ר''י ובספר אור זרוע (ח''א הלכות בשר בחלב סימן תסה) כתב שפי' רבי' יצחק ב''ר שמואל זצ''ל הא דאמר דם משרק שריק היינו דוקא דם הנפלט ונוטף עם הציר ע''י צליי' וה''ה ע''י מליחה. אבל אם היו שופכין דם רותח על הצלי בשעת צליי' אין להתיר א''נ אפי' דם צונן הי' אסור משום דתתאה גבר ואסר בהכי כדי נטילה או כדי קליפה. וכ''כ בהגהת הרמ''א בשו''ע (יו''ד סימן ע סעיף ו) דלגבי דם בעין לא אמרינן איידי דטריד לפלוט לא בלע, ולא כבולעו כך פולטו וכ''כ הש''ך (יו''ד סימן כב ס''ק ח) ובדוכתי טובא.
נמצאנו למדים דם שנטף בהעברת בשר ע''ג הצלי הוא דאסור דאינו יוצא לא ע''י מליחה ולא ע''י צלייה מכיון שהוא עב ואינו מעורב עם ציר ונבלע בבשר ואין כוח באש להוציא את דמו ולא אמרינן שהאש שואבו, ואוסר ממנו כדי נטילה או קליפה. מה שאין כן דם הנפלט עם ציר ע''י צלייה או ע''י מליחה אינו אוסר כלל וכ''כ הטור והב''י (ביו''ד סימן עו) והפרישה שם (אות ב) והט''ז (ס''ק א) והש''ך שם (בס''ק ג) בשם או''ה והפמ''ג שם ושו''ת הר צבי (יו''ד סימן עב) דאם דם אחר נפל עליו לא אמרינן שהאש שואבו דדוקא דם הנפלט ונוטף עם ציר ע''י צלייה או מליחה הוא דאמרינן דשריק אבל בעיניה לא אשכחן דשריק ע''ש.
ודם שעל פני החתיכה דינו כדם אחר שנפל ונבלע ואוסר עיין בב''י (ביו''ד סימן סח) שכתב בשם ה''ר יונה שצריך להדיח תחילה יפה יפה בית השחיטה כדי שלא ישאר הדם בעין ומתבשל שם ואוסר ומטעם זה ג''כ אם הוציא בני מעים תחילה צריך שידיחנו מבפנים יפה יפה קודם שיהבהבנו לפי שהגוף מלא דם ואין כח באש להפליטו לחוץ שאין האש מוציא דם אלא הבלוע אבל דם שהוא בעין אין האש מפליט אדרבה מיצמת צמית ליה ואסור עכ''ל. והערוך השולחן (יו''ד סימן סח אות יב) כתב אל תתמה איך האש מפליט את כל הדם שבתוך הגוף דודאי כשהתרנגולת סגורה כל הדמים שבה הוה דם פליטה לפי שהדם עדיין לא ראה אויר אבל כשפתחה ממילא הדם הוה דם שבעין ועיין עוד להלן. ושו''ר בשו''ת מהר''ם מרוטנברג (חלק ד דפוס פראג סימן נט) שגם כתב דם האברים שלא פירש ומותר גמור וכשהוא יוצא לחוץ ע''י מליחה לאויר העולם אינו חוזר ונבלע אלא מישרק הלכך ממ''נ מותר אבל כשהוא דבוק בחתיכה כי נפיק דם מכבד נאמר שכבר יצא ממנו וחוזר ונבלע בחתיכה במקום דיבוק ולא שייך בכה''ג דמא מישרק שריק אחרי שלא יצא לאויר העולם.
וכן הובא בשו''ת מהרש''ם (חלק ב סימן יא) דברי האו''ה (בכלל ה' דין ח') שכתב וז''ל אבל דם בעין שנפל על בשר בשעת מליחה או צליי' אסור אם אין ס' בבשר לבטלו כאלו הי' נופל עליו חלב (חי''ת קמוצה) או חלב (חי''ת בצירי) או שאר איסורין אפי' אם החלב או הדם צונן ותפל דמאחר שהבשר הוא הרבה והאיסור הוא מועט הוי כשניהם מלוחים ע''כ. ועיין ביד אפרים (ריש סימן ס''ט) שכתב ''בדם בעין שנפל ע''ג בשר ונתייבש ונקרש אין די בהדחה ושטיפה לבד, אלא צריך לשפשף היטב'' והובא בשו''ת שרידי אש (חלק ב סימן יג עמוד שפז).
משמע מהאמור לעיל בנטף דם צונן על צלי (גם אם הוא על האש) אינו נאסר רק כששניהם חמים או אחד מהם הדם או הצלי חם אזי נאסר ע''ש. אלא דמהב''י (בסימן סח) הנ''ל שציין לרבינו יונה משמע דאסור אף בשניהם צוננים (ללא הדחה) והיינו ע''י שאחרי זה יצלה אותו עם הדם שנטף עליו וכמבואר בדברי הש''ך שנביא בסמוך. וגם בשו''ע (יו''ד סימן עו) כתב בזה הלשון הצלי אין צריך מליחה לפי שהאש שואב הדם שבו מעצמו. אבל אם דם אחר נטף על הצלי, אפי' אותו דם הוא צונן, לא אמרינן שהאש שואבו, ואוסר ממנו כדי נטילה ולרמ''א במליחה וצלייה אוסר עד ס' וכ''כ הב''ח (סימן עו) ופי' הש''ך שם (בס''ק ג) בשם או''ה דאם נפל דם צלול ובעין על הבשר וצלאו כך בלא הדחה טרפה דלא אמרינן כבכ''פ או אגב דפליט דם דידי' כו' גבי דם בעין שנפל עליו ממקום אחר עכ''ל ואפשר שמטעם זה השמיט המחבר המילים ''שאצל האש'' לומר דמ''ש הטור שאצל האש הוא לאו דוקא דאה''נ דאם נפל עליו ואח''כ צלאו כך ע''כ. וכן דייק כנה''ג (בסימן עו אות ו) ע''ש.
וכוונת הש''ך דאסרינן בין שנטף הדם על הצלי בשעה שהוא אצל האש ובין שנטף עליו קודם שהביאו אצל האש שהיה צונן ואח''כ צלהו וכ''כ כנה''ג שם שציין לש''ך הנ''ל שאוסר גם בצונן וכ''כ ערוך השולחן שם (סעיף י) וכ''כ בן איש חי (פ' קדושים ש''ב אות ב) וכן העלה בספר משנה הלכות (ח''י סימן צ) בדברי האו''ה בדם בעין לא אמרינן ביה כבכ''פ לא בחם ולא בצונן אלא הו''ל כנפל חלב או חלב או שאר איסור ע''ש. וכ''כ כף החיים שם (אות ג) ובילקוט יוסף (ס' עו אות ה) וכ''כ הש''ך (ביו''ד סימן סח ס''ק יז) משמע מדברי הר''ן דאם לא הדיח בית השחיטה אף דיעבד אסור אפילו בצלי דדם בעין שנבלע אינו יוצא אפילו ע''י צלי (סי' ע''ו) וכמה דוכתי.
וגם הפרי חדש שם (סעיף א) כתב שכן דעת הרשב''א, הר''ן, רבינו יונה, והרמב''ן דדם שבעין אין האש מפליטו אדרבה מצמת צמית ליה ואסור איברא שנראה לו שמרן לכתחילה לא בעי הדחה בצלי ורק מקום ביה''ש ששם יש ריבוי דם בעי הדחה ע''ש. וכן ראיתי בשו''ת מהרי''ל (סימן קכו) שציין לתוס' בחולין דף (לג.) לצלי אין צריך הדחה קמייתא וכ''כ בספר ברית כהונה (יו''ד מערכת צד''י אות ב) שהמנהג פשוט בא''י שאין מדיחין הבשר לצלי לא קודם צליה ולא לאחר צליה וכ''כ בשולחן ערוך המקוצר לרב יצחק רצאבי (יו''ד חלק ד סימן קלג סעיף י) שמנהגם לא להדיח כלל ע''ש. וכ''כ בילקוט יוסף (ס' עו אות ב) והמחמיר תע''ב.
והא דאסרינן דם שבעין דאתי ליה מעלמא דהיינו ממקום אחר ואסרינן כדי נטילה דהיינו עובי אצבע כגון דם שע''ג הסכין או ע''ג כלים זהו דם בעין ממש שלא יוצא אף בצלי. עיין בשו''ת אגרות משה (חלק יו''ד א סימן לא) אבל דם בעין מהחתיכה עצמה בדיעבד שרי כדמוכח מלשון מרן ע''ש עיין ברבינו ירוחם (תולדות אדם נתיב טו חלק ה דף קלג טור ד) שכתב צריך לעולם להדיח הבשר אפילו לצלי משום חלב ומשום דם וכן הסכימו כל גדולי האחרונים. וציין לרמב''ם שאם עבר על זה לא נאסר הבשר ע''ש. וכן פסקו מרן והרמ''א שם והעלו להתיר בדיעבד ולא חיישינן לדם שעליו דנורא משאב שאיב ועיין בכף החיים שם (באות ב) שציין לעוד פוס' וכתב ודאי דלכתחילה צריך להדיח קודם צלייה כפי שנהוג מטעם שהדם שעל פני הבשר נחשב קצת כדם שבעין עיין בערוך השולחן (אות ג). וראה עוד להלן שדם שעל פני הבשר אינו אוסר כדם דאתי ליה מעלמא.
וראיתי שכתב החיד''א במחזיק ברכה שם (אות ג) מה שנוהגין שאין מדיחין הבשר לצלי לא יפה הם עושים ואם לא הודח ולא נמלח הנפש היפה ביראת ה' תמשוך ידו מלאכלה אפי' אם כבר נצלה ע''ש וכ''כ כנה''ג שם וגם בשו''ת הרדב''ז (בחלק א סימן לז) אסר כדי קליפה וז''ל אף על גב דקי''ל דם שבתוך הבשר משאב שייב ליה נורא אבל דם שהוא בעין ע''ג הבשר אדרבה מתייבש הוא מ''מ דם משרק שריק ואינו אוסר אלא כדי קליפה הילכך קולף את החיצון והשאר מותר. ומסתברא לי שאם הוא סמוך לשחיטה שהדם שעל החתיכה לא נקרש ולא נתיבש סגי שיקנח החתיכה יפה יפה באופן שלא ישאר דם על פניה ומה שבפנים נורא משאב שייב ליה ושרי בלא קליפה.
וקצת קשה הא ע''י חיתוך הבשר מתהווה עליו דם בעין ועבור החתיכה השניה נחשב דאתי ליה מעלמא כשהחתיכות נוגעות זו בזו וצלאו בלא הדחה ראשונה מותר לאוכלו, כמבואר ברמ''א שם וכדלעיל והא דם בעין אוסר ועמד ע''ז הש''ך (שם ס''ק ט) וז''ל מיהו אם לא הדיחו ולא מלחו כלל וכו' הטעם בזה דנורא משאיב שאיב ליה וכמ''ש הט''ו בס''א ואע''ג דאם דם אחר נפל עליו לא אמרינן שהאש שואבו והאי נמי חשיב דם בעין, כיון שלא הודח ולא נמלח, דהא מה''ט אסור אם נמלח בלא הדחה תחלה ושהה שיעור מליחה אפילו לצלי, והיינו מטעמא דכיון דלא הודח המלח מבליע דם בעין שעליו, וה''נ נימא כיון דהוי דם בעין ולא הדיחו ולא מלחו כלל, אין האש שואבו, וי''ל דכיון דלא הוי דם בעין ממש, אמרינן שפיר שהאש שואבו וכו' דלגבי דם בעין שנבלע לא אמרינן כבולעו כך פולטו ע''ש והביאו גם בשו''ת הר צבי (יו''ד סימן עב).
אלמא דם שעל פני החתיכה לא חשיב כדם בעין ממש לאסור ואמרינן שהאש שואבו. וא''כ הוא הדין כשעובר מחתיכה אחת לחברתה כשחותכים לא חשיב כדם בעין והאש שואבו. עיין עוד בב''ח (סימן עו) בפמ''ג שם (אות ט) שאע''פ שדם בעין אחת היא מ''מ חלוקים הם לענין כמה דינים. וכ''כ בעל החוות דעת שם (אות ה) ובשו''ת הר צבי (יו''ד סימן עב) שדן בענין כבד שנטחן ומתהווה דם בעין הוי כדם בעין שנטף על הצלי. ובשו''ת אגרות משה (חלק יו''ד א סימן לא). ובשו''ת מנחת יצחק (חלק ו סימן סט) ובשו''ת יביע אומר (חלק ה - יו''ד סימן ה).
וראיתי טעם לזה בשו''ת אגרות משה שם כתב שאף בטיפת דם אחת נחשב דם בעין אף שהוא יותר קלוש ודק מהדם שע''פ הבשר, ודם שע''פ הבשר קיל מחמת שהוא אותו הדם שבתוך הבשר שאם לא היה נחתך שם והיה הדם שבאותו מקום בתוך החתיכה היה יוצא הדם ע''י צליה לכן יש שסברי שאף עתה שנחתך שם ונעשה דם אותו מקום גלוי לחוץ נמי יצא ע''י צליה ועיין בדברי חמודות פ' כל הבשר אות רי''ט משום שסברי שלא נשתנה טבעו בזה שנתגלה לחוץ כיון דעכ''פ הוא דם אותה חתיכה. או שסברי דאף מה שיצא מהחתיכה מצד החתוך או מצד אחר אף בלא מלח וצלי נמי נחשב דם פליטה דאמרינן ביה כבולעו כך פולטו וכו' ע''ש. וגם בשו''ת נודע ביהודה (מהדורה תנינא - יו''ד סימן מא) כתב דאותו הדם שעל פני הבשר יצא ממנו מעצמו בשעת ניתוח האיברים אגב דוחקא ונפלט ועדיין הוא על פני אותן נקבי הפליטה ובקל נכנס ונבלע שם משא''כ גבי שאר חתיכות ע''ש.
ומדדרש מרימר, הלכתא: בין כבדא בין כחלא, תותי בשרא - שרי, עילוי בשרא דיעבד אין לכתחלה לא, משמע בשרא ע''ג בשרא שרי דאם לאו הוה ליה למימר. וכשצולים בשיפוד אחד החתיכות נוגעות אחת בשניה והדם על הבשר אינו נחשב לדם שבעין ממש לאסור. ואולי יש לחוש בדם לח וצלול שעל פני החתיכה והכי דייק מלשון מרן שכתב שם ''דם אחר שנטף'' ורק דם לח יכול לנטוף. וכ''כ הש''ך שם (ס''ק ג) בשם או''ה דאם נפל דם צלול ובעין וכו' ואין לומר דנורא משאב שאיב ליה. ואף שכתבו חלק מהפוסקים דלעיל אליבא דמרן אפילו לכתחילה אין צריך הדחה קמיתא כלל דנורא משאב שאיב ליה ודם משרק שריק ואינו נבלע בחתיכה האחרת. זהו בדם בעין שעל פני הבשר אבל דם בעין ממש שהוא לח וצלול ועובר מזו לזו נראה שגם לדעת מרן חייב להדיח הלא דם זה בא מחתיכה אחרת וזהו דם אחר שאוסר.
אלא צ''ל שלדעת מרן אין חשש כלל אף בדם לח וצלול, כגון בשיפוד או מולייתא עופות שממלאים אותם בבשר שלא נמלחו ונצלים כך דהוי כאילו הכל חתיכה אחת עבה ושרי. עיין למרן והרמ''א (סימן עז סעיף א) אף שחתיכות מדובקים וסמוכים זה לזה והדם נוגע זו בזו נורא מישב שייב לדמא. דקים להו שכשם שבחתיכה עבה האש שולט בה היטב בכל צדדיה ופולט הדם שבתוכה, כן בחתיכות רבות האש שואב את הדם מכולם, ואין לחוש שהאש שואב הדם ומפליטו מחתיכה אחת ומבליעו בשניה. ואף לכתחילה לא אסרינן ואע''פ שדם שבעין לא אמרינן כבולעו כך פולטו נראה לומר כשהחתיכות מתחממים ביחד (כמו בשיפוד) או בנטף דם צונן על בשר צונן הדם שבעין נפלט עם דם האיברים והציר מחום הצלייה אגב דפלט דם דידיה פלט נמי הדם שקבל. ואמרינן ביה כבולעו כך פולטו וגם מישרק שריק. ושו''ר בשו''ת הר צבי (יו''ד סימן עב) שגם כתב שלא רק דם של החתיכה עצמה שלא הודחה האש שואבו, אלא אפילו אם צלאו ביחד על חתיכה אחרת שלא הודחה כלל מותר, שהאש שואבו. ולא עוד אלא אפילו צלה בשר שנמלח והודח עם הבשר שלא הודח ונמלח כלל מותר בדיעבד, כדכתב הרמ''א (בסוף סימן עז). וכ''כ בשו''ת יחווה דעת (חלק ה סימן נב) שציין לשו''ת בית דוד (חלק יורה דעה סימן מז) בדין בשר שנחתך דק דק לפשטידא, ונודע שנתערבה בו חתיכת בשר שלא נמלחה, ואינה ניכרת, וכתב שאין לחוש לדוחקא דסכינא שמבליע ומפליט, שבצונן לא חיישינן לדוחקא דסכינא וכו'. ע''ש.
נמצא דאסרינן דם שבעין שנפל ע''ג בשר רותח או דם רותח שנטף על צלי צונן דלא שייך ביה משרק שריק ולא כבולעו כך פולטו. וכ''כ באור זרוע דלעיל וכ''כ הרא''ש מסכת חולין (פרק ח סימן מח) והגהות אשרי שם בשם ר''י וכ''כ הפרי חדש שם וכ''כ הכריתי שם וכן משמע מהט''ז שם (ס''ק א) גם מה שכתב הש''ך הוא בלשון אפשר עיין שם.
וכן התיר מרן הגאון הרב עובדיה יוסף שליט''א בשו''ת יביע אומר (חלק ה - יו''ד סימן ה) לצלות בשר שלא נמלח שנפרם דק דק ע''י מכונת - בשר ע''ש וששתי לראות שציין לאיסור והיתר (כלל ח דין א) שכוונתי לדעתו כדלעיל דבצונן אמרינן כבולעו כך פולטו וז''ל דם צלול שנשפך על הצלי אוסר כדי נטילה, היינו כשפלט הצלי כל דמו, ומעתה בולע מדם צלול שנפל עליו, אבל אם נפל לפני צלייתו מיד כשמתחמם בצליה הרי הוא פולט כל שעה, ואיידי דטריד למיפלט לא בלע, ואם בלע איזה דם כבולעו כך פולטו. ע''ש. אך הוא עצמו באו''ה (כלל ה דין ט) פסק לאסור גם כשנפל עליו דם קודם צליה. וצ''ע. וגם בילקוט יוסף שם הביאו ונשאר בצ''ע.
איברא דסברא זו דבצונן לא אמרינן דם בעין ממש לאסור אין לומר בדעת הש''ך שכתב שם (בס''ק ג) עיין לעיל דגם בצונן אמרינן דאוסר ועוד שכתב אליבא דמרן אוסר וצ''ע מהו ההיתר לדעתו לצלות בשיפוד או מולייתא שהחתיכות נוגעות בשניה. וצ''ל לומר שיש שני סוגי דמים ודייק מהטור והב''י והב''ח שם ועוד שכתבו בלשון ''דם אחר שנוטף'' ולא כתבו דם סתם מזה משמע שמדובר בדם אחר ולא דם האברים שנטף מהחתיכה אחת לשניה וכפי שכתב המאירי בחולין דף (קי) שדם האברים קלוש ויוצא בשעה מועטת אבל דם הכנוס הוא עב וכשנכנס לבשר אפשר שאינו יוצא ממנו וגם בכבד יש שני סוגי דמים ע''ש עוד בדבריו וכ''כ בערוך השולחן (יו''ד ס' סה אות א ובאות י) דם שבגדין ובקרומיות אינם דם המובלע שיוצא ע''י המליחה אלא דם בעין אינו יוצא ולא אמרינן משרק שריק.
ולפמ''ש לעיל אתי שפיר שרק דם בעין כגון שהיה כנוס בלב או בסמפונות או כנוס בחוטי הדם וכד' הוא דאסרינן הא דם שעל פני החתיכה או דם האברים שנפלט ע''י החיתוך אינו אוסר ועיין לב''י (יו''ד סימן עב) שציין למה''ר מתתיה שאמר בשם ה''ר פרץ טעם המחמירין ואומרים שדם הלב אוסר בשר שאצלו יותר מדם של שאר בשר לפי שדם הלב כנוס בתוכו וכשהוא נוטף על שאר בשר שעמו הו''ל כדם צלול הנוטף על חתיכה דלא שרינן במליחה וכו' ע''ש ובב''ח. וגם הרמ''א כתב שם (סעיף ב) דם הלב הכנוס בתוכו, דהוי דם ממש ולא מקרי דם פליטה. עיין בש''ך (סימן סח ס''ק יז) ובגליון מהרש''א (ס' עו סעיף א) ומחצית השקל שם.
וקצת פוסקים חשיבי לדם הלב חיוב כרת עיין ברמב''ם (בהלכות מאכלות אסורות פרק ו הלכה ג) בספר החינוך (מצוה קמח) שדם הכנוס בלב חייב עליו כרת ובשו''ת חדות יעקב (חלק יו''ד סימן ד) ציין לפמ''ג במשב''ז (יו''ד סימן ע''ב) שכתב דלרש''י יש רק שני מיני דמים והם דם הנבלע בבשר וזה בלאו ודם המתכנס בחללו בשעת שחיטה וזה בכרת ולהרי''ף ורמב''ם יש ג' מיני דם אחד הנבלע בבשר, ואחד הדם שעומד תמיד כנוס בחללו והוא דם הנפש והוי בכרת, ואחד דם הנמשך אליו בשעת שחיטה והוי בלאו ע''ש וברבינו ירוחם (תולדות אדם נתיב טו חלק ה דף קכה טור א) ובשו''ת יהודה יעלה (חלק א - יו''ד סימן קמד) ובש''ך (יו''ד סימן עב ס''ק ט) ובט''ז (שם אות ו) ובשו''ת אבני נזר (חלק יו''ד סימן עב) ובשו''ת מהרלב''ח (סימן קכא) ובשו''ת הרמ''ע מפאנו (סימן צב) דלב וכבד יש דם בעין ולא הוי בלוע עיין לעיל בשו''ת הרדב''ז שם שגם חילק וכתב דם של בשר הוא דמשרק שריק אבל דם הכבד עב הוא ולא שריק.
וע''פ זה נראה שפיר לתרץ ולדייק בדברי האו''ה הנ''ל ולומר בדם צלול וקלוש אמרינן כבולעו כך פולטו אבל דם בעין לא אמרינן. עיין שם ובש''ך שם וכן ראיתי בספר משנה הלכות (ח''י סימן צ) שציין גם לפמ''ג שדם בעין שאוסר אף בצונן אינו דם פליטה והו''ל כנפל חלב או חלב או שאר איסור שאיסורם מדאורייתא ע''ש. ובזה מובן ההיתר לצלות בשר על הכבד בשיפוד העומד וכן המולייתא אע''פ שהדמים שעל פניהם לחים וצלולים ונוגעים אחד בשני אינו אוסר שזהו דם האברים שפירש ורק בדם עב הכנוס הוא דם בעין האוסר.
ובשו''ת אגרות משה (חלק יו''ד א סימן ל) התיר בדבר הכבדים שהקצבים משקעין אותם בדם איזה שעות כדי שיתראו יפים נלע''ד פשוט שאין בזה שום חשש דהא דרכו בהדחה קודם הצליה משום דם בעין שעליו שכן נהגו ע''כ וקשה הא חלק מהפו' דלעיל סוברים אליבא דמרן לצלי לא בעינן הדחה כלל אף לכתחילה ולכן אין דרכו בהדחה לפני הצלייה וכ''כ הש''ך שם (ס''ק א) וציין גם לרא''ש והטור והב''י דלא בעי הדחה כלל משום דם שבעין לפי שהכל האש שואבו ומובא בכנה''ג שם שציין להגהות אשרי בשם ר''י, וריב''ה, והט''ז, והש''ך ע''ש וכ''כ הפרי חדש דלעיל וכ''כ בשו''ת מהרי''ל (סימן קכו) דבשר לצלי אין צריך הדחה קמייתא. ועוד דסברי כדעת מרן דלא צריך הדחה כלל וכ''ש כבד שדרכו צליה בלבד וכן ראיתי בשו''ת דברי יוסף (סימן ט) שהשיג עליו והעלה במוכר לקונים רבים שאינם ידועים, בודאי דצריך למיחש לקונים דלא מעלי שאינם נוהגים כדין בהדחה, וציין לעוד פוס' ע''ש.
ונראה לומר דממה נפשך נראה להתיר לקצבים משקעין אותם בדם אחר איזה שעות כדי שיתראו יפים שפיר דאליבא דמרן לא בעי הדחה כלל גם כשיש דם צונן אחר שנטף על הצלי הצונן כדמוכח לעיל וגם לדעת הרמ''א וסיעתו שפיר דהא דרכו בהדחה משום דם בעין.
אלא שנראה לאסור לא רק מטעם שו''ת דברי יוסף דלעיל אלא דיש לחוש לפו' האוסרים דם שע''פ החתיכה אוסר אף בדיעבד וכ''ש כאן שזהו בקום עשה שטובל את הכבדים בדם אחר וזהו לשון כנה''ג שם לענין הלכה נראה דכיון דהרמב''ן, ורבינו יונה, והרא''ה, והמרדכי, והר''ן אוסרים אפילו בדיעבד וגם דברי התוס' לתירוץ א' אינם חולקים וכו' הלכה כהרמב''ן וסיעתו אי משום דרבים נינהו אי משום דאינהו מחמירי באיסור דאורייתא לחומרא וכו' ע''ש וכן דעת הרשב''א לאסור אף בדיעבד והביאו הפרי חדש שם. ושו''ר בילקוט יוסף (סימן עג אות כב) שלא הכריע בדבר.
לסיכום: אין חשש להעביר בשר לצלי אף אם ינטף ממנו דם האברים שפרש על צלי צונן הנמצא על האש. אלא אם כן יש חשש שיטוף דם ממקום כנוס הנחשב דם בעין.
פירות הנושרים:
1. דם בעין שנטף בהעברת בשר ע''ג הצלי הוא דאסור ואינו יוצא לא ע''י מליחה ולא ע''י צלייה מכיון שהוא עב ואינו מעורב עם ציר ונבלע בבשר ואין כוח באש להוציא את דמו ולא אמרינן שהאש שואבו, ואוסר ממנו כדי נטילה. ואחינו בני אשכנז אוסרים אם אין שישים כנגד הדם.
2. דם האברים שנטף על הצלי אוסר כדי נטילה, היינו כשפלט הצלי כל דמו, ומעתה בולע מדם צלול שנפל עליו.
3. חתיכות בשר צוננות עם דמים הנוגעות זו בזו בזמן צלייה אמרינן כבכ''פ.
4. דם היוצא ע''י חיתוך הבשר הינו דם האברים.
5. דם האברים קלוש ויוצא בשעה מועטת.
6. דם בעין אף בטיפת דם אחת אוסר ואיסורו מדאורייתא.
7. העיקר לדינא כדעת רוב רבותינו ראשונים ואחרונים דם שנמלח או שבשלו אין בזה רק איסור דרבנן.
8. נראה שיש להזהיר את המון העם בהעברת בשר שיש לו דם בעין כנוס מעל הצלי שמא ינטף דם על הצלי ויאסור.
9. השפודין שלנו שוכבין ולא תלויין פעמים שמרים זנב השפוד ונמצא התחתון עליון ופעמים שמשפילו ונמצא חבירו עליון. לפיכך בין שהכבד לצד הראש בין שהוא לצד הזנב אסור לכתחילה לצלותם ביחד בשיפוד אחד.
10. הא דאמרינן דם משרק שריק היינו דוקא דם הנפלט ונוטף עם הציר ע''י צליי' וה''ה ע''י מליחה.
11. דם האברים שנטף על בשר צונן לצלי אמרינן כבולעו כך פולטו.
12. לכתחילה צריך להדיח את הבשר לפני הצלייה מכל דם שבעין.
13. במקום שיש ריבוי דם בעי הדחה כגון בית השחיטה.
14. דם שעל פני הבשר נחשב קצת כדם שבעין.
15. כשאין לו מים להדיח את הבשר והוא סמוך לשחיטה שהדם שעל החתיכה לא נקרש ולא נתיבש סגי שיקנח החתיכה יפה יפה באופן שלא ישאר דם על פניה.
16. בשר שלא הודח הנפש היפה ביראת ה' תמשוך ידו מלאכלה אפ' אם כבר נצלה.
17. צריך למחות ולהזהיר את המוכרים שימנעו להטביל כבדים בדם כי מצוי אשר אינם מדחים את הכבד לפני צלייתו.
סימן : מ''ב - שאלה: האם יכול למלוח בשר לקדרה אחר צלייה חלקית או חריכה באש חזקה?
כתב הטור (ביו''ד סימן סח) בשם הרמב''ם המהבהב אווזין ותרנגולין באור לחרוך שיורי הנוצה שעליהן צריך לרחוץ בית השחיטה כדי שלא יתבשל דם בית השחיטה ויבלע בבשר ואח''כ מעבירו באש ולא ישהה אותו הרבה באש כדי שלא יבלע דמו בבשרו על ידי חום האש שמה שנבלע על ידי חום האש מסתרך בו הרבה ואינו יוצא על ידי מליחה וכ''כ הב''י שם ובשו''ע (סעיף ט) יזהר שלא ישהנה וכו' וציין לרשב''א דלקדרה צריך לחוש לזה לפי שאין המלח מוציא בליעת דם כזה אבל בצלי אין לחוש שכיון שהאש מבליעו אף האש מפליטו דכלל גדול היא לענין בליעה כבולעו כך פולטו ופי' ערוך השולחן שם (אות יא) כשמשהה מעט והדם מתעורר לצאת ע''י האש לא תצא ע''י המליחה וכו' ע''ש. וכן ראיתי בספר מהרי''ל (מנהגים) הלכות איסור והיתר משערי דורא שכתב המהבהב אווזות ותרנגולין באור לחרוך הנצה מהן צריך לרחוץ בית השחיטה בראשונה שלא יבלע הדם בהן. ולא ישהה אותה הרבה שלא יבלע הדם ע''י החום ותו לא יצא ע''י מליחה. וכ''כ בביאור הגר''א (יו''ד סימן סח ס''ק כא) במליחה אינו פולט מה שנבלע ע''י אור דאור קשה ממליחה ולא שייך כבכ''פ ע''ש. וכ''כ ערוך השולחן שם (ס''ק י) וכ''כ בעל החוות דעת (יו''ד סימן עו אות א) וכ''כ בשו''ת מים עמוקים (חלק ב סימן סח) וז''ל דם הנבלע ע''י חום כלי ב' המלח מוציא דלא הוי כמו בליעה שע''י אש שכל דבר המבשל שאין המלח מוציא אותו. ודעת רוב הפוסקים כדעתו בזה שדם הנבלע ע''י חום כלי ב' המלח שואבו. עיין בדברי הר''ן ז''ל בפרק גיד הנשה.
וכ''כ הפתחי תשובה (ביו''ד סימן סח ס''ק א) בתשובת הר הכרמל (חלק יו''ד סימן י''ג) שכתב גבי מעשה ששחטו אווז והסירו הנוצה כראוי והניחה על הספסל שלפני התנור בית החורף שהיה ניסק ונגע האווז בחרסי התנור עד דאסמיק עד שכמעט נצלה מקום זה שבאווז דלא נכשר האווז לקדירה ע''י מליחה דע''י החום נתעורר ופירש ממקום למקום ואינו יוצא במליחה אבל לצלי יש להתיר בזה ואחר הצליה כראוי מותר לבשלו ע''ש באורך. ושו''ר בילקוט יוסף (סימן סט אות קעג) שגם העלה שאין למלוח אחר צלייה וצריך ס' כנגדו אם בשלו.
ונראה שגם בהבהוב רב לרגלי הבהמה בכדי שיחרכו השערות דינא הכי דהרי ידוע שכוח האש גדול מכוח המלח וכשצלה מעט זמן אסור למולחו לקדירה דאין בכוח המלח לפלוט את הדם אלא יחזור ויצלהו לפחות עד חצי צלייתו ואין צריך אח''כ מליחה לקדרה עיין בטור וב''י (יו''ד סימן סט) שבחצי צלייתו זב כל דמו. ועי' להרמ''א בשו''ע (יו''ד סימן עו סעיף ב) והש''ך שם (ס''ק יד) ובשו''ת אבני נזר (יו''ד סימן עב) ועוד. אלא דמשמע מספ' ערך השלחן (סימן עו אות יא) ומערוך השולחן שם ( אות קיח) שזהו בדיעבד אבל לכתחילה יצלה עד שיתייבש מבחוץ וכ''כ הבן איש חי (פ' קדושים ש''ב אות ה) דלדעת מרן לא סגי בחצי צליתו והרמ''א סובר דסגי בחצי צליתו וכ''כ בשו''ת יביע אומר (חלק ח - יו''ד סימן ט) שציין למרן בשו''ת אבקת רוכל (סי' רטז) שהטור כתב עד חצי צלייתו, וה''ר פרץ ומהר''ם שכתבו דבעינן שיצלו כל צרכם, אפשר דלא פליגי אהדדי, ומאי כל צרכם שכתב הארחות חיים, היינו חצי צלייתם. ומ''מ לכתחלה יש לחוש למאי דמשמע מפשט הלשון שכל צרכם הוא יותר מחצי צלייתם, ומכל מקום אם ניכר שזב כל דמו תו לא צריך ע''כ. ומאחר שמפורש בתשובת מרן להחמיר לכתחלה הכי נקטינן. ומיהו במקום שנהגו להקל לבשלו אחר שנצלה חצי צלייתו, יש להם על מה שיסמוכו. דודאי בנצלה חצי צלייתו לא מחזקינן דאית ביה דם ולהכי שרי לבשלו דאפי' את''ל דנשאר בו עוד קצת דם נתבטל בבשול בקדרה במיעוטו וכההיא דאין מחזיקין דם בבני מעיים דשרי לבשלן בלא מליחה דאותו דם המועט שבהם אינו פורש מהם בבישול וכדכתב הר''ן ואפי' פורש הרי נתבטל במיעוטו. והובא בב''ח (סימן עו).
אלא נראה מדברי הראשונים דלהלן ומרן שם (סעיף ט) שכתב וז''ל יזהר שלא ישהנה כ''כ באש כדי שיוכל הלב והכבד להתחמם ולהפליט. מוכח דחשיינן לדם בעין הכנוס בלב והכבד ולדם היבש בבית השחיטה דדם הנפש מובלע בו בלבד. וכן מוכח להדיא מלשון הרשב''א בת''ה (עמ' עט) שהביא את בעל העיטור שכתב שמחרכין את התרנגולת ובית השחיטה למטה אע''פ שהלב והכבד מבפנים אין לחוש שאין מניחין אותן כל כך וכתב הרשב''א דנראה מדבריו שאם מניחין עד כדי שיוכל הלב להתחמם מבפנים ולזוב שהוא אסור שלא כדברי הרב בעל התרומות ועיין עוד לב''י וד''מ ודרישה (סימן סח) דאיכא חשש דכבדא עילוי בשרא ולכתחילה אסור. וכ''כ החוות דעת (סימן עו אות א).
וכן מוכח להדיא מדברי הר''ן בחולין שם ורבינו ירוחם (תולדות אדם נתיב טו חלק ה דף קלב טור ג) וז''ל אלו העופות שמהבהבין אותן באש להסיר נוצתן והלב עדיין בתוכן אין לחוש להם שאפילו יצא דם מן הלב ויבלע בבשר כבולעו כך פולטו כך כתבו קצת מהמפרשים: והרשב''א חולק דתינח מה שיוצא על האש אבל כשמסלקו מעל האש ה''ל חם בתוך חם והדם שנבלע בבשר לא היה פולטו וטוב היה לצלי כי כשחוזר לצלותו הדם שנבלע בבשר בכח חום האש שנפלט מן הלב יחזור האש ויפליטנו אבל לקדרה אסור שאין כח במלח להפליט דם שנבלע בשביל חום האש ולפיכך צריך ליזהר שלא לשהותן כ''כ שיתחמם הבשר בפנים ויפלוט דם הלב ע''כ. ומ''מ אם עבר ועשה מותר כי אין בכל הלב אחד מס' מן העוף כמו שאכתוב וכן צריך להדיח מקום השחיטה קודם שיהבהבנו שדם הקרוש על פי הבשר אין האש שואבו אלא מבליעו ובחום כל שהוא נבלע הנה מוכח להדיא שאין להשהות רק מחשש שיפלוט דם הלב ובדיעבד שרי הא בבשר אחר לא חשיינן כלל ושרי אף לכתחילה.
וכן מוכח בחידושי הריטב''א בחולין (דף צג:) שכתב צריך להדיח תחלה בית השחיטה יפה שלא ישאר דם בעין ונתבשל שם, שאין המלח מפליט ואין האור שואב כשהוא בעין וכדאמרינן לקמן (קי''ג א') מדיח ומולח ומדיח, דהדחה ראשונה משום דם שעל פניו. משמע כדאמרינן דלא חיישינן כלל לדם האברים שמה שלא פירש יוצא ע''י מליחה לקדרה אחר הבהוב באש אף אם יתחמם הבשר ויפלוט חלק מדמו ולא אמרינן דמסתרך אלא בדם הלב וכבד ובית השחיטה דדם בעין אינו יוצא ע''י מליחה ופורש בקדרה ובדיעבד שרי דבטל בס'.
ועיין לב''י (בסימן סח) שכתב בשם בעל העיטור והרשב''א דדעת כמה פוסקים מליחה אחת שרי בין קודם הבהוב ובין לאחר הבהוב אלא דלאחר הבהוב עדיף מקודם הבהוב וכ''כ הב''ח שם ומהרש''ל והובא בט''ז ובבאר היטב (ס''ק יא) נמצא שהכל סובב סביב החשש לדם שבעין הנבלע ואינו יוצא אח''כ.
ועיין עוד בדברינו (סימן צ) דדם שהוא בעין אין האש מפליטו אדרבא מיצמת צמית ליה ואסור הא דם האברים אף אם יתחמם לא חשיינן כבכ''פ וגם אם לא נצלה כראוי יכול למולחו לקדרה וכ''כ להדיא בב''י בשלהי (סימן סט) בשם ה''ר פרץ (סמ''ק סי' רה אות ה) והר''ם (תשובות פסקים ומנהגים ח''ב סי' מד) כשצולים יונים וכיוצא בהם שרגילים לטגן במחבת אחר כך קודם שיצלו כל צרכן שצריך למלוח ולשהות כדי מליחה לקדרה לפי שמטגנים אותם קודם גמר צלייתם עכ''ל. ונראה דפשט דבריו דהמליחה יכולה להיות גם אחר הצלייה דאם כוונתו בדוקא למלוח לפני הצלייה הא הו''ל לרבינו לפרש ולא לסתום ולא הוה ליה למישתק מיניה ועוד דלא כתב בשום דוכתי שאין למלוח אחר קודם גמר צלייה מזה משמע דשרי. ועוד דלא מצינו איסור זה כלל בכל התלמוד והראשונים ואמנם בדברי ד''מ שם כתב צריך למולחן קודם כל צלייה ע''ש.
ועיין לתוס' בחולין (דף צג:) דיש דנותנים תרנגולת במים אחר שחיטה וטומנין אותה ברמץ להסיר הנוצה אע''ג דברישא בכיבשא לא שרי אלא היכא דאותביה אנחיריה היינו משום דיש בראש עצמות הרבה ודברים המעכבים את הדם מלצאת אבל בתרנגולת האש מישאב שאיב דמא. משמע דהטמנה ברמץ היא כצלייה חלקית שהרי הדם זב מחום הרמץ. וכ''כ הר''ן שם ושלטי גבורים שם. וא''כ מצאנו שמועילה מליחה אחר צלייה חלקית. וכן בספר האגור (הלכות מליחה סימן אלף רה) משמע דשרי למלוח אחרי צלייה חלקית מדכתב רגלי בהמה אמרי' נורא משאב שאיב. ומותר לשים אותן על האש קודם מליחה. וכ''כ בספר הפרנס (סימן יד) ראש כבש וגדי ורגלי בהמה או של כבש ועגל שנתנין על האש להסיר השיער והטלפיים. או התרנגולת שנותנים על האש להסיר הנוצה הכל מותר וכן בספר אור זרוע (ח''א - הלכות גיד הנשה סימן תמח) ובספר מהרי''ל (מנהגים הלכות איסור והיתר משערי דורא) וכ''כ הש''ך (ס''ק יא) מדכתב החורך ע''ג עצים צריך להדיח בית השחיטה ועוד רבים דלא חשו לעוצמת האש. וכן ראיתי שנהגו זקני ג'רבא ותימן למלוח אחר חריכה גמורה.
אלא שהרשב''א כתב בת''ה (בית ג' שער ג') הטלפים חותכין מהן מעט ומולחין אותם יפה וחתוכה לתחת דאין השער מעכב להפליט הדם. ונראה שזהו בדוקא, שלדעתו אין להבהבו על האש קודם מליחה שכתב בבית הקצר דדם האברים שפירש ממקום זה ונתעורר לצאת ונבלע במקום אחר אפילו בתוך הבשר חשבינן ליה כפירש לחוץ ואסור דבר תורה והאוכלו עובר בלא תעשה שנאמר כל דם לא תאכלו. והטלפים ע''י חום האש נתעורר הדם לצאת ונבלע במקום אחר ואינו יוצא ע''י מליחה. והשיגו הרא''ה שם שהרי הכשר מליחה לקדרה בשיעור השהייתה אינה מוציאה כל הדם שאלו היתה משתהה יותר בודאי יותר היתה פולטת דם וודאי כל שלא יצא לחוץ לא חשיב פירש ואין חוששין לו ע''ש.
ופסק מרן בב''י (בסימן סח) ובש''ע (סעיף ח) דשרי לחרוך רגלי הבהמה על האש ואח''כ למולחם לקדרה משמע שאין לחוש לצלייה חלקית ולא לדם שהתעורר לצאת ולא יצא ע''י הצלייה ויראה דס''ל מה שפירש ממקום למקום אינו אסור אלא כשפירש מחיים אבל כשפי' ממקום למקום בשעת מליחה וצלייה זה ודאי לא חשיב פירש מה שהולך בתוך החתיכה מצד זה לצד זה ע''י מליחה וצלייה דכך הוא דרכו וכדעת הרא''ש והרא''ה כדמוכח בב''י ובשו''ע (סימן סז ס' ג) והב''ח שם והש''ך (ס''ק ג) והט''ז (ס''ק א) והש''ך (ס' עו ס''ק ב). ודלא כהרשב''א דס''ל דם האברים אע''פ שלא יצא אלא פירש ממקום למקום אסור ואין בכח המליחה להוציא את הדם שנבלע ע''י חום האש והביאו הטור (סימן סח) בשם הרמב''ם וכתב הב''י והב''ח ופרישה שם שט''ס הוא כי לא נמצא דין ברמב''ם אלא ברשב''א דהוא שכתב כן בת''ה ע''ש דדעת הרשב''א לקדרה צריך מליחה ואח''כ מניחו על האש להסיר השער דאם יניחו על האש להסיר השער הדם פורש ממקומו ונבלע במקום אחר ושוב אינו יוצא בכח המלח שימלחנו אח''כ לבשלו דכיון שנבלע בכח האש אינו יוצא אלא ע''י האש דכבכ''פ. ואין כן דעת כל הפוסקים שבב''י שם ושלהלן וכן פסק מרן דשרי להבהב הרגלים ולא אמרינן דע''י חום האש מתעורר הדם ונבלע במקום אחר ואין בכח המלח להוציאו אלא מכאן מוכח דשרי למלוח אחר צלייה חלקית ולא אמרינן דדם שנתעורר מצד לצד באותו חתיכה אסור דבאמת נפיק ע''י המליחה ודלא כהרשב''א.