אור ברסלב
בריח התיכון חלק א › סימן ל''ז - שאלה: בכור הנולד מאב גוי מהוא סדר הפדיון?

בריח התיכון

חלק א · סימן ל''ז - שאלה: בכור הנולד מאב גוי מהוא סדר הפדיון?

סימן: ל''ו - שאלה: האם צריכים בעלי הברית להניח תפילין בזמן ברית המילה?

איתא בקידושין (דף כט.) לפדותו מנלן דכתיב כל בכור בניך תפדה. והיכא דלא פרקיה אבוה מיחייב איהו למפרקיה, דכתיב פדה תפדה. ואיהי מנלן דלא מיפקדה? דכתיב: תיפדה תפדה, כל שמצווה לפדות את עצמו מצווה לפדות את אחרים, וכל שאינו מצווה לפדות את עצמו - אינו מצווה לפדות אחרים וכו'. וכן בקידושין (דף לד.) ובעירובין (דף כז.) וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות הרי תלמוד תורה, פריה ורביה, ופדיון הבן, דמצות עשה שלא הזמן גרמא - ונשים פטורות! ופרש''י שם בנו הבכור, חובה על האב ולא על האם, בקידושין (כט, א) שמעינן לה, מדכתיב תפדה קרי ביה תפדה כל שחייב ליפדות - חייב לפדות את בנו, ואשה אינה בכלל פדיון עצמה, דכתיב בכור בניך תפדה ולא בנותיך - אינה נמי במצות פדיון בנה הבכור.

וכן בתשובות הגאונים (שערי תשובה סימן מז) ובספר המצוות לרמב''ם (מצות עשה פ) ובהלכות ביכורים (פרק יא הלכה ב) אך פדה תפדה את בכור האדם. ומצוה זו היא מצות פדיון הבן. ואין הנשים חייבות בה ואמנם היא ממצות הבן על האב כמו שהתבאר בקדושין (כט א) ובמרן לקמן. נמצאנו למדים דאין הנשים שייכות כלל במצות פדיון הבן ולכן אינם יכולים לפדות את בנם. וכ''כ בספר הפרנס (סימן רצד) וספר מהרי''ל (מנהגים הלכות פדיון הבן) האב מחויב לפדות את בנו ולא האשה. ובברכי יוסף (יו''ד סימן שה אות א) כתב אף אם פדאתו האשה מנכסי בעלה אינו פדוי.

וגם כשאין אב כגון שמת או שזינתה עם עכו''ם עדיין אינה יכולה לפדותו דהרי אינה שייכת במצוה כלל אלא כשיגדיל הוא יפדה את עצמו. עיין לשו''ת הרא''ש (כלל מט סימן א) כהנת שנתעברה מכותי, הבן חייב לפדות את עצמו כיון שנבעלה לכותי, נתחללה מקדושתה והוי לה זרה. וכ''כ ספר האשכול (אלבק הלכות פדיון הבן דף ק.) וישראלית נמי שנתעברה מגוי ועבד חייב אותו הבן לכשיגדיל לפדות את עצמו, וכן כתב בעל הלכות. ותו כתב בעל הלכות ומי שנתן פדיון בנו לארבעה או חמשה כהנים בנו פדוי, ואם נתנו לכהן אחד בד' וה' פעמים בנו פדוי. וכ''כ הטור (יו''ד סימן שה) ומרן בשו''ע שם (סעיף יח) ואם הם מעוברות מנכרי לויה פטורה וכהנת מעוברת מנכרי חייב הבן לפדות את עצמו לפי שנתחללה מכהונה מביאת הנכרי וכן בת ישראל מעוברת מנכרי חייב הבן לפדות את עצמו.

משמע מכל הלין בדוקא כשאין אב כשיגדיל הוא חייב לפדות את עצמו ואין אחר או שליח או ב''ד יכול לפדותו עיין לרמ''א שם (סעיף טו) בשם המהרי''ל דכותבין לו טס של כסף שאינו נפדה ותולין לו בצוארו כדי שידע לפדות את עצמו כשיגדיל. וכן מוכח לעיל בדעת מרן שרק הוא כשיגדיל יפדה את עצמו עיין לש''ך (ס''ק כ) ובספר מהרי''ל שם גם מוכח בדווקא כשאין אב וז''ל בכור שאין אביו קיים א''צ פדיון עד שיגדל, ואז יפדה את עצמו מכהן אחר משמע בקיים מועיל שליחות וכן העלה הט''ז שם (ס''ק יא) כשאין אב אין שליחות ולא יפדה עד שיגדיל אבל כשהאב קיים מועיל שליחות והשיג בזה על הרמ''א דמצינו בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו ויכול לתת משלו במקום האב וציין לר''ן בפסחים דמהני שליח לביעור חמץ ומילה ופדיון הבן ודומיהן ע''ש. וכ''כ החיד''א בברכי יוסף שם (אות יג) וכן משמע מדבריו בשיורי ברכה (אות ג). ובשו''ת דברי יציב (חלק יו''ד סימן קצט) ציין לבגדי כהונה דמסיק כדעת הט''ז והש''ך והוכיח שכן דעת הרמב''ם.

לכן נראה כשהאב חי יוכל לעשות שליח וכן משמע מצבי לצדיק שם, וגליון מהרש''א שם, ודגול מרבבה שם, וכן העלה בשו''ת שבט הלוי (חלק ח סימן רמ) דמהני שליחות בפדיון הבן דשיטתם עיקרית וכ''כ שו''ת חוות יאיר (סימן רלז) וכ''כ ספר יד אברהם שם וכתב עוד דאפשר דמהני לעשות את אשתו שליח דכיד בעלה היא. וכ''כ בשו''ת יהודה יעלה (חלק א - יו''ד סימן רסד) דאשה כשירה ונעשית שליח לפדיון הבן. וכן בשו''ת משיב דבר לנצי''ב מוולוז'ין (חלק ב סימן פז) העלה שאם אחר מנדב משלו לטובת הכהן לפדותו. ה''ז כתורם משלו על של חברו. ואין נ''מ בין אמו של הולד או איש אחר. ע''ש. וראה עוד לקמן אם מועיל ב''ד. עיין לשו''ת משנה הלכות (חלק יב סימן רלא). ולהקנות לכהן המעות ע''י שליח פשיטא דשרי עיין לחידושי רע''ק שם ובשו''ת חתם סופר (חלק ב יו''ד סימן רצז).

ובשו''ת משפטי עוזיאל (כרך א - יו''ד סימן כה) למד מדברי הטו''ז נראה שאין אבי האב פודה את נכדו מדין שליח אלא בחיי האב, דכל זמן שהאב חי יכול לעשות שליח במקומו אבל כשמת האב לא יפדה עד שיגדיל (וטו''ז שם סוף ס''ק י''א) ולדעתו נראה שגם בחיי האב אין הסבא פודה את בנו אם גילה האב דעתו שאינו רוצה בפדיון בנו, דמת האב או אינו רוצה בפדיון בנו חד דינא וחד טעמא הוא דבשניהם אין כאן משלח. נמצנו למדים שדעת רוב הפוסקים שיכול לפדות ע''י שליח שהרי שלוחו של אדם כמותו. ובפרט שהר''ן כתב להדיא שאפשר לקיימה ע''י שליח ומהריב''ש לא מוכח להדיא דלא מועיל עיין עוד לספר פדיון הבן כהלכתו (דף טז) שציין לעוד פוסקים רבים דסברו מועיל שליחות לפדיון הבן.

ומלבד זאת רבים החולקין שהשיגו על הרמ''א דסברו לדינא מצות פדיון הבן מוטלת על כל ישראל ר''ל חכם העיר שעליו מוטלין צרכי העיר ואם אין שם חכם החיוב על כל איש מישראל שיש סיפוק בידו לעשות והאב קודם במצוה זו. וכ''ש דמהני שליחות וכן כתב הדרישה שם והש''ך שם (ס''ק י''א ובס''ק כ) ובנק' הכסף שם בשם כמה גדולי פוסקים והגר''א שם (אות יז) ומחנה אפרים שהובא ביד אברהם שם וחידושי מהרש''ל שם דלכתחלה יותר מצוה באב ואבי האב זכאי לפדות את נכדו הבכור אם עבר האב ולא פדאו או שמת האב קודם שנפדה יפדה ע''י ב''ד. וכ''כ בשו''ת יהודה יעלה (חלק א יו''ד סימן רסד) ובערוך השולחן שם (אות יד) ובקיצור שולחן ערוך (סימן קסד) ובשו''ת רבי עזריאל הילדסהיימר (חלק א - יו''ד סימן רמא) ובשו''ת מלמד להועיל (חלק ב יו''ד סימן צז) ובשו''ת משיב דבר (חלק ב סימן פז) ובשו''ת דברי חכמים (חלק יו''ד סימן לא) ובספר זוכר הברית (סימן לא סעיף א) ובשו''ת אמרי יושר (ח''א סי' קפ''ו) והובא בשו''ת דברי יציב (חלק יו''ד סימן קצט) שציין לעוד פוס' רבים ע''ש. ובספר פדיון כהלכתו (עמוד לו) כתב שהכריעו הפוסקים שיפדוהו על תנאי וכשיגדיל יחזור ויפדה עצמו ואין לברך על הפדיון ע''ש (עמוד רנט).

וכ''כ בספר ברית כהונה (יו''ד מערכת פ''א אות כ) וציין לרב ב''ד שמצא ראשונים שכתבו דפודים ודלא כהרמ''א ע''ש וגם בשו''ת שרידי אש (חלק ב סימן נט עמוד תקיב) ציין לשו''ת בנין ציון שהב''ד צריך לפדותו. ובספר מנחת אלעזר העלה, שאין להטיל על בי''ד טרחה והוצאות פדיון הבן עיי''ש נמוקו וטעמו. וכן משמע משו''ת רבי עקיבא איגר (מהדורה קמא סימן מב) והרב אברהם יצחק הכהן קוק הרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל בשו''ת דעת כהן (עניני יו''ד סימן קפו) והרב בן ציון מאיר חי עוזיאל הרב הספרדי הראשי של ארץ ישראל והראשון לציון בשו''ת משפטי עוזיאל (כרך א - יו''ד סימן כה) ושו''ת אגרות משה (חלק יו''ד א סימן קצה) וכ''כ בשו''ת משנה הלכות (חלק יב סימן רלג) דהסכמת האחרונים שהב''ד יכולין לפדותו ועוד רבים אחרונים כתבו כך. וכתב בשו''ת חתם סופר (חלק ב יו''ד סימן רצז) אם אין אב לפדות פודין הב''ד מממון של צבור את הבן והוא מ''ע בפ''ע.

וגם בשו''ת שמש ומגן (יו''ד ס' ז) העיד שנהגו כך במרוקו לפדות ע''י ב''ד ע''ש ולפלא דהא בשו''ת ישמח לבב לרבי ישועה שמעון חיים שנולד בעיר צפרו שבמרוקו למשפחה של רבנים. ושימש בה ברבנות, והיה רבה של העיר ונחשב בין גדולי הפוסקים במרוקו בדור הקודם לא כתב כן עיין לקמן.

ובשו''ת רבי עקיבא איגר (מהדורה קמא סימן מב) כתב כיון דבכ''מ אמרינן בני בנים הרי הם כבנים, יש לו שייכות לזה יותר מאחר, וכמ''ש בספר צדה לדרך (פ' בא) על פדיון הבן אם רשאי אבי האב לפדות נכדו, אחר שהאריך דהב''ד או אחר יכולים לפדותו, כ' כש''כ וק''ו שאם מת האב קודם הפדיה שיכול אבי אביו לפדותו, שהרי הוא עדיף טפי לפדותו מאחר דבני בנים כבנים, הרי דיש לאבי האב קדימה בפדיה מאחר מטעם דבני בנים וכו' ה''נ י''ל לענין מילה. ובשו''ת משפטי עוזיאל (כרך א - יו''ד סימן כה) כתב דאע''ג דלכתחלה חוששין לסברת הרמ''א שלא לפדות בן הבכור על ידי שליח, במת האב או שאינו רוצה לפדות את בנו ויש לחוש וקרוב לודאי שלא יפדה הבן עצמו כשיגדיל ראוי לסמוך על הש''ך והגר''א וסייעתם ולפדות בן הבכור על ידי אבי אביו מדין זכין לאדם שלא בפניו וקרוב הדבר לומר שגם רמ''א מודה בזה.

וקשה דהא מלשון הגמ' בקידושין שם למדנו היכא דלא פרקיה אבוה מיחייב איהו למפרקיה משמע בדווקא הוא ולא ב''ד ואם איתא דב''ד יכולים לפדות הוי ליה למימר כמו במילה היכא דלא מהליה האב מחייבי ב''ד לממהליה אלמא אין ב''ד יכולים לפדותו. ועוד אם איתא דב''ד יכולים לפדותו כמו במילה למה יעמוד באיסור עד דיגדיל מי יודע אם יפדה את עצמו או מה ילד יום. וכן ראיתי להדיא בספר העיטור שער שלישי (הלכות מילה דף נג.) האי דלא מברכין שהחיינו במילה כדמברכינן בפדיון הבן מסתברא לן משום דמצוה היא דרמיא אב''ד ע''ש. וכן משמע מלשון הרמב''ם בהלכות ביכורים (פרק יא הלכה ב) דרק הוא יפדה את עצמו כשיגדיל שכתב עבר האב ולא פדהו כשיגדל יפדה את עצמו. וכ''כ בספר הפרנס (סימן רצד) לגאון משה פרנס מרוטנבורג שהיה תלמיד מהר''ם מרוטנבורג ואם מת האב קודם שפדה את הבן הוא פודה א''ע כשיגדיל ועוד פוס' רבים כתבו בלשון הזה וראיתי לגאון בעל באר שבע בספרו צדה לדרך (פרשת בא) שהרגיש בזה ותירץ אי משום הא לא איריא, דנהי דחיוב ליכא, מפני שלא רצתה התורה להטיל חיוב על ב''ד להוציא ממון ליתן לכהן ולפדותו וכו', אבל אם ב''ד רוצים לפדותו כשמת האב וכיו''ב, הרשות בידם דזכין לאדם שלא בפניו, ומצוה רבה נמי איכא וכו' והובא בשו''ת יביע אומר (חלק ח - יו''ד סימן לא).

ושו''ר בשו''ת הר צבי (יו''ד סימן רמב) שכתב ביאור לשיטת הגר''א והמחנ''א דאחר יכול לפדות מבלי דעת האב וא''צ לא בעלים ולא שליחות מהאב, היה נראה לומר שהרי אמרו רבנן דטעמא דס''ל דכסף פדיון הוא חוב לכהן ויש להכהן שעבוד נכסים וסילוק החוב להכהן זהו עיקר המצוה, א''כ יתכן שאף הם לא אמרו אלא בדאיכא לאב שאינו רוצה, בכה''ג לשיטתם יכול אחר לשלם לכהן וכמו הפורע חובו של חבירו, משא''כ במת האב קודם לידת הבכור שלא שייך בכה''ג שעבוד נכסים דאין כאן מי שישתעבד, אין בכה''ג לא שעבוד נכסים ולא מצוה, ודאי מסתבר דאין לאחר לפדותו. וכן נראה מלשון ביאור הגר''א דלא הזכיר אלא דאחר יכול לפדותו בלי דעתו של אב ולא הזכיר גם בדליכא לאב כלל, וכן במחנ''א לא הוזכר דגם בדליכא לאב יכולים לפדותו, ורק בעובדא דאיתיה לאב ואינו רוצה לפדותו יכולים לזכות לו כסף הפדויים ולתת לכהן ומקיים מצות פדיון הבן.

איברא נראה דנהגו אף בשליחות כדעת הרמ''א דאין האב יכול לפדות ע''י שליח עיין בעיקרי דינים (בהלכות בכור אות יד) ובשו''ת ישמח לבב (חלק יו''ד סימן מג) דכתבו כדעת הרמ''א דאין שליחות כלל וציין להרב מנחת כהן האחרון ז''ל שנשאל בנדון זה בבנו של חרש והביא דברי הפרי אדמה הנז' דמסיק להלכה ולמעשה בהסכמת הגאון כמהר''ן חיים משה מזרחי ז''ל וחכמי דורו שימתין עד שיגדל ויפדה את עצמו. וכן דעת מרן החבי''ף ז''ל בס' רו''ח ביור''ד שם וכו', ועיין בס' זכרנו לחיים חלק א' יו''ד אות פ' שהביא דברי הפה''א הנז' ומדבריו דן הלכה למעשה באבי הבן הבכור שוטה יעו''ש. וא''כ דינו כמת אביו בתוך ל' יום דתולין לו טס של כסף וכותבין עליו שאינו פדוי וכשיגדל יפדה את עצמו שפשטא ההוראה כמ''ש מור''ם ז''ל שם, וכן עשיתי הלכה למעשה בשנת תרמ''ב בהסכמת שני גדולי הדור כמהר''ש סאלנט ז''ל וראש''ל כמוהר''ר יש''א ברכה ז''ל, וכן הוריתי בנ''ד הלכה למעשה, עכ''ל. מכל זה איפשיט בעיין וגם אנחנו עשינו לו טס של כסף כמ''ש מור''ם ז''ל וחקקנו עליו תיבות ''זה הבן בכור הוא ואינו פדוי''. וכן העלה בשו''ת יביע אומר (חלק ח - יו''ד סימן לא).

ומה שהשואל ששאל את הריב''ש וז''ל כיון שפדיון ע''י שליח או ב''ד לית לן א''כ מ''ט מברכי' בעל ולא לפדות הבן והריב''ש שתק לי' ומזה יצא לרמ''א שאין אחר יכול לפדות נראה להדיא מחידושי הריטב''א (פסחים דף ז:) דמהני שליחות או ב''ד דכתב אם פדאוהו אחרים שלא מדעתו פדוי דזכות הוא לו משמע כ''ש שפדאוהו מדעתו וז''ל הא דמברכין על פדיון הבן בעל כדאיתא במסכת בכורות משום דהתם אם פדאוהו אחרים שלא מדעתו פדוי הוא, וכן כיסוי הדם, וכן עירובי חצרות ושיתופי מבואות אפשר שלא מדעתו דזכות הוא לו ולא חילקו ג''כ אף בעירובי תחומין, וכן הדלקת נר שבת וברכת מזוזה ומעקה הן בעל לפי שיטה זו עכ''ד. וכן משמע מחידושי הרמב''ן בפסחים (דף ז.) וספר מגן אבות למאירי (סימן ח).

נמצא מה שכתבו שמצות פדיון הבן לא שייכא כלל אלא רק כשנותן האב משלו מעות הפדיון, אבל באופן אחר אין הבן פדוי כלל, ואם איש אחר נתן בעדם דמי הפדיון אינו כלום. ליתא להא דהא אם נפדה ע''י אחרים בעודו קטן פדוי ואין צריך לחזור ולפדות את עצמו כשיגדל וכפי שכתב הט''ז ואחרים לעיל דאחר יכול לתת משלו במקום האב.

וכן משמע מספר חסידים לקמן דמועיל פדיון ע''י אחרים ועוד דעדיף לפדות ע''י בית דין מאשר להמתין עד שיגדיל שמא ח''ו לא יגדיל דאפשר שמצות הפדיון ראויה היא שתגן על התינוק ובפדיון זה הוא מצילו מחיים למות וכן מוכח מהזוהר עיין לשו''ת מהרש''ם (חלק ב סימן מג) לרבי שמואל בן משה די מדינה ולשו''ת דברי יציב (חלק יו''ד סימן קצט) ולשו''ת יביע אומר (חלק ו - יו''ד סימן כה) למ''ש בספר חסידים (סי' של''ד) באחד שנטה למות וצעק תפדוני וכשאמרו לחכם אמר שמא הוא בכור ונתנו לכהן כ''ה סלעים וחי כ''ה שנים אח''כ עיי''ש. ומקורו כנראה בהקדמת הזוה''ק דף י''ד ע''א, פקודא תליסר למעבד פורקנא לבריה לקשרא ליה בחיין וכו' וכד יפרוק ב''נ לבריה מידא דההוא מותא פריק ליה ולא יכיל לשלטאה עליה עיי''ש. ובאור החמה שם, מידא דההוא מותא פריק ליה שהוא תובע מידי הב''ה ואומר פלוני בכור ובכורות להב''ה וא''כ קחהו לך וסלקהו מן העולם, ובהיות האדם פודה בנו אין לו פה להשיב עכ''ל. ובזהרי חמה למהר''א גאלאנטי שם, אפשר הטעם משום שהב''ה הרג בכורי מצרים נשאר לו לסמ' משטמה עם יש' ולכך צריך שהפדיון יהיה ה' סלעים וכו' כי בחמש סלעים שהאדם פודהו בהם ממש פודהו מהמות וכו' עיי''ש, והדברים עתיקין. ויעויין במדבר קדמות [מערכת פ' אות י'] שכתב, מסורת בידינו מפי זקנים שקבלו מהקדמונים כי איש אשר יקיים מצות פדיון בנו הבכור כדין וכו' יהיה בטוח שהילד יחיה וינצל מפגעי חולי הילדים ויגדל והיה לאיש עכ''ל. ומטעם זה העלו שו''ת מהרש''ם שם דמאחר ומצות פדה''ב שמצלת חיים אין לעשותו בלילה ובשו''ת יביע אומר שם דאין לעכב מצות הפדיון מפני המילה. ע''ש.

לסיכום: בכור ללא אב נהגו כיום להמתין עד שיגדל ויפדה את עצמו ויברך.

פירות הנושרים:

1. הנשים אינן שייכות כלל במצות פדיון הבן ולכן אינם יכולים לפדות את בנם.

2. אשה שפדתה את בנה אף מנכסי בעלה אינו פדוי וכשיבא בעלה אבי הבן יפדנו בלא ברכה.

3. מי שנתן פדיון בנו לארבעה או חמשה כהנים בנו פדוי, ואם נתנו לכהן אחד בד' וה' פעמים בנו פדוי.

4. מעוברות מנכרי לויה פטורה וכהנת מעוברת מנכרי חייב הבן לפדות את עצמו לפי שנתחללה מכהונה מביאת הנכרי וכן בת ישראל מעוברת מנכרי חייב הבן לפדות את עצמו.

5. נהגו דכותבין לו טס של כסף שאינו נפדה ותולין לו בצוארו כדי שידע לפדות את עצמו כשיגדיל.

6. פדאוהו אחרים שלא מדעתו פדוי הוא.

7. י''א כשהאב חי מועיל שליח לפדיון הבן. ואפשר דמהני לעשות את אשתו שליח דכיד בעלה היא.

8. י''א שהב''ד יכולים לפדות ללא האב. או כשאחר מנדב משלו לטובת הכהן לפדותו. ה''ז כתורם משלו על של חברו. ואין נ''מ בין אמו של הולד או איש אחר.

9. השליח יכול לתת משלו במקום האב ולפדות הבכור.

10. אבי האב פודה את נכדו מדין שליח אלא בחיי האב, דכל זמן שהאב חי יכול לעשות שליח במקומו אבל כשמת האב לא יפדה עד שיגדיל

11. להקנות לכהן המעות ע''י שליח פשיטא דשרי.

12. כשיש חשש וקרוב לודאי שהבן לא יפדה עצמו כשיגדיל ראוי לסמוך על המתירים לפדות בן הבכור על ידי אבי אביו או ב''ד.

13. מסורת בידינו מפי זקנים שקבלו מהקדמונים כי איש אשר יקיים מצות פדיון בנו הבכור כדין וכו' יהיה בטוח שהילד יחיה וינצל מפגעי חולי הילדים ויגדל והיה לאיש.

סימן : ל''ח - שאלה : מנהג בדיקת פנים שבודקין הריאה במשמוש היד ללא חוש הראיה האם נכונה ?

איתא בטור (יו''ד סימן לט) מר יעקב גאון הורה לאחוז בקנה ולנענע הריאה ג' וד' פעמים יפה יפה וכל סירכא שתינתק על ידי נענוע זה כשרה וכ''כ ספר תשב''ץ קטן (סימן שכה) בשם גאונים וכתב עוד הטור ועל זה נוהגין במקצת מקומות להכשיר כל סירכא שתינתק כשהטבח מכניס ידו בנחת לבדוק שאומרין שאינו סירכא אלא ריר בעלמא שנתפשט מליחות הריאה שהסירכא אפילו אם יפרוך אדם אותה כל היום בין אצבעותיו היא הולכת ומתחזקת וכו' וכ''כ ספר אור זרוע (חלק א - הלכות טריפות סימן תיא) שאם ימצא חוטין בריאה וסמוכות בחזה או בצלעות ומתפרקין מאליהן ואין מקומן ניכר לית בהו מששא דלאו סרכות נינהו אלא רירות וכ''כ הרא''ש שנוהגין בכל ארץ אשכנז דכל סירכא שהיא ניתקת כשהטבח מכניס ידו בנחת לבדוק הריאה אמרי' דלאו סירכא היא אלא ריר בעלמא שנתפשט מלחות הריאה וכשרה עיין בזה בש''ך (שם ס''ק לג) וכ''כ בשו''ת רבינו גרשום מאור הגולה (סימן יח) וז''ל כשהטבח מכניס ידו לבדוק ונמצא חוטין בריאה הסרוכין בין בחזה בין בצלעות והיו מתפרקין מאיליהן ואין מקומן ניכר כשירה, דלא סירכא ממש הוא אלא רירות הן ובשו''ת הרדב''ז חלק א סימן קמה כתב שכל סירכא הנתקת ביד כשמכניס הטבח ידו אינה סירכא כלל אפי' בקטנים והחושש לה מאבד ממונם של ישראל. נמצא שבדיקת פנים ע''י הטבח נועדה גם להכשיר סירכות בני יומם ובמחזור ויטרי (סימן תקלז) כתב שהבקי בהלכות טריפות פותח הטרפשא בסכין ומכניס ידו ובודק בין ריאה ולדופן וסביבות הריאה שלא יהא שם סירכא אך לא כתב שאם ניתק הוא ריר בעלמא.

וכתב עוד הטור שהרשב''א כתב כל סירכא שאמרנו אין הפרש בין אם תהיה עבה וחזקה בין שתהיה דקה שבדקות וכו' משמע שחולק על דעת מר הגאון יעקב הנ''ל וכ''כ כתב הב''י שם ומשמע לדעת הרשב''א שאין לטבח להכניס את ידו (ללא חוש הראיה) ולבדוק הסירכות בשל דקותם כחוט השערה שמא יתנתקו ולא אמרינן רירים בעלמא וגם הרמב''ם בהלכות שחיטה (פרק יא הלכה ח) שאפילו היה כחוט השערה אוסרין אותה. וגם הבית יוסף שם ציין לרשב''א שכל מקום שאסרו ריאה מחמת סירכתה אין הפרש בין שהסירכא דקה כחוט השערה בין שתהא עבה ורחבה כגודל הגודל ובתורת הבית הארוך (ב''ב ש''ג לד:) כתב שלמד מדברי הרמב''ן דכל שלא כסדרן אפילו היו סמוכות בסירכא חזקה מראשה ועד סופה טרפה והדין נותן שלא מצינו שיעור בעוביין של סירכות ודקותן וכן פסק בשו''ע (שם סעיף י) שכל מקום שאסרו סרוכת הריאה אין הפרש בין שתהא הסרכא דקה כחוט השערה בין שתהא עבה וחזקה ורחבה כגודל וכו' וכ''כ ס' ברית כהונה (אות יב) וכף החיים שם ועוד וכתב עוד הב''י שנמצא בה''ג ובתוספות קדמונינו כי סירכא בת יומא לאו סירכא היא ובמה נדע אם היא בת יומא אם לאו וכו' וכתב את דבריו בשו''ע (סעיף יא) חוזק הריר שנחשב כסירכה כאשר מכניס אצבעו תחת הסירכא ומגביה קצת, אם נפסקה מחמת הגבהה כל שהוא, סירכא בת יומא היא וכשרה (ולא כתב כדברי הטור בשם מר הגאון יעקב ועוד הנ''ל שכתבו כל סירכא שתינתק כשהטבח מכניס ידו בנחת לבדוק אומרין שאינו סירכא אלא ריר בעלמא שנתפשט מליחות הריאה משמע שחולק עליו).

ועוד כתב שם מרן שאין להקל בכך אלא בבהמת ישראל ואין סומכין על קולא זו אלא בבודק כשר וירא את ה' מרבים. ובפתחי תשובה (שם ס''ק יב) ציין לספר בני חייא שכתב דשיעור כל שהוא היינו שיגביה הסירכא בלתי שיגביה האבר שתלוי בה הסירכא באותה הגבהה ואז אם נפסקה הסירכא כשירה אמנם אם הגביה האבר עמה תלינן דמכבדות האבר נפסקה ע''ש וכ''כ במחזיק ברכה (שם אות כא) וכף החיים (שם אות רכו) וברית כהונה (במערכת סמ''ך אות י) (וכתב שמנהגם רק בבהמה גסה עושים הגבהה ובדקה היו מטריפים).

הנה למדנו (ממחלוקת הראשונים והאחרונים) האם ע''י הכנסת ידו של הטבח נבדקים הסירכות אם הם רירים או לאו ואף מזה למדו גם למעוך סירכות עיין בשו''ת ציץ אליעזר (חלק ט' סימן יט) שכתב יש להביא ראיה לסברא זאת של הב''ח מעצם מנהג מיעוך הסירכות שאנו נוהגים בכל הסירכות, דכותב ע''ז הרא''ש, מובא ברמ''א (יו''ד סי' לט סעי' יג) ובש''ך (ס''ק לג) דנוהגין בכל ארץ אשכנז דכל סירכא שהיא ניתקת כשהטבח מכניס ידו בנחת לבדוק הריאה אמרינן דלאו סירכא היא אלא ריר בעלמא שנתפשט מלחות הריאה וכשרה, והסירכא אם ימעך אדם אותה כל היום בין אצבעותיו היא הולכת ומתחזקת. והמהרש''ל כותב ע''ז ברוך שבחר בהם ובדבריהם כי מושג בשכל ובחוש שכך הוא. דהיינו דעתם אינה כפסיקת מרן שחושש לניתוק הסירכות ע''י הכנסת היד עיין בהגר''א שם אות כה ודעת מרן בדיקת הסירכה ע''י הכנסת האצבע תחת הסירכה בלבד כדלעיל ולא התיר הכנסת היד ואף הנענוע אסר הב''י שם וכן נראה דעתו בשו''ע שלא התיר הנענוע אף שהוא קיל יותר מהכנסת היד כפי שכתב שו''ת שואל ונשאל (חלק ה-יו''ד סימן ל) הכנסת יד הבודק בחוזק דהחוש מעיד גריעא מנענוע.

וגם נמצאנו למדים מדברי מרן שאין שיעור לעובי הסירכות ואף בסירכה כחוט השערה נחשבת כסירכה ואף אם היא רכה וכל שכן בעגלים וגדיים וטלאים שהסירכות שלהם דקות ורכות ואף לחולקים אינה ראי' ממה דניתקת ע''י הכנסת היד ואולי גם הגבהת אצבע אינו ראיי' מזה להקל בהו לפי דבטלאים הסירכא היא רכה ויכולה אף סירכא גמורה להנתק כפי שכתב הרמ''א (שם בסעיף יג) שנהגו בעירנו להטריף כל סרכות גדיים וטלאים ועגלים הרכים ולא למעך בהם כלל כי יש קבלה בזה להטריף כי הסרכא עדיין רכה ומתנתקת על ידי מיעוך.( עיין בש''ך שם ס''ק לח ופתחי תשובה (שם ס''ק טו) ובערך השולחן (שם דין יג) וגליון מהרש''א בשם פ''ח מתי נחשב עגל, גדי, טלה) וכן ראיתי בשו''ת רדב''ז (חלק א סימן קמג) ששאל אחד מן השוחטים על זה והשיב לי הכל כפי ערך הבהמה המשל אם הבהמה היא גדולה בכמות כגון שוורים וכבשים ותישים גדולים חשבינן ליה ריר בעלמא ואם היא קטנה כגון עגלים וגדיים וטלאים חשבינן ליה סירכא אעפ''י שניתקת כשמכניס ידו בנחת וכו' אמנם נראה שאין לחלק בדברי מרן בין סוגי הבהמות וכן הרדב''ז (בסימן קמה) דחה את דבריו של החכם וכתב שאין לחלק וכ''כ בשו''ת עין יצחק (חלק א-יו''ד סימן ט) יש לדון להיתירא בעגלים הרכים ובטלאים דאף דאין ממעכין הסרכות בהו דמ''מ בניתקו ע''י הכנסת היד וכיוצא יש להתירם אלא שראיתי בשו''ת אגרות משה (חלק יו''ד ב' סימן טו) שציין לרבותינו האחרונים שבגדיים וטלאים ובעגלים הוא יותר חיוב על בדיקת חוץ מבגסות והטעם פשוט דמאחר דבעגלים מטריפין אף סירכא דקה מן הדקה אפילו כחוט השערה ואפילו כקורי עכביש ויש שאוסרים אף סירכות המתנתקות בהכנסת יד הבודק ולא נשאר רושם ולכן אפשר שבבדיקת פנים לא ירגישו בסירכות דקות כאלו וראה להלן שכל הני מחמירין במיעוך בגדיים וכד' משום דרכות ודקות הסירכות אמרי ברוך (סימן לט) ושו''ת שאילת יעבץ (חלק ב סימן קיג) אליב' דכל הפוסקים ראשונים ואחרונים עלה במוסכם שלא למעך גדיים וטלאים, ותיפח רוחם של שוחטים העושים כן המאכילים טרפות לישראל בידים. וכ''כ בשו''ת האלף לך שלמה (חלק י''ד סימן סח) (ובסימן מג) ושו''ת מהרש''ם (חלק ו סימן סח) ושו''ת אבני נזר (חלק יו''ד סימן סח) .

ולכן יש לחוש שמא ע''י הכנסת ידו של הבודק לתוך בטן הבהמה יקרע את הסירכות הרכות ולא ירגיש בהם כלל אף שיכניס את ידו בנחת כדלעיל (עיין לגאון רבי משה כלפון הכהן בשו''ת שואל ונשאל (חלק ה-יו''ד סימן ל) שהעלה בכוונת מרן ז''ל דבזריזות בלא רפיון ידים אינו ר''ל בחוזק אלא בנחת ולא כדברי הט''ז בס''ק טז) ואפשר דגם אם הוא מומחה חישינן שמא קודם שהגיע ידו לסירכה כשהגביה האונא ניתק הסירכה כפי שכתב בתשובות חדשות לרע''א י''ד (דפוס ירושלים סימן א) ומה שכתב מרן שם שהבודק יכניס ידו בבהמה בזריזות בלא רפיון ידים וכו' כתב בסוף הסעיף שאין להקל בכך אלא בבהמת ישראל וכ''כ פרי חדש שם ודחה את דברי הרדב''ז שהתיר בהפסד מועט ע''ש ועוד כתב מרן שם שאין סומכין על קולא זו אלא בבודק כשר וירא את ה' מרבים (ומי יכול להעיד על עצמו שהוא ירא שמים מרבים) ובוודאי שאין להתיר בשופי ובמיוחד בגדיים וכד' שאז לא נותר שום רושם מהסירכה ונראה שגם לאחינו אשכנזים אין לבודק להכניס ידו בגדיים וכד' כנ''ל בשל רכות הסירכות וכ''כ להדיא פ''ת (ס''ק טו) שנראה שה''ה אם נפסק בהגבהת אצבע. איברא שראיתי בשו''ת עין יצחק (חלק א-יו''ד סימן ט) שכתב לפענ''ד נראה דיש להקל בזה. ע''ש.

וגם כשמכניס את ידו ונוגע בסירכא ומגביה קצת הריאה כבר נטרפה הבהמה (אף שנקרע)ולא תמיד השוחט יכול לחוש שנגע בכל הסירכות גם משום דקותם וגם בשל קטנותם וע''י המישמוש וודאי יכולים להינתק. וכ''כ הב''י בשם רבינו ירוחם (נט''ו אות ו קכד ע''ד) וגם הש''ך (שם ס''ק לט) הרגיש בזה וכתב דמדברי רבינו ירוחם איכא למשמע היפך מה שכתבו הפוסקים דסירכות המתפרקות כשהטבח מכניס ידו ובודק לאו סירכות נינהו ולפי זה לדידן ליתא וכו' ועיין עוד שציינו לרבינו ירוחם שו''ת מהר''ם אלשקר (סימן ב) ושו''ת מהרשד''ם (חלק יו''ד סימן א) (ובסימן מד) הכשיר בדיעבד כל סירכא שהיא ניתקת במשמוש דידא דטבחא כשמכניס ידו בנחת לבדוק) ועיין בשו''ת שאילת יעבץ (חלק ב סימן קמו).

מכל המורם עדיף יותר לפתוח בנחת את הטרפש בסכין צמוד לצלעות באורך של כמה ס''מ ולהכניס את האצבע בלבד ולראות שאין שם סירכות ולהמשיך ולחתוך ולהתבונן בדקדוק כך עד לחיתוכו של כל הטרפש ובכך גם לחוש ביד וגם בחוש הראיה שאין שום סירכה ואחר כך יכניס את ידו בנחת ויבדוק את כל חלקי הריאה עיין עוד בערוך השולחן (שם אות ז) וכן ראיתי בספר ברית כהונה לגאון רבי משה כלפון הכהן שכתב כן להדיא במראית העין עם חוש המישוש ועיין עוד בדבריו (בחלק יו''ד מערכת ה''א אות ט) וכן נראה מדברי הרמב''ם בהלכות שחיטה (פרק יא הלכה ז) כתב שהמנהג הפשוט בישראל כך הוא, כששוחטין את הבהמה או את החיה קורעין את הטרפש של כבד ובודקין את הריאה במקומה ולא כתב ומכניס ידו ובודק בין ריאה ולדופן וכו' כפי שכתבו הראשונים הנ''ל ובמידה ונמצא ריר יש לבודקו ע''י הרמת האצבע כדלעיל ובדיעבד מן הספק אין אוסרין אותה. ולא גרע מזאב שנטל בני מעיה והחזירתן כשהן נקובין דכשרה. וכל שכן הכא דאיכא ספק ספיקא ספק אם היה סירכה כשהכניס את ידו ספק לא היה. ואם תמצא לומר היה שמא הסירכא ריר בעלמא עיין עוד שו''ת הרשב''א (חלק א סימן רנח) דבדיקת ריאה דרבנן דחזקת בני מעיין כשר. וכ''כ מחזיק ברכה (סימן לט אות ב) וציין גם לרמב''ן והר''ן.

לסיכום: בבדיקת פנים צריך לראות טוב אם יש סירכות בכדי לדעת כיצד להעביר את ידו .

פירות הנושרים:

1. כל סירכה כשמכניס אצבעו תחת הסירכא ומגביה קצת, אם נפסקה מחמת הגבהה כל שהוא, סירכא בת יומא היא וכשרה.

2. לאחינו אשכנזים סירכא שהיא ניתקת כשהטבח מכניס ידו בנחת לבדוק הריאה אמרינן דלאו סירכא היא אלא ריר בעלמא.

3. סירכא שכנראה ניתקה במשמוש דידא דטבחא כשהכניס ידו בנחת לבדוק כשר בדיעבד לספרדים.

4. נראה שיש להחמיר לאחינו אשכנזים בבדיקת פנים בגדיים וטלאים ובעגלים.

5. כשהטבח מכניס ידו לבדוק יבדוק בנחת ויזהר פן ינתק הסרכות.

6. אם רוצה לבדוק ע''י הכנסת ידו אין להקל בכך אלא בבהמת ישראל ואין סומכין על קולא זו אלא בבודק כשר וירא את ה' מרבים.

7. השוחטים בחו''ל (בהמות גויים) אין לבודק להכניס את ידו כדי לפרק את הסירכות בני יומם.

8. גם לאחינו אשכנזים אין לבודק למעוך סירכות לגדיים וטלאים ועגלים שהעושה כן מאכיל טרפות לישראל בידים(בבדיקת חוץ).

תוכן העניינים

בריח התיכון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה