ברטנורא על משנה תמורה· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ו · משנה ד
נָתַן לָהּ כְּסָפִים הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים. לִקְנוֹת מֵהֶן בְּהֵמָה לְקָרְבָּן וְסֹלֶת לִמְנָחוֹת:
יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת אֲסוּרִים. אֲבָל חִטִּים וַעֲשָׂאָן סֹלֶת זֵיתִים וַעֲשָׂאָן שֶׁמֶן עֲנָבִים וַעֲשָׂאָן יַיִן, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים, דְּדָרְשִׁינַן שְׁנֵיהֶם, הֵם וְלֹא שִׁנּוּיֵיהֶן וְלֹא וַלְדוֹתֵיהֶן:
נָתַן לָהּ מֻקְדָּשִׁים. כְּגוֹן הִפְרִישׁ טָלֶה עַל פִּסְחוֹ וּלְאַחַר זְמַן אָמַר לְזוֹנָה הִבָּעֲלִי לִי וְהִמָּנִי עַל פִּסְחִי בְּאֶתְנָנֵךְ. סָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמֵינָא הוֹאִיל וְאָדָם רַשַּׁאי לְמַנּוֹת אֲחֵרִים עַל פִּסְחוֹ, מָמוֹנֵיהּ הוּא, וְאֵימָא לֵיחוּל עֲלֵיהּ אֶתְנָן, קָמַשְׁמַע לָן דְּלֹא. דְּאָמַר קְרָא לְכָל נֶדֶר, לְהוֹצִיא אֶת הַנָּדוּר כְּבָר:
עוֹפוֹת. שֶׁל חֻלִּין:
הֲרֵי אֵלּוּ. פְּסוּלִים לְהַקְרָבָה, שֶׁאֶתְנָן וּמְחִיר חָל עֲלֵיהֶן:
עוֹפוֹת שֶׁאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶן. דְּאָמַר קְרָא (ויקרא כב) תָּמִים זָכָר [בַּבָּקָר] בַּכְּשָׂבִים, תַּמּוּת וְזַכְרוּת בִּבְהֵמוֹת, וְאֵין תַּמּוּת וְזַכְרוּת בְּעוֹף:
לְכָל נֶדֶר. כָּל, לְהָבִיא אֶת הָעוֹף, שֶׁאַף הוּא בָּא בְּנֶדֶר, שֶׁאֶתְנָן וּמְחִיר חָלִים עָלָיו: