ברטנורא על משנה תמורה· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ה · משנה ה
תַּחַת זוֹ חֲלִיפַת זוֹ תְּמוּרַת זוֹ. כֻּלָּן לְשׁוֹן תְּמוּרָה הֵן:
מְחֻלֶּלֶת. לְשׁוֹן חִלּוּל הוּא. וְלֹא אָמַר כְּלוּם, שֶׁאֵין בֶּהֱמַת קֹדֶשׁ תְּמִימָה יוֹצְאָה לְחֻלִּין:
וְאִם הָיָה הֶקְדֵּשׁ בַּעַל מוּם יֵצֵא לְחֻלִּין. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה כְּמוֹ הַהֶקְדֵּשׁ בַּעַל מוּם. דִּדְבַר תּוֹרָה אֲפִלּוּ הֶקְדֵּשׁ שָׁוֶה מֵאָה מָנֶה שֶׁחִלְּלוֹ עַל שָׁוֶה פְּרוּטָה, מְחֻלָּל. וְאַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא לְחֻלִּין מִן הַתּוֹרָה, צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת דָּמִים מִדְּרַבָּנָן, כְּלוֹמַר, לְהַשְׁלִים הַדָּמִים שֶׁלֹּא יִתְאַנֶּה הַהֶקְדֵּשׁ. אֲבָל מִן הַתּוֹרָה אֵין אוֹנָאָה לְהֶקְדֵּשׁ, דִּכְתִיב (ויקרא כה) אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו, אָחִיו וְלֹא הֶקְדֵּשׁ: