ברטנורא על משנה ערכין· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ט · משנה ח
יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּרַשׁ. בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה מֵאֲבִי אִמּוֹ לֵוִי:
אֵינוֹ גּוֹאֵל כַּסֵּדֶר הַזֶּה. בַּגְּמָרָא אָמְרוּ, תָּנֵי אֵינוֹ גּוֹאֵל אֶלָּא כַּסֵּדֶר הַזֶּה. וְהָכִי קָאָמַר, אֵינוֹ גּוֹאֵל כִּלְוִיִּם דִּכְתִיב בְּהוּ גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְּוִיִּם, אֶלָּא כַּסֵּדֶר הַזֶּה הָאָמוּר בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁתְּהֵא נֶחְלֶטֶת בְּסוֹף שָׁנָה:
וְכֵן לֵוִי שֶׁיָּרַשׁ אֶת אֲבִי אִמּוֹ יִשְׂרָאֵל. אַף הוּא אֵינוֹ גּוֹאֵל כְּלֵוִי, אֶלָּא כַסֵּדֶר הַזֶּה הָאָמוּר בְּיִשְׂרָאֵל. דִּלְעוֹלָם אֵינוֹ גוֹאֵל כְּלֵוִי, עַד שֶׁיְּהֵא לֵוִי וּבְעָרֵי הַלְוִיִּם. דִּתְרֵי קְרָאֵי כְתִיבֵי, כְּתִיב (ויקרא כה) כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִיא אֲחֻזָּתָם, דְּמַשְׁמַע דִּבְעָרֵי הַלְוִיִּם תָּלָה רַחֲמָנָא, לַאֲפוֹקֵי בֶּן לֵוִי שֶׁיָּרַשׁ אֲבִי אִמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וּכְתִיב (שם) וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם, דְּמַשְׁמַע לְמִקְצָת לְוִיִּם נָתַתִּי רְשׁוּת לִגְאֹל וְלֹא כֻלָּם, לַאֲפוֹקֵי בֶּן לֵוִי הַבָּא מִן הַמַּמְזֶרֶת וּמִן הַנְּתִינָה שֶׁאֵינוֹ גּוֹאֵל לְעוֹלָם, וְכָל שֶׁכֵּן יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּרַשׁ אֶת אֲבִי אִמּוֹ לֵוִי, דְּיִשְׂרָאֵל גָּמוּר הוּא, שֶׁאֵינוֹ גּוֹאֵל לְעוֹלָם:
אֵין הַדְּבָרִים אֲמוּרִים. אֵין הַדְּבָרִים הַלָּלוּ דִּגְאֻלַּת עוֹלָם אֲמוּרִים אֶלָּא בְעָרֵי הַלְוִיִּם. אֲבָל עַד שֶׁיְּהֵא לֵוִי לֹא בָעִינַן. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים:
מִגְרָשׁ. מָקוֹם פָּנוּי מִכְּלוּם, אֵין בּוֹ בַּיִת וְלֹא זוֹרְעִים אוֹתוֹ אֶלָּא נוֹי הוּא לָעִיר:
אֵין עוֹשִׂין שָׂדֶה מִגְרָשׁ וְכוּ'. דִּכְתִיב (שם) וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר, מַאי לֹא יִמָּכֵר, אִילֵימָא לֹא יִמָּכֵר כְּלָל, הָא מִדִּכְתִיב גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם, מִכְּלַל דְּמִזְדְּבַן, אֶלָּא מַאי לֹא יִמָּכֵר, לֹא יִשְׁתַּנֶּה:
כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחֲרִיבוּ. אֶת יִשּׁוּב הָאָרֶץ:
מוֹכְרִים לְעוֹלָם. וְלֹא כְיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר פָּחוֹת מִשְּׁתֵּי שָׁנִים קֹדֶם הַיּוֹבֵל, דִּכְתִיב בְּהוּ (שם) בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ, אֲבָל אֵלּוּ מוֹכְרִים אֲפִלּוּ סָמוּךְ לַיּוֹבֵל:
וְגוֹאֲלִים לְעוֹלָם. אִם בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה מָכְרוּ, אֵינָן נֶחְלָטִים בְּסוֹף שָׁנָה כְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְאִם שָׂדוֹת מָכְרוּ, אֵין צְרִיכִין לַעֲמֹד בְּיַד הַלּוֹקֵחַ שְׁתֵּי שָׁנִים, אֶלָּא גוֹאֲלִים מִיָּד אִם יִרְצוּ:
סוף הספר