ברטנורא על משנה סוכה· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ה · משנה ח
חָל לִהְיוֹת יוֹם אֶחָד לְהַפְסִיק בֵּינְתַיִם. כְּגוֹן שֶׁחָל יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן בְּשֵׁנִי בְּשַׁבָּת, שֶׁהָיוּ יְכוֹלִים לָבֹא בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת וְהֵן קָדְמוּ וּבָאוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אוֹ שֶׁחָל יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן בַּחֲמִשִּׁי בְּשַׁבָּת, שֶׁהָיוּ יְכוֹלִין לֵילֵךְ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְנִתְעַכְּבוּ שָׁם בְּשַׁבָּת, כָּל הַמִּשְׁמָרוֹת שֶׁנִּתְעַכְּבוּ שָׁם אֵין נוֹטְלִין אֶלָּא שְׁתֵּי חַלּוֹת:
וּמִשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ נוֹטֵל עֶשֶׂר. וְחוֹלְקִין אוֹתָן בֵּין מִשְׁמָר הַנִּכְנָס וּבֵין מִשְׁמָר הַיּוֹצֵא, כְּדֶרֶךְ כָּל שַׁבְּתוֹת הַשָּׁנָה:
הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֵׁשׁ כוּ'. שֶׁהַמִּשְׁמָרוֹת מִתְחַלְּפוֹת בְּשַׁבָּת, זוֹ עוֹבֶדֶת שַׁחֲרִית וְזוֹ עוֹבֶדֶת עַרְבִית:
הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֶׁבַע. נוֹטְלִים שְׁתֵּי חַלּוֹת יְתֵרוֹת בִּשְׂכַר הֲגָפַת דְּלָתוֹת, שֶׁהֵם נוֹעֲלִים הַדְּלָתוֹת שֶׁפָּתְחוּ הַמִּשְׁמָר הַיּוֹצֵא בַּשַּׁחַר. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה:
הַנִּכְנָסִים חוֹלְקִים. בֵּינֵיהֶן לֶחֶם הַמַּגִּיעַ לְחֶלְקָם:
בַּצָּפוֹן. כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה לַכֹּל שֶׁהֵן נִכְנָסִין, שֶׁהַצָּפוֹן עִקָּר, שֶׁהִיא קְבוּעָה לִשְׁחִיטַת קָדְשֵׁי קָדָשִׁים:
וְהַיּוֹצְאִים חוֹלְקִים בַּדָּרוֹם. כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה שֶׁהֵם יוֹצְאִים וְהוֹלְכִים לָהֶם, לְפִיכָךְ שִׁנּוּ מְקוֹמָן אֵצֶל רוּחַ שֶׁאֵינוֹ עִקָּר:
בִּלְגָּה. שֵׁם הַמִּשְׁמָרָה:
לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם. וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהִיא נִכְנֶסֶת, קְנָסָא הוּא שֶׁקְּנָסוּהָ:
וְטַבַּעְתָּהּ קְבוּעָה. עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע טַבָּעוֹת הָיוּ בָּעֲזָרָה בִּמְקוֹם הַמִּטְבָּחַיִם, לְעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִשְׁמְרוֹת כְּהֻנָּה, וְטַבָּעוֹת שֶׁל כָּל הַמִּשְׁמָרוֹת פְּתוּחוֹת צַד אֶחָד וְהוֹפְכָהּ לְמַעְלָה וּמַכְנִיס צַוַּאר הַבְּהֵמָה לְתוֹכָהּ וְחוֹזֵר וְהוֹפֵךְ פִּתְחָה לְמַטָּה לְתוֹךְ הָרִצְפָּה. וְטַבַּעַת שֶׁל בִּלְגָּה קְבוּעָה וְאֵינָהּ נֶהֱפֶכֶת, וּצְרִיכָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשֶׁל אֲחֵרִים, וּגְנַאי הוּא לָהּ:
וְחַלּוֹנָהּ סְתוּמָה. חַלּוֹנוֹת הָיוּ בְּלִשְׁכַּת הַחֲלִיפוֹת שֶׁשָּׁם גּוֹנְזִין אֶת סַכִּינֵיהֶם. וְחַלּוֹן שֶׁל מִשְׁמֶרֶת בִּלְגָּה הָיְתָה סְתוּמָה, דִּקְנָסוּהָ רַבָּנָן מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה, שֶׁאִשָּׁה אַחַת מִמִּשְׁמֶרֶת בִּלְגָּה וּמִרְיָם בַּת בִּלְגָּה שְׁמָהּ נִשְׁתַּמְּדָה וְנִשֵּׂאת לְסַרְדְּיוֹט אֶחָד מִמַּלְכֵי יְוָנִים, וּכְשֶׁנִּכְנְסוּ יְוָנִים לַהֵיכָל הָלְכָה וְטָפְחָה בַּסַּנְדָּל עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְאָמְרָה, לוֹקוּס לוֹקוּס, פֵּרוּשׁ זְאֵב זְאֵב בְּלָשׁוֹן יְוָנִי, עַד מָתַי אַתָּה מְכַלֶּה מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְאֵין אַתָּה עוֹמֵד לָהֵן בִּשְׁעַת דָּחֳקָן. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בְּדָבָר זֶה קָבְעוּ אֶת טַבַּעְתָּהּ וְסָתְמוּ אֶת חַלּוֹנָהּ שֶׁל כָּל הַמִּשְׁמֶרֶת כֻּלָּהּ, כִּי אָמְרוּ אִם לֹא שֶׁשָּׁמְעָה מֵאָבִיהָ שֶׁהָיָה מְבַזֶּה אֶת הָעֲבוֹדָה לֹא אָמְרָה כֵן. וּבִשְׁבִיל אָבִיהָ קָנְסוּ כָּל הַמִּשְׁפָּחָה. דְּאוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ, טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵנוֹ:
סוף הספר