ברטנורא על משנה סוטה· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ט · משנה י
הוֹדָיַת מַעֲשֵׂר. וִדּוּי מַעֲשֵׂר, בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵוִי. לְפִי שֶׁעֶזְרָא קָנַס אֶת הַלְוִיִּם שֶׁלֹּא יִתְּנוּ לָהֶם מַעֲשֵׂר כְּשֶׁעָלָה מִן הַגּוֹלָה וּבְנֵי לֵוִי לֹא עָלוּ עִמּוֹ, וְצִוָּה שֶׁיִּתְּנוּ הַמַּעֲשֵׂר לַכֹּהֲנִים. וְיוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל בִּטֵּל הַוִּדּוּי, שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לוֹמַר וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי:
בִּטֵּל אֶת הַמְעוֹרְרִים. שֶׁהָיוּ הַלְוִיִּם בְּכָל יוֹם אוֹמְרִים עַל הַדּוּכָן עוּרָה לָמָּה תִישַׁן ה', אָמַר וְכִי יֵשׁ שֵׁינָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, וְעָמַד וּבִטְּלָן:
אֶת הַנּוֹקְפִין. שֶׁהָיוּ מְסַרְטִין לָעֵגֶל שֶׁל קָרְבָּן בֵּין קַרְנָיו כְּדֵי שֶׁיִּפֹּל לוֹ דָּם בְּעֵינָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֶה וִיהֵא נוֹחַ לְכָפְתוֹ וּלְשָׁחְטוֹ. וְעָמַד הוּא וּבִטְּלוֹ, שֶׁנִּרְאֶה כְּבַעַל מוּם. וְהִתְקִין לָהֶם טַבָּעוֹת בַּקַּרְקַע לְהַכְנִיס צַוַּאר הַבְּהֵמָה לְתוֹכָהּ:
נוֹקְפִין. מַכִּין. וְדֻגְמָתוֹ [חֻלִּין ז:] אֵין אָדָם נוֹקֵף אֶצְבָּעוֹ מִלְּמַטָּה:
הָיָה פַטִּישׁ מַכֶּה בִירוּשָׁלַיִם. בְּחֹל הַמּוֹעֵד. חָרָשֵׁי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל הָיוּ מַכִּין בַּפַּטִּישׁ לַעֲשׂוֹת מְלֶאכֶת הָאָבֵד שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת בַּמּוֹעֵד. וְעָמַד הוּא וּבִטְּלָן, מִשּׁוּם דְּאַוְּשָׁא מִלְּתָא טוּבָא וְאִיכָּא זִלְזוּל מוֹעֵד:
וּבְיָמָיו אֵין אָדָם צָרִיךְ לִשְׁאֹל עַל הַדְּמָאי. שֶׁהוּא אָמַר לִבְנֵי דוֹרוֹ כְּשֵׁם שֶׁתְּרוּמָה גְדוֹלָה עֲוֹן מִיתָה, כָּךְ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְטֶבֶל עֲוֹן מִיתָה. וְתִקֵּן שֶׁיּוֹצִיאוּ מִן הַדְּמַאי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּלְבַד, וְלֹא יוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וְלֹא מַעֲשַׂר עָנִי, שֶׁיְּכוֹלִין לוֹמַר לַלֵּוִי אוֹ לָעָנִי הָבֵא רְאָיָה שֶׁהוּא טֶבֶל וְטֹל. וּמִתַּקָּנָה זוֹ וָאֵילָךְ הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מִן הַשּׁוּק לֹא הָיָה שׁוֹאֵל אִם הֵן מְתֻקָּנִין אִם לָאו, אֶלָּא מִיָּד מַפְרִישׁ מֵהֶם תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְאוֹכֵל אֶת הַשְּׁאָר, שֶׁכָּל הַלּוֹקֵחַ מֵעַם הָאָרֶץ פֵּרוֹת הֵם בְּחֶזְקַת שֶׁהֵם דְּמַאי: