ברטנורא על משנה נדרים· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ט · משנה ו
פּוֹתְחִין בְּיָמִים טוֹבִים וּבְשַׁבָּתוֹת. אִם נָדַר לְהִתְעַנּוֹת, אוֹ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר לִזְמַן קָצוּב, אוֹמְרִים לוֹ אִלּוּ שַׂמְתָּ אֶל לִבְּךָ לְשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים שֶׁבְּתוֹךְ זְמַן זֶה כְּלוּם הָיִיתָ נוֹדֵר. וְאֵין זֶה פּוֹתֵחַ בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם:
אוֹתָן הַיָּמִים. שֶׁמָּצָא לָהֶם פֶּתַח לְהִתְחָרֵט:
מֻתָּרִים. שֶׁהֶחָכָם מַתִּירָן:
וּשְׁאָר הַיָּמִים. שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם חֲרָטָה, נִשְׁאָרִין בְּאִסּוּרָן:
שֶׁנֶּדֶר שֶׁהֻתַּר מִקְצָתוֹ הֻתַּר כֻּלּוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָצָא פֶּתַח עַל כֻּלּוֹ. דְּלֹא נָדַר מֵעִקָּרָא אֶלָּא עַל דַּעַת שֶׁיִּתְקַיֵּם כֻּלּוֹ, נִמְצָא הַתָּרַת מִקְצָתוֹ פֶּתַח לְכֻלּוֹ: