ברטנורא על משנה נדרים· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ד · משנה ו
הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁאַל מִמֶּנּוּ, וְהוּא אָסַר הֲנָאַת אוֹתוֹ פְּלוֹנִי עָלָיו. וְכֵן לֹא יַלְוֶנּוּ, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִלְוֶה מִמֶּנּוּ:
וְלֹא יִמְכֹּר לוֹ. בְּפָחוֹת מִשָּׁוְיוֹ, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִקַּח מִמֶּנּוּ נַמִּי בְּפָחוֹת מִשָּׁוְיוֹ וְנִמְצָא נֶהֱנֶה:
אִם הָיָה דַרְכּוֹ לַחֲרֹשׁ הוּא אָסוּר. דְּלֹא אִכַּוַּן אֶלָּא שֶׁלֹּא יַחֲרֹשׁ הוּא עַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁהָיָה רָגִיל, אֲבָל אֲחֵרִים יַחְרְשׁוּ:
וְאִם אֵין דַּרְכּוֹ לַחֲרֹשׁ. דַּעְתּוֹ הָיָה שֶׁלֹּא יַחְרְשׁוּ בָהּ לֹא הוּא וְלֹא אֲחֵרִים: