ברטנורא על משנה נדרים· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ב · משנה ה
בְּחֶרְמוֹ שֶׁל יָם. לְשׁוֹן מְצוּדָה, כְּמוֹ אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים (קהלת ז):
הֲרֵי עַצְמִי קָרְבָּן. אָסַר עַצְמוֹ כְּקָרְבָּן עַל חֲבֵרוֹ:
אֵין נִשְׁאָלִים עֲלֵיהֶם. אֵין צְרִיכִין שְׁאֵלַת חָכָם, שֶׁאֵינָן חָלִים:
וְאִם נִשְׁאֲלוּ. וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא זֶה שֶׁנָּדַר כְּהַאי גַּוְנָא וּבָא לִשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ, אֵין פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח לַחֲרָטָה וְאֵין מַתִּירִין לוֹ. וְאִם עָבַר עַל נִדְרוֹ זֶה מְנַדִּין אוֹתוֹ:
פּוֹתְחִין לוֹ פֶתַח מִמָּקוֹם אַחֵר. מַרְאִים לוֹ שֶׁהַנֶּדֶר קַיָּם וּפוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִטַּעַם אַחֵר וּמַתִּירִין לוֹ נִדְרוֹ. אֲבָל לֹא עוֹנְשִׁין וְלֹא מַחְמִירִין. וְכֵן הֲלָכָה: