ברטנורא על משנה מקואות· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ד · משנה ב
הַמַּנִּיחַ טַבְלָא תַּחַת הַצִּנּוֹר. לְהַמְשִׁיךְ הַמַּיִם לַמִּקְוֶה:
אִם יֶשׁ לָהּ לְבִזְבֵּז. שָׂפָה סָבִיב מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהּ בֵּית קִבּוּל:
פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. דַּהֲווּ לְהוּ מַיִם שְׁאוּבִים. וּמִשּׁוּם צִנּוֹר לֹא הָיָה מִפְּסִיל מִקְוֶה, דְּאַיְרֵי בְצִנּוֹר שֶׁקְּבָעוֹ וּלְבַסּוֹף חֲקָקוֹ כְּדִפְרִישִׁית:
זְקָפָהּ לִדּוֹחַ. כְּדֵי שֶׁתּוּדַח מִטִּנֹּפֶת שֶׁבָּהּ:
אֵינָהּ פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. דְּלֹא קַיְמָא כְדֶרֶךְ קַבָּלָתָהּ: