ברטנורא על משנה מקואות· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ב · משנה ו
הַמְסַנֵּק. כְּמוֹ הַמְסַלֵּק. שֶׁמְּסַלֵּק אֶת הַטִּיט לְצַד אֶחָד. וְלֹא שֶׁתָּלַשׁ הַטִּיט מִן הַמַּיִם, אֶלָּא בְתוֹךְ הַמַּיִם סִלְּקוֹ לְצַד אֶחָד. שֶׁאִם תְּלָשׁוֹ מִן הַמַּיִם נֶחֱשָׁב כְּשָׁאוּב, וְאִם מָשְׁכוּ מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה לֻגִּין פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה. וְדַוְקָא כְשֶׁאֵין בַּמִּקְוֶה אַרְבָּעִים סְאָה, הוּא דִשְׁלֹשָׁה לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה. אֲבָל אִם הָיוּ בוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, אֵין כָּל מַיִם שְׁאוּבִין שֶׁבָּעוֹלָם פּוֹסְלִין אוֹתוֹ:
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. מִשּׁוּם דְּאֵין מִתְכַּוֵּן לַשְּׁאִיבָה אֶלָּא לְסַלֵּק אֶת הַטִּיט לְמָקוֹם אֶחָד. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: