ברטנורא על משנה מנחות· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ו · משנה ז
הָיָה מְנֻפֶּה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה. זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ. וְכָל זֶה לְמִצְוָה אֲבָל לֹא לְעַכֵּב, שֶׁאִם הֵבִיא עֹמֶר עִשָּׂרוֹן מֵאַרְבַּע סְאִין אוֹ שֶׁהֵבִיאוֹ מִשְּׁנֵי סְאִין, לֹא פָּסַל:
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר לֹא הָיָה לָהּ קִצְבָּה. דַּאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה לֹא נָתְנוּ חֲכָמִים קִצְבָּה מִכַּמָּה סְאִין חִטִּין אוֹ שְׂעֹרִין מְבִיאִין עֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים, אֶלָּא רוֹאִין בַּסֹּלֶת שֶׁתְּהֵא מְנֻפָּה כָּל צָרְכָּהּ וְדַיּוֹ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: