ברטנורא על משנה כריתות· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ב · משנה ה
חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין. הַמְאֹרֶסֶת לְעֶבֶד עִבְרִי, שֶׁהוּא מֻתָּר בְּשִׁפְחָה וּמֻתָּר בְּבַת חוֹרִין. אֲבָל לֹא לְעֶבֶד כְּנַעֲנִי, שֶׁהֲרֵי הוּא אָסוּר בָּהּ מִפְּנֵי צַד חֵרוּת שֶׁבָּהּ. וְאִלּוּ לֹא הָיְתָה חֶצְיָהּ שִׁפְחָה הָיוּ הַקִּדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ, וּשְׁנֵיהֶן נֶהֱרָגִין, אֲבָל עַכְשָׁיו קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ קְצָת מִפְּנֵי צַד חֵרוּת שֶׁבָּהּ, וְאֵין תּוֹפְסִין בָּהּ לְגַמְרֵי מִפְּנֵי צַד עַבְדוּת שֶׁבָּהּ, וְהַיְנוּ דִּכְתִיב (ויקרא יט) לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה, הָא חֻפָּשָׁה חַיָּבִים:
וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה. מַשְׁמַע פְּדוּיָה קְצָת וְאֵינָהּ פְּדוּיָה לְגַמְרֵי:
זוֹ הִיא שִׁפְחָה וַדָּאִית. כְּלוֹמַר שִׁפְחָה גְּמוּרָה. וְהַאי דִּכְתִיב וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה, דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם:
כָּל הָעֲרָיוֹת מְפֹרָשׁוֹת. שֶׁהֵן בְּנוֹת חוֹרִין, וְשִׁיּוּר אֵין לָנוּ, וְזוֹ וַדַּאי מְשֻׁנָּה הִיא חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הַיְנוּ רַבִּי עֲקִיבָא, אֶלָּא דְּאָמַר לֵיהּ לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֲנָא בְּעָלְמָא כְּוָתָךְ סְבִירָא לִי דְּדִבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, מִיהוּ הָכָא שָׁאנֵי, מִדִּכְתִיב כִּי לֹא חֻפָּשָׁה, וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה לָמָּה לִי. שְׁמַע מִנַּהּ לְחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: