ברטנורא על משנה כלים· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ט · משנה ח
שֶׁנִּקַּב מֵעֵינוֹ. עַיִן שֶׁל תַּנּוּר, הוּא הַנֶּקֶב שֶׁעוֹשִׂים בּוֹ כְדֵי שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ הֶעָשָׁן. וּמֵרְחוּ עֵינוֹ בְטִיט וּסְתָמוּהוּ וְנִקַּב אַחַר כָּךְ בִּמְקוֹם הַמֵּרוּחַ:
נִכְנָס וְיוֹצֵא דּוֹלֵק. שֶׁהַנֶּקֶב רָחָב וְהַכּוּשׁ נִכְנָס וְיוֹצֵא בְּרֶוַח:
נִקַּב מִצִּדּוֹ. שֶׁל עַיִן:
וְכֵן הָיָה אוֹמֵר בִּמְגוּפַת הֶחָבִית. וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר בְּכָל הָנֵי, דְּדִינָם מִן הָאֶמְצַע נִכְנָס וּמִן הַצַּד אֵינוֹ נִכְנָס. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן:
מְלֹא מִיצָה שְׁנִיָּה שֶׁל שִׁיפוֹן. מְלֹא קֶשֶׁר שֵׁנִי שֶׁל קָנֶה שֶׁל שִׁיפוֹן, שֶׁהַשֵּׁנִי דַק מִן הָרִאשׁוֹן וְעָבֶה יוֹתֵר מִן הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁהַקָּנֶה עָב מִלְּמַטָּה וּמִתְדַּקְדֵּק וְעוֹלֶה. שִׁיפוֹן, ויינ"א בְּלַעַ"ז:
לִשְׁאָר מַשְׁקִין. כְּגוֹן שֶׁמֶן דְּבַשׁ וְחָלָב:
אֲפִלּוּ כָל שֶׁהֵן טְמֵאִים. אֲפִלּוּ נִקַּב כָּל שֶׁהֵן אֵין מַצִּילִין בְּצָמִיד פָּתִיל וּטְמֵאִים:
שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ בִידֵי אָדָם. שֶׁלֹּא נִקְּבוּ בְמִתְכַּוֵּן אֶלָּא מֵאֲלֵיהֶן:
נִקְּבוּ, הֶעָשׂוּי לָאֳכָלִים שִׁעוּרָן בְּזֵיתִים. הַשְׁתָּא מַיְרֵי בְּשֶׁנִּפְחַת הַכְּלִי עַצְמוֹ וְנִקַּב. וְכָל הָנָךְ שִׁעוּרִים דִּלְעֵיל כְּשֶׁנִּפְחֲתָה סְתִימָה שֶׁבְּפִתְחוֹ:
שִׁעוּרָן בְּזֵיתִים. אִם נִפְחַת בְּמוֹצִיא זַיִת בָּעֵי מֵרוּחַ, וּבְפָחוֹת מִכָּאן לֹא בָעֵי מֵרוּחַ. וּבַגְּמָרָא בְמַסֶּכֶת שַׁבָּת [דַּף צו] מוֹכִיחַ דִּכְלִי גָּדוֹל שֶׁנִּקַּב בְּמוֹצִיא רִמּוֹן, וּכְלִי קָטָן שֶׁנִּפְחַת בְּרֻבּוֹ, אֵין מֵרוּחַ וּסְתִימָה מוֹעִילִין בּוֹ, וְשׁוּב אֵינוֹ מַצִּיל בְּצָמִיד פָּתִיל כֵּיוָן דְּבָטַל מִתּוֹרַת כְּלִי. וְאִם מֵרְחוֹ, נַעֲשֶׂה כָאֳכָלִים שֶׁגִּבְּלָן בְּטִיט, שֶׁאֵין הַטִּיט מַצִּילָן:
שִׁעוּרָן בְּמַשְׁקִין. בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה:
הֶעָשׂוּי לְכָךְ וּלְכָךְ. לְמַשְׁקִין וּלְאֳכָלִין:
מַטִּילִין אוֹתוֹ לְחֻמְרוֹ. וְאִם נִקַּב בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה אֵינוֹ מַצִּיל בְּצָמִיד פָּתִיל עַד שֶׁיֻּמְרַח: