ברטנורא על משנה ידים· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ד · משנה ד
שֶׁנֶּאֱמַר וְאָסִיר גְּבֻלוֹת עַמִּים. שֶׁהָיָה מַגְלֶה בְּנֵי עִיר זוֹ וּמוֹשִׁיבָן בְּעִיר אַחֶרֶת, וּמַגְלֶה בְּנֵי עִיר אַחֶרֶת וּמוֹשִׁיבָן בְּעִיר זוֹ:
וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וַעֲדַיִן לֹא שָׁבוּ. וּכְשֵׁם שֶׁאֵלּוּ לֹא שָׁבוּ, כָּךְ אֵלּוּ לֹא שָׁבוּ:
וְהִתִּירוּהוּ לָבֹא בַקָּהָל. דְּכֵיוָן דְּמִשִּׁבְעִים הָאֻמּוֹת אֵין אָסוּר לָבֹא בַּקָּהָל אֶלָּא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי עַד עוֹלָם, וּמִצְרִי וַאֲדוֹמִי דּוֹר רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, הַשְׁתָּא שֶׁאֵין אֵלּוּ הָאֻמּוֹת יְדוּעִים, שֶׁכְּבָר נִתְבַּלְבְּלוּ וְנִתְעָרְבוּ בֵּין שְׁאָר הָאֻמּוֹת, אָמְרִינַן כָּל דְּפָרֵישׁ מֵרֻבָּא פָּרֵישׁ, וְכָל הַמִּתְגַּיֵּר מֻתָּר לָבֹא בַּקָּהָל מִיָּד: