ברטנורא על משנה יבמות· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק טז · משנה ב
שְׁתֵּי יְבָמוֹת. נְשֵׁי שְׁנֵי אַחִים:
מִפְּנֵי בַעְלָהּ שֶׁל זוֹ. שֶׁמָּא הוּא חַי וּזְקוּקָה לוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאִשְׁתּוֹ אוֹמֶרֶת מֵת, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לְהַתִּיר זוֹ לַשּׁוּק עַל פִּיהָ, שֶׁאֵין יְבָמָה מְעִידָה לַחֲבֶרְתָּהּ:
לָזוֹ עֵדִים. שֶׁמֵּת בַּעֲלָהּ, וְלָזוֹ אֵין לָהּ עֵדִים:
זוֹ שֶׁיֶּשׁ לָהּ עֵדִים אֲסוּרָה. לִנָּשֵׂא לַשּׁוּק, מִפְּנֵי יְבָמָהּ, שֶׁאֵין עֵדִים שֶׁמֵּת:
וְזוֹ שֶׁאֵין לָהּ עֵדִים מֻתֶּרֶת. שֶׁהֲרֵי בִּשְׁבִיל בַּעֲלָהּ אֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת, שֶׁהִיא נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר מֵת בַּעֲלִי, וּבִשְׁבִיל יְבָמָהּ נַמִּי לֹא מִתְסְרָא, שֶׁהֲרֵי בָּאוּ עֵדִים שֶׁמֵּת:
לָזוֹ בָּנִים וְלָזוֹ אֵין בָּנִים. וְאֵין עֵדִים לֹא לָזוֹ וְלֹא לָזוֹ, אֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ בָּנִים מֻתֶּרֶת, וְאֶת שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים אֲסוּרָה:
נִתְיַבְּמוּ. שֶׁהָיוּ לָהֶן כָּאן שְׁנֵי יְבָמִין וְנִתְיַבְּמוּ וּמֵתוּ הַיְּבָמִים, אֲסוּרוֹת לְהִנָּשֵׂא לַשּׁוּק, זוֹ מִפְּנֵי בַּעֲלָהּ הָרִאשׁוֹן שֶׁל זוֹ וְזוֹ מִפְּנֵי בַּעֲלָהּ הָרִאשׁוֹן שֶׁל זוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ שְׁתֵּיהֶן נְשׂוּאוֹת לִיבָמֵיהֵן בְּחֶזְקַת שֶׁמֵּתוּ בַּעֲלֵיהֶן, עַל פִּי עַצְמָן נִשְּׂאוּ, וְהָיוּ נֶאֱמָנוֹת, שֶׁהָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה מֵת בַּעֲלִי תִּתְיַבֵּם. אֲבָל עַכְשָׁיו שֶׁתִּהְיֶינָה נְשׂוּאוֹת לַשּׁוּק לֹא, שֶׁאִם יִנָּשְׂאוּ לַשּׁוּק נִמְצָא עֵדוּתָהּ שֶׁל זוֹ מוֹעִיל לָזוֹ וְעֵדוּתָהּ שֶׁל זוֹ מוֹעִיל לָזוֹ, וְאֵין הַיְּבָמוֹת מְעִידוֹת זוֹ לָזוֹ:
הוֹאִיל וְהֻתְּרוּ לַיְבָמִין. בְּחֶזְקַת שֶׁמֵּתוּ בַּעֲלֵיהֶן, הֻתְּרוּ לִנָּשֵׂא לַשּׁוּק, דְּתוּ לֹא חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא הֵם בַּחַיִּים. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר: