ברטנורא על משנה טבול יום· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ד · משנה ב
וְקוֹצָה לָהּ חַלָּה. וְאֵינָהּ קוֹרְאָה לָהּ שֵׁם. דְּכָל זְמַן שֶׁלֹּא קָרְאָה לָהּ שֵׁם הֲרֵי הִיא כְּחֻלִּין:
בִּכְפִישָׁה אוֹ בִנְחוּתָא. כֵּלִים שֶׁאֵינָן מְקַבְּלִים טֻמְאָה. וְאַצְרְכוּהָ רַבָּנָן הָכִי, מִשּׁוּם הֶכֵּרָא שֶׁלֹּא תִּגַּע בָּהּ שׁוּב מֵאַחַר שֶׁקָּרְאָה לָהּ שֵׁם:
וּמַקֶּפֶת. מְקָרֶבֶת לַכְּלִי אֶצְלָהּ:
וְקוֹרְאָה לָהּ שֵׁם. שֶׁמִּצְוָה לִתְרֹם מִן הַמֻּקָּף. וּמֻקָּף, לְשׁוֹן סָמוּךְ. כְּמוֹ [אֵין] מַקִּיפִין שְׁתֵּי חָבִיּוֹת, בְּמַסֶּכֶת בֵּיצָה. וְלָא חֲשִׁיב מֻקָּף אֶלָּא אִם כֵּן הָוֵי סָמוּךְ בִּשְׁעַת קְרִיאַת הַשֵּׁם:
מִפְּנֵי שֶׁהִיא שְׁלִישִׁי. דִּטְבוּל יוֹם דִּין שֵׁנִי יֵשׁ לוֹ: