ברטנורא על משנה חולין· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ט · משנה ד
עוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר. בְּמָקוֹם אֶחָד:
הַנּוֹגֵעַ בְּצִיב הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ. רְצוּעָה וְתִלְתּוּל הַיּוֹצֵא מֵאוֹתוֹ בָשָׂר וְתָלוּי וְדָבוּק בְּמִקְצָת. וּבְאוֹתוֹ צִיב לֵיכָּא כַּזַּיִת אֲבָל מְעֻרֶה הוּא לְכַזַּיִת:
וּבְשַׂעֲרָה. שֶׁבָּעוֹר כְּנֶגֶד אוֹתוֹ בָשָׂר:
טָמֵא. דְּשַׂעֲרָה הֲוֵי שׁוֹמֵר:
מְטַמֵּא בְמַשָּׂא. שֶׁהֲרֵי נָשָׂא כַּזַּיִת נְבֵלָה:
וְלֹא בְמַגָּע. דְּאִי אֶפְשָׁר לִגַּע בְּיַחַד, וּשְׁתֵּי נְגִיעוֹת אֵינָן מִצְטָרְפוֹת:
לֹא בְמַגָּע וְלֹא בְמַשָּׂא. כְּדִמְפָרֵשׁ טַעֲמָא בְּסֵיפָא שֶׁהָעוֹר מְבַטְּלָן:
וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא. דְּאַף עַל גַּב דְּלֹא הֲוֵי כַּזַּיִת מְעֻרֶה בְּמָקוֹם אֶחָד, בִּכְהַאי גַוְנָא כְּגוֹן שֶׁתָּחַב שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים בְּקֵיסָם, כְּלוֹמַר עֵץ דַּק, וֶהֱסִיטָן, שֶׁהוּא טָמֵא. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: