ברטנורא על משנה חולין· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ז · משנה ד
כְּבָשָׂר בְּלָפֶת. רוֹאִין כְּאִלּוּ הַיָּרֵךְ לְפָתוֹת וְהַגִּיד בָּשָׂר, וְאִלּוּ הָיָה נוֹתֵן טַעַם בָּשָׂר כְּשִׁעוּר הַגִּיד, בִּלְפָתוֹת [כְּשִׁעוּר] הַיָּרֵךְ, אָסוּר. דְּשִׁעוּרִים הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, וּגְמִירֵי דִּבְהָכִי מְשַׁעֲרִים, אַף עַל פִּי שֶׁאִלּוּ הָיָה כְּרוּב אוֹ קַפְלוֹט הָיָה צָרִיךְ פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר. וְהָא מַתְנִיתִין אִדַּחְיָא לַהּ וְאֵינָה הֲלָכָה. דְּקַיְמָא לָן אֵין בַּגִּידִין בְּנוֹתֵן טַעַם, דְּבֵין נִתְבַּשֵּׁל וּבֵין נִמְלַח וּבֵין נִצְלָה, מַשְׁלִיכוֹ וּמֻתָּר. וְדַוְקָא בּוֹ, אֲבָל שֻׁמָּנוֹ יֵשׁ בּוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם, וְאִם לֹא נִטַּל שֻׁמָּנוֹ אוֹסֵר. וְנוֹתֵן טַעַם הָאָמוּר בְּמִין בְּמִינוֹ שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לְהַבְחִינוֹ, מְשַׁעֲרִין אוֹתוֹ בְּשִׁשִּׁים: